פּוֹעֵל (הַסִּבָּה הַפּוֹעֶלֶת)

וכבר הודעתיך שהסבה הראשונה אינה נקראת ספירה כי אינו נופל תחת המספר בשום פנים, כי אם על דרך שמו לבד הנכלל עם כ"ב אותיות יחד, והנבדל מהם והוא עמהם ומניע את כולם. ואמנם מידיעת דרכיו ומדותיו ופעולותיו שנדעם מתוך שמו, נדע מציאותו המחוייבת. כמו שנכיר הפועל מתוך פעולותיו ואם לא נראהו, כי הן יורונו עליו. וכמו שנכיר בעל המדות מן המתנהגים מהם וכמו שנכיר בעל הדרכים כולן מן ההולכים בם. וזה כולו נדעהו מתוך כ"ב אותיות שהן שמו הכללי יתע' ומתוך ד' אותיות מהן שהן שמו הפרטי ית'. והנה כולם יח"ד הם אותיות ההעלמה והם יהו"א וחלוקם יתגלה לפנים במקומו בע"ה.

… שהדברים יורו על שמותם ולפי הפעולות המלאכתיות. כגון שם השחור שיקרא כך מפני שהשחירו המשחיר שהוא הפועלין, ואע"פ שהפועל השחרות ג"כ הוא העשב או העץ או העפר והדומים להם, כי המלאכות כלם החמר שלהם טבעי בהכרח. והאומן המניע החמר לקבל הצורות המלאכתיות עם כליו יקרא פועל מצד שהוא הנותן הצורה באותו החמר כפי מה שציירה בלבו ומוציאה מן הכח אל הפועל. ואם כן כל השמות הדומים לשני העניינים שזכרנו הם הנגזרים. ואמנם השמות המורים על מציאות הדבר או על מהותו או על מקרה ממקריו או על …

… שלמציאות הפרעושים והכנים וביצי הכנים יש להם טעם בראותנו ג"כ מה שהן מצערין את האדם, כל שכן שיש טעם בדברים שהם ברומו של עולם, ר"ל לתורה ולמצוה. וכבר כתבו אנשי החכמה בספריהם שלכל מעשה יש ארבע סבות למציאותו. והם החומר והצורה והפועל והתכלית. וביאורו כי התכלית היא הסבה היותר נכבדת שבהן, ובעדה נמצאו השלש. ואם לא הגיעה התכלית לא נשלמה כוונת בעל התכלית, ואם הגיע נשלמה כוונתו. ואם כן טעם הכרח המועיל מבואר הוא, שהוא להגיע אל מה שכוון אליו בעל …

… הרחוק הם היסודות, והקרוב הוא שכבת זרע הנקרא קרי והאמצעיים הם מה שביניהם. ואמנם הפעולה הטבעית היא כאמרך האדם כותב בשעת הכתיבה שאז הוא פועל בפעל, והגלגל מתגלגל בפעל תמיד. ואמור שאין הפעולה לא עצם ולא מקרה כי אם יחס מתייחס אל הפועל שפועל אותה ואל הנפעל הנושא אותה. והיא אינה עצם שאינה גוף וגם אינה כח בגוף, שאם היא כח אינה פועל. ואם תאמר שהיא כח פעול ועומד עם כן היא עצם. רק יתכן לקרואתה על פי יחס התואר שבו יתואר הפועל ותואר שבו יתואר הפעול הנמצא …

… המתנועע, והמניע הוא בשכל והוא הפועל ברוח ובחומר. והתענוג שמקבל המשיג במה שהשיג היא התכלית. ואלו הן ארבע סבות הנמצאות לכל פעל נמצא בפעל. והנה החומר הוא הסבה הפחותה מארבעתן, והתכלית היא הסבה המעולה מהן, והפועל קרוב אל התכלית, והצורה קרובה אל החומר. וזו הדרך כבר התבארה במופתים מושכלים בספרי החכמות המופתיות ועליהם נסמוך. ועל כן לא נאריך בעניינם פה, אבל נבאר פה כוונתנו באותיות ובניקודם בכלל לפי קצור זה החבור. ונאמר כי האות באמיתת …

ואחר שהדבר כן אם לא תושג כוונת הפועל לא נשלמה כוונתו ולא הגיע אל התכלית האחרונה אשר היא המכוונת באמת. ומפני שתגיע התכלית ההיא הורה השכל לסופר המשכיל להוסיף צורה על צורה כדי להשלים כוונתו ולתת כח קרוב וחזק למעיין להבין מהרה כוונתו. והוא עניין התנועה המקרית הנוספת על …

… נמצא מזולתו. כי הוא לבדו סבה לכל ודבר מחויב המציאות בבחינת עצמו, וכל נמצא זולתו הוא מחויב המציאות בבחינת סבתו, ואפשר המציאות בבחינת עצמו ונמנע המציאות בבחינת העדר סבתו, אשר הוא הדבר אשר המציא המציאות, יקרא על זה ממציא או פועל או בורא, וכיוצא באלה השמות אשר יורו על המצאה.