48וכמעט נראה לי שכבר גיליתי לך כל התורה כלה בכללה, אלא שצריך שאדבר בה עוד לפי פרטי החכמה שבה בקצת מקומות שנתגלו לנו ממנה. ועל כן אומר כי לפי החכמה כבר באו פרטי הבריאה כסדר שאחר שנאמר כי השמים והארץ שהם המקיף והמוקף ומה שביניהם יש להם התחלה אלוהית, הורה לנו השם יתע' שמציאותו מחויבת המציאות בבחינת עצמה באמרו כי השמים והארץ שהם הנבראים הם שיש להם התחלה, אבל הוא ית' אין לו ראשית כי הוא ראשית הכל. ובו ראוי להתבונן עם מה שצריך להתבונן בנבראים מפני היות המתבונן מכללם. ומפני שעם ההתבוננות בנבראים יושג ענין מציאות הבורא ומעלתו, כמו שיושג ענין מציאות הבנאי ומעלתו על דרך משל שהמשילו בבנין הבית עם רוב ההשתכלות בו. ולפי פרטי 49היצירה יודיעונו האמתיות בחכמות אשר בכל אחד ואחד מהם. ואמנם מה שצריך לאדם להשתכל בו יותר הוא ענין מהות האנושות. ועל כן קצר משה בענין הבריאה וכלל אותה בדברים מעטים מספיקים לפי הכלל ולפי הכונה בם. וכך עשה יחזקאל כשזכר המרכבה קצר בה בתכלית הקצור והורה בסוף שכונתו לדבר בה היה בעבור הוראת ההשגחה שיש לשם על מין האדם ועל מין אישיו כפי מה שהם. וכך משה כשהגיע אל בריאת האדם, זכר עניינו בכלל ואחר כן שב ופרט וזכר בריאתו עם מקומו והורה על הכונה בבריאתו. והמשיך דרך הפשט בכל זה וקשר ענינים מופלאים והסתיר החכמה בם בשמות משותפים ובמשלים וחידות נוראים מבהילים. והחל לומר אחר אמרו "ואדם אין לעבוד את האדמה. ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה". ואד נלקח מן אדמה כי סוד אדמה הוא אד מה, זה לפי החכמה אבל לפי הקבלה אֵד מֵאֵד. והם ה' כחות נבראים מן ה"א כחות, ובעבור היות הכח האחד כללי והארבעה פרטים קרא השם שמו א"ד. והעד הנהר שנאמר עליו "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים". ונזכרה פה השקאה לכל פני האדמה ופה השקאה לגן, וזה רמז עונה אל כחות העולם הנגלים והנעלמים ואל כחות מין האדם שהוא כלו מין אחד ונחלק לארבעה חלקים. ושמות הנהר יעידו עליהם על דרך הגזרה כי שם האחד פישון וזה הוא המעולה מהם, ונגזר זה השם משני דבורים מן פה ומן שינה ומן שנון. וזהו מין הנביאים אשר פיהם שנון ומדבר תמיד ואפילו בשינה. ועל כן זכר בו סבוב והקפה אל ארץ ידועה ושמה חוילה והוא שם נגזר מן יחוה ומן לילה לפי דרכינו והוא 50הדבור המלחש והמחוה בלילה. והנה עניינו כענין פישון בעצמו ואמנם אמרו במקום ההוא אשר שם הזהב "וזהב הארץ ההיא טוב שם הבדלח ואבן השהם", יעיד שזה המקום הוא המעולה שבם שהרי לא זכר כזה בחבריו. וידוע כי שם זהב נגזר מן זה אהב והוא בגימטריא גם כן אהוב. וכן כסף מלשון כוסף, והמדה מפני שהכל אוהבים הזהב ונכספים אל הכסף. ואמנם נחשת נגזר מן מנוחה ומן שיתה ששניהם נחים. וכן ברזל נגזר מן בריה ומן זול כלומר בריה בלתי יקרה בריה זלולה בזויה. והנה בדיל נבדל ממעלת חבריו, גם עופרת גזרתו מבוארת מן עפר. אמנם כסף חי גם כן נקרא כן מפני היותו מתדמה בתנועתו לבעלי חיים ומראהו נחמד. והנה זכוכית מן זכות ומן זכוך. וכתבתי שמות המתכות להורות על גזרת שם זהב וכבר זכרו בו חילוף ז' בצ' וקראהו צהוב. ונקרא הנה זהב טוב להעיד על תכלית הכונה