56אך בהאמינך ציור תארי השם שהם עצמות הייחוד קיים באמונתך ואפילו אם יהיו התארים בשמות רבים כגון אמרנו הוא צורת העולם והוא תכלית והוא צורת הצורות כולם והוא תכלית התכליות כולם כמו שהוא פועל הפעולות כולם בפועל תמיד מעת שנפעלו מתוך אמיתת מציאות עצמו המחויב. כי הוא סבה ועילה וראשית והתחלה ראשונה לכל ובו הכל ומאתו הכל והוא כל לכל וכל לכל חלק הנכלל בכל והוא הכל ית' שמו. ועל זה יתחייב כל משכיל להדמות לו עד שיהיה כל אחד היותו חלק. ולא יתכן לו להיותו כולו מצד גופו כי אם מצד נפשו ושכלו. והעניין הוא שהנפש כל, מצד מציאותה וחלק מצד הגוף, והיא כל שכל מצד שכלה. ובעת הדבקה לשכל והפרדה מן הגוף הנה היא והוא כל, 57והנה הם דבר אחד. ואז לא תקרא הנפש נפש כי אם שכל מתהוה מן הנפש. וזה יודע מסוד השם המיוחד. וא"כ כל השמות שיורו על תארים התבאר שהם נאמרים בעבור השלמת הנפש ולהישירה אל השגת השם באמת. ומזה הנה יקרא השם באמת בשם נלקח ממי שלמטה ממנו ר"ל מבריותיו, ויהיה השם ההוא כולל כל בריה כשם צבאו"ת. כי מפני שהכל צבאותיו יקרא הוא ית' בשם כולם צבאו"ת. וזה אינו נמחק מפני שהוא ית' אות בצבא שלו. והסוד הוא אות בכולן ומאתו כולם באות והוא ית' במלאכתו נמצא כלומר מפעולותיו נשיגהו כי יש לעצמו אות מעיד עליו והוא היותו מחוייב המציאות בבחינת עצמו לבדו. וזה מה שתחייב אמונת ייחודו והתמדתו וקדמותו כאשר אות שמו מעיד. ובאמת כי זה השם הוא כינוי שם המיוחד גם כולל שם המיוחד מפני שהכל חלקו ית'. וכן יקרא בשם שנלקח מאתו ומתפשט בכל ברואיו והוא שם שד"י שזה מורה על חיוב מציאות שדי בו לעצמו לבדו ולבריותיו. וכן כל נמצא במציאות יאמר עליו שד"י בעצמו אחר שחכמת השם חייבה השם מציאותו. ועל זה אמרו על שרו של עולם והוא מטטרון שר הפנים הנקרא שד"י ושמו כשם רבו. וכן שם נמצא ושם אחד סבה והדומים להם שהם כוללים כל נמצא. אך הוא הראוי תחלה להקרא באלה ואחריו כל בריותיו.
ואמנם יש שם שהוא נאמר על חלק מחלקי המציאות ויקרא גם הוא בשם חי. וזה תואר מן החיים מפני היותו מורה על שלמות אצלנו. וכן חכם, ויכול, ורוצה, והדומים להם כמו שבארם הרב במה שזכרנו. אך אלהי"ם אלו"ה א"ל הם נגזרים מן אילות ומן עוצם וכח ויכולת. אך בהקרא א"ל אצלנו לפי לשון הקדש שהיא לשוננו והיא שרש ועיקר ויסוד ראשון לכל אומה וכתב ולשון. הנה שם א"ל מורה כח השלם וממשלתו על ג' חלקי המציאות אשר כל אחד נשלם בעשרה ספירות. ועל כן כנויו ית' לפי הקבלה ייי' ג' יודי"ן והם ג' אותיות נקודות המורות על כלל המציאות שהם ל'. והנה א' מורה על הייחוד ועל היות האחד המיוחד קודם לכל המציאות, ועל כן נקרא א"ל. והמכחיש זה אומר הפכו לא אל. וכן כתוב "הם 58קנאוני בלא אל... ואני אקניאם בלא עם" (דברים לב' כא'). "כי אתם לא עמי" (הושע א' ט'). ובתשובה "במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי" (שם). וכן אלו"ה חציו א"ל וחציו ו"ה, וכן אלהי"ם חצי א"ל וחצי ה"י ותוספת מ"ם להורות בו על סוד מופלג ומופלא מעניינו כשאבארהו לך ביאור מספיק ולכיוצא בך ושים דעתך עליו כי ממנו תכיל בלבך חכמה. כבר ידעת כי שם א"ל הוא תואר ושם י"ה הוא עצם וכן שם ו"ה הוא שם עצם כמו שנבאר שמו בשם העצם.
ואומרו באבות "יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר" (שמות ג' טו'). ובא בו הפירוש המקובל לעלם כתיב לדר דר ובא לפני זה בלשון אחד גם בזה בעצמו. ויודע שזאת הנבואה היתה למשה רבינו ע"ה ראשית נבואתו, ובאה לו לפרסם גאולת ישראל ר"ל יציאת מצרים. והורנו השם כי בידיעת שמו הגאולה באה. וכן השם במבטאו מלא עולה במספרו ד"ם הגאול"ה שהוא באמת גואל הדם מיד הרוצח בשגגה שבעבור זה גולה אדם וכל גוף מדמה גוף ה' מהדם אשר בו הוא מגדל מציאותו. ואלה דברים גלויים אשר בהם תהיה מגלה סוד אויב הנפש וסוד האוהב היודע אותה, והוא היודע והוא הדיעה כמו שהוא האוהב והוא האהוב והוא האהבה. וכן הוא החושק והוא החשוק והוא החשק הכל דבר אחד. אלא שהשמות רבים כמו שבח הפה שהאדם משבח ומהלל ומפאר ומקלס ומהדר ומעלה ומכבד ומרומם וכיוצא בם, שהכל נכללים בשם שבח. ואלה כולם עונים על ציור אחד ומיוחד עד שוב המצייר הציור הוא המצוייר בעצמו. כי זה השבח האמיתי כמו שנבאר בחלק ב' בסוד השבח האמיתי בע"ה. והנה בא בתחילת נבואה זו "ותעל שועתם אל האלהים" "וישמע אלהים" "ויזכור אלהים" "וירא אלהים" "וידע אלהים" (שמות ב'). ואלה נפלאות תמים דעים שהורו אלה הכוחות, עלית שועה ושמיעת נאקה וזכירת ברית אבות וראיית בנים וידיעת מה שראוי 59לעשות אחר זה. והעניין הוראת הפוך גלגל המדות כלומר שוב מדת הדין בשלמותה ובתכלית מעלתה ובגבהות מציאותה אל מדת רחמים הגוזרת גאולה וישועה אמיתית שלימה. ובא על זה תחילה שליחות מלאך לנביא הוא מלאך יי' והוא נקרא יי' והוא אלהי"ם. ככתוב "וירא מלאך יהוה אליו בלבת אש מתוך הסנה" (שמות ג' ב') והיא שלהבת י"ה הנולדת מאהבה שלימה "כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה" (שה"ש ח' ו') היא שלהבת י"ה כלומר אהבת השם. והנה "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" (שם). וזהו מה שבא בשיר השירים בגאולה האמיתית ד' פעמים עניין האהבה וההתעוררות עליה בסוד ההשבעה הידועה בשם. ובאו שתי ההשבעות בשווי לשון והשתים בשווי לשון מעט. ואלה הם ההשבעות האמיתיות לקיים האהבה מצדם וכל השבעה מורה על הכרת העניין ועל קיום רצון בלא שינוי, והשלמת חפצו. ומפני שהגאולות ד', היו ההשבעות ד' ואלה הם דרכי הגאולות:
הוצאה והצלה וגאולה ולקיחה
