לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ

… האזן. שלא תהיה אטומה משמוע וטמאה מלקבל עדות נתינת התורה וקדושתה מלשון הקדש ומן השפה הברורה. אחריה פתיחת הפה בתנועת הלשון לחממה בדיבור ובקריאה ובתלמוד עד שיושג ממנה בהרגל רב אומנות הסכמת אומתה ואמונתה ולא יהיה הפה סגור ואטום מלדבר בלשון הקדש. ואחריה פתיחת הלב בתנועת קבלת הבנת המושכלות, כי זו היא כריתת ברית מילתו. ולא ישוטט במחשבתו בלבו כי אם בספירות השם ובספריו ואז יתכן שתושג הכוונה הראויה בהמצאתו באמת.

… שחמורו רכב עליו והוא גופו שלא נמצא אתו אלא במציאות חמורו אצלו ואם הוא חמור הנה בעליו עמו ואם הוא אדם בעליו אין עמו שלם ישלם. וגם אתה צריך להשלים רמז ק' על דרך זו ק'ר'ת'ף'. הנה אלה ראש והוא ש"ל עי"ר אחד שיודע לשון קדש שהוא ראש לכל לשון. וכולם אי"ק בכ"ר דמ"ת חפ"ף, וכולם ראש ק' קניה וס"ם. והם גל"ש, גלש גם בכ"ר דמ"ת גם אי"ק הנ"ך. ודע כי מחבורם יתחיבו חבורים חדשים כמותם מצד אחד וזולתם מצד אחד. וכך תחבר המאות להשלים המנין שלמעלה ג"כ, ותדע …

… יי, אחד או רבים העולם והשנה והנפש מכף חובה לכף זכות. לכף חובה הם משכחים הזכרת שם העצם וממירים אותו לשם התואר. ויש לי עדים ברורים על זה מקובלים מדברי תורה שבכתב ותורה שבעל פה. וזהו סוד ע"ת, ע'צם או ת'אר ולשון הקדש לעד נאמן. אע"פ שהשם מעיד על עצמו ואומר בכח סימן אות"יות עצמי בתארי תארי בעצמי, והעצם והתאר כ"ב אותיות. יא' מהם עצ"ם ויא' מהם תא"ר, ועל כן ד' אותיות י"ה עצ"ם ו"ה תא"ר, ו"ה עצם י"ה תאר. ו'התואר ה'עצמי ו'העצם ה'תארי …

… כי מספר הנפרדים כלומר הראשונים עולה תרכ"ה. והנה הכת"ר, והיודע לכתר ינצל מן הכר"ת. והרמז עליו "הכרת פניהם ענתה בם" (ישעיה ג' ט'). ונאמרו ברוח הקדש שממנה כל הרוחות. ומספר הזוגות כלומר האחרונים עולה תת"ע, והכל לשו"ן קד"ש, דעו ברו"ח הקד"ש לשו"ן הקד"ש, למדו ברו"ח הקד"ש אלמד לשו"ן הקד"ש ברו"ח הקד"ש ראש"ו מרב"ע ומשול"ש בברי"ת לשו"ן ז"ך שי"ב תרע"ו שת"י וער"ב שקו"ע בטיטא שת"י שק"ע בער"ב בל"ט ער"ב שק"ע בשת"י בל"ט בש"ם העצ"ם בש"ם התא"ר הש"ם בש"ם העצ"ם בתא"ר …

… והברית כרותה בצורת השתי וערב. ודין הוא לכרות זאת הברית הגופנית ולהדבק ברוחנית ממנה שהיא ידיעת השם, שלא יתכן שיתגלה השם עד שילקחו דרכיו 'שתי וערב', והוא 'ברית עשו'. כלומר אם לא ידע אדם מעשה השם לא ידעהו, ובמה ידעהו בברית לשון הקדש. ומי יעיד על מעשיו שבתי ואותותיו שהם המנוחה והקבוץ והדבוק ושביתת מעשה הפזור היא אות שניה והשבת סימן תשובה, והישיבה סימן לימוד, והתנועה סימניה יגיעה ועיפות ואין תכליתה כי אם מנוחה. ויום המנוח רמז למנוחה …

… כלם, עד שכל אחת מהם לא תכיר לשונה הראשון איזה משניהם היה [ראשון] אלא אם יש שם כתיבת ספרים מבדלת בין זו לזו. וזה בעונותינו אנחנו עם אחד, כמעט קרה לנו מפני התפזרותינו בין האומות הרבות ובין הלשונות המשונים ששכחנו כל לשוננו וצחותה ודקדוקה ונעדרה כמעל מפני רוב אומתנו, ולולי כתיבת ספרינו היה הכל בלתי נמצא.

