לָשׁוֹן (הָאֵבֶר)

מפני שהאותיות מתחלקות י"א מהם שרשים לפי לשון הקדש תמיד, וי"א מהם שרשים ושמשים. והשרשים הם ח"ע מן הגרון, ו"פ מן השפה, ג"ק מן החך, ד"ט מן הלשון, זסצ"ר מן תוך השינים. והשמשים הם א"ה מן הגרון, ב"מ מן השפה, י"כ מן החך, לנ"ת מן הלשון, ש' מן השינים. והנה נחלקו בתחלה דד"ד ה"ה ואחרי כן נחלקו ב"א בב"ד לשרשים. ונחלקו עוד גם כן ב"ג בג"א לשרשים ולשמשים. ונחלקו לתגין עוד בד"ה …

כל לשון ולשון הנמצא מתפשט בכל אומה ואומה צריך להבין שאין הכוונה במציאותו לפי טבע האנושות, אלא כדי להעתיק העניין הנחשב בנפש מנפש זה האיש אל נפש זה האיש האחר. והיה הלשון עם חמשת מקומות הפה כלי מוכן לפעולת ההעתקה הנחשבת ההיא בכל לשון ר"ל לשון האומה המוסכם. והנה נודע והתפרסם לכל שהלשונות רבות אינם פחות משבעים, לפי שהאומות הנבדלות בחוקותיהם זו מזו הם גם כן אינם פחות משבעים. ואם הם יותר אינו נמנע, וגם …

… המלך אדנ"י צבאו"ת, אשר רמזו ישעיה הנביא ע"ה באמרו "שרפים עומדים ממעל לו" וגו'. ומהנזכר תתעורר אל מציאות אותיות הא"ב במבטא שנחלקו לחמשה חלקים בחמשה מקומות הפה. והם אהח"ע בגרון, בומ"ף בשפתים, גיכ"ק בחיך, דטלנ"ת בלשון המכה על מקום שרש השנים שבמערכה העליונה, זסצר"ש בשינים המכה במקום ההוא בעצמו, אלא שההבדל אשר ביניהם הוא קטן מאד והוא מצד היות האחרונים נזכרים בקצת שריקה והראשונים בלתי שריקה. והשריקה יוצאה מבין שתי מערכות השיניים בהכות הלשון על המערכה העליונה …

ואמנם סידורם הוא טבעי ואינו כנזכרים שהם בסידור הסכמיי, שאם הלשון הסכמיי הדבור הוא טבעיי. וזה סדרם הטבעי א' מן הגרון ב' מן השפה, הרי לשניהם ב' קצוות הדבור. ג' מן החיך ד' מן הלשון, הרי אבג"ד אמורים מד' מקומות, ועוד חוזר חלילה הדבור להאמר ה' מן הגרון ו' מן השפה ז' מהלשון ממקומו השני, ח' מהגרון ט' מהלשון ממקומו הראשון, י' מן החיך. והנה היו בגרון שלשה, והם אה"ח, ושתים בשפה והם ב"ו, …