והלקיחה מעולה מכולם. ואמר "כבוד תקחני" (תהלים עג' כד'). "יקחני סלה" (תהלים מט' טז'). "כי לקח אותו אלהים" (בראשית ה' כד'). "אם תראה אותי לוקח מאתך" (מלכים ב' ב' י'). ועל כן בלקיחה "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני יהוה אלהיכם" (שמות ו' ז'). וזהו סוד המעלה האלהית אשר באדם "ויקח יהוה אלהים את האדם" (בראשית ב' טו') ופירשו הרב ז"ל, עילה אותו כלומר העלה מדרגת מציאותו, בחלק ב' בפרק ל'. ומזה המין "ואקח את אביכם את אברהם" וכו' (יהושע כד' ג'). ויש ממנו לפני המות ואחרי המות. "ואתכם לקח יהוה" (דברים ד' כ'). "כי חלק יהוה עמו" (שם לב' ט'). ואלה הם דרכי 60ההשבעות. הא' "השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" (שה"ש ב' ז'). וכן השנית בעצמה (שם ג' ה'). וזאת היא השלישית "השבעתי אתכם בנות ירושלם אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני" (שם ה' ח'). והד' "השבעתי אתכם בנות ירושלם מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ" (שם ח' ד'). הנה באה הראשונה להורות במי הושבעו והוא בזה או בזה. והנו צבאות מלשון צבי, ואילות מלשון איל. וכן בא בחיות איל וצבי, והסוד כח קל להתנועע כצבי הוי רץ כצבי, והמניע הוא הצביון והחפץ והחשק והוא כח חזק ותקיף ואמיץ. וכוחות אלו א"כ הם צביון ואילות כלומר חפץ וגבורה, והם שתי מדות מתהפכות באמת ושתיהן בעלי השבעת אהבה. וכן בא השנית לחזק זה ובאו בהן אם ואם. אך בשלישית אין שם הוראת השבעה במי שכבר פרסמה פעמים ובאו שם אם ומה ואין שם התעוררות אלא מציאה תלויה באם והגדה מורה בזה. אך ברביעית אין שם גם כן הוראת השבעה במי מפני שכבר סמך על מה שגלה מהסוד ובא או מורה מוחלט בלא אם. וכן בשתים הראשונים עניין אהבת חפץ ואינו בשלישית וחזר וזכרו בד' להשלים הכוונה אחר הזכרת מה. והסוד תלוי במלות אם ומה שעניינם מ"ם וה"א. והסוד מ"ם ה"א ידוע בחלקך מ"ם לי לי שסודו אלהי"ם והוא יי' בעצמו המלא שהוא יו"ד ה"א וחצי השם כמו השם. וכן הכוונה בסוד שניהם יחד או הפך שהם כ"ו הוא כ"ו זה כופו לזה וזה כופו לזה והבן זה, כלומר שני השמות שזה השם כופו לזה השם וזה השם כופו לזה השם. וכן בא בסוד
וסוד אם הוא שאלת היש כלומר אם יש דבר נמצא בך. וסוד מה הוא שאלת המהות מהו הדבר הנמצא אחר שהתבאר חיוב מציאותו 61והוראתו אצלנו בשם. כאמרו "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם" (שמות ג' יג) וסודו אלהי"ם ומיד "ויאמר אלהים". וכן חייב כל אדם לומר בלבו מה אלו ואם בעצמו כוחות רבות דין עליו לישאל לשכלו מי אלה וימצא מי שיענה לו, אלה הם הכוחות המרגישות. וכן נבראו מאלה ספירות באדם ועל כל הכוחות ראוי לשאול מה המה ואלה, והם יענו אלה הם כך וכך. והנה בא המלאך אחר הוראה זו שהורה למשה ר"ל אחרי אומרו "וירא מלאך יהוה" (שם ב') "ויקרא אליו אלהים" (שם ד'). בא עוד "ויאמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם ואלהי יצחק ואלהי יעקב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים" (שם ו'). ובשכר הסתרת פנים זכה לקלסתר פנים, ובשכר כי ירא מהביט זכה לותמונת יהוה יביט. וזה הראשון האלהים בה"א הידיעה והוא סוד הכוחות האלהיות הפועלים באנושות בהפכים לפי הכרח טבע החומר והצורה. על כן הטבע אלהי"ם. אמנם האלהי"ם הוא מלאך האלהי"ם הכולל אדנ"י י"ה ו"ה גם סוד אהי"ה. ועל זה הכנוי הוא הכסא שהוא הטבע אשר עליו שוכן הכבוד הזיוי והכבוד הזיוי הוא, והוא בלא ספק גם כן מלאך האלהי"ם כאשר אמרתי כלומר זיו השכינה אשר יורה על השם המיוחד. וכן בא עוד "יהוה אלהי אבותיכם נראה אלי אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב" (שם טו') ועוד בא "למען יאמינו כי נראה אליך יהוה אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב" (שם ד' ה') אחר שהורה לו עוד מופת מורגש אחר המושכל וזכרו האלהות על האבות שהם אבות ובנים כלומר התחלות והתולדות הוא מבואר מושכל להורות על שהוא ית' סבת סבות הסבות הראשונות כלומר הוא לבדו ית' מחוייב המציאות אשר אין סבה למציאותו כלל משום צד וכן כל תואר בא עליו מזה המין.
ומפני שאני עתיד לבאר עוד שם העצם בסוד הבא אחר זה ששניהם נקשרים, אשלים פה הדברים בעניין התארים הנזכרים מהם וממה 62שאגיד בזה עוד. וממה שביאר הרב במקומות אשר עוררתיך עליהם תבין עניין ההבדל אשר בין שם העצם ובין שם התואר. וכבר אמרתי גם אני דברים מזה העניין גם כן בספר "מפתח הרעיון". וכן אבן עזרא דבר בם בפרוש החומש, גם ב"ספר השם" וגם הפילוסופים דברו בו הרבה, אך לא ידענו כתבם מהמורה באותיותיו, ומה שאותיותינו הורונו גם כן הם לא ידעוהו, כי לא ידעו כתבינו. ואין ספק שבכל לשון ימצאו סודות מזה העניין, שכונת מציאות האדם האחרונה היא להגיע אל ההצלחה, ותכלית כל ההצלחות הוא ידיעת השם ית', ועל זה נתלו חיי העולם הבא.
סוד י"א-נודע מחלק א' מד' פרקים והם פרק ס' וס"א וס"ב וס"ג.
עיקר סוד שם העצם-האמיתי הוא שם המיוחד, הנקרא שם המפורש והוא יו"ד ה"א ו"ו ה"א ברוך הוא וברוך שמו. דע כי הבורא ית' הוא ושמו דבר אחד, כי אין שמו חוץ ממנו והוא אינו נבדל משמו. והעניין שכל נמצא יש לו שם עצם ויש לו שם תאר. ושם עצמו מורה על עצמו, ושם תארו מורה על מקריו אם הוא גוף. אמנם מה שאינו גוף אינו בעל מקרים, אלא אם הוא גוף או כח בגוף. אמנם מה שאינו גוף ולא כח בגוף לא יתכן שישיגהו שום מקרה בעצמו לא מצד עצמו ולא מצד זולתו. וסוד השם המיוחד לו מקבל י"ב צרופים. ומספר חשבון אותיותיהם בכללם הוא, אינ"ו גו"ף ול"א כ"ח בגו"ף. והנה אינ"ו גו"ף" שוה במספר ול"א כ"ח בגו"ף. להורות שכמו שאינו זה, כן אינו זה, וכן עדותיו, בהיותו י"ב אותיות בשלושו, גם י"ב תיבות בצירופו, להורות על חיוב העצם ועל חיוב התואר בשווה. ומורה שכמו שהוא ית' הוא זה כן הוא זה. וביאורו כי התואר הוא המתואר, והמתואר הוא התואר, כמו שנודע בסוד אהי"ה אש"ר אהי"ה ומסוד י"ה ומסוד ו"ה ומסוד יהו"ה, שאלו לבדם הם שמות העצם. גם אהי"ה הוא יה"ו, והוא הי"ו. והנני מגלה לך סודם בע"ה, ודע כי כ"ב אותיות הקדש הם נמצאים היום בידינו, כאשר נמסרו לנו בקבלה דור אחר דור. והם האותיות אשר כל לשון בנוי עליהם. והנה לשונינו שהוא לשון 63הקדש נחלק לפי הנמצא כתוב ממנו בכל מקום, לשני חלקים ראשונים והם י"א וי"א או אמור ה"ו וה"ו. וזה חצי האותיות הם שורש ועיקר תמיד. והם ח"ט גז"ע צד"ק ספ"ר וחצי האותיות עוד הנשארים לפעמים שרש ולפעמים משרתים והם בסימנם עיקר תמיד.