… כלם. ואמנם הפלא הגדול הוא מה שקרה ליהודים בכל איסקיליאה שהם אינם מדברים בלשון לעז ובלשון יון לבד, כלשונות הלועזים והיוונים שדרים עמהם. אבל שמרו לשון ערבי שלמדוהו מימים קדמונים בעת היות הישמעאלים דרים שם, ולו שמרנו לשון הקדש אנחנו והם היה יותר ראוי והיו אז רוב אנשי עמנו חכמים ומבינים ויודעים לשונינו, ומשם היו עולים לדעת הכונה בה כמו שזכרנוה בקצת חלקי אוצר בסוף החלק ההוא. ואמנם הדבור המוסכם הנאמר על כל דבר ודבר הנקרא בשם קבוע לפי לשוננו שהיא לשון …

והחלק השלישי-כולל שתי אותיות והם כ'ל' ואותם כוללים שני חלקים מסומנים באותיות ב'ן, ובהם אכלול שני עניינים. הא' אשר סימנו ב' יכלול סתרי הלשונות, והב' אשר סימנו ן' יכלול סוד הלשון המובחר שבהם. ועל כן ראוי לקרוא שם זה החלק השלישי בכללו סוד לשון הקדש.

ואחר שהשלמנו הי' חלקים לפי סדוריהם נכלול שמותיהם בסדר שווה יחד ואלה הם: הא' גודר פרצות, והב' כולל המצות, והג' סוד לשון הקודש, והד' סוד אותיות היצירה, והה' שלוש הדבור, והו' יחוד ה', והז' הפוך האותיות, והח' סוד מבטא השם, והט' סוד איסור והיתר, והי' צורת הנבואה. ואחר שזכרנום בכלל נשוב לפרשם בפרט כל חלק וחלק כפי מה שסובל מהפירוש, כאשר תשיג קצור יד שכלינו אחר היותנו בטוחים בכח העליון המעורר דעתינו לזאת ואם לא היינו ראויים לכך.

… הזאת המיוחדת דבר אתה כל מה שדבר, ובמכתבה צוה לכתוב כל מה שיכתוב, ולא עוד אלא שמה שנאמר שנכתב על ידו על שני לוחות אבנים, בין יהיה הדבר כפשוטו לבד, בין יסבול הנגלה והנסתר יחד. ויהיו שניהם אמת, או האחד מהם, הנה נכתב בלשון הקדש שהקבלה נמשכת עד היום קיימת. ואם יאמר אומר אמת היה, אבל ראה האומה בלתי ראויה לאותה המעלה, והחליפה באומה אחרת, והחליף חוקיה ומצוותיה ובא ומעטם והמיר מכתבה. הנה האומר דבר זה הוא בעצמו מודה על מעלתה ועל מעלת לשונה ועל מעלת מכתבה בעל …

… הוא הכל. ואז ישוטטו רבים ותרבה הדעת, ולא ילמדו עוד איש את רעהו לאמר דעו את ה', כי כלם ידעו את ה' למקטנם ועד גדולם כמי"ם לי"ם, "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה יא' ט'). ואחר שהדבר הוא כן, הכל מודים שמבחר כל הלשונות מאז היא לשון הקדש. ועל כן נודע מה שנודע בה לנביאים בסוד השם המפורש, מה שלא נודע לזולתם מאישי מין האדם. והנה גם הטבע גוזר עוד שיהיה השם בוחר בדבר אחד מיוחד מכל פרטי העניינים, כמו שבחר בערבות מכל הגלגלים. באמרם שבעה רקיעים …