68אמרו על שלמה המלך ע"ה שידע כל טעמי המצות חוץ מטעם פרה אדומה. ועל כן אמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז' כג'). ואם טעמה הוא הנדרש עליו תבא האם ותקנח צואת בנה שהוא העגל. הנה תנוקות של בית רבן ידעו זה הטעם בזמנו ואיך נעלם משלמה מלך ישראל. אבל אם נאמר עוד שיש לזה הטעם הבא בדרש סוד נעלם והוא שנעלם משלמה למי ממנו נחשוב שנתגלה, לא אם נתלה גילויו על רוח הקדש המגלה הנסתרות למי שרוצה ובעת שרוצה אבל להראויים לא לזולתו. ולפיכך מה שנגלה לי ממנו לא אכתבנו והסוד לא אגלנו כי בלבי צפנתיו ובמצרף האמונה בחנתיו וסוד מופלג ומכוסה מצאתיו ושמחתי בו כשהגעתיו והשגתיו, והטומאה והטהרה עדים כשרים על עניינו הישר וההפוך, בא באסיפת אפרה ויום ג' ויום ז' לעדים. ואם יאמר אומר הנה אתה התפארת לאמר שחבורך זה כולו לא חברתו כי אם לגלות בו סתרי תורה וטעמי מצות ואמיתת מהות הנבואה ונתיבותיה, ועד עתה גליתנו סודות נפלאות בשלשת העניינים האלה. ועתה כשהגעת אל המקום העמוק הנעלם סילקת עטך מלכתוב לנו סודו ואפילו ברמז רחוק, מדוע ככה עשיתי ולמה לא הועלתי בידיעה זו כלום, אין זה אלא שנעלם הטעם ממך. הנה ראיתי לענות על זאת הטענה ואומר שהיא טענה גדולה אמיתית וראויה לטעון אותה עלי במקום זה, ולא אכחיש לבעל דיני טענות האמתיות. ואמנם אומר כי מה שאמרתי להעלים סוד זה אינו מפני שרצוני לבלתי הועיל בו לראוי ולמנוע הראוי מן הראוי לו, אבל הוא מפני שמה שנגלה לי מסוד פרה אדומה והשגתי שהוא האמת על מופתים תוריים, ואין כאן עניין סובל צד פילוסופי בהבנת סודה 69כשאר מקומות, זהו אשר מנעני מלגלות הסוד בה. ועוד מפני שנאמר בכלל דברי חכמים ז"ל "ולא נגלה זה הסוד לבדו לשלמה", ואיך אוכל אני לומר זהו הסוד שנעלם משלמה ונגלה לי, כי השומע לי ואפילו אם הייתי אומר לו האמת בו לא היה מאמינו. ומה שלא יאמן לאדם (וא"ת אמונה נאחזת ברשות) למה יכתבנו שום מחבר בספרו. ואם תאמר אם כן הוא תאמרנו בקבלה לראוי, אומר לך שכך הדין נותן לעשות בלא ספק ולא עוד אלא שכבר רמזתיו ברמז רחוק בהזכירי עליו שני מיני עדים ועוד ארמזנו ברמז קרוב, כי לא אמרתי עד עתה לבלתי רמזו כלל.
וזהו הרמז עליו שעל פיו יתכן שיבין המעיין בו כראוי הסוד שנגלה לי בה ואין מונע של זה לא יסבול סתרים אחרים רבים. ואומר ברמזו זה שלי כי הפרה שהצריכנו השם להיות צבעה מיוחד בעורה וקראה אדומה, ובזה נגלה לנו סודה. מאמרו על עשו "ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער ויקראו שמו עשו". והנה יצח"ק ורבק"ה כשתחברם עם הלבנ"ה תמצא סודם בסוד מספר מחזור הירח בשאריתו והוא בי"ו תקצ"ה, וכללם תרי"ג מצות. ורמזם "עם לבן גרת"י ואחר עד עתה". והוא הדבר שצוה יעקב לאמרו לעשו על פי המלאכים אשר שלח לו ארצה שעיר שדה אדום. ואמנם פרה אדמה תדענו מפדן ארם. ונאמר "והנה תומים בבטנה" ומן "האדום האדום הזה" עוד שנאמר "על כן קרא שמו אדום". הנה עשו הוא אדום, והנזיד נזיד עדשים. הנה שם פרה מגלהו שם המפרש, גם אמרו תמימה רמז לאיש תם ולתורה תמימה, שכן כתיב "70ישב אהלים" ותרגומו משמש בית אולפנא. ואם כן הנה ש"ם המפור"ש, משמש"ו פר"ה פ"ה ר"ש ה"א, אשה פרה. האש רפה. "ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרף". והנה אם כן פרה היא אם העגל שהוא השור והוא פר בן בקר, וכן בקר רמז לבן רבקה. ואם כן הנה פרה אדומה רמז בה שתוף הדם עם האפ"ר. "תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על". חבר מו"ם עם ע"ל ותמצא מעול"ם, רמז לאמרו "מקו"ם טהור". והסוד מורה שלא קרה לה אחד משני המקרים הנזכרים מעול"ם, לא מו"ם ולא ע"ל. ורמז אלעזר הכהן, א"ש לבנ"ה, טב"ע וצור"ה אשר בו החפ"ץ הקדמו"ן והוא חמ"ר הקה"ל. ואמרו "ושחט אותה לפניו" כאמרו "ושרף את הפרה לעיניו". ואמרו "מדמה באצבעו והזה אל נכח פני אהל מועד מדמה שבע פעמים".
אמר אברהם המחבר על זה כי פנה עולם האדם דמה, ולפיכך אם תמנה דמ"ה ז' פעמים מיד תקח כל כח הפרה. כי כח הפרה תלוי בכ"ג שהוא מספר סנהדרין קטנה והוא רמז כ"ה תברכו, בכ"ג תברכו בסנהדרין קטנה, והוא רמז באמרו והז"ה. וסוד שב"ע פעמי"ם בסוד שבעי"ם פע"ם רמז לשבעים זקנים שהם סנהדרין גדולה, והמזה הוא המשלים לשבעים ואחד והוא המכריע. והשוחט הפרה והשורף אותה והאוסף את אפרה שלשתם רמזו לבית דין ראשון. ושלשת בתי דינין אלה רמז לשלשה עולמות שההשגחה בהם אחת בעלת שלש צורות. והשנים כ"ו והג' מל"א והוא רמז "ישלח מלאכ"ו לפניך". והשחיטה היא מורה על הפסד צורת הוית גוף הפרה בהעדר 71חייה ממנה. והשרפה בכללה היא מורה על העדר צורת הרכבת גופה לשעתה והשתנותה אל קרבת החמר הראשון פתאם בכח האש הטבעית. ואסיפת אפרה אשר נשתתפו אתו שלשה מינים בשריפתה והם, עץ ארז ואזוב ושני תולעת, על ידי הכהן המשליכם אל תוך שריפת הפרה, מורה על קיבוץ החמר הכללי הצריך לטהר הטמאים אחר שטמא את הטהורים. וע"כ כתיב "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה חטאת היא". וממנה תבין סודם על פי הדמיון. "חטאת הוא", חטא האות היא בתאוה כי הוא האהב התאוה. והנה הכל "לחקת עולם" כי עם היות זאת חקת התורה גם היא חקת עולם. ועל כן אמר "הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים: הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר". יתחטא על שם חטאת היא. וראה אמרו על הנוגע במת אם לא יתחטא "את משכן יהוה טמא ונכרתה הנפש ההיא מישראל". ונתן טעם באמרו "כי מי נדה לא זורק עליו טמא יהיה עוד טמאתו בו".