והנה תדע שנבחרו מאלה ד' להיותם שם לאלוה ית', והנם אותיות אהו"י. מפני שאין בכל האותיות, אותיות אחרים שהם נעימים בקריאתם כאלה. והדבר הנעלם דין הוא שממנו יובן נעלם אחר. ואע"פ שגם אלה גלויים גם כן, והנה גם אלה יקראו נגלים ונסתרים, מה שאין כן בשאר אותיות. ותדע כי הגוף נגלה והנשמה נסתרת והנה חיבורם יחד. והעולם גוף נגלה ונשמתו על דרך משל נסתרת והיא הסיבה הראשונה הוא האלוה ית' שמו. וכמו שיש לגוף הנגלה נשמה מיוחדת נסתרת, והיא הנקראת "יחידה" ויש לו ג"כ כוחות רבים טובים ורעים, והם כולם שמשים לנשמה היחידה והם נסתרים כמעט כמוה. כן יש לעולם הנגלה נשמה מיוחדת נסתרת והיא נקראת יחידה, ויש לה ג"כ כוחות רבים טובים רעים והם כולם שמשים לנשמה היחידה והם נסתרים ג"כ ממנו כמעט כמוהו. כן יש לעולם הנגלה נשמה מיוחדת נסתרת היא הנקראת אלהות ויש לה כוחות רבים טובים ורעים ר"ל מאכים ושרים והם כולם שמשים לש"י והם נסתרים ג"כ ממנו כמעט כמוהו. ומפני זה חויב אצל לשוננו שיקרא שם העצם בשם שאותיותיו נגלים ונסתרים, שכן כלל מציאות העצמים, מהם נגלים ומהם נסתרים. והנה בהשימך שם אהו"י לבדו, נשאר מן האותיות כך שתשתכל ומזה תבין שאין בכל השמות שתבין כמו אלה, ובהם נבראת בראשית יצירך בלא ספק מפני היות נשמת אהו"י בכל. ודע כי כל נשמתך באלוה ונשמתך מאלה , וכאשר יש בעולם אלהות כן יש בהם גם כן אלהות. ועתה אודיעך כוונת העניין הנסתר.
דע שאלה הד' אותיות שהם קדש הקדשים בלא ספק, הנה נודע כי הם מורים סוד עשרה ספירות. והנה א' הוא ראשיהם והנה יו"ד 64תכליתם וגם ה"ו אמצעיתם. ובחברך ה"א בראש הדבור עם אל"ף בסוף הדבור יבא משניהם ה"א. ובחברך באלה ג"כ יו"ד עם ו"ו יבא משניהם י"ו. ואלה האותיות עם אלה הם ד' אותיות. שים ד' על יו"ד ויש לך ה"א הרי יו"ד ה"ה והוא חצי השם בכל השם. וזה סוד גדול בידיעת השם ית' והנה תשמענו בע"ה. ואמנם שים ד"א לבד ונשאר יה"ו. עשה משנים אות אחת יבא ה'. חברהו עם יה"ו יבא יהו"ה, הרי השם המיוחד. וכאשר היו תחילה במציאותם יו"ד ה"א הי"ו א"ד והנה הו"א ד"י, מפני שכבר חובר המציאות יחד בעצמותו ובעצם אמתתו לפי סוד היצירה, כי חובר שם העצם שהוא י"ה עם שם העצם השני הנקרא א"ד, שהוא ראשית השקאת המציאות העפריי. והחבור יה"ו א"ד שצרופו יוצא מן יו"ד ה"א וסודו הוד והד "הוד והדר לבשת" (תהלים קד' א'). "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל האדמה" (בראשית ב' ו'). א"כ היא המציאות הראשון להרכבות והאד הוא החמר והוד האד הוא צורתו והנה הסוד הוא הצורה. והנה מציאות עצמי מורכב שלם בשניהם ר"ל מציאות החמר והצורה, והם ראשית כל מעשה. והמעשה המורכב עד נאמן על מרכיבו, והם שני עדים מעידים על מציאות עושם, שהוא המציאם והרכיבם וחברם יחד. ומפני שלא ימצא חומר בלא צורה, ולא תמצא צורה טבעית בלא חמר, הנה כל אחד מהם חצי מציאות בבחינת אמתתו. ואם ימצא אחד מהם בעצם שלם שהוא חצי המציאות, ימצא החצי האחר בהכרח עמו. ועל כן החצי ממנו הוא ככולו כי לא ימצא חציו באמת, כי אם בהימצא כולו, ובהימצא חציו ימצא כולו. ועל כן חצי השם ככל השם, והנה הוד ואב וצורה וחמר והנה הוד הוא זיו נברא הוא אור וכבוד יי' זוהר זך ונקי וטהור נשפע מהשם. וי' מורה על עשר ספירות בלימה, הם עשר מחשבות שבלב. וה' מורה על ה' הרגשות, ובשניהם נשלם המציאות כולו, ר"ל המציאות ההוה והנפסד, שהוא עולם האדם.
