רָצוֹן

… שישיגהו מרחוק. והם עם כל זה שלש מעלות מובדלות בריחוקם. כי הריח יושג בקירוב גדול, ועל כן יורה מאמר "וירח יי את ריח הניחוח" על קירוב מופלג שהתקרב השם אל הנקרב המתקרב אליו על ידי הקרבן, ויורה על אמתת הרצון. כי הכעס והרצון שהם שתי מדות הפכיות מיוחסות אל הריח ואל הנחירים שהם כלי הריח, כמו שנרמז למעלה במדות. והנה הם אויריות נולדות מן הלחות ומן החום, כי החום מוליד הכעס בהתגברו והלחות מישבו והוא סוד הדם שטבעו חם ולח והוא אויריי.

… "כי היא היתה אם כל חי". מלא"ך ח"י כלי"י הד"ם. ואחר שהתבאר לך באמת שאין לנו דרך לחייב לשם השם זה, וכל שכן זולתו, עם היות זה מעיד על חיוב מה שהתחייב מאתו ברצונו והמציאו כשרצה שאין לו מונע מרצונו לעולם. והרצון ושאר העניינים שהם כחות בגופים ואנו מיחסים אותם לו, הם לנו מקרים מעולים. ואנו חושבים שהם אצלו צורך או הכרח או תועלת מפני מה שמצאנו זה בנו.

דבר שאדם מכוון אליו צריך שיביא תועלת גדולה או קטנה שאם לא יכוון לזה תהיה פעולתו בלתי השגחה. שעניין השגחה מורה על כוונה ורצון ובחירה, ומי שפועל פעולה בלעדיהם תקרא פעולתו מקרית, עד שאפילו אם בא לפעול פעולה הכרחית אצל הטבע שאין לו שום כוונה עליה, ויתכן שאם היה אפשר אצלו בלתה היה שמח בכך ולא היה פועל אותה לעולם. כמזון לבעל שכל שהוא אצלו …

… על כוונה אחת כללית ראשונה. אמנם הנמצא בה מצד הטבע לא ישתנה בם דבר מצדו, כי אם במקרה. וכבר נודע שהמקרה רובו משותף בין הרצון והטבע, והעניין הטבעי אי אפשר שישתנה מצד הטבע, ואם ישתנה בו דבר לעתים רחוקות, ועל ידי הפלא הרצוני האלהי יהיה על יד נביא להצדיק נבואתו בחלק מחלקי המציאות הטבעי, ולא יהיה בכל העולם שזה נמנע. ולנמנע טבע קיים אי אפשר השתנותו, גם יהיה לפעמים השנוי בהכרח עניין מבלעדי הצדיק נבואת הנביא. ואולם לא יהיה זה כי אם …

… ידיעת השם באמת. והשכל מוכיח שאם לא תקדים ידיעת סתרי הדבור להשגה, לא יתכן להיות ההשגה המושכלת המקובלת מהשם, שלימה. ואמנם עם ידיעת ההקדמות הנרמזות, ההשגה קלה להכירה, אם לא ימנע מזה מונע חיצוני או פנימי או רצון אלהי.

… העצם וההוה והנפסד הוא המקרה, ר"ל שקרה לו מקרה ההויה ומקרה ההפסד. והפועל צורת אות בדיו הוא אשר הוציא מה שהיה בכח אל פעל, והוא הסופר הכותב בקולמוס. והיה העט כמו כלי אמצעי ביניהם, שבו תקן הסופר צורת האות כפי כוחו ורצונו. והתכלית הוא שיבין הרואה הקורא כוונת הכותב עד שישיג על ידי זה הפעל מה שהיה בלבו. ובעת השיג המשיג דבר זה, נשלמה כוונת הפועל וכבר הגיע אל תכליתה.

… או ידבר לעתיד. הוא עניין רביעי לנזכרים, והשתתף עמם בשם דבור. מפני שהדבור מורה על הנהגה כי תרגום "וינהג", "ודבר". ונבדל מהם תכלית ההבדל בעצם ובעניין זולת שם הנהגה. ומה שיורה עליו שתוף היות זה הדבור נמצא להשלים בו חפץ ובחירה וכוונה ורצון. וזה גם כן בדמותו מזה הצד יתכן לשתפם או בכיוצא בזה. שהרי אלה הנושאים זה עניינם לפי הכוונה הטבעית המשותפת עם ההסכמיות בזה.