ואמנם אמרו "וזאת התורה אדם כי ימות באהל". כבר ידעת מה שדרשו בו ומספיק כי הוא העיקר. והשאר נודע מעתה ממה שקדם למי שהבין כוונתי בו. אבל המביט יבין ממנו מיד למה נסמכה פרשת מיתת מרים אל שחיטת הפר"ה ומי הנדה מטהרים. וכשמתה מרים מיד נאמר "ולא היה מים לעדה". ובסבת העדרם מתו משה ואהרן ג"כ. ואלה הם מי מריבה השניים והשם רצה לנסות שני האחים בהבדל הדבור למרה. ואע"פ שרמזנו קצת עניין זה בסוף ספר הקרבנות ושתפנוהו עם 72עניין אדם נשלים עניינו פה שזהו מקומו. ונאמר כי אמרו ית' למשה "קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע" וכו'. זה כולו הוא ביאור כוונת השם והודאה שלא כעס השם על ישראל בפעם הזאת כמו שכעס עליהם על כיוצא בו פעמים אחרות, שהרי לא הענישם אבל העניש את המנהיגים במקום. ואם כן לא ניצל העניין מענש, אבל לפנים עוד הענישם באמרם בעת סבבם את ארץ אדום "כי אין לחם ואין מים ונפשינו קצה בלחם הקלקל". ועם היות זה העניין נגלה בתורה לפי ביאור העניינים הנגלים ר"ל היות ישראל רודפים תמיד אחר תלונות ומבקשים תחבולות, פעם מרבותיהם על הנביאים השלמים המנהיגים אותם, ופעם מהשם ית'.
הנה נגלה בכל צד ובכל פנה שזה העם, השם היה אוהבם תכלית אהבה אמיתית. ואמנם האהבה האמיתית האלוהית אי אפשר לדמותה אל אחת ממיני אהבתינו זה את זה אלא במקצת דמיון רחוק מאד משתוף עניין האהבה והחשק כי אם בשם משותף לבד. וכבר נודע כי החשק הוא מורה על הפלגת האהבה ולפיכך נאמר "לא מרובכם מכל העמים חשק יהוה בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים: כי מאהבת יהוה אתכם ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם הוציא יהוה אתכם" וכו'. וכאלה פסוקים רבים בתורה מעידים על היותנו עם קדוש ליי' ונבחר ממנו בכוונה אליו להיותינו לו לעם סגולה מכל העמים. כאמרו "כי עם קדוש אתה ליהוה אלהיך כי בך בחר יהוה אלהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על 73פני האדמה". וכל התורה מלאה מזה ובא לעדות ברורה על אמיתת מהות החבה והאהבה הרבה והחשק הגדול והחפץ הטוב והרצון המופלג אשר לשם ית' עלינו. ועם כל זה טבע העם הרב נגזר שיהיו מבקשים מותרות ותוספות על צרכיהם ההכרחים. ולפיכך כעס עליהם השם במקום שבקשו המותר ולא כעס בזולתו. וידוע כשבא משה אל פרעה ואל עמו בתחלה להוציא את העם ממצרים כדי להטיב עמם והכבידו עולם בעשיית הלבנים ומנעו מהם התבן באמרו "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר". וכל העניין ההוא הנמשך עמו זה וכיוצא בו מן הצעקה על המנהיג שבסיבתו באה רעה תחת טובה, אין בזה עול לצעוק וכל שכן למי שמיעד מכות ועושה אותות ומופתים להאמין בדבריו על ביאתם והעם רואים ההפך אחר המופתים. שאין ספק שהדין אתם להיותם אומרים לבעלי האותות "יֵרֶא יְהוָה עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנו". ולפי שהיה הדין אתם בזה, ראה משה בעצמו שאין לו שום טענה עליהם ועל כן לא היה לו פה להשיב להם, אבל היה מדינו גם הוא להשיב אל מי ששלחו ולשאול ממנו על דבר זה, מה היה ולמה היה. שהנה זה גורם להכחיש כל מה שעשה מן המופתים אחר שאין הדבר נמשך אחר מה שהורו עליו האותות, אבל הורה העניין להם שהדבר להפך כי הוא בא להטיב והנה הרע. ולפיכך נאמר שם "וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל יְהוָה וַיאמַר אֲדנָי לָמָה הֲרֵעתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ". והשם יתברך ענה לו "עַתָּה תִרְאֶ74ה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרֲשֵׁם מֵאַרְצוֹ".
ולפי הקבלה מאז נגזרה מיתה על משה ושלא יכנס לארץ באמרו עתה תראה, ולא תראה במלחמת ל"א מלכים. ויש כאן רמזים מופלאים גם כן ומכללם אמרו לעם הזה למה זה, והוא שאמר לו השם בבקשו ממנו האות "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך". ולפיכך הוא אומר לו "למה זה שלחתני". כי הרמז כולו הוא נעלם על מלת זה. וכן משה אומר "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה". וכן רמז "תעבדון את האלהים על ההר הזה". ובשאלת שמו אמר לו "זה שמי לעלם וזה זכרי".
הנה גלה הכל ועוד רמז לו "מזה בידך ויאמר מטה". והוא שהטעהו בהכאת הסלע שאמר בו "שמעו נא המורים המן הסלע הזה". ועל כן נאמר לו ולאחיו "לכן לא תביאו את הקהל הזה". וכן נאמר "ואת המטה הזה". וכן תמצא "כי זה משה האיש". ויעקב אומר "אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים". וגם משה משורר ואומר "זה אלי ואנוהו", ופירשו בו מלמד שהיו מראין אותו באצבע. וע"כ רמז לו השם פעמים "ביד חזקה" שסודו ח"ק ז"ה כלומר כי על פי חק זה ישלחם ועל פי חק זה יגרשם מארצו. וסוד ח"ק, חצ"י, כי ביד חצי זה ישלחם (ובעד) [וביד] חצי זה יגרשם. והשילוחין והגירושין ידועין לבעלי האירוסין והקידושין כי אלה יורו על חבור הרחוקים ואלה יורו על פירוד הדבקים. וכשתחבר י"ד עם ז"ה גם י"ד עם ז"ה תמצא שני שמות והם הנרמזים בתחלת י"ג מדות יחד זה אחר 75זה. וסוד ח"ק עם ח"ק שתוף חצ"י עם חצ"י והם יו"ר. וסוד חזק"ה הסנ"ה והכפל ר"מ חברם עם י"ד ועם י"ד הנה חר"ס שים עמהם ב'ו'ב' הנה רע"ח והם ארבעה יחד ביד חזקה וביד חזקה. וכן עוד עיין אמרו ישלח"ם גם יגרש"ם שסודם גל"ם שמ"ש ירח"י, גל"ם יר"ח שמש"י. וזה הוא באמת סוד מופלג ואמנם זכרון מלת חזק"ה שאמרנו שעניינה ח"ק ז"ה או ק"ח ז"ה הוא שנרמז פה באמרו קח את המטה. כי מה צרך ממנו אחר שהכוונה על הדבור ולא על המדה במטה. ולרמז זה בא ג"כ "המדבר הזה" "המקום הרע הזה", וכן בא אחריו לרמז "ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה". והנה עוד אחר צאתם ממצרים ג"כ ואמר שם "והנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל יהוה ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים" וכו'. ואמרם "חדל ממנו" וכל אותו העניין לא כעס עליהם השם ולא משה, אבל ענה להם ואמר "התיצבו וראו את ישועת יהוה" וכו'. ואמר להם "יהוה ילחם לכם" וכו'. ואמר לו השם "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו".