ודע שכל נמצא צורתו לפי השם המוטבע בו, כי היא צורתו והוא שמו וזכרו, כאשר אגלה סודו. הנה הודעתיך אלו הד' אותיות שהם אהו"י, מהם הוא שם העצם. אך הם בעצמם ארבעתם שיהיו שם, 65לא נכתב שם זה כלל. אמנם נמסר בקבלה ונודע שהשם שהוא מהם, הוא השם המיוחד המפורש בכל מקום והוא השרש לבדו היותו מיוחד, הוא מפני היותו מורה יחוד שלם אמתי שאין שלמות אחריו. ואם אתה בקי בצרוף האותיות ובגימטריות ונוטריקון, אשר רוב סתרי תורה תלויים בהם, כמו שהם תלויים על שתוף השמות ועל המשלים שגם הם ממינם, ידעתי שתשיג כוונתי ותבין כל דברי, ואם לאו לאו. כי לא יתכן שידע אדם את השם באמת במופתים תוריים בלעדם. וזה לך האות, דע כי השם הזה נקרא מפורש, ופירושו שעניינו מפורש פירוש מספיק. וגם הוא מפורש ומובדל מזולתו במעלה שאם כל השמות קדש זה קדש קדשים והוא י"ה ו"ה וסודו יה"ו וממנו יא"ו בחילוף ה"א לאל"ף. כי אותיות אהו"י מתחלפים זה בזה, ופירושו יחושק לחושק בחשק שלם שישיגהו. והנה נחלק לשני עניינים. והאחד נמצא כתוב בתורה נביאים וכתובים, והוא י"ה "כי יד על כס יה" (שמות יז' טז'), "עזי וזמרת יה" (שמות טו' ב'), וכן "כי בי"ה ה' צור עולמים" (ישעיה כו' ד') "הללו יה" (תהלים). וכן בכתובים "הללוהו" (תהלים). אך לבדו לא מצאנוהו זה החצי בשום מקום כמו שמצאנו הראשון. גם משלש אותיות ממנו, שהם ו' חותמות שבספר יצירה והם יה"ו לא מצאנוהו שם בשום מקום אך קבלנו שסודו אהי"ה וי"ה במספרו וכפלו השם במבטאו וגם "אהיה" שהוא שם לא בא כי אם בתורה לבד, ולא בשאר ספרים. ולא עוד, אלא שלא בא בתורה כי אם בעניין אחד בלבד. ואמנם בואו במקום שבא שם, הוא על עניין גאולה לבד ולהביא מופת בו על היות היודע זה השם יוצא מאפלה לאורה ומעבדות לחרות, ומוציא גם אחרים עמו. והיא שבאה הוראתו כמו שידעת מפירוש הרב באמתת מאמרו "אהי"ה אשר אהי"ה" שנים יחד ושניהם שמות הקודש. ואחר כן אחד לבדו "אהי"ה שלחני אליכם". ועניין אהי"ה לפי הלשון המבואר מורה הויה ומציאות לעתיד. כאומרו יתעלה, "כי אהיה עמך" (שמות ג' יב') ועניינו כי אמצא עמך, דומה לאומרו "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך
י י
הויה י י י י
יהוה יהוה יהוה
אבל עניינם הוא יהו"ה בעולם המלאכים שהם הויה ראשונה בסוד החיוב, יהו"ה בעולם הגלגלים שהם הויה שניה בסוד החיוב, יהו"ה בעולם השפל שהם הויה שלישית אחרונה בסוד החיוב, 68באלה כפי מעלתם ובאלה כפי מעלתם. על כן החכמה כוללת שלשתם אלה ואלה, וכל נמצא משלשתם הוא מחויב מיחוד ה' ית'. אמנם עם זה הוא ית' יחיד אחד לבד, כי באח"ד בא הויה יחידה מה שאין כן בזולתו. ומפני שאינו נופל תחת הזמן יותרו עליו שלשת הזמנים בשווי כאומרך עליו ית', שהוא היה והוה ויהיה. היה לפני האדם, והוה עם האדם, ויהיה אחר אדם. וכן הקבלה עוד היה לפני העולם, והוה עם העולם, ויהיה אחר העולם. וכן הסוד היה לשעבר, כאשר הוה עתה, וכאשר יהיה לעתיד בלא שנוי, שאין דבר ממעשיו משתנה אצל עצמו ולפי דעתו, כל שכן שלא ישתנה הוא בעצמו וגם אחר שאין מדותיו אלא עצמו לא ישתנו מדותיו. והשנוי הנחשב אצלנו שהוא נמצא בעולמנו, אינו שינוי אצל פעולתו יתע' כי אם גלגול הגלגל. וגלגול הגלגל אינו שנוי בעצם הגלגל, לא בכלל ולא בפרט כשיבחן עניין שנוי על מה הוא נופל. לא השנוי הנראה לנו כי הוא שינוי מעשיו ית', היו והוים ויהיו יסוד שני העניינים הנזכרים בתורת החכמה והמדע, והיא מתנת שלמה, "החכמה והמדע נתון לך" (ד"ה ב' א' יב'). ובאמת כי מידיעתם יתחכם האדם וידע את השם ויכיר נפלאותיו ופעולותיו וישיג איך הוא הנהגתו אותם תמיד, ומהות השגחתו ית' בהם לעד. ואמנם שרש החכמה והמדע אצלנו הוא הפסד והויה, שכבר ידע כל משכיל וחכם, כי ההויה היא סבת ההפסד. ובעבור שהשם היא סבה ראשונה לכל נמצא ראשון ואחרון, והוא הנמצא הראשון מחוייב המציאות בבחינת עצמו קיבלנו ששמו ההויה כאמרך מחויב המציאות, וקראנוהו שם המפורש, להעיד על אמתתו. והוא שם מיוחד וראשון. וכן הדין נותן, כי שם ההויה הוא השם ית' הבורא ושם בריה כשם הבורא, כי שם המפורש נופל על שם הפור לכל נמצא נגלה. והפורים שנים בלא ספק כי הם שני גורלות, גורל אחד ליי' וגורל אחד לעזאזל. ופירושם לפי הנסתר לצורה כבר פרשתיו ושהוא פור לחומר ושמו עזאזל כלומר חזק ועז וקשה ואזל והולך ומתנועע לקבל צורה. ולזה סודו שם המפורש שהוא שם אדם ושעיר והנה מהשם פורש ונבדל. וכן סוד היותנו מקובלים מצרוף אותיות השם לפי היפוכו, ר"ל ה"ו ה"י. הוא בעצמו הסוד שגלהו 69הרב במדה הנקראת בשלשה שמות לפי אמיתת הקבלה הנבואית, שהיא מדת הדין ומדת הרחמים. שסוד כל אחד מהן מדה דרך תאר בנוטריקון כי מדותיו הן דרכיו ותאריו. ועוד מלה ד
סוד שנים עשר-נודע מחלק ראשון מג' פרקים והם פרק ס"ד ס"ה ס"ו ומסוף חלק ב' מפרק מ"ח.
עיקר סוד דבור איוב וחבריו-והם אמירה ומעשה ושביתה ומנוחה ונופש ושליחה וקריאה וצווי וכיוצא בם. אלה העניינים רובם הם גלויים מבוארים ענייניהם, ולולי מלת אצבע, שתרגמה אונקלוס כפשוטה, לא הייתי צריך לדבר בדבר מזה אחר דברי הרב ז"ל, מפני שלא באר לנו עניינו לפי פירוש אונקלוס. אבל אמר ואיני יודע מה הביאו לזה. ומפני זה אפרש לך סודו לפי הקבלה האלהית. ושאר הדברים יספיקו לך בהם דברי הרב ז"ל. ודע כי אמר על הלוחות, מעשה אלהים, וזה נודע שהם מעשי השם. אמנם אומרו "כתובים" שהיא גם כן אלהית תשמע סודו. כבר עלה בידך לפי דעתי מה שביאר "בספר יצירה" מעניין אצבע, וכבר גליתי לך למעלה ב"סוד פקידה" עניין אצבע גם כן וסודו תכלית. ואם כן אומרו "כתובים באצבע אלהים", המתרגם לא שנהו, אבל אמר באצבעא דיי' הוא מבואר שהוא זה, מפני סומכו על פרסום עניין אצבע בקבלה. ויהיה פירושו שהשם חקק בלוחות הכתב בעבור תכלית אחת. והיא כוונת השם בתתו לנו תורתו, כדי שנגיע אל התכלית ההיא לחיות נפשותינו בתורתו, כי היא תכלית 70מציאותנו והכוונה אשר בעבורה נבראנו. והתורה היא אמצעית בין השם ובינינו, אשר היא הברית אשר כרת ה' עמנו בחרב. ונאמר עליה "תורת יהוה תמימה משיבת נפש" (תהלים יט' ח') וא"כ דין הוא ליחסה לשם, כי יחס אחד מורה תכלית מעשה והוא שם אצבע. והדין הגדול הראוי לזה באמת גם כן, מפני היות אצבע אחת מעשר אצבעות, שהם נמנו במספר הספירות. ויהיה עניין אצבע ספירה אחת והיא בלא ספק כוללת את כולן, כי היא עשירית. ועל כן נכתבו בלוחות עשרת הדברים והדבור הראשון כולל את כולן. וע"כ התחיל מ"אנכי" שראשיתו אל"ף ואחריתו יו"ד ומלת כ"ן באמצע, להורות לזה ולזה ולהורות על ראשית ועל התכלית. וכבר ביארתי למעלה מה שמספיק בזה העניין. אכן תדע שאמרו "באצבע אלהים" בחרטומים, ותרגמו אונקלוס "מחוי", כלומר מכה היא, כי הבריה ברואה בסוד הקשת וחמרו וצבעו ידועים שהם מלהט החרב משמש ומנצוציו וממאורו וזהרו המתפשט באויר. ובעדו הנמצאים השפלים מקבלים צבע וזהר השמש הפועל באצבע כמו שנאמר "ומראה כבוד יהוה" (שמות כד' יז') וגו'. וצבע הלוחות הארבעה הידועות, אדומה שחורה אדמדמת לבנה. ויהיה זה העניין כנפול א' של אצבע כנפול א' שלא זרוע אך בו עניין הקבלה בתפילין להיות הרצועות שחורות. והוא כי הדבר הלכה למשה מסיני, הוא בעבור מה שרמזתי. אלא שהכוונה בהגעת הרצועה השחורה עד אצבע צרדה והיא הגדולה שביד כהה, כלומר יד שמאל, היא להזכיר התכלית הגדולה הארוכה ולראות השחורה הידועה ולהופכה לשמרה הנקראת נאוה ושחרחורת והיא התורה שכתובה באש שחורה על אש לבנה לפי היצירה טרם נתינתה והיא בלוחות ובספר תורה כתובה בדם ובדיו כי מהדם אדם חי בנפש חיה "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב' כג
71סוד שלשה עשר-נודע מחלק א' מפרק ס"ט ע"א ומחלק ב' מפרק ה'. ומחלק ג' מעניין המרכבה.
