134וכל נמצא הנה יהיה או עצם, או מקרה. ומה שהדמיון מציירו לפעמים לא יהיה לו בשום פנים עצם, ולא יהיה מקרה דבק לעצם. כי אין מציאות למקרה בלא עצם, אבל יש עצמים בלא מקרה, והם מה שאינם גוף ולא מכח בגוף. כמו שהשם ית' והשכלים הנפרדים, והשכל הפעל ונפשות הצדיקים. ואם תאמר שיש לאלה מקרים חוץ מהשם כמו אומרם, שהמציאות מקרה קרה לנמצא והתענוג והשמחה והמעלה, דע שאלו העניינים אינם אצלם כמו שהם אצלנו, אך ביניהם תכלית ההבדל. שאנחנו מקבלים אלה העניינים מחוץ ממנו מעניינים גופניים, והם יקבלום ממציאות עצמם וזה מזה, והוא מה שאינו גוף ולא כח בגוף. ואם כן איך תערוך זה לזה, עד שתקראהו מקרה, ונשוב אל כוונתנו והוא שאודיעך שאחר שעיקר כן הוא העניין, הוא מציאותו בפעל, ואין מציאותו בכח. הנה יהיה הדבר הנמצא בכח, נמצא חסר מציאות, והנמצא בפעל, שלם המציאות. ומפני שחובר הכח האנושי משני ציורים ר"ל שכלי ודמיוני, ושניהם נמצאים בכח האדם, והוא מצייר בפעל. ולפעמים יחשוב כי הציור הדמיוני הוא שכלי, ולפעמים יחשוב הציור השכלי לשכלי כמו שהוא באמת, והדמיוני לדמיוני, ולא יטעה אז באחד מהם לא בזה ולא בזה, שכבר השיג אמיתת כל אחד מהם כמו שהוא. ולפעמים לא ימצא אחד מהם בציורו, כי לא יצייר כלום שום מציאות ולא מדומה, ויהיה זה או מפני שהוא מתעסק בציור המורגש, או הוא ישן בלתי חולם, או הוא ער בלתי מחשבה. ומפני העניין הנזכר הנמצא אתו בכח, ינסהו השכל להוציאו הציור השכלי לפועל נגלה להרגשות, ר"ל לדבר או לעשות מעשה שכלי, ר"ל, עניין מורגש מן המושכל. או הכוונה בו עוד להוציא המורגש לפועל, כדי להשלים אחריו המושכל כגון הכתיבה והדומה לה. ואולי ינסהו הדמיון ויקבל נסיונו ויחשבהו לשכלי, זה תלוי בשני היצרים, כלומר בשני היצורים, כלומר בשני הציורים. והם בלא ספק השכל והדמיון שניהם מלאכים, ואע"פ שזה מלאך טוב וזה מלאך הפכו, זה מלאך וזה שטן, ושניהם כאחד טובים למין, ואחד טוב ואחד רע לאיש. והאחד נקרא מלאך המות ושטן ויצר הרע והאחד נקרא מלאך האלהים ומלאך יי' וכבוד יי' וזיו השכינה, וכן יש לו שמות טובים הרבה. ושניהם נקראו אלהים.
135ועל כן כתוב, "והאלהים נסה את אברהם" (בראשית כב' א'). ובסוף "מלאך יהוה", "מנסה יהוה". יי' לא ינסה בנסיון ההוא, אך ינסה מלשון נ"ס כאומרו "ושם נסהו" (שמות טו' כה'). וכאומרו "כי מנסה יהוה אלהיכם" (דברים יג' ד'), וכן השאר מזה המין. ואין נסיון ובחינה באים כי אם לטובה, "כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים" וכו' (שמות כ' יז'), וזה טובה גדולה מאד. וכן "למען ענותך ולמען נסותך להיטבך באחריתך" (דברים ח' טז') ואם ימצא המנוסה שלם בנסיונו בפעל שכלי ודיבור אמתי נשלמה הצלחתו. ואם ינוסה, לא ינוסה בעבור שידע דעתו המנסהו, אלא בעבור שידע הוא בעצמו באי זה מדרכי הנסיון יעמוד. ואחריו יודע גם כן לאחרים באי זה מהם עמד. אם הנסיון מפורסם ואם לאו יודע לעצמו ודיו. וזה מפני שפעמים יחשוב אדם בלבו שהוא אוהב את השם ב"ה אהבה רבה, עד שאפילו אם היתה באה לו מצוה מאתו ונראה לו שהוא רצון השם, שיקח את בנו יחידו וישחטנו בעבור אהבת השם, כדי להודיע לעצמו הערך המבדיל בין שני מיני אהבה, ר"ל אהבת השם ואהבת בנו, חושב אדם בנפשו ונושא ונותן בדעתו לאיזה משני העניינים יטה. כי לעבור על מצות השם אי אפשר, כדי שלא תפסק האהבה שביניהם, שהיא השרש. גם לשחוט את הבן אי אפשר, כי זה חוץ לטבע האנושי. מפני שרחמי האב על הבן דבקים דבוק חזק ואמיץ.
ולפיכך יצייר אדם בזה שני ציורים דמיוני ושכלי, הדמיוני יגיד לנפש שלא לשחוט הבן בשום פנים, שאין זה רצון ה' שישפוך אדם דמים. ואפילו דמים זרים, כל שכן דמי בנו שהם דמי נפשו. והשופך דמים רוצח, והרי התורה אמרה "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט' ו'). ועוד אמרה "לא תרצח", ויגיד הדמיון לאדם עניינים רבים כמו אלו, ויביא לו מופתים מורגשים, ומדומים ומקובלים נראים כמושכלים. ואם האדם המנוסה הוא בעל שכל שלם כאברהם, לא יאבה ולא ישמע אליו, אך ישחק עליו ויאמר לו "יגער יהוה בך השטן" (זכריה ג' ב'). וכי יש ערך אצלי בין אהבת השם ובין אהבת בני יחידי להשוות זה לזה ולשקול זה עם זה, עד שלא אעשה רצון קוני שאני ובני חייבים בכבודו. ואם תאמר כי הוא צוה שלא לשפוך דמים, אומר לך אמת הוא אבל "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". והלא הוא ית' צוה לשפוך דמי הרוצח המזיד ואמר, "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות 136כא' יד'). ואמר "נפש תחת נפש" (שם כג'), והוא צוה שלא לרצוח אלא במקום שהרציחה אליו ברצון האדם הרוצח לבד, אבל עם כל זה הוא צוה להרוג המחויב על פי שני עדים בארבע מתות ב"ד, סקילה שריפה הרג וחנק. והנה גם הוא צוה להשמיד שבעה עממים, ואת עמלק ואת זרעו עד הימחות זכרו וזרעו מתחת השמים. ומאלה הטענות המושכלות והמקובלות יש לשכל מהם מחנות רבות גדולות, כשהשם עוזר למשכיל ואז הולך להשלים המצוה האלהית, הנקרא נסיון שכל, או בחינת חכמה, או צרוף דעת.