שהיא במדרגה הראשונה כמו שנאמר טוב בכל התכליות של ברואים. ואמרו "שם הבדולח ואבן השהם" להעיד על היות זה המקום מקום המרגליות ומקום שראוי לדור בו יותר משאר המקומות. שהם העניינים הנאהבים לכל. ובדלח לפי הגזרה בד לח ופירושו ענף לח שמורה על קרבתו אל הפרי מפני שגם הנבואה מדרגות. ושהם הוא לפי הגזרה מן שהיה ומן הֵמְיָה כי בעליהם שוהים הרבה למצאם אבל כשמוצאים אותם מיד הומה לבם עליהם, וכל זה על דרך החכמה. ואמנם לפי הקבלה שם הבדולח הוא הלחש הדם ואבן השהם שם הנבואה וזו עדות מקובלת תורית מקיימת מה שזכרנוהו על דרך החכמה. ושם הנהר השני גיחון זה משל למין החסידים ונגזר מן גו ומן חן מעורר על היותם גופים בעלי חן, הם סובבים 51ומקיפים המקום היפה. כי אשה כושית ענינה יפה כענין "שחורה אני ונאוה". והנה אלה למטה מן הראשונים. ושם הנהר השלישי חדקל חד וקל, זהו מין הצדיקים שאע"פ שהם בעלי חדוד הבנתם קלה והם למטה מן השניים. ועל כן לא נזכר בם סבוב אבל הליכה אמר בם "הוא ההלך קדמת אשור" כי יש להם קצת הקדמות בענין העיון והם הולכים בדרכו אבל אינם מקיפים בו בשניים. והנהר הרביעי הוא פרת לא יזכר שמם כי לא זכר בו שם והם המון הפתאים והרשעים אשר הכונה בקיומם קיום המין לבד בקיום מיני שאר בעלי חיים בלתי מדברים. והכונה בם שם פרת כלומר להיות פרים ורבים. והנה כבר גליתי לך סוד א"ד וסוד הנהר ששניהם משקים והקבלה עוזרת לחכמה במה שאמרנו בה, אלא שסוד ונהר הוא מחזור ומזרח גם כן לפי הקבלה ונקרא נהר על דרך ונהרו אליו שהוא מענין מרוצה. וזהו ענין רץ בארץ ולפי הקבלה עוד ונהר יוצא מעדן הר ציון עד אמן. להשקות את הגן ואם נהר הוא מזרחי הגן הוא חמה והנם התקופות, ובגוף האדם הוא משל לחושים וחוש המשוש הוא הכללי. ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים אשר כולם ממששים בכחם והם ארבע מדרגות. וכן הוא משל לכחות הנפש הפנימיים שהם א"ד גם כן. ורבותינו ז"ל אמרו שהוא משל לארבע מלכיות שהן תחת מלכות ישראל הכללית. ויש מי שאמר שהוא משל לארבע חיות הקדש אשר דמות פניהם פני אדם והכללי למעלה מהכסא "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" (יחזקאל א' כו'). ואמנם יש מבעלי החכמה שאמרו שהוא משל לארבע כחות נפרדות זה מזה הבאות מן הגלגל מכח אחד כללי שהם זו למעלה מזו. ויש 52מי שאמר שהוא משל לד' מיני המורכבים בעצמם, שהרכבת הארץ כוללת אותם. ואמנם בלא ספק מה שהסכימו עליו רוב החכמים חכמי המחקר, הוא שאמרו שהוא משל לחמר הראשון ושהוא נהר יוצא מעדן. וקוראים עדן זיו השכל הפועל שהוא סבת מציאות החמר הזה השפל באמצעות הגלגלים ותנועותיהם וכחותיהם. והחמר יפרד והיה לארבעה ראשים הם ארבע יסודות, שלהם ארבע מדרגות גם כן. ולפי הקבלה הנעלמת עוד הוא משל לד' מדות אלוהיות שנכללות תחת מדה אחת כללית שהיא ראשית ההנהגה וההשגחה. והן ידועות מן הכתוב שנאמר "לך יהוה הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד" (ד"ה א' כט' יא'). שארבעתן נכללות תחת מדת הגדולה למבין, והמדות האנושיות נשפעות מן האלוהיות וגם הן ידועות בנפש. ודע כי עם כל זה אינו נמנע אצל השכל להיות הנהר עם ארבעת ראשיו דברים