עיקר סוד ממשלת הרוכב-עניין ממשלה ומלכות נזכרים על השם במקומות רבים. כאומרך "מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור" (תהלים קמה' יג'). וכן בא זה לפני זה העניין שם וזכר "זה שמי לעולם וזה זכרי לדר דר" (שמות ג' טו'). ובא גם "יהוה שמך לעולם יהוה זכרך לדר ודר" (תהלים קלה' יג'). "יהוה בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה" (שם קג' יט') וגו'. וא"כ הנה המלכות בשמו והממשלה בזכרו. ובאמת כי השם שרש והזכרון נמשך אחר השם. כן המלכות שורש והממשלה נמשכת אחר המלכות. וזה שכל מלך מושל ואין כל מושל מלך. וכתיב "המלך תמלך עלינו אם משול תמשול בנו" (בראשית לז' ח'). והממשלה והשלטונות הוא עניין אחד בלי ספק. ועל זה בא עניין רכיבה והרכבה בשם ית', לא להורות שהוא צריך למי שישאהו, כי הוא ית' אשר הוא רוכב ושולט ומושל בכל עם ועם מלכותו נושא הכל. ואמנם מה שבא בעניין ערבות ושהתייחס אליו ית', אשר הוא הרקיע הנברא ביום שני, כלומר במעלה השנית. והוא המבדיל בין מים למים בשיתוף שם רקיע ושם מים ושם הבדלה כמו שתשמע בע"ה. זה כולו להורות על מעלת מציאותו אשר נתעלה על כל גוף, ועל קרבתו אל המעלה האלהית קרבה גדולה מאד לפי מציאותו להוראות על עילוי מקומו. כי הנה הארץ היא במקום שהוא שפל העולם, והרקיע הנזכר הוא במקום גבהות גוף העולם, ואין גבהות למעלה ממנו. והנה נודה כי הרקיע למעלה מן החיות הארבע, כמו שבא ביחזקאל, על ראשי החיות רקיע ועל הרקיע דמות כסא. ולא כסא לבד, כי הכסא אינו גוף כמו שביארנו בסוד כסא הוא סוד הג'. ואם כן אין למעלה ממנו גוף לא במקום ולא במעלה. והנה מפני רוב מעלתו נאמר עליו בדברי רז"ל, ערבות, רם ונשא שוכן עליו (חגיגה יב). וכבר באר הרב נפלאות ועניינים מעולים במופתים תוריים מקובלים מדבריהם ז"ל, כאשר 72בא במופתים מושכלים. והוא שהשם נבדל מכל גלגל הבדל אמיתי. ומשפיע אורו עליו, והוא עם זה התחלה לכל גוף ולכל תנועה ועליו נאמר "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" ופירשו הרב בהתחלה, והוא ערבות. ושאר עניני הסוד הזה מובנים מדברי הרב ז"ל,
סוד ארבעה עשר-נודע מחלק א' מפרק ע"א ומעניין המרכבה. ומחלק ב' ומפרקי מחלוקת החדוש והקדמות ומעניין הנבואה. ומחלק ג' מפרקי ההשגחה ומעניין איוב וחבריו ומעניין אמונות הצבאה ומעשיהם.
עיקר סוד בלבול הדתות-דע כי זה הסוד הוא האחרון שבחלק א' ובו ראוי שיחתם זה החלק. מפני שכל מה שבא בו בענייני השם ונסתריו ודרכי סתרי תורתו, הוא עניין שבו נבוכו רבים, בעבור הכרח הדבור הבא בכתובים כפשוטו כדי שיקבלוהו גדולים וקטנים, ולא יכבד לציור דמיונם דבר גדול או קטן. והנה הנהגה האנושית אשר אליה צורך גדול לקיום המין תמיד בשמירת הדת לקיום האיש כל ימי חייו, מפני שאי אפשר להיות כל המין משכילים ולא סכלים גם כן. אבל חיוב המין לפי טבעו שימצאו בו בכל דור ודור שכלים ומשכילים, עשירים ועניים, גבורים וחלשים, רשעים וצדיקים בריאים וחולים, יפים וכעורים, חיים ומתים, קרובים ורחוקים, בחורים וזקנים וכיוצא בהם הרבה, התחייב בהכרח לפי זה כולו באמת להיות להם דבר משוה לכל, עד הגיע לו מצד הטבע לכל אחד ואחד מאישי המין חוקו וחלקו הראוי לו לפי מציאותו מצד דרכי האנושות, כאשר הגיע לו מצד הטבע ומצד האלהות. ואם יזיד וירשיע אחד על חבריו, יהיה שם מי שיסיר הרשע והזדון המגיע מן המזיד. ואם הגיע יענש על פי הדין. ואם לא הגיע בפעל כי אם בכח, וביקש שיגיע בפעל, יוסר זדונו במין ממיני החכמה האנושית הטבעית הנשפעת מן האלהים. והוא נימוסי המדינות וחוקי הדתות ומשפטי התורות אשר מהם אלוהית ומהם אנושית כמו שבאר הרב ז"ל בעניין הנבואה. ומפני זה גזרה 73החכמה להיות תורת השם הקדושה משלמת לכל המין ואישיו בתכלית ההשלמה, ר"ל לתת לכל אחד חלקו הנשלם כפי מה שהוא. והנה האומות הקרובות אשר שמעו את הטובה הגדולה אשר עשה השם ית' עמנו ועם אבותינו, השתדלו בכל יכלתם להעתיק ספר התורה מכתב לכתב ומלשון ללשון. עד שנמצאו בהם מעתיקים שהעתיקוה לפי דעתם ולא השגיחו אם ישנו דבר ה' אם לא. ואתה יודע כי עניין בלבול הדתות והדעות והאמונות הוא נמשך אחר החומרים והצורות והזמנים והמקומות והמקרים המתחדשים, כי אלו העניינים לא יתכן שאיש מן האישים יהיה בלעדם. וכאשר התחייב ערוב ביסודות והורכבו ושבו זהב וגם כסף ונחושת וברזל ועפרת, והתבלבלו והתערבו יחד כדי לחייב את ההפסד, וכן בצמחים וכן בחיים וכן במדברים לפי היצירה הטבעית. וכן התחייב גם כן זה העניין בדתות, שהתבלבלו והתערבו זה בזה. עד שאפילו הדת הקדושה ערבבוה ובלבלו רבים מבני אומתינו עד שאלו אומרים כה ואלו אומרים כה, ר"ל הקראים והכותים והשומרונים המקשים אותנו על האמת ואומרים כי היא אצלם עניין מושכל, שהשם לא ציוה המצוות שבאו בתורה, כאשר אנשי תורתינו וחכמינו פרשום. אבל יש להם פרוש אחר אינו זה שאנו אומרים, ושב הכתוב אצלם מפורש כרצונם. ואם במה שהכל מודים בו שהוא אלהיי תוריי ונבואי קרא לו זה המקרה, ר"ל מקרה הבלבול ושנוי האמונות וחלוקת הכוונות האלוהיות האחרונות אשר לא יסופקו לשום משכיל ענייניהם, איך לא יקרה במה שבעליו מודה שהוא חיברו מרוב חכמתו אך לא צווה בנבואה לכתוב דבר מכל מה שכתב. ולא עוד אלא שהוא בעצמו מודה שהוא נאסר עליו לכתוב. וכוונתי בזה הפרק על תורה שבע"פ, אשר חבר רבינו הקדוש ע"ה, הוא ר' יהודה הנשיא אשר חבר המשניות כולם. ובאו אחריו חכמים גדולים וחלקו אלו על אלו מחלוקות גדולות על דבריו. והתולדות אשר חבר ונולד מדבריו נקרא גמרא, הוא התלמוד בבלי. ואחרים חברו תלמוד ירושלמי ובא אחרי זה רבינא ורב אשי וסדרו מה שנכתב על המשניות והוא סדר ס' מסכתות על ששה סדרים. ובד' מהם נמצא עניין כל הגמרא, ובב'