וידוע כי השם לא צוה לשום נברא לעשות מעשה שגעון, כל שכן שלא יצוהו לשחוט בנו ח"ו. והעד שאברהם לא שחט את בנו כלל. ואולם הצואה היא בחינת שכל ונסיון דעת לבד בנבואה. ובזה וכיוצא בו גלו לנו רבותינו בעניין עקידת יצחק ואמרו שהשטן רצה להכשיל את אברהם עד שלא יאבה להקריב את יצחק. וכן רצה להכשיל את יצחק עד שלא ימשך אחר רצון אביו. וכן אמרו "בא סמאל אצל אברהם אבינו ואמר ליה סבא מאי איבדת לבך" וכו' (ב"ר נו'). והמשיכו זה העניין כולו כמו שרמזהו הרב בחלק ב' פרק ל'. ואמנם גלה הרב שם הכוחות ושמם, סמאל ושטן ונחש וגמל ועניינם ידוע משמם. גמל נושא משא תמיד כגולם והוא גלם וחומר והוא גמל וחמור. ונחש הוא נחש הנחשת קלל נחוש פעם נח ופעם חש, כי חשמל מהירות תנועה בסוד חשמל מתנועע ופוסק, חיות אש ממללות חשות וממללות, והוא מנחש ומכשף ומעונן ומפתה ומשיא ומסית ומדיח. שטן משוטט בארץ משטין. סמאל סם המות, סם שבו כח ממית, הוא מלאך המות הוא שטן הוא יצר הרע מיצר הרע ויוצר אותם בגוף. וכבר קראו הרב דמיון, והוא המדמה הגופני הדבק לחומר. כאמרו בחלק ב' פרק י"ב, "וידמו המלאכים ג"כ גשמים ומהם מי שיאמין שהוא ית' יצוה הדבר כדיבור כדברינו, ר"ל באותיות וקול, ויפעל הדבר ההוא כל זה המשך לדמיון אשר גם כן הוא יצר הרע באמת. כי כל חסרון בדבר, או חסרון במדות, או פועל דמיון או נמשך לפעלו". וכן זכר בעניין הדמיון והשכל דברים בחלק א' פרק ע"ב בהערה שהביא בתוך ההקדמות מהקדמות המדברים וזכר, "שאין פועל הדמיון פועל השכל, אבל הפכו". והמשיך העניין עד סוף ההקדמות, להורות על ההבדל הגדול שיש בין שני הכוחות, ר"ל השכל והדמיון ובין ציורם. ואמר, "כי זה מצייר גופנים או כחותם, וזה יצייר השכל". כן "וזה מצייר פרטים וזה כללים. וזה מרכיב הנמצאים בציורו, וזה מבדיל המורכבים בדעתו". וכן אמר עוד הרב בעניין זה החלק בחלק ג' בפרק ט"ו עניינים גדולים במחלוקת הנמצא תמיד בין השכל והדמיון בציור המחויב והאפשר והנמנע. ועוד אמר בזה בחלק ב' בפרק ו', "כתוב במדרש קהלת, בשעה שאדם ישן נפשו אומרת למלאך ומלאך לכרוב. הנה כבר ביארנו 137למשכיל, שהכח המדמה ג"כ יקרא מלאך, ושהשכל יקרא כרוב. ומה מאד נאה הוא זה למי שיבין, ומה מאד נמאס לפתאים". אך מה שביאר הרב בעניין זה בחלק ג' בפרק כ"ב בעניין איוב, העירותיך אליו בראש זה הסוד ואין צורך להשיב מה שכבר התבאר במקומו ותבינהו משם. וגם אני כבר רמזתי מעט מזה הסוד בסוד ו' בחלק א' בעניין מלאך ושכל, והעירותיך שם למצוא מקומם במאמר הנכבד ודבריו מובנים לכל. ואיני רואה בעצמי שאתה צריך להערה אחרת בעניין הנסיון יותר ממה שזכרתי לך. אלא שאודיעך סמך מהקבלה על העניין הנזכר, והוא היות המלאך והשטן שווים בגימטריא עם שכל ודמיון וזכות וחובה גם כן שווים להם. ונקרא נסיון ג"כ מלשון נס ונסים ומנוס בשיתוף.
סוד ח'-נודע מחלק ג' מפרק כ"ו עד סוף הספר.
עקר סוד טעמי המצות-דע כי מה שזכרו הרב ז"ל בעניין טעמי המצוות, הוא לפי פשטי מצות התורה. לא לפי מה שאין הטבע מורה עליו, אבל התבאר עניינו בתלמוד. ואמנם בחר הרב ז"ל לפי חכמתו לתת טעם לפשט להגידנו שלא צוה השם דבר בלי טעם. והנה באו בתוך דבריו ענייני חכמה רבים מאד, בתתו טעם לכל מצוה ומצוה. וכבר באר באמרו לנו "שהתורה שעור להנהגת השם אשר חנן השכל לכל בעל שכל", אחר שאמר, "כי הטבע אינו בעל מחשבה והשתכלות", כאשר זכרו לנו בחלק ג' בפרק מ"ג בכלל השמונה. ואמר בחלק ב' בפרק י' על עניין הטבע "שהוא חכם מנהיג, משגיח בשמירתו והתמדתו בהמציא כוחות מציירות הם סבות מציאותו, וכוחות זנות הם סבות עמידתו ושמירת מדת מה שאפשר. הכוונה הוא זה העניין האלהי המגיע ממנו שתי פעולות האלו באמצעות הגלגל", ר"ל הויה ושמירה. וכן אמרו הפילוסופים שהטבע חכם, אבל באמת אינו בעל מחשבה והשתכלות. אבל מפני שפעולותיו הולכות על סדר שלם לא ישתנה מדרך שמירת העניינים ההוים הנפסדים, יאמר עליו שהוא חכם. ואמנם בלא ספק יודע מזה כולו כי התורה לא צותה דבר שאין הטבע יכול לסבלו, אך צותה העניינים שאפשר לטבע לסבלם. אך יש דברים שטבע היצר לבקשם והם אינם הכרחיים לו, אבל הם לו מותרות ותוספות אשר השכל מעיד שאין צורך מהם. ועל כן נצטוינו להכריע היצר עליהם ושלא להשלים כוונתו.
ומפני זה יצאנו ממצרים וקבלנו התורה בצאתנו מן המצר למרחב, כדי שנכניע לבבינו בבואינו אל ארץ כנען, היא הארץ אשר בה נתגדלו אבותינו הקדושים, והכניעו יצרם תחת יוצרם. שכל כוונת נתינת התורה על זה 138לכבוש ולהכניע היצר והתאוה הנותרים. שהנה השם יודע יצרינו וזוכר כי עפר אנחנו. ועל כן צוה להציל שארית ידידנו משחת, הוא הנקרא ידידות השאר, הוא חביב מהעניינים הנמצאים בשאר בשרינו והנקרא שאר הידיד, והוא הנקרא "אהוב למעלה ונחמד למטה". הוא השכל האלהי המשותף בשפעו עם האדם. ומפני היות האדם מורכב מדבר עובד לה' מאהבה, הוא השכל ומדבר עובד זולתו ואינו מכיר את קונו, צוה אדם להמשך אחר דעת העובד המכיר את קונו, ולהתרחק מדעת המורד שאינו מכיר. והורנו השם ברחמיו דרכים תוריים, הם הנקראים בלשוננו חוקים, שלא הגידם לאומה זולתנו. ובאו כולם לעמוד במלחמה חזקה כנגד הכח הראשון, הנקרא שטן המציאות בכללו השפל המשותף עם המרכבה האנושית. וצונו השם ית' לתת לו חוקו וחלקו במקומו ובעתו, כדי להשיג חק השם מושלם, ולהיות לבד חלקו ולא חלק זולתו. וזה לא היה אפשר בלתי תורה כללית ופרטית כמו שרמזנו למעלה, וזה שורש כל התורה כולה. ובאו בה חלקים הכרחיים להשלימנו והם עניין שעיר המשתלח ופרה אדומה ושור וכבש ועז ותורים ובני יונה מכל בעלי חיים והם בהמות ועופות טהורים, וקלים להמצא תמיד. והם עיקר כל קרבן אשר עניינו להקריב אותם לפני השם לכפר על חטאתינו, עד שירצנו השם ויהיה מריח נחוחינו, כלומר מקריבנו אליו אחר שהתרחקנו ממנו ומקבלנו ברצון להוציאנו מתחת העתים, המביאים אותנו לידי מניעה מעבודתו. שעליהם כתוב, "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג' א'). וכן כ"ח עתים הכתובים ג"כ אחר זה הכתוב. ועל היות לשם עת ולעזזאל עת נאמר בעניינו לשלח אותו "ביד איש עתי המדברה" (ויקרא טז' כא') כתרגומו "מזומן" מלשון זמן. כמו שאמרנו זמן ועת מן התורה נאמר עליה במשלי "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת" (משלי ח' ל'). ונאמר בתפילה "ואני תפלתי לך יהוה עת רצון אלהים ברוב חסדך ענני באמת ישעך" (תהלים סט' יד'). שם עת רצון בין שתי המדות מדת הרחמים ומדת הדין ר"ל בין יי' ובין אלהים. ומן הנזכר תבין מה שלא נזכר. רק כל הכוונה נודעת לדעת כל משכיל, שאחר שנברא לב בנפש והוא כמלך במלחמה, דין הוא לעזור למי שהאמת אתו תמיד כפי היכולת וזו היא עצת התורה כולה, שנאמר "ובחרת בחיים". וכן אמר שלמה, "ארח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה
139סוד ט'-נודע מח"ג מפרק נ' ומח"ב מפרק כ"ט ומחלק א' מהקדמות הספר שבאו לפני הפרקים.
