כְּתָב
12 הפניות ב־2 ספרים
אוצר עדן גנוז
… המלחמות והנצחונות. ז' יכלול כללי המדות האנושיות הנחלקות לטבעיות ולנפשיות ולשכליות. ח' נדבר בו בענין ההנהגות וההשגחות הארציות והשמימיות והאלוהיות. ט' יכלול שנוי הבריות והאומות ושנוי הדתות ושנוי הלשונות ושנוי הכתיבות אשר כולם שנוי המחשבות והדעות והמעשים. י' יכלול עם מה שקדם לו ענין מבחר הבריה הקדושה והטהרה מכל הבריות, ומבחר האומה הקדושה מכל שאר האומות, ומבחר תורתה ולשונה ומכתבה, ומבחר מחשבתה ודעתה ומעשיה המכוונים מהשם כונה ראשונה ואמצעיתה ואחרונה יחד. …
… והמעולות מכולן הן המודיעות לנו הכונות האלהיות והאנושיות, והן כ"ב אותיות שציורו כפי מה שהם היום אצלנו בקבלה. ואע"פ שיש מי שאמר שהמכתב שבלוחות היה אשורי, ויש מי שאמר שהיה עברי, ופרש אשורית מאושרת באותיותיה. וזאת הכתיבה העברית הנמצאת בידינו היום היא מרבעת, וסוד כתיב"ה מרבע"ת כולל תרי"ג מצות. וצורתה היא צורת החמה וצורת ההתחל"ה לעדות שהיא חצ"י הש"ם. ואם כן היודע מנין צור"ת ה"א החתם, קים תרי"ג מצו"ת. וסודו שם אחד יחיד מיוחד. ואם תרצה לדעת עדות שהכתיבה היתה …
… בעולם, עם היות ידיעת אמתת המציאות נכרת ברוב מחשבה, אבל המביא אליה הוא הצירוף. והצירוף קרוב להשגה בכח קרוב בקירוב הנער הלומד המקרא להכנס במשנה ובגמרא שיגיע אל זה מהרה בלא ספק, עם ההשתדלות הטוב מכל מחשבה. ויתחייב מרצון המנהיג ומגאות חכמתו שיורה מה שיורהו במכתב כמו שהורהו במבטא. וישנה הכתיבה שבה למד כל מה שידע כמו ששנה הלשון שממנה התחכם. ולפעמים יזדמן שיורה בראשונים ויודה על פירושם בשנויים זרים ורחוקים. ואפשר לפעמים שיכחיש הכל ויבקש למחות הדעות הראשונות מן המציאות לגמרי. ואז …
… כן בייחוד אין קושיא בינינו. ואמנם הפתאים מהם הביאום דמיונות להוסיף ולגרוע ולשנות רוב העניינים האחרים שבתורה. ושנוי הלשונות כשנוי לשון הקדש ולשון כשדים ולשון יון ולשון לעז ולשון ערבי והדומין להן זו מזו. וכן שנוי הכתיבות כגון שנוי כתיבה עברית וכתיבה אשורית וכתיבה ארמית וכתיבה יוונית וכתיבה ערבית וכתיבה לועזית וכיוצא בהן משאר הכתיבות, יש בין כל כתיבה וכתיבה שנויים גדולים. ואע"פ שיתדמו קצת אותיות זו בצורתן לקצת אותיות זו בצורתן וגם בשמן וברוב סדרן ובקצת דרכי …
… והנמשכות אחריהן או דומות להן בעניין "וגם ערב רב עלה אתם" (שמות יב' לח') ובמשול האומה המיוחדת שהיא הסגולה מכל העמים לשם אשר לו כל הארץ כאמרו ית' "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ" (שמות יט' ה') יתחייב מממשלתה להשיב כל מכתב אל מכתבה להיותו סגולה מכל מכתב להדמות אליה ולהחזיר כל לשון אל לשונה גם כן ולהיותה עליונה על הכל כאמרו "ונתנך יי אלהיך עליון על כל גויי הארץ" (דברים כח' א').