"ואתה הרם את מטך" וכו', ועוד אחר עברם הים במי מרה אין שם כעס לא למשה ולא לשם, רק יש שם רמז "שם שם לו חק ומשפט". והנה חק רמז לשבתי, והמלחמה הראשונה על המזון היתה על המים ועוד על בשר ועל לחם. והראשונה צמא והשנית רעב. והסוד שאין זו המכה נמשכת אלא בע"ם האר"ץ כי ימצא בם תמיד בהכרח הצמ"א רע"ב גם הרע"ב צמ"א. כי זה טבע נמשך כללי כולל האברים החמים בסוד קבוצם לעניין 76קבוץ הקהל ואסיפת הצבור. ואין ספק שנהיה הלחם והבשר חסר שהרעבים צועקים, ואם המים [חסרים] הצמאים צועקים. וזו היא קללה כאמרו "ברעב ובצמא (ובעירם) ובחסר כל". ואם העם חסרים מהם והלא משה מכללם כי אדם הוא ואיך יסבול גם הוא רעב וצמא. ואין טענה מהמ' יום ומ' לילה אשר לחם לא אכל ומים לא שתה שהוא פלא נפרד. ועוד שהיה בזמן ההתבודדות והיה נהנה מזיו השכינה, וזה לא יהיה כי אם ארבעים יום ומ' לילה בזמן קבלת החמר צורת זכר. ואמנם עוד הצמא שברפידים שכעס משה עליהם אחר אמרו "ואין מים לשתות העם", וכתיב "וירב העם עם משה" וכו', וכל הנמשך אחר העניין ההוא אין שם כעס מהשם. כי אם ממשה ואיך יתכן שיצמא העם ולא ישתו שלא יצעקו לשם ולבריות כי אין זה מיותר, ולו בקשת תוספת מזון. וע"כ השם אומר "והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם" בלי כעס. ואם כן אחר שלא כעס השם שם, למה כעס משה עליהם. אבל מפני זה נסהו השם גם הוא בעניין המים תחלה באמרו "ושם נסהו". ועוד הנה אמר הוא "ואל נסותם את יהוה" וכו'. ובמעמד הר סיני נאמר "כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים" וכו'. ובמשנה תורה כתיב "ויענך וירעיבך" וכו' "למען ענתך לנסתך".
ואמנם במעשה העגל היה הדין עם משה ועם השם לכעוס עליהם כעס גדול, כי חטאו בו חטאה גדולה. וע"כ כתיב "ויגף יהוה את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן" ובכח האש ניתך הזהב ויהי למים. וע"כ כתיב "ובאהרן התאנף יהוה" וכו'. וכן שאר מקומות שבאו בהם עניינים מורים על כיוצא 77בזה. כמו שבאו מסודרים בספר, מה שקרה במשנה תורה. ואחר שהדבר כן והשם לא כעס על העם בבקשת מים מפני צרכם אליהם, מה צורך לו למשה לכעוס עליהם על מה שאין הכעס ראוי עליו. שכבר נאמר "ולא היה מים לעדה". ואחר שהיו מבקשים המזון ההכרחי הטבעי והשם הוציא להם מים מצור החלמיש על פי המטה תחלה ורצה עוד להוציא להם מים מן הסלע על פי הכבוד, מה היה לו למשה לכעוס עליהם. כי השם ית' בקש להודיע לישראל כי בשתי צורות יש לו יכולת על שינוי הטבעים הפרטיים והם במכה עם המטה ובדבור עם הלשון. והיה בזה גלוי קדושה רבה לשם ית' אל העם שמנסים אותו פעם אחר פעם ממנו לצרך ממנו שלא לצורך כלל. נמצא אם כן שהקדוש הדבוריי שהוא עיקר האמונה לעם הקדש לא נתקיים ברצון השם אז, והיו משה ואהרן סבת העדר הקדוש ההוא שהוא סבת האמונה וגורם העדר ההוא מעל המרי. על כן באו כל אלה הלשונות על שני האחים באמרו ית' להם "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל". ועוד באמרו להם "על אשר מריתם את פי". ועוד "על אשר מעלתם בי". ועוד "אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל". וכמה פירושים נאים נאמרו בזה רק אתה בחן כל אחד מהן ותבין הטוב מהם.
ואמנם בא אחר זה עניין אדום רמז להיות הוא סבת כל הטעאה, ואחריו בא מיד עניין אסיפת אהרן אל עמיו וחלוף איש באיש, ומלא אלעזר מקום אהרן אביו. ועוד אחרי החרימם את הכנעני עוד חזרו לקלקולם בסבבם את ארץ אדום. ונאמר שם "ותקצר נפש העם בדרך: וידבר העם באלהים". זו [לשון] קשה מאד והדין 78נותן לכעוס על זה כעס גדול. ולפיכך בא הסוד מבואר ומפורש מופלג מאד. והם חטאו בדיבור, להפך מחטא משה כי משה חטא בשלא דבר והם חטאו בשדברו, והנחש עם חוה חטאו בדבור ועל כן היה ענשם בנשיכת הנחש. וכששבו בתשובה "וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ ... וַיִּתְפַּלֵּל משֶׁה בְּעַד הָעָם". אמר השם למשה "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אתוֹ וָחָי". ונאמר "וַיַּעַשׂ משֶׁה נְחַשׁ נְחשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת וָחָי". ובא בקבלה, וכי נחש ממית או נחש מחיה, אלה כשישראל מביטים למעלה ונושאים עיניהם לשם הם מתרפאים. והנה נודע כי המביט למעלה ורואה את התלי שהוא נחש נחשת לפי השם המשותף הנגזר, וידוע שאין כחו כי אם כח מכשף, ומכיר את קונו הוא מתרפא והנסיעות ידועות. וכבר ידעת מה שנאמר בעניין קצת המלחמות וכל שכן הנה, שנאמר "על כן יאמר בספר מלחמות יהוה את והב בסופה ואת הנחלים ארנון". שני תלמידי חכמים שנושאין ונותנין במלחמתה של תורה סוף סוף מתנה ביניהם ונוחלין שני עולמות ומרננין ומשבחין השם. "ואשד הנחלים" וכו' שופכים בעם על התורה מתוך רוב הלימוד. "ומשם בארה" וכו', וכן "אז ישיר ישראל" וכו' עם הנקשר בו, הכל דרשו בו תלמוד תורה. והוא ידוע ממקומו, ומה שביארו הם והוציאוהו מפשוטו עתה [לא] נוסיף על דבריהם כי די לנו בהם. ואמנם מלחמת שני מלכי האמורי סיחון ועוג כבר רמזנום ודי למשכיל בהם. וכן כל מלחמה שהיא מזה המין. ועוד בראש הספר הבא נדבר בו מעט עד שנספיק בו. הנה כבר נשלמה פרשת פרה עם היותה נקשרת עם ענייני המלחמות 79ובקשת האדומית תחלה. כי "אדמה" רמז לעשו, "ותמימה" רמז ליעקב, "אשר אין בה מום" רמז ליעקב, "אשר לא עלה עליה על" רמז לעשו. כי עדיין לא קבלו עולינו שנאמר עליו "ופרקת עולו". ועל כן אמר "פן בחרב אצא לקראתך". ונאמר "ויט ישראל מעליו" אל תקרי מעליו אלא מעיליו. ועל סיחון נאמר "ויכהו ישראל לפי חרב". כי לעשו נאמר "ועל חרבך תחיה". וכן לעוג נאמר "ויכו אותו ואת בניו" וכו'. וא"כ אמר "ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב מעבר לירדן ירחו". ובזה המקום בעצמו משלים זה הספר כולו. וכן צוה השם מצות ומשפטים ובו הוכיח את ישראל בשנת הארבעים כמו שנאמר במשנה תורה בהגיענו שם בעזרת האל שדי.