עיקר סוד ספורי התורה-ממה שזכר הרב בח"ג בפרק נ' תוכל להבין כוונתו. והוא שקרא הספורים שבאו בתורה "סתרי תורה" ואחר כן נתן טעם לענייניהם. וכבר ידעת שאין הכוונה בתורה, אלא להודיע למאמיניה נגליה ר"ל הפשט, ולהודיע למאמינה וליודעיה ולחכמיה אשר השתדלו לדעת סודותיה ויסודותיה הנסתרים, כלומר הפירוש האמיתי שלה. והרב הגדול רבינו משה בר' נחמן, אשר עיני הגולה האיר אמר "שכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה". ואחר שהדבר כן כל מה שאבותינו ספרו לנו פשטים קדש קדשים הוא לה', וכל היודע שם בן ע"ב יודע שאין כוונה בהם, כי אם לפי הנסתר שבהם. והוא כי צרוף הראשון הוא כזה, וה"ו יל"י סי"ט על"ם מה"ש לל"ה, פרושו שס"ה יו"ם וליל"ה מעל"ה ט"ל. והנה זה העניין, אע"פ שנרמז סודו בפשט הכתוב לא יבינו אמתתו כי אם יודעי השם לבד, והרמז על זה "לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם" (שמות יג' כב'). והשם ית' ימחול לי על מה שאגלה מזה הסוד, והוא שישראל בצאתם ממצרים הלכו במדבר דרומי, ושם נתגלה להם סוד המקום ההוא, והוא מקום שמאירים בו שמש וירח תמיד. והבן זה מאד כי הוא סוד גדול. והקור נולד מהירח והמים ובלילה, והחום נולד מהחמה והאש וביום. והיו הולכים ולומדים תורה במדבר תמיד. ועל זה נאמר "ויהוה הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה" (שם). והיו מתגלגלים בגלגל השכל, והיו משתדלים להנבא, שכוונת מוציאם מעבדות לחירות היתה לכך. ועל כן רמזו ז"ל: "לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן". וסוד אכילת המן "ומתוק מדבש ונופת צופים" (תהלים יט' יא'). והנה תדע ג"כ כי עמו"ד הענ"ן סודו גלגו"ל היר"ח, אשר ממנו נענו"ע הד"ם בלב. ואמנם סוד עמוד האש הוא גלגול אש החמה אשר עניינו הוד עם אש במוח. והמוח נברא מן החמה והלב מן 140הלבנה, ומפני היותם לומדים חכמה, שב הלילה אצלם כיום. והשם היה מאיר להם יומם ולילה במדבר, "ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה" (תהלים קלט' יב') "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א' ח'). עד שוב הלילה יום והחשך אור והערב בקר. והם עשו כן והצליחו, והבן זה המשל.
סוד עשירי-נודע מח"ג מעניין איוב ומעניין הנסיון ומד' פרקים שבהם חתם כל הספר והם פרק נ"א נ"ב נ"ג נ"ד.
עיקר סוד עבודת השם מאהבה-זה סוד שקול כנגד כל הסודות שבתורה, כי היא תכלית הכוונה האחרונה שבמציאות האדם בכלל שאר הנמצאים. והצלחתו תלויה ביד האדם בכח וביד השם בפעל. ועל כן חתם הרב ספרו הנכבד בזה התכלית כי הוא תכלית התכליות כולם אשר לאדם, ותכלית כל שלמותיו ומעלותיו והצלחותיו. והוא סבת החיים התמידים בהתמדת השם ית' אשר הוא סבתם באמת. גם אני בזה הסוד התחלתי חבורי זה והוא סוד צלם ודמות. ובפסוקי הפתיחה רמזתי התכלית האחרון והשלמות האחרון ובו אני חותמו גם כן. ואודיעך זה הסוד המופלא בעניין שתבינהו אם תעורר שכלך להכיר האמת. והזהר שלא יתבלבלו רעיוניך במה שתשמע ממני, שאין ראוי להזיקך האמת, אבל ראוי שיועילך בלא ספק. והוא אם אתה תתעורר להסתכל בגופך, תמצאהו שונא אותך בכל כוחו, ואין לו עמך אמונה אמיתית כלל, כמו שאין לאשה הזונה שום אמונה עם בעלה הנאמן לה, אבל מבקשת להורגו בכל כוחה או לגרשו, ושמה לו עלילות דברים עד שתיפרד ממנו ותשאר בלתי רשותו. גופך אתה מכיר בעצמך, כי כל רע שיקרה לנפשך ממכות הגוף הוא, הוא אינו חי כלל כמו שאין בגדיך חיים, אבל מתנועע עם נפשך ועם כוחותיה הגופניים כתנועות בגדיך עמך. ואם כן אין לו לא גמול ולא עונש בעולם הזה, כי אינו חי כל שכן שאינו חכם. אך הוא פועל במקרה ומתפעל בטבע. ואיך יגמל או יענש, שהרי בעלי חיים שאינם מדברים 141אין השכל מורה שיגמל או יענש שהרי לא צווה ולא יצווה מי שאינו בעל דעת בשום פנים. וא"כ לא צווה אדם מצד היותו, כי אם מצד דעתו, ומי שאינו בעל דעת פטור מן הדין על פי הדין. ואתה יודע מדעתך כי הנפש יש לה כוחות שהיא מניעה אותם והיא מושלת עליהם ברשות דעתך. ויש לה כוחות שאינם ברשותה כלל כל שכן שאינם ברשות דעתך. ומי שאינו תחת רשות דעתו אינו מכלל הנדונים בכח האלהי, אבל הוא מכלל הנדונים מכח טבעי, שהאחד ב"ד של מעלה, והשני ב"ד של מטה. והכוחות הצומחות, ר"ל אורך הגוף ורחבו ועמקו אינם ברשות דעת הנפש, כי אם ברשות טבעה. והטבע מוכרח ואנוס "ואונס רחמנא פטריה". וכמו שהאש שורף בטבע, כן הנפש גם היא מארכת את הגוף ומרחבת ומצמחת אותו לפי טבע הרכבת מזג החמר. וזה הכח נמצא ג"כ באילנות ובעשבי האדמה, והנה אינם חיים. וכאשר אין גמול ועונש לאילן מצד הצמיחה לציירו, אך הכח הזה נקרא כח טבעי, ולא נמצא בשום שכל שיורה על זה הכח שיגמל או שיענש מצדו כל מי שנמצא אתו הכח הטבעי הזה.
ועוד תדע כי יש לאדם כח שני והוא הכח החיוני שממנו חמשת ההרגשות הידועים, וזה הכח גמולו ועונשו יותר נסתרים מן הראשון. אבל בעיון העיניים הפנימיים אשר לא תבצר מהם מזימה בהפקחם, יודע שעניין הכח שעניינו כראשון, וזה כי הגוף הוא חי, אבל לא מעצמו כי מעצמו הוא מת כמו שזכרנו. שאילו היה חי מעצמו ואפילו בהצטרכו אל הסבה היה חי לעולם. כי החיים העצמיים לא סרו ולא יסורו לעולם כלומר לא מתו ולא ימותו לעד. שאילו היו החיים העצמיים מתים לא היו חיים באמת בעצם כי הם במקרה בגוף, הנדבק אל חיי המציאות העצמיים במקרה, והוא חי באמצעותם אע"פ שהוא מת בבחינת עצמו. כגון הרואה על דרך משל שהאור נמצא בעולם תמיד ביום, והעין חשוך בבחינת עצמו ואינו רואה מעצמו, אבל יש בו הכנה אחת והיא רוב זכותו, ומצדה הוא משתתף עם הדבר הזך 142הבהיר המאיר. ושם ההכנה כח הראות, והכח ההוא אמצעי בין האור המאיר ובין העין הזך שהוא בלתי מאיר מעצמו. והכח ההוא אמצעי הנפעל ונברא כעין הכח, כלומר הוכן לקבל אור המאור מובדל מן העין, ר"ל השופע עליו. בהיות אחד משלושתן בכח לא יהיה שום מציאות לכח ההוא בשום פנים בפעל, ועל כן יקרא בהמצאו בהכנת כוחו רואה בכח. ויקרא האור בערך פעולותיו בעין ההוא מאיר בכח, בערך פעולתו ובעצם אמתתו. ואע"פ שאינו מאיר לזה העין לא תמצא שום עין מאיר בפעל. וא"כ הנה האור לא יאמר עליו שהוא מאיר בכח מצד עצמו לעולם, אבל יאמר עליו שהוא מאיר בפעל תמיד מצד עצמו בלתי מונע. וכן נאמר על השמש שהוא מאיר תמיד בפעל מצד עצמו בלי שום מונע, כמו שנאמר על הגלגל שהוא מתגלגל בפעל תמיד בלתי מונע, אלא בעבור היות השפע השמשי פועל בזולתו בעת המצא זולתו מוכן להפעל, יקרא פועל מכל צד. ובעת העדר הכח המוכן מהכלי שנושא מצד מניעה יקרא פועל מצד עצמו בפעל, ומצד המקבל בכח.