נמצאים כפשוטם בארץ. ואמנם מפני שאמרנו שהוא משל לאלה הענינים הרבים הנמצאים, יחשוב השומע שזה הדרך אינו כלום. כי איך יאמר משל אחד לנמשלים רבים ואע"פ שכולם סובלים הפירוש והפתרון אין כונת המושל אלא על נמשל אחד. וכל חכם יודע שענין המשל קל להבינו אבל נמשלו קשה מאד ולעתים יהיה כל כך עמוק אפילו במשכיתו (לשון כסוי, רש"י ויקרא כו' א') שהוא המורה על הנמשל שלא יוכל המשכיל החכם להבינו מדעתו עד שימסרו לו בו ראשי פרקים. ואמנם הדרך הנכונה הראשונה היא להבין בדרך המסופק עד שיודע באמת אם הוא משל ואם הוא כפשטו. ואחר זו הידיעה יבוקש בו הנמשל אם הוא משל ויובן זה למשכיל בראותו שיש דברים במשל שהם נמנעי המציאה או קרובים להם. ומה שאין 53המציאות האפשרי מונה על המנע הכתוב בפשט הדברים אין הכרח מביאנו להוציא הכתוב ההוא מפשוטו. ולפיכך אנו חייבים להוציא ענין הנחש מפשוטו וכל מה שדבק אליו כי לא זכרה התורה שהנחש דבר לחוה בחלום ולא בהקיץ גם כן על דרך הפלא. כי מה שזכרה התורה גם כן שהוא פלא אין להרהר אחריה בו לחשבו משל. אבל המספק נעיין במשכיותיו והן יורונו הדרך אם לפשט אם למשל אם לפלא, ובעדם נצא מן הספקות. ואם כן אמרו "וייצר יהוה אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". יהיה ה' האדם שהיא ה"א הידיעה משכית למעיין ששם האדם בזה המקום ובכיוצא בו הוא שם לכל המין. ולא יתכן היותו שם לאיש הזה הפרטי אשר שמו אדם בשם העצם. כי שם העצם בלשון הקדש אינו סובל ה"א הידיעה בשום פנים בעולם. כי לא מצאנו האברהם היצחק היעקב והדומים להם כמו שזכר בן עזרא ז"ל בפירושו הנכבד בענין שם העצם שאינו מקבל ד' דברים. ואמרנו שסימנם פרד"ס פ' פעולה ר' ריבוי ד' דעת ס' סמיכה וכולם ידועים מספרו. ואם כן אמרו "ויטע יהוה אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר" גם זה האדם משכית. ותבין מכאן שאפילו אות אחת בכל הענין היא משכית שבה האדם מבין הכל וכל שכן אם שם תיבה למשכית או תיבות רבות או ענין. ואם כן יתחייב מן היות שם האדם לענין כולל כל מינו שגם שם חוה אע"פ שהוא לה שם העצם הוא ענין כולל כל מינה. והמשכית כאומרו עליה "כי היא היתה אם כל חי" ולא אמר כי היא היתה אם כל אדם. וזהו אשר הביא לחכמי המחקר להאמין כי שם חוה הוא שם 54לחומר, ושם אדם שם לצורה, ושם נחש שם לכח המתעורר, והגן שם לכל הגוף שהוא בעל איברים מתחלפים. כמו שהגן בעל אילנות מתחלפים ועץ החיים בתוך הגן שם לשכל החמרי ועץ הדעת טוב ורע שם לכח המשוש. באמרו ולא תגעו בו והוא המעורר כח התאוה למשגל כמו שכל אדם מרגיש זה. ועל שני העצים בתוך הגן האחד הוא תוך והשני הוא תוך התוך ההוא. ולפי זה יהיה הנהר משל לכחות הגוף ולא ימנע בשכל מהיות משל אחד נשוא על ענינים רבים מתדמים במין ממיני החכמה. כי כל הכונה בו לגלות סוד המציאות מכל הצדדים. ואחר שנאמר זה על דרך החכמה ראוי לדעת שאין הקבלה מכחשת מה שגלתה אותו החכמה. כי אין בין החכמה ובין הקבלה אלא שהקבלה הוגדה מפי השכל הפועל, ביותר עמוקה ממה שהוגדה החכמה עם היות שתי ההגדות מפיהו. והקבלה אם כן השגה יותר דקה וחכמה יותר עמוקה מן החכמה המושגת בשכל החמרי. ועל כן החכמים מקבלים מן