שֵׁם הָעֶצֶם (חֵלֶק הַדִּבּוּר)

… בשם העצם באמת ובקדימה יותר מן הסוגים. וזה מפני שכמו שהעצמים הראשונים נושאים העניינים, כן המינים נושאים הסוגים. וידוע כי שם האיש הרמוז אליו שהוא שם אברהם אין זה השם מורה על מהותו ועל עצמותו ועל אמתתו, אבל מורה על ייחודו לבד שיש לו שם העצם מיוחד לו, כלומר שאין שמו כולל מינו. ואע"פ שכבר ימצאו אישים כמינו שיקראו בשמו עם כל זה אינו מורה על מהות אבל מורה על שהוא איש העצם, והוא נבדל מכל עצם לעצמו. וזה שכל מה שיורה על מהות הדבר הוא אשר יהיה מהעצמים השניים …

דע כי שם אברהם אשר הוא שמי הוא שם מורה על מציאותי, והוא אינו נגזר מענין שבי. ואמנם זה השם אינו מורה על מהותי ולא על מקרה ממקרי ולא על כח מכחותי. וכן כל שם שדומה לזה יקרא שם העצם אצלנו, והוא השם המפורש. כלומר הוא מפורש ומבואר ונודע לכל יודעי שמי שזהו שמי. ואע"פ שאין שמי אני ולא אני שמי ולא שמי עצמי ולא דבר ממני, אלא שהוא שם שהוא סימן לי ולכל היודעים אותי, שאני נקרא בזה שם המיוחד שהוא שמי המיוחד לי, …

… דיבורם נזכרים בפה, להורות בם על עצמי הדברים הנמצאים ועל מקריהם. ואין דבר בכל המציאות אלא מה שהוא עצם או מקרה. והעצם יחלק לחלקים והם עצם נפרד ועצם מורכב. וכן המקרה נחלק לחלקים והם מקרה נפרד ומקרה דבק. והשם שיורה על העצם יחלק לחלקים שם אחד ושם מורכב, וכן המורה על המקרה. ועל כן ראו חכמי הלשונות שכל השמות בין עצמיים בין מקריים נחלקים לשלשה כללים עליונים חלוקה מוכרחת, והם נבדלים ונפרדים ומשותפים. וזה פירושם בקצור, הנבדלים הם השמות שנבדל כל נמצא …

והנה יש שני עניינים שהן שורש לכל דבר שיאמר עליו עניין פעל, והם שמות ראשונים לפעל. כאמרך בניין או בנינים שעליהן תבנה כל פעולותיו, עבר ועתיד ועומד. והפעל לא יתגלגל על השם העצם שאינו מקבל רבוי ולא סמיכה, אבל יתגלגל על שם התואר ועל המקרה שהם מקבלים רבוי או סמיכה. והכלל של כל שם שיחובר לו בסופו אות, אבל לשם העצם לבד לא יחובר לו אות בסופו לעולם, אך יחובר לו מלפניו. וזה גם כן סוד גדול ודעהו, וכבר ימצא שם …

… עניין כוונת החבור, ונשארו לבאר המלות, שהם דבר השלישי מהם. ונאמר בהם שהמלות הם הדיבורים הנקראים קשר לעניינים המכוונים, והם מקרים ואע"פ שהם הכרחיים בדבור. וזה כי באמרך שם כגון יעקב לא תובן ממנו כוונה לעולם, ואע"פ ששם העצם הוא שרש שהוא מורה על מהות הנמצא ועל עצמותו. ואפילו אם תרכיב כמה שמות העצם יחד לא תובן מהם כוונת עניין, עד שתשתף לשם פעל. וגם הדברים הרבים צריכים לקשרם במלות נפרדות או באותיות נקשרות בשמות או בפעלים. כאמרך ראובן שתף אליו פעל אחד כגון יצא, ואמור …