והנה העם הנהוגים לקבל מנהגים משונים או השווים לפעמים יקבלו זה הדעת וימשיכוהו כרצונם עד שיקבע ויורגל, עד שובו אצלם כעניין הטבעי, שאי אפשר להפרד ממנו, ולפעמים יקבלו הפכו. וזאת היא סבה להיחלק האומה לשתי אומות שדעותיהן הפכיים וקבלתם אצל כל אחת משתי הדעות היא אמיתית וכאילו היא אלהית טבעית. וכל המקשה על אחת מהקבלות ההם הוא אצלם מין ואפיקורוס, עד שיתחייב מזה היות האומות שונאות זה את זו תכלית המחלוקת, כאילו שבו בני אדם שני מינים או יותר לפי מספר האומות. ובזה הם קרובים להדמות לבעלי חיים שאינם מדברים שצורותיהם משתנות, ולזה היו להם מינים רבים. אך בני אדם שהם בני איש אחד כולם, והוא אדם הראשון וכולם בני צורה אנושית, לא היה ראוי אחר היותם מין אחד שיחלקו למינים רבים, לולי גבורת יצר הרע השוכן אתם בתוך טומאותם, אשר מאתו כל עצה רעה וכל תחבולה מקלקלת השורה וכל ערמה מפתה את האדם אשר מעוררו לכל מחלוקת ולכל שנאה, עד הפסד סדר הבית הראשון אשר הוא חלק ראשון לקבוץ האנושי המדיני, וגורם רעה לכל המין בזו הדרך. וכן בתורה מפורש זה העניין מאדם הראשון ועד נח, והעידה שגבר החמס בין בעלי הצורה המיוחדת, עד שגזרה חכמתו על זה להשחיתם. לולי שנשאר אחד בעל צורה אמיתית, בעל צלם ודמות ובזכותו נשאר האיש והמין. והנה תשמע לפנים בחלק ג' בסוד ספורי התורה הערות על זה העניין ומשם תבין זה כולו. והנה הוצרך איש האלהי"ם משה רבינו ע"ה אדון כל נביא בעל בשר ודם, אשר השיג התכלית האנושיות והחכמות הטבעיות והכוונות האלהיות והמעלות השכליות ותכליות המצות 75המעשיות, לגלות לנו זה כולו ופירשו לנו בתורת השם התמימה, המשלמת החסרונות כולם באמת וביושר ומישרת כל דעת שכלית. והודיענו בה שהאומה הזאת כולה, ר"ל האומה האנושית, היתה אומה אחת ובעלת דת אחת ובעלת שפה אחת כמו שהיה ראוי להיותם כולם בני איש אחד, כאשר זכר הרב בחלק השלישי פרק נ'. ואחר כן חשבה לעמוד כנגד הגזירות האלהיות. והיה זה סבה להפרידה ולפזרה במידת הדין ולשפטה כפי מעשיה וקלקול מחשבותיה ולהבדילה ממשפחותיה המיוחסות בשם אדם ונח אבותיה. ולשנות לשונותיה אל לשונות רבות זרות, עד אשר לא יבין איש שפת רעהו כמו הבהמות כמעט, שאינן מבינות זו לזו ושב אצלם העניין כאילו אינם מדברים. שהאדם כשהוא שומע לשון שלא הורגל לדבר בו, כבר מכיר שזה המדבר הוא חי מדבר בפעל, אלא שלא יבין ממנו דבר, כי אם שהוא מדבר לבד. וזה יחייב לו שלא ידע כוונתו כמו שזכר הרב ז"ל בחלק ב' בפרק כ"ט.
ולפי זה העניין כולו אשר העירנו עליו הרב, חשבנו גם אנחנו להתיר מעט מן הקושיות ולבטל רוב המחלוקות ובאנו לעזור הדעות המישרות השכל להשלים המשכילים. וכאשר קרה לראשונים קרה לאחרונים. שהנה קמו תחילה חכמים כותבי ספרים ומחברים, ומהם פסקו פסקות על דברי התלמוד להסיר המחלוקת ולקיים ההנהגה השוה בכל אומתנו. ובואו גאונים אחרים וחלקו על הפסקות ההם שחוברו, ו"תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ וְתַחַת שְׂעֹרָה בָאְשָׁה" (איוב לא' מ'), וגברה המחלוקת עוד בין הפסקנים והדרשנים. ואחרים פרשו התורה והסתירו סודותיה, אלא שכבר העירו על מקומותם. ובאו אחרים אחר זמנים רבים וגלו סודותיהם. ומפני שראה הרב ז"ל אלה הבלבולים והמחלקות הרבות גזרה חכמתו לפסוק הכל, וחבר ארבעה עשר ספרים בלי הזכרת שמות החולקים. והתפשטו בארצות וקבלום רוב הקהילות בשמחה רבה ובשירים בתוף ובכנור. ואחר כן לא עַזַבוֹ שִּׂכְלוֹ להשאיר חכמי אומתנו עם הפסקות ההם אשר היו מקבלות המצוות ואמונות בלב מופתיות, אבל העירו השם עוד וחבר מאמר מורא גדול הנקרא "76מורה הנבוכים", והביא בו מופתים מושכלים ותוריים מקובלים אלהיים נבואיים על עניין מציאות השם ויחודו וקדמותו ותאריו ודבריו ודרכיו ומופתיו ומדותיו ושלמותו ומעלתו ושפעו והנהגתו והשגחתו ושמותיו הנכבדים וחדוש עולמו ואיכות עולמו עם נביאיו ונסיונו עם אוהביו ועבדיו וטעמי תורתו ומהות תכלית עבודתו. וכאשר עשה כן, לא עשהו בלשונינו, אבל באה סבה והעתיקוהו שני מעתיקים בלשון הקדש והם ר' שמואל בן תבון זצ"ל ור' יהודה חריזי זצ"ל ולמדוהו תלמידים רבים הנקראים במשל "שועלים קטנים מחבלים כרמים" (שה"ש) במקומות רבים. והרבה מהם בקשו להפר כוונת הרב ולא יכולו, ובדו על דעתו ועל כוונתו דברים זרים מלבם וייחסום לו ולספרו. והרבה מהם אשר שמענום, ולא ימצאו בספרו עליהם אפילו רמז רחוק מאד, וכל שכן קרוב. וכל שכן שלא ימצא בו דבר מבואר ממה שחשבוהו אשר עליו חשדוהו. ולו עיינו בספרו עיון הראוי לעין בו ואשר צונו לעשותו בצואתו, ר"ל להשיב פרקיו זה על זה ולבאר כל מלה שבאה בתוך הדברים, ואע"פ שאינם מעניין הפרק, אז היו משיגים כוונתו כולה בכל מה שכללו החבור הקדוש ההוא. אבל הם דנו ענייניו בתחילת מחשבה וטעו והטעו זולתם בדעתם הרעה וכאילו נראה, ואע"פ שאינו כן באמת שהם הזיקו שם הרב, והם לא הועילו עצמם בזה ונשאר הנזק כולו עמם, לא עמו ז"ל ולא עם המקובלים מאמתת מאמרי ספרו האלהיים. כי הוא והם נפשם הצילו ודי לו ולהם בזה שכוונתו וכוונתם דבר אחד. ואני התלמיד הקטן המקובל מספרו על פי רבותי השלמים ז"ל, כוונתי בזה החבור להסיר הדעות הרעות מלב הלומדים ספרו הנכבד. ואם יועילו דברי, כבר עלתה כוונתי שלמה בידי, ואם לאו אינו פלא שיקרה גם לי מחבורי מה שקרה למשה רבינו ולנביאינו ולחכמינו ולרבי משה מחיבוריהם. כי אסבול גם אני מה שסבלו הם עליהם השלום מזה העניין. וכן דרך כל מחבר ספר לשם שמים בכל זמן ובכל מקום, ר"ל שחובה עליו לסבול מה שיקרה לו על חיבורו. ויי' אלהים היודע אשר משה אמת ותורתו אמת יעורר הלבבות לאמת, ויקיים בנו קרא דכתיב
שבח לאל אחרון וראשון.