הנביאים. ואל יטעך מאמר האומר חכם עדיף מנביא, כי זה המאמר אמתי הוא אבל עניינו כי החכם רואה מה שרואה ומבין מה שמבין בחכמה מדעתו. והנביא בראותו מה שרואה רואהו על ידי זולתו. ולפיכך יאמר כי מי שרואה על ידי דעתו מה שרואה, עדיף ממי שרואה על ידי זולתו. והנה אם כן לפי אלה הדרכים שזכרנו בדרכי החכמה וכל מה שנקשר אליהם בענין לקיחת האדם והנחתו בגן עדן לעבדה ולשמרה והיותו מצווה לבלתי אכול מעץ הדעת ושאר כל עצי הגן עם עץ החיים מותרים לו וההפחדה על ענשו במות וכל הדבק לו, יובן מהרה על פי החכמה שכל זה הוא למין האנושי ואחר שהוא על המין כלו החל לפתוח פתח משכיות 55רבות לומר "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" והוא כאילו רוצה עתה להעלים מה שבארו בענין המין ומחזירו אל האיש ואל האשה הפרטים ואל בריאתם הפרטית. והענין הפרטי יחשב על דרך החכמה לפי מציאות פרט כל איש ואיש ממנו ואם כן אין צרך להאריך בעניינו כי מן הנזכר יובן הכל והפרטים אין להם חקר והקללות ידועות מטבע האנושות העומד כנגד הכונה האלוהית במציאות אישי המין, וכבר רמז הרב במורה ענין בראשית בחלק שני בפרק ל' ברמזים עמוקים ודקים ולצדיקים מספיקים עם רצותם להיות נמשכים אחר דרכי החכמה בכל מה שנגלה סוד עניינה בחכמה לחכמים וענין המנחות והבנים וקריאת שמותם הכל משל לכחות החמריות והרוחניות והשאר ימשך על זה הקשר בעצמו ובני האלהים הם כחות הגלגלים ולפי הקבלה הם שרי הכחות ובנות האדם הם כחות אנושיות ולפי הקבלה הם הכחות השדיות שגם הם טובות לפי בחינת עצמם.
סדר תולדות נח
"ונח מצא חן". הוא שהכונה היתה בו ובכדומה לו ותולדותיו וכל מה שנקשר בעניינו מן התבה וכיוצא בה כלו היה משל למה שראוי שיעשה השלם בכל דור ודור. שיפרד מאנשי הדור הרשעים ויעשה לו תיבת עצי גפר כדי שינצל מיד המים הרבים הם המים הזידונים שהם מבול שבו נשקעו הרשעים. והקרבת הקרבן לריח ניחח להוריד הכחות העליונות לפי הקבלה בכח שמות ולפי החכמה ברוב המחשבות המושכלות. ושפיכות דמים 56באדם בעצמו עבירה גדולה משפיכות דמי זולתו "כי בצלם אלהים עשה את האדם". וברית הקשת לפי הקבלה היא סוד הנבואה ולפי החכמה היא דמות שפע אלוהי חמרי הנשפע משפע אלוהי רוחי. ועל כן נאמר "והיתה הקשת בענן" כעניין "הנה אנכי בא אליך בעב הענן". ונאמר כאן אות ושם אות "וזה לך האות". ונטיעת כרם לנח ואמרם בו ביום שנטעו, בו ביום שתה מיינו, ובו ביום גלה ערותו. הוא שהיין הוא יינה של תורה וביום שאדם נוטע שרשו מיד שותה ומתגלת ערותו בחכמתו והיא ערות מציאות וערות מהותו. שאז ידע שאמתת מהותו משגל והוא ראשית מציאותו והוא בעצמו טפה סרוחה שכבת זרע מינים. והוא איש הוה בשעתו ונפסד לשעתו ואילו חיה אלף שנים פעמים הנה מאין בא עם היותו יש מיש ולאין הולך עם היות כל חלק מחלקיו יש אבל לא לעצמו בסוף. ושם וחם ויפת, שם הוא הכח השכלי המשתכל בשמות והנו גם כן מצייר. ויפת הוא המרגיש החי שהוא יפה גם כן והוא פתח עוזר ומסייע לשם. וחם הוא כח החום שממנו תאות המשגל עם כל זה "עבד עבדים יהיה לאחיו". וענין דור הפלגה לפי החכמה מבואר מן העיר והמגדל וממה שנשק"ר בעניינם. וזה כי תחלת הדברים היתה הוראת החכמה