ועניין גלגול הגלגל בפעל תמיד אינו כן, מפני שגלגולו בעצמו ולא בזולתו, ועל כן אין לו מונע מגלגולו לעולם. כן השפע השופע עליו מהשם ית' שהוא החשק המביאו לידי גלגול, אשר אין לו מונע לעולם. והנה החושק הנושא החשק, אשר חשוקו משפיעו עליו תמיד, מפני ששלשתן קיימים בפעל. כן העין בהיותו פקוח ביום אור שמאיר עליו, הנה שלשתם נמצאים בפועל העין. וכמו הנקרא ראות שהוא נושא אותו והאור פועל בו, ובהשתתפות זה העניין, הדברים שהיו נראין לעין בכח ההשתתפות גם הם עמם בפעולה ושבו נראים בפועל. כן הגוף ר"ל חומר האדם הראשון הקרוב ר"ל שכבת זרע הנקרא קרי. בעת התנועעו מכיס אל כיס כלומר, מחדרי גוף הזכר אל חדרי גוף הנקבה, מתחיל להשתתף עם הנמצאים. ויהיה החמר ההוא הנזרע בעת הגיעו אל הרחם, כזרע החטה בהגיע אל גוף האדמה, והאדמה קוברתו וגונזתו ומקבצתו קושרתו עם גופה 143קשר אמיץ. ומכח העפר והמים הרוח והאש שהאדמה מורכבת מהם, מינקת את החטה ומגדלת אותה ונותנת בה כח להוליד כדומה לה. וכן האשה עושה בולד שבמעיה, עד שובו שלם ויוצא לאויר העולם חי, והנה הוא מרגיש. ולולי היות במציאות אלו הכוחות שקבלם הזרע המוכן לקבלם והם בו בכח, איך היו נמצאים בו אחר כן בפעל. ואם כן התבאר שאלו הוכחות המפוזרים במציאות בכלל המין האנושי והחי והצומח בטבע.
ובדעתך הדבר הזה תדע כי החושים המרגישים החיים, פעולתם טבעית, כלומר שהעיניים בעת שהאור מאיר והם פקוחות, הן מוכרחות לראות בטבע. ואם תרצה הנפש שלא תראינה העיניים, אז בעת ההיא לא תוכל למנעם מטבעם. וכן לאזנים בהיותם שומעים קללות מהקולות וכיוצא בהם, אין זה ברצון. כן טעם המגיע לחיך, והחום המגיע ליד בפועל, אין לנפש שום יכולת עליהם למנעם או למעט פעולתם, או לרבות. שכל זה הוא נמשך אחר הויות הגוף ואחר מזגיו, אם עבים ואם זכים, ר"ל הרגשה. והנה א"כ נודע לך שמצד בחינת ההרגשות לא יגמלו ולא יענשו לא הגוף ולא הנפש, מפני היות פעולתיה מטבעיות. ואין הבדל באמת מזה הצד בין בעל חי מדבר ובין בעל חי בלתי מדבר. וכאשר לא יגמל ולא יענש בעל חי בלתי מדבר על פעולת ההרגשה הטבעית, כי דין אלו כדין אלו אין יתרון כי אם בהיות אלה זכים ואלה הפך, וזה כולו מובן. וכן ראוי שתדע ג"כ, כי הכח המדמה בבעלי חיים מדברים ובלתי מדברים הם טבעיים, ואין לנפש יכולת עליו לשנותו מטבעו ותולדת ממזג הגוף, ולפי המזג יהיה זכותו או עביו וזה בתחילת היצירה. וזה כולו זכרתיו לך דרך הגדה וספור, כבר בארו הרב ז"ל בפרקי אבות, ומשם יובנו הנזכרים יותר. ואמנם הנה נשארו לנפש שתי כוחות מחמשת כוחותיו, והם המתעורר והשכלי. והשלשה כבר זכרנום והם הצומח והמרגיש והמדמה, וביארנו שאין בעבור אחד גמול ולא עונש לא לגוף ולא לנפש. וכבר הודעתיך אשר אין החיים מן הגוף כל שכן שאינו חכם כלומר אין חכמה מהגוף, אבל 144החכמה בנשמה מהנפש אשר לה השם הידוע, אשר מצידו היא ידועה לשכל הנקרא שכל הידוע בכח מהנפש, הוא השכל הנקרא דמיון, ויחסו עמה כראות לעין. ג"כ יש חיים לנשמה מהנפש, כי אלה הכוחות הנפשיות כולם מהנפש המדברת והחיה היא היחידה. וכאשר ימצא טוב והפכו מהגוף, כן מלאך טוב והפכו מהנפש. כן נמצאת הנפש מהשמים, כן נמצאו השמים מהשכל, וכמו שנמצאת הנפש עוד מהשם בעת אשר ידעה שמו, כן נמצאת הנבואה מזיוו ית', גם מהגויה, כי לא יתכן שתמצא הנבואה לשום נביא חוץ מאדון הנביאים בלתי כח המדמה, אשר הוא כח הגוף בלא ספק.
ואחר שהודעתיך סדר זו היצירה ומציאותה, אשוב להודיעך גם תעלומות חכמה. והוא שתעורר לדעת אשר כח המעורר נמצא לבע"ח כאשר נמצא לאדם, ולא יתחלף כי אם בכח ובחולשה. והנה גם הוא אם כן מצד עצמו טבעיי לבדו. והעד כי השינה כשאדם ער טבעו מכריחו אליה לא תוכל הנפש בדעתה להסירה הסרה מוחלטת. וכל מה שאינו ביד האדם מוחלט לא יצווה עליו במוחלט עשה ואל תעשה. וכן בהיותו ישן, לא מדעת נפשו ומשכלו הוא מתעורר, כי אם בטבעו. ואחר שעלה זה בידך ידיעה שלימה מושכלת ומקובלת התעורר משנת השכרות, וברח מפני שאול תחתית אשר פערה פיה לבלי חוק לבלוע הרשעים כולם הרחוקים מהשם ית' הבוטחים על קנה רצוץ ויעשו להם אלהי כסף ואלהי זהב. והפרד דעתך ושכלך מדעות הרעות אשר הלכו בהם אחרי ההבל ויהבלו. והדבק בשם בדבוק השכלי האלהי התוריי והנבואיי. ופקח עיניך וראה ותהיינה אזניך קשובות לשמוע בקולי ולהבין אמרי שכלי. ודע וחקור שלא נשאר לך דרך בינך ובין אלהים כי אם אחת מיוחדת לבדה, והיא השכלית, אשר בה נפרדת משאר בעלי חיים שאינם מדברים כמוך. ודע שאין הדבור לבדו הוא השכל, אבל הדבור הוא הכח הנפשי האמיתי, שאין בכל כוחותיה כח טבעי למעלה ממנו. כי השכל הנפרד משפיע עליו שכלו, כמו שהשפיע השמש על העין 145אור. והדבור הוא כח בנפש והוא כלי לשכל בראות העין שהוא כח העין והוא כלי לשמש שפועל בו אור. ואור העין הוא בעצמו או השמש ולא זולתו. וכן שכל הנפש הוא בעצמו שפע השכל הפועל לא זולתו. והדבור המצוייר בשכל הוא כח המדמה והמתעורר והמרגיש, נמסרים בידו, לא להסירם מטבעם אלא שגם הם כוחות עת נמסרים ועת נמצאים בפועל. ומפני היות השכל שופע ומושל ושולט על אלה כולם, נצטוה שכלך בכל המצות הנחלקות לאלו השלשה חלקים. והם, מצות המורות דעות אמיתיות בנמצאות האנושיות והטבעיות והאלהיות ומזהירות להתרחק מהפכם כלומר מהדעות השקריות. ומצות מעוררות המדע לבעל המדות הטובות ומלמדות דרכם הנכון ומרחיקות הפכם. ומצות מתקנות הקבוצים האנושיים בתקון ישר ומסירות הפכם. ושלשתם הם מצוות דעות ומצות מדות ומצות מעשיות. והשכל מורה לדבור והדבור למתעורר, והמתעורר לדמיון, והדמיון להרגש, וההרגש מתנועע בפועל כדי לעשות מצות השכל. ואז האדם אדם, והוא אשר יקרא בעל צלם אלהים ודמותו, בהיותו ממשיך כל כוחותיו על פי השכל, כדי למצוא חן בעיני יוצרו, וזולתו הוא הבל.
ומזה תבין שאם תשלול מן האדם הכח השכלי, הרי הוא כבהמה בלתי השגחה אלהית, ועליו נאמר "אדם ביקר ילין נמשל כבהמות נדמו" (תהלים מט' יג'). אם כן ההשגחה אשר יש לשם עליו היא מצד שכלו, וכפי השכל תהיה ההשגחה ויגמל או יענש מצדו ולא מצד זולתו. וזהו המשפט הישר והחוק האלהי הנודע לכל שלמותו ומעלתו, אשר אין שלמות משפטים אחר שלמות משפטיו, ואין מעלת חוקים אחר חוקיו ית', שהם חוקים ומשפטים צדיקים. ואחר שהדבר כן וידעת שהדבר האמצעי אשר בינך ובין השם הוא השכל לא דבר זולתו שיהיה בתכלית הקרבה עליו. והוא ית' לא יושג לנו כי אם מתוך מעשיו, ומעשיו לא יושגו כי אם בשכלינו, ושכלינו לא יפעל כי אם בנפשותינו בלתי דבור, והדבור לא ימצא בנו בפעל בלתי רוב למוד, ורוב 146הלמוד לא ימצא לנו בלתי רבנים וחברים וספרים. וזה כולו לא ימצא בלתי יושר אהבת החשק לעבוד את השם ית', החשוק מהנפש החושקת אותו, שבה כלה מעשיו. כאמרו "שבת וינפש" וכאמרו "ויתן אל משה ככלותו" (שמות לא' יח'), ככלתו כתיב, והנה כלה מלשון חשק ואהבה, דכתיב "כלתה לישועתך נפשי" (תהלים קיט' פא') וכתיב "נכספה גם כלתה נפשי" (שם פד' ג').