פרשת וירא בלק
הורה בזאת הפרשה שכבר נפל פחד השם ופחד משה וישראל על עמי הארץ מבית ומחוץ. כי זהו הכח המופלג שהוא ראשית הנצחון. ובקשת בלק בן צפור עזר מבלעם, היתה חכמה רבה, לולי רחמי השם שהפר עצתו כמו שהפר עצת פרעה ועצת המן ועצת שאר מלכים שבקשו לאבד שמנו מן העולם. והנה הורה שהיה מאמין שיש שם ברכה וקללה תלויות בפה. באמרו "כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאר יואר". ואמונתו זו היתה ידועה לו. וחבור זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם בלכתם אל בלעם בן בעור הקוסם, אשר הרגוהו בני ישראל בחרב, לא הועיל להם. כמו שנאמר "מֵפֵר אתוֹת בַּדִּים וְקסְמִים יְהוֹלֵל מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל" (ישעיה מד' כה'). ונקראו 80הקסמים פורים וגורלות וקובייא והוא סוד גדול והוא יתד שכל סתרי תורה תלויים בו. ואמרו ית' "לא תאר את העם כי ברוך הוא", הוא קיום מאמר "גם ברוך יהיה". ומאחר שראה בלק שאין בלעם יכול עם קסמיו וכשפניותיו לברך או לקלל נוסף עליו פחד על פחדו. ואעפ"כ לא ראה דרך אחרת אפשרית לו לנצח בה את העם כי אם על פי בלעם. וכשראה שהוא ממאן לבא אצלו היה מפציר בו בכל יכולתו ואע"פ שהיה מודיע לו שאינו ברשות עצמו על דבר זה. והיותו אומר "לא אוכל לעבור את פי יהוה אלהי" מעיד על עצמו שהוא מאמין שכח השם ברוך הוא מבטל הכשפים. והיותו מזכיר פעם שם יהו"ה ופעם שם אלהי"ם ופעם שניהם ופעם מלאך יהו"ה, יש תחת זה פלאי פלאים מן הסודות הנעלמים בתורה. ומגיד זה על היותו יודע להבדיל בין העתים ומכיר כחות ההנהגה בהם. ועניינו עם אתונו ועם מלאך יהו"ה המתיצב בדרך לשטן לו אחר אמרו "ויחר אף אלהים כי הולך הוא". ואחר היותו הולך ברשותו כמו שאמר לו "אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם" וכו'. זה וכל הנחשב עמו בעניין ההוא כולו מורה על היות ההשגחה במראה, והפעל בהקיץ.
ואמנם מאמיני סוד השגת המלבוש הנקראת השגת החשמל והיא התחלת כח האורים, לא יצטרכו להרחיק היות כל העניין ההוא כפשוטו. וקשה להם לפרשו כפשוטו עניין אמרו "ויפתח יהוה את פי האתון ותאמר לבלעם" וכו', עם אמרו "ותרא האתון את מלאך יהוה", נעזרים עצמם עם היותו מיחס פתיחת פי האתון אל השם ית' בעל הכחות הפרטיות. והוא המשנה 81צורות אישי מיני הטבעים כמו ששם אלהי"ם הוא שם השם ית' ומורה היותו בעל הכחות הכלליות. והוא הנותן הצורות לאישי המינים ושומרם ומנהיגם בשם המיוחד. ומלאך יהו"ה הנקרא שטן פה לבלעם שגלה עצמו לאתונו תחלה אחר כך נגלה לו, הוא הכל האישי המתחבר עם האלוהי. ואומרים בעלי המלבוש, כל מאמיני מציאותו מהכחות כולן הפנימיות, הן מתלבשות לעתים מגופים עבים, והן מתפשטות לעתים מן העבים ומראים עצמם למשיגים אחר גופים דקים וזכים אשר הטוהר והזוהר שבהם מתגלים הם מורכבים זכוך אחר זכוך ומתקיים, ומתדקדקים עד התכלית האחרונה שאפשר לראותם. וכן כתיב "ויגל יהוה את עיני בלעם וירא את מלאך יהוה נצב בדרך וחרבו שלופה בידו" וכו'. זה והדומה לו יקרא גלוי אצל הקבלה מאמיני המלבוש. ודע באמת שבזה כולו הדין אתם. אך חכמי המחקר מאמיני הנבואה ג"כ יקשה עליהם מה שיאמינוהו אלה וירצו להרחיק היות דבר מזה בהקיץ. וכך אמר הרב המורה ז"ל שעניין בלעם היה במראה מפני שזכר בו מלאך וכן בכל מקום שיזכור השם או מלאך הוא במראה ובחלום. והרב השני הקשה עליו והוא ששמו כשמו וכשמו בן חנוך והוא מכלל בעלי המלבוש.