באמרו אחר "ומאלה נפרדו הגוים בארץ אחר המבול ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים", שהורה בזה מהות הלשונות ושכלם יש להם התחלה אחת. והיא לפי הקבלה לשון הקדש שהיא אם כל הלשונות וכה דבר גם הוא וכה ספר מה שספר. ולפיכך לא הוצרך להודיענו מבואר אי זו היא ואע"פ שטבע המציאות מורה על פרידת הגוים בארץ. כי האדם מדיני בטבע ולא יחיה אדם לבדו כי אם 57ימים מעטים ובמקרה שיזדמן לו מזונו הטבעי ההכרחי לצורך חייו. ואמנם בהשלם האדם יבין שהכונה בלשונות היא למצוא מציאות השכל הפועל המחייב הדבור האנושי על פי השם יתע', וזה לפי החכמה. אבל לפי הקבלה הכונה גם כן היא זו בעצמה אך עליה תוספת והיא שאינו מספיק ענין מציאותו לבד, עד שישיג המשיג הדבור וידבר עמו כאשר ידבר איש אל רעהו. ולפי דרך החכמה תושג מציאות השכל בכל לשון, אבל לפי הקבלה לא יושג דבורו כי אם בלשון הקדש לבד. ואמנם תושג מציאותו בכל לשון גם כן לדעת כל מקובל שלם. והנה אחר ויהי בנסעם מקדם בנסעם מקדמונו של עולם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם. בקע"ה בגימטריא ג"ן עד"ן, שנע"ר בגימטריא רשעים. ועל זה זכר מקדם באמרו גן עדן מקדם כלומר מצאו מקום אמתתו של אדם והוא מקום הרשע. כי "מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע" (קהלת ג' טז
הנה כבר השלמתי דרכי הצירופים והגימטריאות בשתי הפרשיות. ואתה המעין יודע מה שבא מזה המין בסנהדרין בדברי רבותינו ז"ל בענין כתב הנשתוון אשר שם נאמר מאי ולא כהלין כתבא למקרא. אמר רב בגימטריא איכתיב להו יט"ת יט"ת אד"ך פו"ג חמ"ט ופריש ליה מנ"א מנ"א תק"ל ופרסי"ן. ושמואל אמר ממתו"ס ננקפ"י אאלר"ן ר' יוחנן אמר אנ"ם אנ"ם לק"ת ניסרפ"ו רב אשי אמר נמ"א נמ"א קת"ל רופסנ"י הוא פרסין פוריסן לפי הדין על דרך הקבלה. וכל מי שחננו השם דעת יוכל להוציא מכח הדברים שזכרנו בשתי הפרשיות האלו שאר דרכי כל הפרשיות שבתורה. ולפיכך נקצר בהם בכל יכלתנו ומה שנזכיר מכל פרשה ופרשה בשני הדרכים שהן דרך החכמה ודרך הקבלה יהיה הרבה ואפילו אם הוא מעט מפני סמכנו על מה שקדם מן האריכות בשתי הפרשיות הנזכרות. ועתה נחל לומר לפי דרך החכמה כי האבות הן הן המרכבה ועדיהן מדותיהן שנאמר "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם". ומדת יצחק היא מדת הגבורה ונקראת מדת הפחד האלהי שנאמר "ופחד יצחק היה לי" "וישבע יעקב בפחד אביו יצחק" והיא מדת הדין. ומדת יעקב היא מדת התפארת כי היא אמת ומדת אברהם היא מדת הנדיבות כי היא החסד. וכן כתיב "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו" (תהלים פה' יא'). ועל שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום 64שנאמר "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" (זכריה ח' טז'). והאמת כוללת המעלות השכליות, והשלום כולל מעלות המדות, והמשפט הוא משותף משניהם ויקרא משפט צדק ומשפט אמת וגם משפט שלום. ואחר שהודעתיך זה בכלל בקצור אדבר במה שכוללות עניני שאר הפרשיות העשר אשר הבדלנו מהן השתים הראשונות ויחסנו האחת לאדם והשנית לנח. ואם כן ניחס השלישית לאברהם ואחריה נמשכו שתים הרי הן שלש ושתים הנה