ומזה תדע כי החשק יביא לידי תשוקת למוד, והלמוד לדבור, והדבור לשכל, והשכל לנבואה, והנבואה למציאת חן, ומציאת חן לחיי עד שהם תכלית האדם ותכלית המציאות. לפי זאת הדעת המושכלת והמקובלת אשר עלה בידינו במופתים ברורים, ראוי לומר בהם "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה" (משלי לא' כט'). ראוי והגון בחיוב מושכל להמשיך דעתך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך למה שזאת הדעת גוזרת, שגזרתה מכוונת להחיותך בבחירה המסורה לכח המתעורר, באומרו "ובחרת בחיים" והם חיי עד הידועים בדעת הנזכרת. והבחירה הזאת לא תבחר בלתי שכל, אבל השכל מעורר הכח המתעורר באמצעות הדבור עד היותו בורר טוב מרע, ובוחר אמת משקר, והיא בחירת חיים ממות, והצלת החלק החיה השכלית הנצחית מהחלקים ההוים הנפסדים, עד שוב הכח השכלי שולל מיד כח המתעורר הבחירה והגמול, ר"ל בחירת החיים והתענוג בם. ואז ישתתפו היראה והאהבה עד סוף הדבר מכח לכח. וישוב הדבור הנפשי השגה שכלית וציור אלהי, חושק חשק חשוק. ובזה ישוב הכח הנקרא נפש, שכל. ויהיה משכיל מה שאפשר להיותו מושכל. ואז יהיה שכל משכיל ומושכל בפעל. וזה כולו בהיפרד המונע שהוא הגוף, ובמות הגוף תחיה הנפש עדי עד כמו שרמזנו. ואחר שנתגלו אלו הסודות כולן, והוריתיך איך תעבד את השם מאהבה ומחשק ומתשוקה שכלית אמיתית. דין הוא שיועילך דברי תועלת גדולה, ותשתכל לבך בהם תמיד, וברוב עתותיך השתדל להשלים מה שאפשר להיותו שלם. ותזהר להשלים לפי מחשבת יצר הרע, מה שלא השלימו השם, ואין 147שלמותו כי אם הפסדו, ופעולה שהשם לא עשה אותה ואין לך חפץ בה, מי יחשוב לעשותה כי אם הכסילים האוילים החושבים העניינים המקריים לעצמיים והעצמיים למקריים והמדמים המחויבים לאפשרים ולנמנעים ונמנעים למחויבים ולאפשרים.
סוף דבר כי הם בציורים הדמיוניים לא יוציאו דבר מושכל לפועל לעולם. ועליהם הכתוב אומר "ויצאו וראו בפגרי האנשים" וכו' (ישעיה סו' כד'). ואם לא יועילוך דברי הישרים, דין הוא שלא יזיקוך אבל אם יזיקוך, דין הוא שתכיר בעצמך, שאינך בן אדם. אמנם לא יזיקו כלל שהרי אם לא יעלה בידך מה שקויתי ממך, אולי יעלה ביד זולתך, ובו תשלם כוונתי לאיש אחר. ועל כיוצא בעניין זה אמר הנביא "מי חכם ויבן אלה נבון וידעם כי ישרים דרכי יהוה" וגו' (הושע יד' י'). ועתה ראה כי "נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ובחרת בחיים" (דברים ל' יד') והחיים הם האמת. "אמת קנה ואל תמכור חכמה ומוסר ובינה" (משלי כג' כג').
וזהו מה שראה לבי לגלותו לך בשלשת חלקי זה החיבור הכוללים שלשת חלקי ה"מורה נבוכים". והודעתיך בחתימת שלשתם כי תכלית כוונת כל התורה היא, להגיע אל עבודת השם מאהבה. "הנה זאת חקרנוה כן היא שמענה ואתה דע לך " (איוב ה' כז') "הלא כתבתי לך שלישים במעצות ודעת להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשלחיה" (משלי כב' יט'). "אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן יהוה בינו ובין בני ישראל" (ויקרא כו' מו').
" מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וּבֹחֵן לִבּוֹת יְהֹוָה"
Editor's note: (148משלי יז' ג')
| שני לוחות אבנים הם כתובים | מצורפים בלב גלגל ערבות |
| מצוירים בצורת הכרבים | הכינם צור להשיבם תשובות |
| והחיות באותיות משיבים | רמיזותם בחותמות כתובות |
| אמת אתם ועל פה מטיבים | בעט ועת לחכמי הישיבות |
| לשונותם בלי לשון מריבים | אבל ש"ם בוחנם ב"ו חן לבבות |
סוד העיבור גלה חשבו"ן שבוח"ן לבות וכליות
חלמון טבור אל קו חלבו"ן לבחו"ן בכלי משכן חיות
דמיון דבור תוך לב נבו"ן בנו"ן הפליא כ"ב אותיות
"נִבְחָר שֵׁם מֵעֹשֶׁר רָב מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן טוֹב"
Editor's note: (משלי כב' א')
חוח ומשל
עלה בפי
ביד כסילים
Editor's note: שכור (משלי כו' ט')
(149כאן חסר-כך כתוב בכתב היד, ולי נראה שלא חסר הרבה)
בחכמת הקבלה עם היותו כופר בעדה באמתתה וחושב לפי רוב סכלותו בה שבהזכרת עשר ספירות בלימה בשמות מיוחדים לכל ספירה וספירה לבד מבלתי שום ציור בעצמם הגיע בידו הידיעה בשלמות, כי כך אצלו הקבלה המקובלת המשולשת ממנו ועד רבינא ורב אשי ומהם ע"ה עד רבינו הקדוש ז"ל וממנו עד הנביאים עד משה רבינו ועד אברהם אבינו ע"ה עד נח ועד אדם הראשון שקבל מפי הגבורה סוד כל ספירה וספירה.
וכל הסדר ששמענום מפי תלמידו הנזכר. אבל אני חושב שיתכן שהוא מסר לו קצת דרך בשמותיהן. אבל עם כל זה העלים ממנו מה שיהיה ראוי להעלימו כפי שמחויב כל חכם שלם מקובל בשמותם ובסדר הוייתם ומציאותם ובציור מה שיכול השלם לדעת מהם לעשות בעת המסירה, למי שלמטה ממנו להעלותו בידיעתם ממדרגה אל מדרגה. אך המקבל מפי השלם אין ראוי שיתפאר בידיעת הספירות לפני המון העם, אלא אם כוונתו למסור למי שימצא מהם מוכן ומזומן וראוי והגון לקבלם מפני מה שיחשוב הסכל בם מהרחקת האמת. ואם המתפאר בם רוצה שיחשבו העם עליו שהוא חכם בחכמה מיוחדת אצלו, והחכמה ההיא אצלם היא סכלות או כפירה גמורה, מה לחכם בה עם הכסיל. ולפי הנראה לי מהאיש הנזכר התלמיד המקובל לפי דעתו מעיקר הספירות ומשרש סוד העיבור, ראוי לומר עליו בעת התפארותו בזה לפני גדולים ממנו או לפני המון העם על דרך משל מיוחד "אסתירא בלגינא קיש קיש קריא" (בבא מציעא פה:). ואל זה רמזתי באמרי למעלה חו"ח, כי כן מספר האותיות האלה כ"ב אותיות כמניין חו"ח. והוא רמז למאמר איוב "תחת חט"ה יצא חו"ח" (איוב לא' מ'). שזה כ"ב וזה כ"ב, וכן שלמים שניהם במבטא. חט"ה מלא ח"ת ט"ת ה"א מספרם אותיות, וכן חו"ח מלא ח"ת ו"ו ח"ת מניינם אותיות. ומזה 150הסוד המופלא המקובל אצל השלמים יודע סוד חמר האדם וסוד צורתו על דרך סוד העיבור במציאות חטה או חוח. שכן מציאות בני אדם זה או זה יוצא מן הזרע. ומזון האדם חט"ה ומזון החמור חו"ח וקמוש. וכשאין האדם שלם מזונו גם כן קוץ דרדר ועשב השדה וזה מקץ אל קץ ומדור אל דור. ורמז לזרע כליו"ת חט"ה שהם פת"ח למציאות התולדת. והסוד הזה בו "לפתח חטאת רבץ" (בראשית ד' ז'). ועץ הדעת שהאכילה חוה את אדם חטה היה באמת ושאר הדעות להעלמה. והרמז המגלה זה מבואר אמרם ז"ל לב מבין כליות יועצות וצורת הכוליא כצורת גרגר של החטה. ונגלה גם כן משם ע"ץ שנגזר משם עצה והכוליא הימנית שממנה הגבורה יורדת ומתפשטת לשוק הימין. שמה המיוחד לספירתה נצ"ח וסודה מלא נו"ן צד"י ח"ת, כי היא נוצח"ת די"ן חברתה ששמה המיוחד לה הו"ד וסודה מלא ה"א ו"ו דל"ת והיא או"ת הול"ד על דרך כבוד ועז. ומשם שפע התולדה יורד ומתפשט אל שוק שמאל בבריאת החמר, שהאשה נלקחה מצלע שמאלי. ולפיכך אמרו ז"ל כיון שנבראת אשה נברא שטן עמה ששכינתו בצפון. ועל כן אמר איוב עוד "ותחת שערה באשה" (איוב לא' מ') שסודם יצר הרע בָּאִשָּׁה "תמו דברי איוב" (שם).