ואמנם היות החמרים הפרטים כולם פושטים צורות ולובשים צורות, כולם מסכימים על זו הדעת בהסכמה אחת שוה. ואשר אתי אני מעניין זה והוא דבר ידוע ומושג אצלי. הוא שחכמי המחקר מאנשי תורתינו ראו דברי הפילוסופים מחכמי האומות בעניינים אלו ונמשכו אחריהם הרבה ולא יכלו להפרד מכת 82האמת, כי הכירו מעלתה ואמתתה. ואמנם בקשו עם אמונתם בה לבלתי היותם מתרחקים מדרך חכמי המחקר והכירו המרחק שבינינו וביניהם בעניינים רבים מן האמונות, ונטו בהם אל דתינו ואל דעתינו והרחיקו דעותיהם וסברותיהם ומחשבותם באמונתם. וכשראו דבר שנראה להם ראוי להאמין ואין בו דבר מהפסד הדת הוציאו מה שבא בדת מפשוטו, כל שכן אם היה הפשט מקשה על אמונת אמיתת התורה. באמרו "וידבר יהוה" "ויאמר יהוה" או "הלך" או "ישב" או "עמד" וכיוצא בהם שהתורה מלאה מהם, וכל ההמון והנשים והקטנים שאין בהם דעת האמינו בפשוטם, עד שיתחייב להם מזה שהשם גוף מורכב מחמר וצורה וקורים לו כל המקרים התשע מתעלה מהדמיונים הבהמים . ואמנם תכלית מעלת מחשבתם אצלם הוא שישתנה כרצונו מחמר אל חמר, כי אינו בעל חמר אחד קבוע. וכן אצלם תכלית היכולת שילבש לעתים צורות מתחלפות כרצונו ויפשטם כרצונו. ואמרו שזו תכלית החכמה ובזה לא יבדלו בינו ית' ובין השרים והמלאכים ורוחות המתים שכבר היו חיים ומתו. וזה אומרים לבד שכל אלה הם תחת רשות השם ותחת רצונו לכל דבר, ואם אין רצונו כרצונם אין רצונו רצון. וככה יאמרו על חכמתו ועל יכולתו, אלא שיבדילו ביניהם בחזוק ובחולשה ובכיוצא בם כמו שהתבאר כל זה במורה צדק. וחכמי המחקר הביאו מופתים ובטלו כל אלו המחשבות הדמיוניות עד שאמרו שאין שדים בעולם. אבל מה שהוא מקבל צורה הווה ונפסדת הוא השד והדמיון הוא השטן והוא מלך השדים כולם. אבל עם היות הכחות כולם מלאכים שם המלאך הוא ג"כ שם לכל שכל נפרד מכל חמר, ולא יקרה לו מקרה. 83והרוחות העוברות האנושיות שנפרדו משכילות הם שכלים ג"כ בלי חומר. ושאר הצורות כאשר יחנו כן יסעו "את משמרת יהוה שמרו על פי יהוה ביד משה", הנקרא מטטרו"ן ש"ר הפני"ם. וכל זה שאמרו חכמי המחקר הישראלים הוא אמת בלא ספק. וחכמי האומות אמרו כי הטבע מכשף וגם זה אמת אין ספק בו. ואמנם חכמי הקבלה השלמים המשיגים אמיתת הדברים לא יכחישו דבר מכל זה אשר תורה עליו המציאות לחכמי המחקר בשום פנים. ואמנם נגלו לבעלי הקבלה עניינים רבים בהשגת הנבואה שנעלמו מחכמי המחקר והתורה גלתה אותה לנו.
ומכלל עניין זה הוא שראשית הנבואה למתנבא הוא היותו מצרף האותיות וממיר אותם זו בזו וזו בזו עד היות אצלו האחת היא האחרת בעצמה. ואחר זה יכנס האיש המתנבא אל עניין היותו מכיר אמתת מהות הלשונות כולן וסבת התחלפותן. ויצייר כ"ב אותיות כמות שהן משתנות אל כל ציור שאינו בהן אבל הוא בם בכח וידע שאין האות הנכתב כי אם ציור מתחיל מנקודה ונמשך אל קוים, מהם ישאירו קרובים ליושר אבל נוטים מעט ומהם רחוקים מהיושר ונוטים הרבה ומהם בינוניים ומהם שקוום עולה ומהם שיורד ומהם הולך לפנים ומהם חוזרים לאחור. ואחר זה ידע כי זה דרך ציור הטבעים כולם. וכמו שהאות נכתב ונמחק כן הטבע הווה ונפסד. נמצא שכדור הגוף האחד המורכב בכללו דומה לספר אחד כתוב בכללו והוא כולו מורכב מעורב מעניינים רבים. ומכאן יעלה לדעת מהות הדבור הנבטא. ומשם יעלה עוד מדע מהות הנחשב ואם יזכה 84לכך עוד אל אמיתת הדבור הנבואיי. ומשם תפרדנה המדרגות הנבואיות והכח הפנימי יגלה האברים בסימנים דבריים עד שהעניינים תראינה במציאות המורגש דברים מורגשים לאיש זה לבדו באותה דעת ונעלמים מזולתו מהיושבים עמו במקום אחד ובדוחק אחד. וכל שכן שיקרה זה למתנבא, בשרות עליו הרוח עם עיינו בתורה המצורפת בעיניו. כי יתגלו לו בה מאורות מופלאים עת אחר עת ויכיר המנבא שלא יקרה לו זה כי אם בעת עיינו בה. וכן יקרה לאזניו שישמעו עניינים מבית ומחוץ שאין זולתו שומעם עם היותו קרוב לו. וכן כל אבר מאבריו יראה לו כפי כוחו המוטבע בו מבית ומחוץ, כמו שכל אות וכל תיבה תורה למבין דבר שיבינהו אע"פ שאין האות והתיבה חיים ולא מדברים, והנה שבו אצל רואיהם ומביניהם בדמות חיים מדברים. והכתבים הנשלחים והשטרות והספרים לעדים ברורים שאינם חיים ולא מדברים ודומים לחיים המדברים.
ומזה המין הוא אצלי עניין אמרו "ויפתח יהוה את פי האתון ותאמר לבלעם". והוא אחר שהדבור אמצעי להבנת כוונת מה שבלב המדבר, והסימן ג"כ אמצעי לכך והמכתב כמוהם ג"כ יספיק כמו כן לכולם להבין כוונת אתונו בין באמרה בין בפיה ממש בדבור בלשון הקדש "מה עשיתי לך" וכו', בין כשישמע הוא באזניו אלה הדברים מרוח מן הרוחות, בין באי זה צד שתרצה שתתן לו כוונתה ממנו, ולה גם כן היה תשובתו. והאומרים שאתונו היא חמורו והיא אם לחמורו של משיח אין דבריהם בזה המין עם היותם אמת לפי דרכי הדרש והאגדתא, 85גם לפי דרכי המראות והחלומות. אבל אין צרך להרחיק בעניין כל כך וזה כי כל מה שאפשר להשיג אמתתו עם קרבת הפשט הוא יותר ראוי מהרחקתו. זהו מה שאצלי מזה הדעת ועניין הנחש והדג כמוהו בעצמו אצלי, ואין צריך להרחיק דבר מפשוטו אצל מי שסובל זה. אך מי שאינו סובלו ראוי להרחיקו עד שימצא לו מה שיסבול עניינו.