חמש פרשיות. והששית ליצחק והשביעית והשמינית ליעקב והארבע הנשארות ליוסף ולאחיו וגם ליעקב עמם בכלל. והארכת הספורים ההם כלם בעניני האבות והשבטים היתה ראויה ומחויבת להקדימה לפני זמן העבדות והגאולה. וענין העבדות והגאולה היה ראוי להקדימו גם כן לפני מתן תורה. כי תכלית הכונה בספורים כולם הקודמים והמתאחרים היא לקבל התורה. וענינו שאם אין שם תורה אין תועלת בכל הספורים, ומזה הצד יהיו ספורי התורה גם כן תורה וכן תהיינה המצות תורה מצד היותם משותפות עם התורה. ואמנם קבלת התורה היא התכלית האחרונה והיא שיקבלו כל המקדימים לנו בנתינתה כחם וכן כל הנמצאים בזמנינו עם הבאים אחרינו. כי יכול כל איש ואיש ממנו בכל דור ודור לומר על עצמו בשבילי נברא העולם אחר שכל אחד ממנו עולם בפני עצמו עם היותו עולם קטן. וכל שכן שראוי לומר על כל אחד ואחד מן השלמים שהוא עולם שלם ובעבורו נברא העולם. וכל שכן שראוי לומר זה על אברהם ועל הדומים לו. ואם כן איך לא יארך הספור בתורה בעניניו בכלל ובקצת פרטיהם, כי כבר נודע שהענינים הפרטיים אשר יקרו לכל איש
66סדר לך לך
ועל כן אם יוציא אדם דבר מפשטו כדי להשלים כונת המחבר ראוי שייטב זה בעיני השומעים. כגון אמרנו על אברהם על דרך משל שהוא אני או שאני הוא, וענין יציאתו מארצו שהיא מקום האש אור כשדים ללכת ארצה כנען שהיא גם כן ארץ חם. וחם הוא אבי כנען ונאמר ארור כנען דין הוא לירש ארצו כי כנען מקולל ואברהם מבורך. והנה תשוב הארץ שנפלה בחלק המקולל ויירשנה המבורך והיא ארץ זבת חלב ודבש בין לזה ובין לזה. שכבר נאמר "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם". כמו שנאמר על ענין אדם "ארורה האדמה בעבורך". ואם כן הנה הארץ מבורכת אלא שנתחלפו בעליה שזה היה ח"ם וזה רח"ם. והסוד זה מח וזה עצם מח וזה מן הקבלה כי עצם הוא עצם הכוכב. אמנם עצמו של כל דבר הוא אמתתו ועל כן נתברר אברהם מהאבר הידוע בברית מילה ונתקלל חם מהאב מצד ערותו. והנה במה שנתקלל זה, בו נתברך זה, ועל כן ירש זה ארצו של זה. ומה שנמשך אחר זה לפי הפשט הכל יובן ממה שזכרתי בזה הכלל. וזה כי הביאור בענין אחד מכלל השרשים יורה על כל השרשים ועל ענפיהם ועל פריהם. ומזה הנזכר יתחיב כל מה שזכרנוהו מעניני הפשט בכלל כשנרצה להשימו נסתר ונגלהו בענין אחד או ביותר. ונאמר בזה כי ענין הקרבנות והגלות והגאולה ונחלת הארץ הם ענינים נקשרים ומחייבים זה מזה. כי הקרבן שמו מעיד עליו שהוא קירוב הכחות האלוהיות אל הכחות האנושיות ויתחייב ממנו גלות לגופים וגאולה לנפשות. ואשר פדה אלהים את נפשו 67באברהם כל העולם שלו וכל שכן בהיות השם מחבר אליו כח מכחו בסוד ה' שנתן מן השם בשמו והוא אות, ובעדו כרת אתו בריתו לא ברית סתם. ובריתו שנוי התולדת להוסיף מכח הנקבות על כח הזכרות בשם, עד היות ש"ר אברי"ם לוקח הכח העשירי הנמצא עם החמר והוא שר החמר שהוא שר עצם המוח לפי הקבלה בשיתוף שרי עם אברם ומחלק הכח העשירי לשני חלקים שוים בהעשות מן יהו"ה לתת לזכר חצי הכח ולנקבה החצי הנשאר. וישוב הנקביי המנוקב המפורש שר ה' והזכריי מבאר ה' והעושה זה הוא השמר האבר והוא המגלה לאדם אהב"ת הש"ם ועל זה נרמזו עשר שנים בשהיית התולדות.