והספירה הראשונה והשנית והשלישית הדין נותן לספרן על סדר שסדרן בעל ספר יצירה. שהוא אשר הודיענו שלשים ושתים נתיבות פלאות חכמה שהם עשר ספירות בלימה ועשרים ושתים אותיות יסוד. כל יש ומה ואיך ולמה לשאול בם ולהשיב לכל בעל ערמה. ונזכר יסוד עם בלימה על היות יסוד במילה על דרך "סוד יהוה ליראיו ובריתו להודיע"ם" (תהלים כה' יד') יסו"ד מיל"ה בגימטריא. וכן ספירות בלימה בגימטריא סו"ף ברי"ת מיל"ה, ורמז סו"ף, חכמ"ה ובינ"ה שהן שתי ספירות נמשכות מכתר עליון. ועל הכל בכלל נאמר "מבכי נהרות חבש" (איוב כח' יא'). וסודם י' נכתר"ו במחשב"ה, וזה שם בן י"ב אותיות והוא סוד ההיכלות האמיתי, על דמות רדת טפת הבכי הנקראת דמ"ע מצלע אחרון של 151העין תחילה. שהוא מד"ע אשר כמוהו שופע מן הל"ב שסודו בכ"י. והנה בהיות מחשבה בשמחה עם היות טחול שוחק העין בוכה והיא תחילת שיתוף המדות לדבר. והפכו כי הבכי דינו להולד מן הכאב בעצם ומהשחוק שהוא הפכו יולד במקרה.
ובעל הספירות אשר אינו מכיר חמרו וצורתו ונפשו ושכלו וספירת כל אחד ואחד מהם ומדת כל דבר ודבר וכוחותיהם ופעולותיהם וסדרם הנכון, טרם הכנסו לעיין בספירות האלוהיות איך לא יתבייש מעצמו לחשוב שהוא יודע למי מתפלל, כל שכן שיחשוב שיקובלו כל תפילותיו. והנה ספר הבהיר מעיד שהיודע השמות כראוי הוא אשר כל תפילותיו מקובלות. ומי שלא קבל סתרי ספר יצירה ואמיתת דרכיו איך ידע ספירו"ת שסודם מחשבו"ת שהם כתרי"ם לנ"ו ושהם אלהי"ם כמניין לנ"ו אשר הם אלהים לנו באמת. כעניין שלשת הספירות הנפשיות הנקראות בשם אלהים והם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב וכל שם ושם מהם כולל עשר ספירות שסודם מא"ה ולשלשתם עלו שלש מאות והם שלש אמות שמהם יצאו שלשה אבות כמו שכתוב בספר יצירה. וזהו סוד "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי" (שמות ו' ג'). באל שסודו ש' ובו די למשכילים לראות אבל לא לדעת. באמרו ואר"א שכולל ח' שמות חברם עם באל שדי ותראה בם מחשבות אל שדי שהם גם כן מחשבות השם שהם ספירות. והרמז בם "מה רב"ו מעשיך יהוה" (תהלים קד' כד') "מאד עמק"ו מחשבותיך" (תהלים צו' 'ו). והנה מ"ה הוא מא"ד הוא אד"ם והשאר ידוע. ואמרו "ושמי יהוה לא נודעתי להם" (שמות ו' ג') סודו המקובל בו אצלנו לא נודעתי להם, מצורף לא נודע להמית. כי הוא מדת הדין גם כן, אך נודע להחיות שהוא מדת הרחמים. והעד על זה אמרו לאברהם, "אני יהוה אשר הוצאתיך מאור כשדים" (בראשית טו' ז'). שהוא מקור האש הטבעי הממית, כלומר הצלתיך מן המות, כעניין "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" וגו' (שמות כ' ב'). וחס ושלום להאמין שהאבות לא ידעו את השם בשום צד, אבל נגלה למשה בו מה שלא נגלה לאבות לצורך עשר מכות המתהפכות 152ממדת רחמים למדת הדין, כעניין מהפכת סדום ועמורה. כמו שנאמר "ויהוה המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת יהוה מן השמים" (בראשית יט' כד'). והנה שם אל שדי הוא שם של מדת רחמים כאמרו "ואל שדי יתן לכם רחמים" (בראשית מג' יד') וכן רבים. והסוד הוא שמרחם על אי"ש ד"ל ומברכו עד שמשפיע עליו מטובו. וזהו שנאמר על אדם הנקרא דל עני ומסכן ואביון ומך ודך, והעד
והיודע סוד המזונות הראשונות וכוחותיהם ופעולותיהם ידע מהם עיקר עצמו הניזון ועיקר הכח הזן, אשר כוחותיו לפי פעולותיו הם שבע כנגד שבע ספירות הנאצלות ממנו. וסוד הז"ן כסוד הבנ"ה ועל כן שם זי"ן הוא שם בינ"ה. והחכמה והבינה שיתופם יחד כשיתוף הכח המרגיש עם הכח הצומח בחי. ושיתוף המחשבה והחכמה והבינה כשיתוף הכח הדברי עם הכח החי ועם הצומח. ועל כן ראוי לדעת שהשלש ספירות הראשונות הולידו והשפיעו והאצילו שלשת הכוחות הראשונות המנהיגות הגוף הזה המורכב מהיסודות הארבעה, שהוא בכללו בנוי כבניין אחד מיוחד יחד. וישתתפו בו הכוחות הנזכרים בדברים, ויבדלו בו בדברים לפי מציאות האיברים החיצונים והפנימיים הנגלים והנעלמים. ושלשת הכוחות יחד הן מצד אחד כ"ח אחד לבד, ומצד אחר הן שנים, ומצד אחר הן שלשה. והנה אב"ג שהוא סוד ית"ץ לפי היותו ראש לשם בן מ"ב אותיות מעיד על זה וסודו י' ספירו"ת לפי הקבלה האמיתית. והנה הוא הרא"ש והוא ש"ם עליו"ן כלומר כתר עליון. וסוד השם כת"ר תור"ה שסוד מספרו עשרי"ם ושש"ה והוא קשו"ר 153ברו"ח הקד"ש בגימטריא ובעניין באמת. ועל כן מספרו עוד כולל עשר"ת הדברי"ם. ובמניינם אצלנו בקבלה עדות ברורה אשר הספירו"ת במדו"ת וגם המדו"ת בספירו"ת. ועל כן סוד השם המיוחד בדמו"ת הספירו"ת, ומדותיו במדו"ת הספירות שהן שוות לדבר ולתמורה, באף מכה, באף מרפא. וצריך שתדע איך א'ב'ג'י'ת'ץ' כולל י' ספירות והוא שצריך שתדע כי אות ץ' עולה תשע מאות וסוד מספרם ש"ם. כי ם' סתומה עולה שש מאות, חבר מניין אבגי"ת הנשאר עם ש"ם שבא במקום ץ' ותמצא המספר יו"ת ש"ם ומספרם שמות"י שהם ספירות בגימטריא. ועוד תדע שהן עשר אותיות השם הנכבד והנורא שהוא א'ב'ג'י'ת'ץ' נמנות תחילה נפרדות אחת אחת, ואחר כך נמנות מורכבות שתים שתים, ואחר כך נמנות מורכבות שלש שלש, ואחר כך נמנות כולן מחוברות יחד, והן תיבה אחת שם אחד. וזו דרך מהלך זה הסדר האלוהי המופלא המקובל השלם בשם.