אור השכל
… כן, ר"ל שהיו האומות יותר, יתחייב להיות ג"כ הלשונות יותר. ואז היינו מפרשים המקובל בהיותם שבעים אומות שהן רבות. כי עניין שבעה או שבעים וכיוצא בשביעיות סובל לפרשו על ריבויים בלשוננו. והבדל אומה מאומה חייב שנוי חוקיה ודתיה וקצת ענייניה וכלל לשונה וכתבה. אמנם העניינים הנמצאים בנפש כל האומה ובנפש זולתה בכלל ובפרט הכל יוצאים ממקור אחד. ואפשר לומר עליהם בכלל שהם על כוונה אחת כללית ראשונה. אמנם הנמצא בה מצד הטבע לא ישתנה בם דבר מצדו, כי אם במקרה. וכבר נודע …
… זה. ומה שהכל מודים בו והתפרסם כבר אין צריך להביא עליו ראיה. ואם כן מי שעניינו היה אצל המשפיע מעולה משאר חבריו, לשונו ג"כ מעולה אצלו משאר הלשונות. והעד שבלשונה של האומה הזאת המיוחדת דבר אתה כל מה שדבר, ובמכתבה צוה לכתוב כל מה שיכתוב, ולא עוד אלא שמה שנאמר שנכתב על ידו על שני לוחות אבנים, בין יהיה הדבר כפשוטו לבד, בין יסבול הנגלה והנסתר יחד. ויהיו שניהם אמת, או האחד מהם, הנה נכתב בלשון הקדש שהקבלה נמשכת עד היום קיימת. ואם יאמר אומר …
… חלק, והיו בגרון ד' חלקים זה בפני זה, כי א' הוא בראש הגרון שהוא, סוף הצוואר למעלה. וה' הוא פנימי יותר שירד מעט בגרון, וח' ירד יותר, וע' ירד יותר, ואם כן הנה ע' ראשית מציאות הדבור. ועל כן נרמז שהלשונות כולן ע' וכן מספר האומות ע' ומספר הכתב ע' ומספר השמות ע' ומספר הזקנים ע'. הנה שם האות זה עי"ן ופי' עי"ן מקור מים חיים. וגם הוא מלשון עיון והשגחה, וסוד מספרו שבעים, וכל שבעים הם שבעה והוא רמז לז' ספירות. וסוד עין הבינ"ה שמשם מתחלת כל תנועה והוא סל"ם והוא סינ"י, והוא כולל …
ודע שאע"פ שאמרתי לך שאלה טבעיים במוצא לפי סידורם, לא אמרתי זה בעבור אלו האותיות ולא זולתם משאר אותיות שבשאר כתבי האומות. אבל ידוע שכל הלשונות אלה הם מקומות מבטאם והמוצא שלהם טבעיי, וכל אות שבמבטא א' מניעה אותה בטבע. ודע כל מה שאתה מוצאו בזה האיש מזאת האומה, ואתה מוצאו בכל איש מכל אומה, ואינו משתנה בעצמות, כי הכל אחד הוא …
הנה כל זה הוא טבעי שבכל אדם שלא ישתנה באחד ממנו, כי אם במקרה כאלם וזולתו מהדומים לו. ועל זה התבאר במופת שהלשונות הם הסכמיות. ובהיות זה טבע בא בעל לשוננו להורות לנו כוונת הדבור ומעלתו, וכן עשה כל מסכים לשון או כתב. ודע שכל מסכים לשון כבר קדם לשון מוסכם ללשונו השני, והעד שאם לא קדם לו לשון לא היה יכול להסכים עם זולתו לקרוא דבר בשנוי מאשר נקרא כבר. כי איך יבין זה השני לשונו השני אם לא יבין לשונו הראשון ויסכים עמו …
… רחוק מזה בכל ענייניו. ושלשת נושאי הדבור הם הלב והפה והספר, ושלשת ענייניהם הם האותיות הנכתבות, האותיות הנבטאות, והאותיות הנחשבות. ואשר משותף הדבור לשלשתם הוא שם אותיות, ואשר יבדיל ביניהם הם שלשה שמות. ואלה הם הכתב המיוחס לספר הנושאו, והלשון המיוחס לפה הנושאו, והבין המיוחס ללב בנושאו. וסימן שלשתם ג' ראשי תיבות, והם ל"י כ"ל בכ"ר והפוך בכ"ל, וסימן "ויהוה ברך את אברהם בכ"ל" (כד' א'), וסימן הנושאים "פל"ס מעגל רגלך" (משלי ד' כו'), ועוד …
… המקבלו דבור הוא. והעד על זה שהוא מופת אמתי מושכל ומורגש ומקובל, היות הדבור המחשבי שולח אל כל הפה דבור אשר אינו ממין דבורו, ולא ישתפם כי אם שם דבור. כמו שאמרנו עם תכלית ההבדל בעניין עצמותם. וכן עד שני גם כן היות הדבור המחשבי שולח דבור לכל מכתב באמצעות החמרים והכלים. והוא נותן צורות אותיות לחומר שהוא הדיו, ועל פי היד והעט ושאר האמצעים. ועם כל זה ידענו רוב ההבדל שביניהם, וכן בתתו צורה לכל חומר ידמה בזה לסופר על דרך משל בצד מן הצדדים. ואם כן הדבור …