סדר וירא
וכן ענין וירא אליו בא להודיענו בו מהות הנבואה לפי זה הנביא ובאר לנו מדרגתו בה ואיך ראה מה שראה. והחכמים שמו הבדל גדול ביו השגתו להשגת בן אחיו ואמרו אברהם שהיה כחו יפה נתדמו לו כדמות אנשים, לוט שהיה כחו רע נתדמו לו כדמות מלאכים. והנה גלו לנו בזה מעלת זה בנבואה ופחיתות זה והורונו שהרואה מהם דבר יותר קרוב אל המורגש הוא יותר מעולה, וכחו יותר שלם מן הרואה הרחוק מהמורגש. וידוע שהמלאכים מושכלים והאנשים מורגשים, ובאמרם לגדול שבהם אמר, הורונו ז"ל שהרואה יראה שלשה רק השנים טפלים לאחד וכך הדין נותן. שהרי יראה כח מצד גופו וכח מצד נפשו וכח מצד שכלו וזה הוא הגדול שבהם. ועל כן נאמר "וילך יהוה כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב 68למקומו". ומיד גלה שנתפרדו גם כן מן המלאכים באמרו "ויבאו שני המלאכים סדומה בערב". ובתחלה היו שלשה יחד ועתה חזרו שנים, כי הגדול שבהם נפרד מהם. ופעולותיהם נגלות מן הכתובים ובאו כבר בענין הנבואה בספר המורה ובשאר ספרי החכמה דברים מספיקים למי שמבקש לדעתם כשיעיין בם כראוי. ואנשי המחקר יפילו שמות האבות על השכל האנושי ושאר השמות על הכחות שתחתיו שמהם קרובים אליו, ומהם רחוקים ממנו. ובכל מקום יקראו שם השכל הפועל יי' או שאר שמות האלהיים. ואמנם כל מקובל יקרא השם בכל מקום לפי מה שהורה בענינו במדה מן המדות האלוהיות כי זהו האמת והנכון. ועל כן צריך לעיין בשמות ולדעת כל שם ושם על אי זו מדה הוא מורה, כי המדות מתהפכות לפי כל ענין וענין. וידוע שאין השם בעל מדות עד שתתהפכנה מדותיו בעצמו בשום צד, אבל המדות מתהפכות לפי משפט כל הנבראים המתחייבים בם, וזה יתבאר עוד. והנה יחייבו החוקרים להיות ענין לוט משל לשכל החמרי, ושתי בנותיו שתי כחותיו, ואשתו החמר בעצמו. והנה יורו שהמלאכים הם יעצי השכל שהם דרכי היושר היועצים לשכל להנצל מתוך הרשעים שהם האברים שסופם להשרף בגפרית ואש השמימיים. וכך ימשיכו המשל כלו. וזה שהם אומרים שענין כזה לא היתה התורה מספרת אותו ואפילו אם היה הדבר שקרה כפשטו. כי מה צורך מספור זה לחוקרים. ואמנם לא ימלט הענין מאחד משלשה דרכים. אם היה הדבר כפשטו או אם יהיה משל או נראה לאברהם בחלום על דרך נבואה. והיותו בפשטו הוא נמנע אצל בעלי המחקר שיבוא בעדם סיפור כזה 69כפשטו, ואם כן הוא המוני ובא כדי להורות ההבדל שבין הצדיק והרשע וההשגחה המנהגת לאלה ולאלה. ואין צרך אם כן לגלגלו אל החכמה. ואם הוא משל צרך גדול הוא להודיע הכחות על זו הדרך המעולה. ואם הוא חלום נבואיי או נבואה גמורה הנה הוא ראוי להכתב להודיע למתנבאים דרכי הנבואה ומה שיתראה להם בה מעניני ההנהגות האלוהיות ועל כל פנים יראה הנביא משלים וחידות. ודברי המקובל הם שהכל שמות, ואם כן ראוי הוא להכתב. וככה אמרו אלה ואלה בכל הדומה לזה מן הספורים שבאו בתורה בכל מקום. והנה אבימלך יהיה כח התאוה המבקש לפתות חמר השכל, והשם אינו עוזבו בידו אבל מעצר כל נקביו כדי שלא יתפשט כחו לנגוע בו, ויהיה יצחק במקום אברהם. ונזכר ענין השכל פעם בחולשה ופעם בחוזקה ופעם בינוני ופעם נוטה אל החולשה נטיה קרובה או רחוקה ופעם נוטה אל החוזקה נטיה רחוקה או קרובה. ועל כן יסופר לעתים בשם אברהם ולעתים בשם יצחק ועתים בשם יעקב ולעתים בשאר שמות לפי הוראת מעלות האישים הנזכרים שהם בעלי השכל, ולפי אלה הדרכים הנה יהיו הנולדים לאבות תולדות הכחות העליונות, ויתחייב מזה שיהיו מהם טובים ומהם רעים. ויולד ישמעאל מהגר ויהיה ענין השבעה בין קצתם לקצתם. וכבר בא בקבלה שם אש"ל א'כילה ש'תיה ל'ויה או אמור ל'ינה. וזה נוטריקון והעיר ששם קרא בשם השם וקראו אל עולם והוא אשר אמר לו די שתפהו עם אש"ל והנה א"ל שד"י. ואמנם הנסיון תחתיו נפלאות השם. ונאמר כי ענינו מורה שהנביא לא יוכל לעולם עם עת הנבואה החזקה להשיג מחשבת השם וכל שכן בעת היקיצה. וזה מפני