א'ב' ג'י' ת'ץ'
א'ב'ג' י'ת'ץ'
א'ב'ג'י'ת'ץ'
והמשיג ידיעת השם כאשר היא על האמת לפי הקבלה, ישיג כי זה הכלל הוא כלל מודיע שארבעה שמות אלה המתחלפים בצורותיהם מן ששה אותיות בסוד יו"ד הוא הרא"ש. וכתוב בסוד המרכבה, "כי המקום אשר יפנה הראש אחריו ילכו לא יסבו בלכתם" (יחזקאל י' יא'). והנה ארבעה פנים לאחד ומספר כולם כב"ד. שהנה יורה זה על עניין הנהר היוצא מעדן, שנאמר בו "ומשם יפרד והי"ה לארבעה ראשים" (בראשית ב' י'). וכל ראש 154מהם סודו ו"ך שהוא סוד השם. וכל ארבעה מהם חוזרים לשם אחד וסוד ו"ך שר"ו של עולם הכולל י' ספירו"ת. וסדר הספירות לפי דרך ספר יצירה אינו על דרך ימי התורה אחד שני וכו', אבל על דרך אחת שתים שלש ארבע וכן עד עשר. והיא הוראה על האצילות שכל אחת מהספירות נאצלת באצילות נבדלת לעצמה מזולתה בעשר. אך הבניין נשלם בעשר ספירות ודמיון מציאותם בדמיון רמ"ח איברי האדם שמהם נבנה בניין הגוף כולו, וכל אחד לעצמו מיוחד ובכולם נשלם בניין כל הגוף. ואם חסר אחד מהם בבעל חיים אינו ראוי לקרבן, ואם מאדם אינו ראוי להקריב קרבן כי הוא בעל מום. והכהן המקריב הוא כהן והוא לוי והוא ישראל, ושלשת מעלות נבדלות משאר האומות נתקבצו בו והם בו דבר אחד כדמות הכח הדברי שהוא כהן והחי שהוא לו לוי והצומח שהוא להם ישראל ושאר האומות אצלם כדומם. ועל כן הם עושים להם אלהי כסף ואלהי זהב שהם כוחות הדומם.
והנה סוד כס"ף וזה"ב, סו"ף הכז"ב והוא נכסף ונאהב לעובדיו, הפך ממה שהורנו השם בתורת המשכן בעניין "ויקחו לי תרומה" (שמות כה' ב') באמרו "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת" (שם). והיא התמורה להפך כח האילן שהוא בבריאתו הפוך. והשפע הרוחני משתדל להציל זה מן האור שהוא כח האש. ולפיכך נאמר "משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים" (שה"ש ב' ט'). ועל כן המנוסה הראשון נוסה במזון, והשני במים ונצל בזכות העץ, והשלישי בחי, והרביעי בדבור. והראשון והאחרון לא עמדו בנסיונם והם אדם ומשה, אדם טעה בעץ ומשה טעה במטה שהחליף הדבור בו. וכבר נרמז במרה באמרו "ויורהו יהוה עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו" (שמות טו' כה'). ואדם היה מן העפר ומשה מן המים. והעץ מזונו מי"ם ועפ"ר, בסוד הנהר הראשון, אשר שמו פ"י שו"ן שסודם מו"ת שהוא מוק"ש ותחילתו קמו"ש. והשני והשלישי עמדו בנסיונם והם נח ואברהם. נח עשה "תבת עצי 155גפר" ונצל מן המים. ואברהם נצל מן האש ונוסה בכל. כעניין אמרו שם. "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה". ונאמר בסוף "והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו". וכתיב בו "ויעלהו לעולה תחת בנו". הנה המיר חי מדבר בחי בלתי מדבר, ושחטו במאכלת בדבר מצמיח והוא כח הזן ושמו חרב שהוא מכלה ומחריב וממיר דבר בדבר ומפסיד צורות טבעיות.
וארבעה אלה האחד שהוא אדם הראשון כולנו מוטבעים בטבע מטבעו ונחתמים בחותמו. ולא ייבדל איש מאיש מצד זה. והנה אדם אב לכל אדם מכל צד מפני שאשתו היא צלעו, וכל אדם נברא משם. ונקרא אדם איש סתם כאמרו "לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת" (בראשית ב' כג'). ואמנם הפע"ם סודו הצל"ע במספרו, ועל כן אמר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי" וגו. והשני שהוא נח אין אשתו מצלעו ואינה דבר אחד אתו אלא בקיום, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". על כן אין כל אדם בן נח מכל הצדדים, שכבר הוא מעורב. ואין נסיון בלתי מצוה, מגדת למנוסה עשה או לא תעשה. ומזה הצד נבדלו מבני אדם ולא נבדלו מן האומות. ונקרא נח איש צדיק. ומזה הצד ייבדלו בני נח זה מזה ויחלקו לשלשה מינים בדמות שם חם ויפת, שהיו צדיק רשע ובינוני. ואע"פ ששלשתם בני איש צדיק תמים. ובנטעו כרם נקרא איש האדמה. והשלישי אברהם אבינו ע"ה. וכל עברי חתום בחותמו שהוא אות ברית קדש בגילוי העטרה של המילה, להסיר כח ערלי לב וערלי בשר מעלינו, ולהבדיל בין בני נח ובני אדם ובינינו אנחנו בני אברהם הנקרא איש נביא על פי השכינה, האומרת לאבימלך "השב אשת האיש כי נביא הוא" וגו' (בראשית כ' ז'). ונודע שאם מל ולא פר"ע כאלו לא מל. וזה סוד גדול בברית מילה והרמז בכלל שניהם נודע למפר"ע ולא למפרע. והרביעי משה רבינו ע"ה. וכל בעל תורה עברית ויהודית חתום לשונו בחותמו החקוק על לבו הנימול בחרב או בצור או בשניהם 156יחד. חרבות צורים שהיא מילה שנית, כמו שגלה השם ליהושע באמרו לו "עשה לך חרבות צורים ושוב מול את בני ישראל שנית" (יהושע ה' ב'). ונקרא משה איש ענו וגם איש האלהים, אחר עניין "ודברתם אל הסלע" וגו' (במדבר כ' ח'). ובאלו הצורות נִבָּדֵל עוד כולנו בני ישראל זה מזה בשלשה מינים ראשונים. שהכהן נבדל מהלוי עם היותו לוי, והלוי מישראל עם היותו ישראל, וישראל זה מזה בתורה ובמצות ובמעשים לא ביחסים. אבל ייבדל היהודי ביחס מבן נח, ובן נח מבן אדם, ובן אדם ייבדל מן כל חי בלתי מדבר במין, והחי מן הצומח בסוג ומין לפי ערכם, והצומח מן הדומם בטבע, והדומם מן היסודות בשרש, וכל יסוד מחבירו בצורתו הראשונה. ואמנם ישיגו מקרים לכל אלה הנזכרים מצדדים ידועים לכל דבר ודבר מהם.
ובזו הדרך יודע שהתחתונים כולם קשורים בעליונים והעליונים בעליוני העליונים. וכל עליון הוא קשור ותלוי בעליונו ובעליון עליונו עד הגיע הדבר אל עשר ספירות ואל כ"ב אותיות עליונות פנימי פנימיות למעלה מארבע חיות אשר הן המדות האלוהיות. והכל בכלל קשור בזרוע עוזו ית' ויתע', כקמיע ביד גבור. וזו הדרך הנרמזת בכלל דברי צריך לקשרה כולה בקשר אחד ושלא לקצץ בנטיעות. והכופרים בעיקר זה לא הכירו אמיתת חידוש העולם אבל חשבוהו לקדמון. ואמרו, אם כן הוא הנה התחתונים בפרטיהם בלתי מושגחים ומה בצע במציאות כל איש ואיש ממנו לעצמינו, ואין הפרש בין אישי מין האדם ובין אישי שאר המינים שהם בלתי מדברים. ו"חלילה לאל מרשע ושדי מעול" (איוב לד' י') לחשוב זאת הכפירה באל ובמדותיו השלמות הישרות. והחושד בה כשרים ילקה בגופו, והמאמינה "לא יאבה יהוה לסלוח לו" (דברים כט' יט'). ואמנם האמונה השלימה היא שראוי להאמין ולדעת שהספירות ראשית כל מה שהמציא השם יתעלה. והשם המיוחד הכולל את כולן כאחד הוא כבוד לפי דברי הנביאים כולם ע"ה.