ואשוב לומר כי בלעם בבואו אל בלק אמר לו "בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים". ונאמר שם "ויעל בלק ובלעם פר ואיל במזבח", זו עדות ברורה שהיה בלעם יודע סוד הקרבנות הבאות לרצוי תשלום הכוונה. ועל כן אמר אל אלהים "את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח". ואמנם עם היותו יודע סוד הקרבן, לא היה יודע סוד המדות ודרכי המציאות והספירות כי לא השיג כח עליון העליונים בעניינים ונצחונו על מערכת הגלגלים. ועל כן אמר במשלו מה שאמר באמרו "וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרֲרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל: מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְהֹוָה". וכבר ידעת מה שהכתוב אומר "ואל זעם בכל יום" (תהלים ז' יב'). ובא בקבלה על אמרו על עצמו "וידע דעת עליון" דעת בהמתו לא הוה ידע ודעת עליון הוה ידע? אלא מה היה יודע, יודע היה הרגע שהקב"ה כועס בו (סנהדרין קה:). וכמה הוא ריתחא רגע כמימריה. ויש אומרים בלעם גדול ממשה מתוך שנאמר "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", בישראל לא קם אבל באומות 86העולם קם ומי הוא הוי אומר זה בלעם. ואמנם אלה האגדות יש להם נסתר לפי דעת אומרם ואין לנו צורך מהם פה לבארם.
ואשוב אל עניין המשל, והוא אומרו "מה אקוב לא קבה אל" וכו', מורה על שהעלים השם ממנו את הרגע שהיה ידוע אצלו מזמן רב, והפך בו הקללה לברכה כדמות מי שרואה הקוביא מתגלגל על הלוח ששוחקין בו וינוח רגע קטן על גורל הפסד, ועוד יתנועע ויתהפך עד שינוח לגמרי על גורל מורה ריוח. כך ראה זה בעל הקסמים גורל ישראל עם גורל האומות וכשראה הדבר כן מפני שכח התלי המורה על הגורלות מעריך מערכותיו בכח, והוא מתדמה בשלשת היסודות הראשונות שהם אש ומים ורוח לשלשת הקוביות ביד שני השוחקים שאחד מהם מרויח והשני מפסיד על דרך משל. הוצרך לשלש הקרבן בחשבו שיתהפכו עוד הכחות עד שהגיע אל תשלום כ"א מזבחות ומ"ב עולות והכל ס"ג כמספר הנקודות שבג' הקוביות כאלה,
EMBED PBrush
זה המספר כולל לכל אחד ואחד מהשלשה עד שיכלול את שלשתם נבי"א, ובמרובע כל אחד משלשתם אמ"ת, ואמנם הורה שאין ישראל תחת מדת הכשפנות ואמנם הם תחת מדות השם ית' לבד. ויתבאר זה מאמרו "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" ומאמרו אחריו מיד "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה 87פעל אל". וכן אמרו בסוף כל המזבחות "וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי יְהוָה לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים". הורה בזה כי קרבנותיו היו נחשים וקסמים וכשראה הדבר להפך ממה שחשב החל בברכות ובקיומם, ואמר אחרי היותו מגלה לנו תאר נבואתו "מַה טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". עד שהמשיך ואמר "מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְארֲרֶיךָ אָרוּר". הנה ברך את העם וקלל את נחש וברך עצמו וקלל את בלק האומר לו "לקב איבי לקחתיך", "לקב איבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים". רמז להכאות אתונו שנאמר בו "זה שלש רגלים". והסוד תלוי על מלת זה ועל כן היה אומר בנה לי בזה. ונבואתו מגלה לנו סוד שלש גלויות וסופן שהוא טוב לנו ונהיה מנצחים כל האומות וכבר נאמר סופך טוב טלך טל עם היות אז מתחיל הרע בסבת הזנות ובסבת זבחי אלהי העמים. והעון נתכפר עם תליית ראשי העם באמרו "והוקע יהוה אותם נגד השמש וישוב חרון אף מישראל". והנה פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן באמצעות הרמח שלקח בידו ובדקירת הזונים סבב עצירת המגפה ונעשו לו נסים רבים נס בתוך נס. וכן פינחס בן אלעזר בן אהרן עולה בגימטריא נס בתוך נס, וכמה כהם בפרשה זאת.
פרשת פינחס
ידוע שהחכמים אומרים פינחס זה אליהו. ואמנם זה ב' שמות וזה ח' שמות, חבר ח"ב עם שמו"ת ותמצא מחשבו"ת והם ספירו"ת אשר הם י' שמו"ת. וסוד חמת"י חתמי, "בקנאו את 88קנאתי בתוכם" קנא"ה מצורף נאק"ה, את נאקתם שמעתי, "גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה" (קהלת ט' ו') וכל שכן מגומטר או מקושר או מצורף או מומר כגון יעקב מליק"ב. וכן "אשר קנא אל אלהיו" כמו אליהו, וכן "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל". הנה בארבעה שמות אלה בראשי תיבות ובסופיהם ד' פעמים ל"ב והם לישרא"ל ביעק"ב בישרא"ל ליעק"ב והם ח' אותיות ומה שבתוכם במספר רא"ש ק"ץ והסוד רא"ש ל"ב ק"ץ כפול ל"ב. וכהנה רבות עמנו והם סודות נפלאות לא הוצרכתי לכתבם כי מאלה יובנו האחרים. ומזה המין כזבי בת צור משותפת עם זמרי בן סלוא עם היות המדינים הם הם הדמיונים הנחלקים לשני כחות הראשונים. כזב"י ב"ת צו"ר תכז"ב בציו"ר, ואמנם זמר"י ב"ן סלו"א יוס"ר בל"א זמ"ן. זה "נשיא בית אב" וזו מיוחסת לאביה "ראש אמות בית אב במדי"ן הו"א" אה"ב דמיו"ן ומהן תבין הנשארים מזה המין. ומפני המגפה צוה ה' ית' ואמר "שאו את ראש כל עדת בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה לבית אבותם כל יוצא צבא בישראל". וכן עשה משה ואלעזר והפקודים והלויים בפקודיהם ידועים ואין לי צרך להאריך בהם. ועניין בנות צלפחד החמש רמז לסוד מופלג לכחות הצ"ל עם הפח"ד. ואלה שמות בנותיו מחלה נעה וחגלה מלכה ותרצה כמניין חמשת החושים. מחלה "והסרתי מחלה מקרבך". נעה מלשון תנועה. חגלה מלשון עגול בחילוף חי"ת בעי"ן. מלכה מלשון עצה "מלכי ישפר עלך" (דניאל ד' כד') תרגום איעצך אמלכינך. תרצה מלשון רצון. וזה לחמשת ההרגשות יש להן חמש כחות בהמיות. והנחלה כך רצה ליירשה קרוב 89מהכחות את הקרוב לו וכל שכן הענפים לשרש שהם מקבלים כחותיו. ועניין אסיפת משה באמרו "עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ" וכו'. ואמרו לו ית' "כאשר מריתם פי" וכו' הוא שרצה השם לצותו שיוכיח את ישראל לפני מותו וכן עשה. ומיד בקש רחמים ואמר "יפקד יהוה אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה" וכו'. וע"כ אמר לו ית' "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו" וכו'. ואמרו "לך" מורה שהלקיחה תקרא בשמו כי יהושע בן נון משרת משה שנאמר "ומשרתו יהושע בן נון נער" וכו'. ואמרו "מהודך" ולא כל הודך ועם כל זה אמר "ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני יהוה". ורמז אומרו "על פיו יצאו ועל פיו יבואו" האורים, עם היות ביאורו "הוא וכל ישראל אתו וכל העדה". וכאשר צוה למשה לעשות ליהושע, כן עשה לו, "ויסמוך ידיו עליו ויצוהו כאשר דבר יהוה ביד משה". וקרבן כל יום ויום מימי החול ומן השבת וראשי חדשים ומפסח ושבועות וראש השנה ויום הכפורים וסכות בט"ו ימים ועצרת של יום השמיני.