סדר חיי שרה
וכבר אמרתי לך מה שאיני צריך לבאר לך כל מה שיובן ממה שכתבתיו בכללי הפשט. אבל אורה לך דרך אחד ועליו אבנה 75כל שבפרשה. ועל כן אומר כי מה שבא בענין קבורת האבות במקום מיוחד והיות יעקב משביע את יוסף לקברו בקבורת אבותיו ויוסף משביע את אחיו להעלות את עצמותיו מארץ מצרים לארץ כנען, כל זה וכיוצא בו ממה שיורה על מעלת הארץ ועל רוב אהבתם אותה בחייהם ובמותם הוא לפי החכמה כמו שתשמע. דע כי חכמי המחקר יכחשו תחית המתים להיותה כפי המחשבה ההמונית אבל יודו בה להיותה כפי המחשבה השכלית. וההמון יחשבוה לגופים שיחיו אחר מותם. וקוראים חכמי המחקר האברים כלם רשעים מפני שמצדם האדם בהמה בצורת אדם, כמו שהקוף חיה בגזרת קוף. ונשתנת לפי הטבע צורת האדם מצורת הקוף כהשתנות צורת הפרד מצורת החמור, שהם שני מינים קרובים להדמות זה לזה ואע"פ שהאחד מהם ממזר ונברא מכלאים. וכבר נאמר בסוד זה של תחית המתים גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים, תחית המתים לצדיקים בלבד. ועוד נאמר שם צדיקים אפילו במיתתם קרואים חיים, ורשעים אפילו בחייהם קרואים מתים. והנה הצדיקים אצלם כל הכחות השכליות וחייהם, הם בם בהמצאם בפעל ומיתתם היא בעודם בכח. כי שם מיתה כשם העדר לפי ענינו. והרשעים עם היות להם מציאות שזה הוא ענין היותם חיים, הנה הם מתים וכאלו נעדרו. כי מה הבדל אצל כל משכיל בין מי שיעדר היום ובין מי שיעדר מחר או אחר כמה אלפים שנים, אחר שתכליתו הוא מחויב להעדר. ואם כן אין מציאותו בארך חייו כי אם דמיון גמור וסכלות גמורה. ולפיכך אמר שלמה בספר המחקר שלו שהוא קהלת "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל 76לבו". כלומר כל מי שנותן אל לבו שהוא מת בכח קרוב אפילו בעצירת נשימתו כרגע הוא החי שלא ימות ממנו מה שהוא מחוייב החיים ואע"פ שמשהוא מחויב המות חי כבר הוא מת. ואין ראוי לעיין בדברים כי אם בסופם כאמרו באשר הוא סוף כל האדם. ואם כן הגוף עם כלל אבריו נקראים רשעים ואפילו בחייהם קרואים מתים. והנפש עם כל כלל כחותיה נקראים צדיקים ואפילו במיתתם קרואים חיים. והנה אצל החכמים מלת גשמים משותפת למטר ולגופים, ולפיכך אמרו גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים. ואמנם אברי הצדיקים עם היותם רשעים שענינו מחטיאי הכונה מאחר שהמשיכום נפשותיהם אל הדרך הטובה בטובה בחייהם ולא החטיאו כונת השם בנשמות הנבראות בצלם אלהים ובדמותו, דין הוא לקברם ולגנזם בתשמישי קדושה שנגנזים, ואין ראוי לזרקן כתשמישי מצוה שנזרקים. וזהו מה שנרמז בסוד שלשה דברים נאמרו בצפרנים, קוברן צדיק, שורפן חסיד, זורקן רשע. ואחר שהדין נותן שיקברו, דין הוא ליחד לצדיקים כלם מקום אחד לקברם בו. וכל שכן לראשי העולם לרמוז בזה שנשמתן מיוחדת במעלה אחת ודבקה בשם לפי מהותה, והחיים ירוצו לדבק ולחבר הנפשות אל נפשותיהם תחלה ובמותם ירוצו לחבר הגופים אל גופיהם, להודיע כי יש להם חלק עמהם אחר אשר דרכו בדרכיהם ועשו כמעשיהם והתדמו כפי יכלתם להם. וראוי להיות המקום ההוא מקום טוב ואפילו אם יקנהו הקונה בדבר גדול. והמעיד על דברינו הוא ענין השמות והוא שמקום הקבורה הוא קרית ארבע היא חברון בארץ כנען ומקום בני חת. ואם המוכר השדה והמערה אשר בו שהיא מערת המכפלה,
סדר תולדות יצחק