157ואמנם תכלית השגת האדם את הספירות היא על פי השמות הקשורים בידי השם המפורש הידוע בן ארבע אותיות הקדש. שהוא מצד אחד א'א'א' ומצד אחר י'י'י' וכלל אותיותיו הן ארבע אותיות ההעלמה הנמצאים במכתב ובמבטא ובמחשב, כדי להורות בהם שלשת ענייניהם שהם מצויירים בעט סופר חוץ מגוף הסופר. והם נראים לעיניים ומצויירים בלשון המדבר שהוא בדמות עט סופר. כאמרו "לשוני עט סופר מהיר" (תהלים מה' ב') והם נשמעים לאזניים. ואמנם הנראים לעיניים אינם שווים לנשמעים לאזניים ואינם ממין אחד. והם מצויירים גם כן בלב המחשב ואינם ממין הנזכרים. ועל כן ידענו כי הנשפעים על פנימיות הנפש המחשבת אינן ממין הנחשבות בלב המחשב, כי אלה המינים השלשה הם אנושיים, והנאצל הנשפע על הכח המשכיל הוא עניין אלוהי אין ערך ולא דמיון ולא ייחס בינו ובין אלה כי הוא נבדל משפיע עלינו. ואלה מהם גופים כמו הנכתבים כולם ומהם כוחות בגופים כגון הנבטאים כולם ומהם כוחות ברוחות כדמות הנחשבים כולם. ואמרי זה על אותיות אהו"י הוא הדין לכולם אלא שמספר אלו מורה על מציאות כולם. ועל כן סודם האמיתי כב"ד ובשתפך שניהם יחד יהיה סודם כוכב, והנה מח ושמו ל"ב גבו"ה והוא הסוד הגדו"ל של השם הגדול. ומזה הדרך ידע אדם את עצמו ויכיר בה את קונו ואת מדותיו שהן תאריו ית', וישיג הנהגתו את העולם והשגחתו הפרטית ישכילנה באישי מין האדם ולא יכפור בעיקרי האמונה ולא יסבול מה שהתחייב לדעת אותו מצד התורה והמצוה ולא יהדפנו דמיונו מהאמת, כאשר קרה לאיש הנזכר המתייחס בשם תלמיד מקובל מהרב הנזכר.
וזאת היתה אחת מכוונותי בכתבי זה העניין לך ולדומים לך. להודיעך בו טעות מחשבת זאת האמונה שהאמין זה התלמיד בספירות, וכי אין לו בידיעתם כי אם קריאת שם לכל ספירה בלבד, לא ציור עניין כלל. והוא אצלי בדמות מה שזכר הרב הקדוש איש האלהים ז"ל במורה בחלק הראשון בפרק ס' בעניין משלי הספינה, שאמר בראש הפרק אחר ג' טורים, "הנח שאיש אחד התאמת לו 158שהספינה נמצאת ולא ידע זה השם על מה הוא נופל אם על עצם או על מקרה" וכו'. ואמר בסוף המשל המעולה ההוא המגלה ערות המתפארים במה שלא עלה בידם, "אמנם הקודמים אשר המשלנו בהם, כל אחד מהם יותר רחוק מציור הספינה מאשר אחריו, עד שהראשון במשלנו לא ידע רק השם לבד". ואמרי על זה שאינו יודע רק השמות לבד בעניין הספירות, מפני שידעתי ממנו שאינו יודע אם הם עצמים או מקרים. ואם יאמר עצמים זו כפירה בעיקר שכבר התפאר במופת מושכל ובאות מקובל שאין האלוה יתעלה מדמיוני הסכלים עשרה עצמים בו אפילו מספר אחד אין ראוי להתירו עליו, אלא כדי להודיע שאינו הרבה ולא מורכב משמות, כל שכן מיותר מהם. ואם יאמר שהם מקרים הוא ית' אינו עצם נושא שום מקרה בעולם בשום פנים, כמו שהתבאר במופתים מושכלים ומקובלים. ואמנם סוד הספירות יש לנו בהם ידיעה מושכלת ומקובלת מופלאה ונעלמת מאד מאד, שראוי להעלימה ממי שאינו ראוי לה מחכמי ישראל השלמים במחשבתם באמונה, כל שכן שראוי להסתירה ממי שלמטה מהם מאנשי אומתינו, קל וחומר שחובה על כל יודע זה באמת לבלתי הזכירה לא בכתב ולא על פה לפני המתפלסף בהבלי המחשבה הפילוסופית, שקצרה מה וקצץ השם נטיעות כוחה לבלתי השיג דבר מזו הדרך. שהרי לא נמסרה כי אם לעם הקדש בכתבי הקדש ובלשון הקדש, כי הם דברי קדש ובאו מקדוש לקדושים. כמו שאמרו ז"ל שם בן מ"ב אותיות קדוש ומקודש. והשם אמר לנו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט' ו'). ואמר "והתקדשתם" ואמר "והייתם לי קדשים כי קדוש אני" וגו' (ויקרא כ' כו'). ואמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה' ח'). ואין זה לשום אומה זולת אומתינו הקדושה, וברוך השם שהבדילנו מן האומות וכל התורה הקדושה מלאה מזה. ואם כן איך יימסר דבר מזה למי שלא נקדש שאפילו המקודשים לא כולם ראויים לזו הקבלה הקדושה. כמו שנאמר "ונגש משה לבדו אליו והם לא יגשו" (שמות כד' ב'). 159ונאמר
וכבר ידעת מאמר הרב הקדוש הנזכר ז"ל שאמר בפרק מ"ז בחלק השלישי בעניין הקדושה ובסוד הטומאה וטהרה ובשיתוף שמותיהם. וקרא הקדושה עשיית המצות והטומאה העבירה שלהן, והביא ראיה מדברי רבותינו ז"ל מלשון "ספרא". ואחר שהדבר כן באמת ובתמים ויתגלה זה על פי אורים ותומים לפי דעת הנביאים והחכמים האומרים למה נקרא שמם אורים שמאירים את דבריהם, ותומים שמתמימים את דבריהם. ויודע סודם גם כן מהאפוד ומחשן המשפט ומהשמות החקוקים בם בעניין צירוף יהודה יעל"ה. שנודע עניין זה ממאמרם, י' של יששכר ע' של שמעון ל' מלוי ה' מיהודה הרי הכל יעלה. וזהו סוד צירוף האותיות באמת ומה שאמר בו גם כן הרב הגדול רבינו משה בר נחמן ז"ל בפירוש התורה מספיק לכל מקובל שלם, עם אמרו בראש ספרו הנכבד, "עוד יש בידינו קבלה של אמת שכל התורה כולה שמותיו של הב"ה". והורה הדרך ברמז "בראש יתב רא אל הים". ואמר שם עוד מלבד צירופים וגימטריאותיהם של השמות, והיודע זה הדרך הוא שראוי להקרא מקובל שלם.
אבל מי שחושב שהוא מקובל שלם מפני הזכירו בפיו בלבד שמות לשם ולספירות ואינו יודע להם עניין לא בחיוב ולא בשלילה ואין לו בם שום השגה אחרת אחריה וגם חושב שאין שם זולת מה שהוא אומר בפיו ולבו בל עמו, זה אצלי וכל הדומים לו הוא מכלל מי שנאמר עליהם קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם. ומשלם אצלי ואפילו אם הם מתפללים כל היום לשם ספירה מיוחדת או לשתים שכוללן בהזכרה או במחשבה דמיונית עד שתתפעל אותה הספירה בתפילתו לשמוע בקולו עד שאם ירצה להתחכם ידרים ואם להתעשר יצפין, כמשל מי שקורא לאיש אחד או לשנים או ליותר מהם בשמות שאינן שמותיהן שבריא לו שלא יענוהו. ועל כזה נאמר "ויהתל בהם אליהו ויאמר קראו בקול גדול כי 160אלהים הוא כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו אולי ישן הוא ויקץ" (מלכים א' יח' כז'). ואמרו ז"ל על זה ועל כיוצא בזה המין מן ההתול, כל ליצנותא אסורה בר מליצנותא דע"ז. והמתפלל לאחת מהספירות או לשתים או יותר מהן או לקצתן או לכולן יחד מבלתי שידע להן עניין מושכל או מקובל בציור תוריי כראוי, כמו שנאמר רחמנא לבא בעי, הוא אצלי רע מאד מעובד ע"ז בסכלות שמנהג אבותיהם בידיהם. שהרי הוא נכנס תחת כלל המגשימים שלא ימלט מן הגשמות או מענייניו. והנה זה טועה ואם רב הוא הנו מטעה. וכבר נודע לנו בקבלה מיוחדת בציור מושכל נבואי שהספירות אינן גופים ולא כוחות בגופים ואינם מלאכים. כי המלאכים הם נבראים והספירות הם הויות נאצלות מכח המאציל, שהוא הסבה הראשונה לכל ית' ויתע' שמו. והאצילות נמשך עד היות כל הויה מהן מאצלת מושפעת שפע על מי שהוא למטה ממנה במעלה ובסדר ובעִלה. ואין בין הספירות קדימת זמן וכל שכן קדימת טבע. שהזמן והטבע הם עניינים נבראים והשפע העליון האלוהי השפיע תחילה שכלים נבדלים מחמר. והשכל והשפע השפיעו על דרך אצילות ובריאה בריות עצומות גלגליות בעלי חומר וצורה ובעלי נפש ושכל. ואחריהם נבראו כל הנבראים התחתונים עד האדם עדינו היום. וזה העניין הוא רמז לתשובת שאלתך אשר שאלתני על סוד דבוק כל ענף בשרשו וכל רוחני בנפשו, והיא תשובה כללית צריכה לפרוט ענייניה וזה רמזה.