וכן מה שאמר בסוף זה "אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיהוָה בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבתֵיכֶם לְעלתֵיכֶם וּלְמִנְחתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם". כל אלה כבר התבאר עניינם בספר שקדם לזה ודי במה שאמרנו שם. ואמנם כל מצות אלו באות לעמוד כנגד הגשמיות הכשפניות הנקראות גופניות כמו שנאמר בם "ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה יהוה את משה".
פרשת ראשי המטות
ה90נדר והשבועה נקראו אִסָּר. ועניין שאוסר עצמו הנודר והנשבע ממה שלא אסרתו התורה. וע"כ נאמר "כי תדור נדר ליהוה" כשתדרנו "לא תאחר לשלמו". ונאמר "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם" (קהלת ה' ד'). ועל כן אמר בטוב האומר טוב מזה ומזה מי שאינו נודר כל עיקר. וזהו ממין מה שאמר הרב בקרבן "אדם כי יקריב", לכשיקריב יקריב כך וכך לפי המין האחד. וכבר ידעת שעל עניין זה חוברו שתי מסכתות מסכת נדרים ומסכת שבועות. ואם כן מה אפרש אני בם פה. ואמנם באומרו שזה כנשבע בחיי המלך וזה כנשבע במלך עצמו שנאמר "חי יהוה וחי נפשך" (מלכים ב' ב'). יש לזה סוד החיים הנבדלים והחיים שאינם נוספים על עצם הדבר הנקרא חי ובהם נבדל האדם מן העליונים הנבדלים. ונקמת המדינים שאשת משה מכללם ואסיפתו אחר הנקמו מהם ידענו ברור שהכוונה בזה על חמשת מלכי מדין. והם שנאמר בם "וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב". וכבר רמזתי סודם וסוד בלעם לב עם, סימן לששה (מלכי מדין) אר"ץ חר"ב שנאמר "ויהרגו כל זכר". ונאמר" וישבו בני ישראל את נשי מדין" וגו'. ונאמר ג"כ "ויקצף משה על פקודי החיל" וכו'. "ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה". וטען עליהם טענת היותן למכשול לעון על דבר פעור ולפיכך צוה להרוג "כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר". וצוה להחיות הבתולות כולן וצוה לנוגע בחלל להתחטא ביום ג' וביום ז' והבגדים והכלים, ורמז על החטוי "זאת חקת התורה" בעניין 91אפר פרה בעבור מי נדה המזכים העולם כולו. והטהרה שני מינים באש ובמים, כאמרו "אך את הזהב ואת הכסף את הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העפרת". הנה זכר כל מה שעובר באש והם ז' מיני מתכות כי המין הז' שהוא כסף חי איננו עובר באש כי הוא ניתך תמיד בטבעו ואינו צריך התכה. והוא כבד מאד בעצמו ואין טבעו להתקשות ובורח מן האש והוא בצורתו דומה למים וחלקיו כולם מתקבצים כחלקי המים. ואין כח בקור עליו להקפותו כמו שיש לו כח על המים להקפותם ולהקשותם כשלג וככפור והברד ודומיהם. והוא צורה לששת חבריו שהן מיוחדין לששה כוכבי לכת וזה מיוחד לכוכב שכלי. והנה עניין זה הוא מופלא כנר האמצעי שבמנורה ולפיכך קורין אותו כוכב חמה ואומרים עליו זכר ונקבה. כי כשהוא עם כוכב זכר הוא זכר ואם הוא עם כוכב נקבה הוא נקבה. נמצא שהוא פועל ומתפעל. והנה אחר שפרש לך הכתוב ששה מיני מתכות חזר וכלל בשני לו ואמר "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכל אֲשֶׁר לא יָבא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם".
ואמנם הנה אלה מחלקי הספירות נראה בתחלת מחשבה שאינן מהן, כל שכן ענייני המכס כולם שהם שני מינים "אחד נפש מחמש המאות", וה"אחד אחוז מן החמשים". ואמרו "שא את ראש מלקוח השבי באדם ובבהמה" מורה על סוד הספירות. ולא חיסר מן האדם כי אם הבתולות לבד מפני שהבתולה נמשכת אחר בעלה מאד יותר משאר נשים ולכן אין לנו פחד ממנה להמשיך את בעלה לע"ז כל שכן אחר התגדלה בחיק 92בעלה. והבהמה כללה שני מינים, שנים מהם טהורים וראויים לקרבן ואחד בלתי טהור והוא החמור. אבל הצא"ן והבק"ר מהם הוצ"א הקרב"ן מפני קצ"ר הנבוא"ה ומהם הוב"א הקצר"ן מפני האב"ק הרצו"ן. כעניין "ויאבק איש עמו עד עלות השחר". ולפי שני מינים הכחות האלו המכפרים על האב"ק הנוצ"ר היתה הנבוא"ה זכ"ר ונקב"ה, כי מל"ך השדי"ם שהוא עי"ן זי"ן אל"ף זי"ן למ"ד היה מושל באמת"ו הנמשלת א"ז לע"ז על הבק"ר והצא"ן, כי כן מל"ך השדי"ם בגימטריא עולה בק"ר וצא"ן ושמו עזאזל מלא וחצי השם ג"כ המלך המשיח ויום השביעי. כמו כן שלשתם בעל החותם החתום על הצא"ן והבק"ר שהם תורתם חתומה עליהם בכל סוד הקרבן שהוא עולם הקרוב המורה על עולם הרחק שצריך לשער רחק העולם עם קרוב העולם.