78החלק השני-חיי הנפש הם נצחיים. יום רדת גוף לתהום רבה אם למתים אם לחיים יש חלק לעולם הבא.
העולם הבא הוא אשר עליו ראוי כל משכיל להטריח גופו ונפשו בעולם הזה, עד אשר יתגלה לו סודו באמתתו ומהותו. ואין הקבלה הראשונה מספקת בו מפני שאי אפשר שהיא העקר. כי הטבע וההרגל הקודמים לשכל בזמן, מכריחים להיות הקבלה ההיא כולה או רובה דמיונית, מפני ימי הנערות ומפני אהבת חיי העולם הזה ותגבורת תאוותיו הדמיוניות המחייבות רוב המקרים הרעים והמולידות מחשבות שקר והחוזות משאות שוא ומדוחים. ואם זקני הדורות וחכמי הזמנים נשקעו בהם איך לא ישקעו ולא יטבעו בם הבחורים והנערים והקטנים והנשים אשר טבעם חם ורותח ואין להם לב להשכיל מה שראוי להשכיל. והנה אנחנו רואים בעינינו רדיפת רוב חכמי תורתנו אחר השררה והכבוד וקובצים על ידיהם ומרבים ממון ומבקשים המותרות והם יגעים להעשיר ואינם חדלים מבינתם. ושכחו מאמר שלמה ע"ה שאמר, "אל תיגע להעשיר מבינתך חדל" (משלי כג' ד'). ואוהבים מה שראוי לשנוא ושונאים מה שראוי לאהוב, וכל מה שירבו מהעניינים השנואים לשם מוסיפים שמחה וחושבים כי אחר שמשיגים תאוות לבם וחפצם ומצליחים ברוב העתים בלתי מקרה שישיגם, לא טבעיים ולא רצוניים, כבר נשלמה להם ההצלחה האמיתית. ואומרים בלבם, למי יחפוץ השם לעשות יקר יותר ממני. ולולי היות השם עמנו ומשגיח באמת בנו, מאין היה לנו זה הטוב כולו. הלא זה הגמול המעולה אשר יעיד השם ית' בתורתו התמימה על עבודתו ועל שמירת מצוותיו, כגון אריכות ימים בזקנה טובה והולדת בנים ובני בנים, ולהיות בשררה וכבוד ועושר רב. וכמעט עוברים כל ימי חייהם בזאת המחשבה האנושית ההכרחית, אשר אין אמיתות לה בעצמה, ואין אמיתת כוונת ה' עליה כלל לדעת כל 79משכיל, לא לדעת כל עשיר שהוא עני בדעת. אמנם התחייבו מציאויותיה אלה המדומים בהכרח בטבע, וכבר נזקנים ועודם קטנים שקועים בדמיונים ואין אחד מהם מתעורר מעצמו ולא רוצה לשמוע קול תרועה מפי מעורר, עד שישיב אל לבו לחשוב, איך ימיו קלו מני רץ ויעברו כצל עובר, ואין לו מאזני שכל לשקול היותו היום ולמחר איננו. ולמה לא יבקש מה תכליתו בזה המציאות ואיזה דרך ילך בו ואם ימות ביום מותו ועתה הוא חי או יחיה ביום מותו ועתה הוא מת. והנה הספיקו לו בכל אלה דמיוני שוא. ואם לחכמים קרה המקרה הרע הזה המאוס, איך לא יקרה לפתאים הנפתים בחושים פתאום אשר עליהם נאמר "פתי יאמין לכל דבר" (שם יד טו'). כי אלה בלי ספק והדומים להם כל מה שהם שומעים כשדמיונם מציירן פתאום ישימו אותו בחדרי לבם. והוא אצלם סוד מקובל ונסתר בציור, להיות השם לומד בספרים אשר חברום בני אדם. ואיני יודע באיזה סולם ובאיזה רגלים עלו לשמים, גם כנפים אין להם. ואמר שאין לו ספרים במה ילמוד או במה ילמד. ושלשה ספרים נפתחים בר"ה, הוא כעניין "נפתחו השמים" וכן "מספרך אשר כתבת" וכיוצא בם לעולם כולם הם עניינים מוכרחים לדמיון הדבור להשלמה, כמו שזכר הרב בחלק ב' פרק מ"ז.
ומזה העניין תבין אמרם שהקב"ה מניח תפילין, אמרו תפילין של הקב"ה מה כתיב בהן "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (שמואל ב' ז' כג'). הנה גילו לך שאינן תפילין, שהרי אין זה כתוב בתפילין שלנו ולו נכתבו בהן היו פסולין בלא ספק. וכן בכל מקום שתמצא זה על עניין נסתר בתורה שבכתב או בתורה שבע"פ, מיד תמצא סביבו רמזים מורים אמיתת עניינו ומה הכוונה עליו ברוב המקומות. או יסמוך המחבר על מה שכבר התפשט בקבלה, כגון "דברה תורה בלשון בני אדם". ו"דברה תורה בלשון הבאי". ולא דברה תורה, אלא לשבר את האזן. ועם אלו המעוררות כולם ורבים כמותם בשתי תורות האמיתיות לא היה ראוי שהיה תועה שום חכם מחכמי תורתנו בשום אמונה מן האמונות הדמיוניות ההמוניות. 80והנה בראות עינינו שהגופות נקברים תחת העפר ובדעתינו בקבלה שתשמישי מצוה נזרקים ותשמישי קדושה נגנזין, איך נחשוב שהגוף הזה הגנוז מקבל גמול או עונש. שהרי החמור החי אינו מקבל גמול או עונש כבהמות וכל שכן המת. ואיך יחשוב חושב שהוא יאכל מתפוחי גן עדן אחר מותו, שהוא נאמר בקבלה, שמפני שאכל מהם האדם החי הראשון היו לו סם המות ובעדם מת. ואם יאמר אומר, הנפש תאכלם, זה קל לדמותו שלא יתכן להיות כן, כי אין לה פה ולא שינים ולא לשון ולא ושט ולא קנה ולא בטן, שכבר בטל כל זה ממנה. ואם כן שכבר ידענו ששכר הנפש עניין אחר לא זה, כי העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. וכן פירש הרב כל זה בפירוש יותר רחב מזה בפרק חלק. והנה אם כן תענוג הנפש כתענוג המלאכים וכתענוג השם ותענוג חכמי הנפש בחייהם קרוב לתענוג הגלגלים, שגם הם בעלי נפש משכלת. אלא שאנחנו יוצאים בשכלינו מכח לפעל. ועל שהעולם הבא אצלנו בכח ובפעל הצעתי זאת ההקדמה.
81החלק השני חיי הנפש-הם נצחיים. יום רדת גוף לתהום רבה אם למתים אם לחיים יש חלק לעולם הבא.
העולם הבא הוא אשר עליו ראוי כל משכיל להטריח גופו ונפשו בעולם הזה, עד אשר יתגלה לו סודו באמתתו ומהותו. ואין הקבלה הראשונה מספקת בו מפני שאי אפשר שהיא העקר. כי הטבע וההרגל הקודמים לשכל בזמן, מכריחים להיות הקבלה ההיא כולה או רובה דמיונית, מפני ימי הנערות ומפני אהבת חיי העולם הזה ותגבורת תאוותיו הדמיוניות המחייבות רוב המקרים הרעים והמולידות מחשבות שקר והחוזות משאות שוא ומדוחים. ואם זקני הדורות וחכמי הזמנים נשקעו בהם איך לא ישקעו ולא יטבעו בם הבחורים והנערים והקטנים והנשים אשר טבעם חם ורותח ואין להם לב להשכיל מה שראוי להשכיל. והנה אנחנו רואים בעינינו רדיפת רוב חכמי תורתנו אחר השררה והכבוד וקובצים על ידיהם ומרבים ממון ומבקשים המותרות והם יגעים להעשיר ואינם חדלים מבינתם. ושכחו מאמר שלמה ע"ה שאמר, "אל תיגע להעשיר מבינתך חדל" (משלי כג' ד'). ואוהבים מה שראוי לשנוא ושונאים מה שראוי לאהוב, וכל מה שירבו מהעניינים השנואים לשם מוסיפים שמחה וחושבים כי אחר שמשיגים תאוות לבם וחפצם ומצליחים ברוב העתים בלתי מקרה שישיגם, לא טבעיים ולא רצוניים, כבר נשלמה להם ההצלחה האמיתית. ואומרים בלבם, למי יחפוץ השם לעשות יקר יותר ממני. ולולי היות השם עמנו ומשגיח באמת בנו, מאין היה לנו זה הטוב כולו. הלא זה הגמול המעולה אשר יעיד השם ית' בתורתו התמימה על עבודתו ועל שמירת מצוותיו, כגון אריכות ימים בזקנה טובה והולדת בנים ובני בנים, ולהיות בשררה וכבוד ועושר רב. וכמעט עוברים כל ימי חייהם בזאת המחשבה האנושית ההכרחית, אשר אין אמיתות לה בעצמה, ואין אמיתת כוונת ה' עליה כלל לדעת כל משכיל, לא לדעת כל עשיר שהוא עני בדעת. אמנם התחייבו מציאויותיה אלה המדומים בהכרח בטבע, וכבר נזקנים ועודם קטנים שקועים בדמיונים ואין אחד מהם מתעורר מעצמו ולא רוצה 82לשמוע קול תרועה מפי מעורר, עד שישיב אל לבו לחשוב, איך ימיו קלו מני רץ ויעברו כצל עובר, ואין לו מאזני שכל לשקול היותו היום ולמחר איננו. ולמה לא יבקש מה תכליתו בזה המציאות ואיזה דרך ילך בו ואם ימות ביום מותו ועתה הוא חי או יחיה ביום מותו ועתה הוא מת. והנה הספיקו לו בכל אלה דמיוני שוא. ואם לחכמים קרה המקרה הרע הזה המאוס, איך לא יקרה לפתאים הנפתים בחושים פתאום אשר עליהם נאמר "פתי יאמין לכל דבר" (שם יד טו'). כי אלה בלי ספק והדומים להם כל מה שהם שומעים כשדמיונם מציירן פתאום ישימו אותו בחדרי לבם. והוא אצלם סוד מקובל ונסתר בציור, להיות השם לומד בספרים אשר חברום בני אדם. ואיני יודע באיזה סולם ובאיזה רגלים עלו לשמים, גם כנפים אין להם. ואמר שאין לו ספרים במה ילמוד או במה ילמד. ושלשה ספרים נפתחים בר"ה, הוא כעניין "נפתחו השמים" וכן "מספרך אשר כתבת" וכיוצא בם לעולם כולם הם עניינים מוכרחים לדמיון הדבור להשלמה, כמו שזכר הרב בחלק ב' פרק מ"ז.
ומזה העניין תבין אמרם שהקב"ה מניח תפילין, אמרו תפילין של הקב"ה מה כתיב בהן "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (שמואל ב' ז' כג'). הנה גילו לך שאינן תפילין, שהרי אין זה כתוב בתפילין שלנו ולו נכתבו בהן היו פסולין בלא ספק. וכן בכל מקום שתמצא זה על עניין נסתר בתורה שבכתב או בתורה שבע"פ, מיד תמצא סביבו רמזים מורים אמיתת עניינו ומה הכוונה עליו ברוב המקומות. או יסמוך המחבר על מה שכבר התפשט בקבלה, כגון "דברה תורה בלשון בני אדם". ו"דברה תורה בלשון הבאי". ולא דברה תורה, אלא לשבר את האזן. ועם אלו המעוררות כולם ורבים כמותם בשתי תורות האמיתיות לא היה ראוי שהיה תועה שום חכם מחכמי תורתנו בשום אמונה מן האמונות הדמיוניות ההמוניות. והנה בראות עינינו שהגופות נקברים תחת העפר ובדעתינו בקבלה שתשמישי מצוה נזרקים ותשמישי קדושה נגנזין, איך נחשוב שהגוף הזה הגנוז מקבל גמול או עונש. שהרי החמור החי אינו 83מקבל גמול או עונש כבהמות וכל שכן המת. ואיך יחשוב חושב שהוא יאכל מתפוחי גן עדן אחר מותו, שהוא נאמר בקבלה, שמפני שאכל מהם האדם החי הראשון היו לו סם המות ובעדם מת. ואם יאמר אומר, הנפש תאכלם, זה קל לדמותו שלא יתכן להיות כן, כי אין לה פה ולא שינים ולא לשון ולא ושט ולא קנה ולא בטן, שכבר בטל כל זה ממנה. ואם כן שכבר ידענו ששכר הנפש עניין אחר לא זה, כי העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. וכן פירש הרב כל זה בפירוש יותר רחב מזה בפרק חלק. והנה אם כן תענוג הנפש כתענוג המלאכים וכתענוג השם ותענוג חכמי הנפש בחייהם קרוב לתענוג הגלגלים, שגם הם בעלי נפש משכלת. אלא שאנחנו יוצאים בשכלינו מכח לפעל. ועל שהעולם הבא אצלנו בכח ובפעל הצעתי זאת ההקדמה.
שני ימים רצופים הם ולהם שני שמות ושם אחד מיוחד בני אדם מחוברים כמוהם ביום שבת שני אחים ביחד.
החלק השני-שמו יום שבת. "טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם". (קהלת ד' ט')
84סוד ראשון-נודע מתחילת חלק שני מן ההקדמות מהקדמה ה' וי' וי"א וי"ב וי"ו וי"ז וי"ח וכ"ג וכ"ד. ומן י"ג פרקים מחלק ב' והם פרקי ד' וו' וז' וי' וי"ב וי"ד וי"ז וי"ח וכ"ט ול"ו ול"ז ול"ח ומ"ח. ומן פרקים מחלק א' והם פרק מ"ה ונ"ב ונ"ד ס"ז וס"ח. ומשני פרקים מחלק שלישי והם פרק כ"ז ונ"ד.