ועתה בני ראה גם ראה מעלת סתרי הקרבנות וסוד התקדשותם עם סתרי הספירות. ובא המכס במקום סמך עגלה לכפר על עניין עגל מסכה הנקרא אלהי זהב, וסודו ס' חבר עמה שור ותקח כח התלי ממנו בחבור רא"ש וזנ"ב "ונתנך יהוה לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה", "ונתנך יהוה אלהיך עליון על כל גויי הארץ". ואם תקח אח"ד אחז מן החמשי"ם ישארו בידך שמי"ם, ואם תקח אח"ד אח"ז מן החמשים ישארו בידך ד"ם והנה לקחתי הדם מן האדם אשר אלף היא רוחו של אדם ועלה בידך דמו ונשאר מסוד זה י"ן והוא ס' וסוד הכל דמיון הוא דמיוני. ו"מי נדה לא זרק עליו טמא הוא", ל"א זר"ק עלי"ו, ל"א הבר"ק עלי"ו, ל"א הקר"ב 93עלי"ו, עלי"ו הדמי"ם, מן הדין תבין סודו. ומ"י נד"ה ל"א זר"ק עלי"ו דמיון הבק"ר והצא"ן שזכרתי והוא היום כדי לעמוד עוד כנגד הכח העגליי הנקרא אלהי זהב. נשארו לנו מצות כמספרם מ"ו י"ד ורמזתיו למעלה בסימן דמי"ו ב"ו. ואמרו "אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם". ביארו שלא ימשלו כחותם עליכם שאתם ממשלתכם למעלה מהם, והוא אזהרה על עבודת זולתו יתברך וישתבח שמו. על כן שרי אלפים ושרי מאות קרבו אל משה ואמרו לו מה שאמרו והקריבו קרבן זהב התרומה "איש אשר מצא כלי זהב" וכו'. ואמרו "לכפר על נפשותיכם לפני יהוה". ואמנם היה הזהב "כל כלי מעשה" רמז על מעשה העגל. ולפיכך לקחו הזהב משה ואלעזר הכהן לכפר על מעשה העגל שעשה אהרן. ונאמר "ויביאו אותו אל אהל מועד זכרון לפני יהוה". ועניין המקנה הרב וירושת הארץ בחוצה לארץ לשני שבטים וחצי, ותשעת המטות וחצי המטה מכל י"ב שבטים שנחלקו בו רמזים גדולים בידיעת חלוק הכחות. והיה השבט העשירי שהוא שבט מנשה וסודו שבט הנשמה והוא שבט יוסף שנחלק תחלה לשנים למנשה ולאפרים, ועוד נחלק מנשה לשנים לעניין מופלג. וכן י"ב שמות יודע סודם בהתחלקם, ושם יוס"ף כולל חצים והוא אינ"ו גו"ף ול"א כ"ח בגו"ף. והוא שרמזו משה באמרו "ויס"ף עוד להניחו במדבר", כי יוסף היה סבת ירידת מצרים ולוי סבת עליתם. וע"כ נחלק כח היורד לשנים ונתקדש כח העולה ולא כמוהו עם היורשים. ותנאי בני גד ובני ראובן ידוע שממנו נקח ראיה לכל תנאי. ושמות המקומות אין לי צורך לפרשם כי כל התורה שמות.
פרשת מסעי
94המסעות והמחנות כולן היו על פי יי' שנאמר "על פי יהוה יחנו ועל פי יהוה יסעו". וכן הנה נאמר "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי יהוה" וכו'. ואחר שכתב משה ענין זה כולו אמר להם השם לאמר לישראל בשמו יתעלה כי כשיעברו את הירדן וילחמו באומות וינצחום מיד ישמידו כל פסילי אלהיהם ולהשמיד ולהרוג ולאבד אותם עמהם. ואמר להם דרך התראה "וְאִם לא תוֹרִישׁוּ אֶת ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם". וצוה לחלק את הארץ בנחלה על פי הגורל. והודיעם גבולי הארץ לארבע רוחות העולם, והחל מדרום וסבב ממנו אל מערב וממערב סבב אל צפון ומצפון אל מזרח. והורה בזה על סבוב עגול. וזכר שני מנחילים תחלה לנחל הארץ והם אלעזר ויהושע ועמהם י' נשיאים, ובאו השנים גד וראובן כי הנוחלים היו י"ב אישים. ונתנו ללויים ערים לשבת לא דרך נחלה ומגרשיהם לבהמתם ולצרכיהם. והנה נתנו חלק מנחלת אחוזתם כל שבט כפי שהוא רב או מעט. ונתנו להם שש ערי מקלט לנוס שמה רוצח כל מכה נפש בשגגה וארבעים ושתים עיר ומגרשיהן. ונחלקו ערי מקלט ג' ג' שלש מעבר הירדן ושלש בארץ כנען. וסוד ער"י מקל"ט, ט"ל מרקי"ע. וכך אמר "וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגּואֵל וְלא יָמוּת הָרוצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט". ואמר "לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט לָנוּס שָׁמָּה כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה". והורה במה יכה הרוצח את המוכה ויתחייב מיתה ואיך 95ירצח בבלי דעת ולא יתחייב מיתה. ואמר "וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם" וכו'. גא"ל הד"ם, גל"ם מא"ד, המכ"ה הרצ"ח הוא כ"ח המרצ"ה. וזהו גלוי סוד הקרבן והריגת משיח למשיח ושליח לשליח ורוח לרוח וכח לכח ונפש לנפש. וסוד הרוצ"ח המכ"ה הוא סוד החכ"ם הרוצ"ה כי הצור"ה חכמ"ה. ואמנם הגוא"ל הד"ם הו"א המגד"ל הגלם והאד, והוא גוא"ל המד"ה הידועה מן המדה שאיננה ידועה וגואל ספירה מהספירה בכח צורתו. וכן גא"ל הד"ם גד"ל אמ"ה הוא ימית את הרצ"ח הצבו"ר הרוב"ץ בתוך יאוריו, הוא התנין הגדול אשר אמר "לי יארי ואני עשיתיני". הוא מלאך המות הוא השטן הוא יצר הרע. ואמר בסוף "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַ"ם שׁופְכ"וֹ". בד"ם כשו"ף אשר הו"א מכש"ף. והיות הרוצח בשגגה בעיר מקלט עד מות הכהן הגדול. הרב ביאר סודו במורה צדק, רק ביארו לפי פשוטו, אבל לפי נסתרו צריך שתדע מי הוא הכהן הגדול, והוא מלאך ההויה המניע מאכ"ל הכב"ד הנקרא מלא"ך הכבו"ד. כי הגדול הגד"ל כתיב ובידו דג"ל ההכנה ולו גד"ל ההכנה והוא בעל הדג"ן הכל"ה והוא ההלך הנג"ב. "ואחרי מות הכהן ישוב הרצח אל אר"ץ אחזת"ו". אל צור"ת זב"ח שהוא רוצ"ח באו"ת על דרך תשוב"ה. שכן אר"ץ אחזת"ו בגימטריא תשובה. ועל זה רמז בו ישו"ב הרוצ"ח וסודו יצ"ר החוש"ב אשר הוא מחש"ב הציו"ר הנקרא ציו"ר מרא"ה הנבואה בארץ ובערים.
ודע זה מאד כי הוא סוד הגדול שבכל סודות הנבואה ונתלה דינו בין רוצח בזדון ובין רוצח בשגגה. וסוד הנחלות ומאמר 96בני יוסף על בנות צלפחד ומצות השם עליהם באמרו "לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים". וכן אמרו יתע' "וְלא תִסּוב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבותָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כל זה והנקשר עמהם הרי חכמים נתלו על פשוטיהם וכל שכן על נסתריהם. והחלוקה הראשונה ההכרחית מעידה על כל והיא בראשית העניין. יש נוחלין ומנחילין והנה א', והפכם לא נוחלין ולא מנחילין והנה ב', ועוד נוחלין ולא מנחילין והנה ג', והפכם מנחילין ולא נוחלין והנה ד' והבינם. ומאמר האומרים שהיודע שם בן מ"ב אותיות נוחל שני עולמות העולם הזה והעולם הבא, תבין סוד הנוחלין והמנחילין והנחלות כולן לפי דרכי סתרי התורה והמצות והנבואה ומשפטי התורה ומצותיה הם כולם דרכי השם באמת, והם שראויים להאמין שבהם תושע נפש כל שומרם. ועל כן נאמר על זה "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבות מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ".