§1135ספר מפתח הרעיון

§4NoteEditor's note: (ראשי תיבות הטור הראשון "כלל הדבור לאברהם בן ר' שמואל"

§5Editor's note: ראשי התיבות בטור השני "המכנה אבו אל עפיה תנצבה או"א") (אמן ואמן)

§7יהוה שמך לעולם יהוה זכרך לדר ודר (תהלים קלה' יג'). יהוה בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה (תהלים קג' יט'). ישמחו השמים ותגל הארץ ויאמרו בגוים יהוה מלך (ד"ה א' טז').

§9מאשר יקרו בעיני

§10דרכי השם הנכבד והנורא, הוריני הוראה גמורה, ללכת 137בדרך ישרה, בטעמי התורה ובסודות החכמה היקרה, אשר ממנה כל מלכות ושררה, כאשר העיד עליה בעל ספר יצירה, במופת ובראיה ברורה. חתמתים על לוח לבי במהרה, וקשרתים על ראשי כעטרה, והיו לי לכבוד ולתפארה, ולאזני קול הברה, ולעיני כמטרה, ולחומר שפתי כצורה, ולשוני כחץ למטרה. על כי העירוני רעיוני משנת התרדמה, המשכחת מהלב כל חכמה, והמונעת מהנפש כל מזימה. ואש תכלה בדרכי השם וידיעת סודו העליון, וארא כי עדיו יגיע תכלית כל נסיון, כאשר באה ממנו כל חכמת הגיון, ובו לכל נפש משכלת תענוג חזיון, ושעריו פתוחים במפתח הרעיון, כי אוהב יי' שערי ציון. ואתנה את לבי לדרוש ולתור בחכמה העליונה, ברוב עיון השכל ובינה, כפי קצרת יד נפשי המאמינה, בכוחות הדעת והתבונה, הפועלים בכל הנבראים תחת גלגל הלבנה, וארא כי קצרה מאד דעת האדם התחתונה, מהשיג אמיתת הדעת העליונה. כקצור עיני בשר ודם, לראות נפש האדם, אשר בעפר יסודם, אף כי קצר כוחם לראות משפיעי הודם, ומגלי סודם, אשר השם מכל חמר הפרידם. אכן לעזוב גם כן הכל מפני כי לא יתכן שאם אין האדם יכול לאכול עשרה ככרי לחם במאכל אחד אולי יוכל לאכל שנים יחד או אחד. ואין ראוי לו לומר שאיני יכול לאכול הכל לא אוכל אפילו חלק מהכל. אחר שנודע שבחלק ההוא הקטן יחיה ולא ימות, ואם יעזבנו מיד ימות, בלתי שלמות בפתיות, ולא בתמימות. כן החכמה מה שנחיה בה נחקרנה, ונקבל תענוג ממנה וזולתה נרחקנה, ולבעליה נעזבנה. וזאת הייתה הסבה הראשונה אשר הניעתני לחבר הספר הזה להחיות בו נפשות דורשי החכמה. ועל זה קראתי שמו מפתח הרעיון, 138שבו יפתחו הרעיונים האטומים. וכללתי בו כלל הדבור גם קצת עניינים מענייני ספר יצירה הנצרכים לעניינים שאני מדבר בהם ובכללם גם כן עניינים אחרים מעולים.

§11ומהנה אחל לומר

§12השם "יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה" (דניאל ב' כא')

§13כל משכיל אשר רוח אלהים בו מחוייב מצד התורה התמימה ומצד שפע אמיתת החכמה לחקור ולדרוש איזה דבר הוא המביאו לידי הנאת זיו השכינה, ולחיות עדי עד לחיי העולם הבא, ואיזה דבר הוא המונעו מזה. וראוי לו גם כן להשתכל ולעיין בעצמו באיזה כח מכוחותיו ובאיזה רוח מרוחותיו יכול להשיג זה. ובמצאו המשיג אז יוכל להשיג בו את המושג. וידוע שבמשיג ההוא בעצמו אשר חקר סודו ומצאו, בו השיג מי הוא המשיג. וכאשר השיג מי הוא המשיג בהשגת שכלו אז נשלמה הצלחת השגתו, עם המושג לו לפי הדבור, לבד כשיקרא למשיג או למושג שם מהשמות כרוב האדם שקוראים שם לדבר מהדברים הנמצאים בדמיונם ולא במציאות ואינם יודעים לפרש עניין השם ההוא על מה נופל. כי אין זה העניין המבוקש מאמיתת החכמה, ולא ימצאו שתי דעות שוות באמיתת הגדת בעל השם ההוא בשם שד. שיש מי שאומר שהוא בעל יכולת כך, ובעל רצון בצורת כך, עד שמשתנה ממה שהוא אל מה שהוא רוצה, לפעמים מצטייר בצורת איש ממש, פעמים בצורת איש פורח באויר, פעמים מדלג מסוף העולם ועד 139סופו ברגע קטן, פעמים בצורת אשה ממש, פעמים בצורת אשה פורחת באויר, פעמים בצורת רוח חי, פעמים בצורת זבוב קטן, פעמים בצורת אש חי שורף. וכיוצא באלה הצורות הדמיוניים אצל חסרון העם שחושבים בהם שהם אמת, שאין להם קץ ותכלית. וזה אצלם תכלית מעלת מציאות השדים ורב יכולתם בהיותם משתנים מעניין לעניין מעת לעת כרצונם.

§14אך המשכיל האמיתי יודע באמת ובמופת ואות שכל שנוי לכל משתנה הוא חסרון בבחינת אמיתת המציאות. ואם הוא מעלה אצל התחתונים בקצת עניינים כלומר שינוי מפחיתות למעלה, אין זה כי אם מחסרון החמר ההוה הנפסד בפרטיו. אמנם באמת העניינים העליונים, השינוי אצלם פחיתות, עד כי לא ימצא שינוי בשכלים הנפרדים כלל. שכל תנועה שינוי וכל שינוי חסרון ויציאה מן הכח אל הפעל, ואין אצלם דבר מזה. וכאשר אמרנו בשם שד כך נאמר במי שמזכיר בפיו שם אלוה או שם מלאך או שם שכל פועל או דעת או בינה או חכמה או מחשבה או רצון או כיוצא באלה השמות, בלא ציור שכליי והדומה להם, שאינם מספיקים הדברים בקריאת שמותיהם למשכיל. אבל המשכיל אשר הוא הרודף אחר ההשגות האמיתיות ואינו נח עד שמשיג מהם מה שאפשר לו להשיג עת אחר עת ברוב חקירותיו, פעמים בספרי חכמה, פעמים בשאילת חכמים, פעמים בציור עצמו, הנה הוא מחוייב מכל צד לחקור על כל שם ושם מה עניינו או מה הוראתו. כי יש שם שעניינו להודיע חיוב מציאות דבר עצמיי או מקריי, ויש שם שהוראתו על שלימות העצם הנמצא, ויש שם שהוראתו על פעולה באה מן 140העצם או מכוחותיו, ויש שעניינו שלילת עצם או שלילת מקרה. והרוצה לעלות אל מדרגת ההשגה העליונה מחוייב בשכלו לחקור ולדעת איזה דבר אפשר למשיג שישיגנו, מה תועלתו בהשגתו אותו, ואיזה דבר נמנע מהשגת החוקר. ואם יחקרנו מה נזקו בחקירתו, ואיזה דבר מחוייב המשיג לחקור השגתו חיוב תוריי וחיוב טבעיי. ובהשיגו אמיתת דבר זה ראוי לו שימשיך תמיד אחר המחוייב ויברח מהנמנע ויחקור האפשר עד שישיבהו מחוייב אם יוכל. ובעשותו כך יצליח בכל השגותיו ויהיה יי' אלהיו עמו ויעלה אל העליונים ויתדמה להם וידבק בהם באמת.

§15ולפי זה העניין אורה לך דרך בו תבדיל בין המחוייב והאפשר והנמנע בהשגות הנזכרות. והוא שתדע בלי ספק שאין מציאותך בעבור מזונך, אבל מזונך בעבור מציאותך. וכן תדע שאין חיי גופך מפני עשרך, אבל עשרך מפני חיי גופך. ואין מציאות נפשך עמך כדי להיותה שפחה או כלי לגוייתך, אך מציאות גוייתך להיותה שפחה וכלי לנפשך. וכן אין מציאות נפשך בעבור עצמה, אבל מציאותה בעבור זולתה, והוא עניין עבודת השם מאהבה. ואם כן כל מה שנפשך משגת ועובדת את קונה יותר בשלמות היא יותר שלימה מזולתה. ואלה שלשה דרכים בהשגת עבודתה. הדרך האחד מחוייב אצלה, והדרך השני אפשר, והדרך השלישי נמנע.

§16המחוייב אצל הנפש בהשגת עבודת יוצרה באמת, היא החקירה בידיעת השם יתעלה ובידיעת תאריו המחוייבים לו. ושתדע 141הנפש אם תאריו הם עצמיים לו או מקריים, ואם הם נוספים על עצמו או הם עצמו, ואם הם נוספים לו, אם זה אצלו ית' חסרון או מעלה. ואם הם חסרון ידוע שלא יתואר בהם כדי שישלמוהו כי לא ישלימוהו עניין זולתו, או אם אינם לא זה ולא זה אך תארוהו בעלי הדיבור בם על הדרך דברה תורה כלשון בני אדם. כמו שפירש איש האלהים בספר מורה צדק, הוא מאמר "מורה הנבוכים" על עניין הישרת השכלים, אל מה שיצוייר בתחילת מחשבה אצלנו לשלמות ומעלה, או עם עצמו ותאריו, אחר ואין לו עצם מורכב מתארים מקריים. כי כל תאר מורה על מקרה אצלנו וזה מחויב הנפש הוא שרש כל חיוב נפשי וקודם במעלה לכל חיוב השגה ומאוחר בטבע ובזמן. כי תחילה צריך אדם שיחקור ענייני מצוותיו לפי קוצר שכלו, ושיעשם באבריו עד שיתחזקו אצלו וישובו אצלו קרובים לטבע, ר"ל כמו שאין טבעו של אדם שיעבוד בלתי מזון פעמיים ביום, כך צריך לו שיחזק אמונת עבודת השם אל לבו בקריאת היחוד בפיו פעמיים ביום, ר"ל להיותו קורא קריאת שמע. ולא ישכח זה מלבו כמו שאינו שוכח מזונו פעמיים ביום. וכן כל מצוה ומצוה צריך שיחזקנה בעצמו חזוק טבעי, מה שצריך לקיימו ולחזקו באברים יחזקהו בם, ומה שצריך לחזקו באמונת לבו יחזקהו בה, ומה שצריך לחזקו בדבור יחזקהו בו, עד שישלים בו עניין כל עבודה ועבודה בפיו ובלבו ובמעשהו שלימות למודיי והרגליי מקובל קרוב לשאר ענייניו הטבעיים ההכרחיים והמועילים. ואחר זה הוא מחוייב לחקור מהות כל מצוה ומצוה אצל המצוה, ואצל המצוה מה היא תכלית המצוה בעצמה, ואם המצוה כיוון בה אל התכלית, ואם לא כיוון בה כי אם לרצונו 142לבד כמו שנפרש זה לפנים בע"ה. ואחר זה צריך לחקור בחיוב גמור עניין מציאות פעלותיו ית'. ומה השמות אשר יקרא בהם, ואיזה דבור יותר מוחלט עליו, ואיזה יאמר עליו בשתוף לבד. ומה מורה כל שם ושם משמותיו הנכבדים הנמצאים בספרים הנבואיים, והקבלה פה אל פה. כל אלה העניינים הם שרשים שהאדם מחוייב עליהם שישתדל לדעת אותם, והשכל מחוייב להודיעם לחוקר באמת בהשתדלו בידיעתם בכל כוחו.

§17והאפשר אצל הנפש בהשגת עבודת השם, הוא מה שהוא אפשר אצלה בכח השגתה, והוא זה העניין כולו שזכרנו בחיובים. והנה הנפש תחזק עניין אחד וישאר אצלה עניין שני ולא תשיגנו מפני השתדלותה בחקירתו. וכן כולם אחד אחד בעת השגתה יהיה הדבר מחויב, ובעת השתדלותה יהיה אפשר אצלה להשיגו, כלומר יהיה בכח קרוב או רחוק. ובשובה להשתכל ישוב בפועל. כל זה יקרא אפשר, כל עת היותו בכח קרוב או כח רחוק. והנמנע אצל הנפש הוא מה שאין בטבעה להשיגו כלל בשום דרך מן הדרכים בהשגת מהות הבורא ית'. שזה נמנע בטבע מכל נברא. ובהשגת תכלית אחרונה לפעולותיו, ובהשגת מספר פרטי מיני בעלי חיים ואפילו כלליו וכללי הצמחים, והשגת תכלית זמן או תכלית מספר או תכלית רוחק העולם, ר"ל גובהו או אורכו או רוחבו, והשגת דעות בני אדם בפרטי ענייניהם. כל אלה העניינים והדומים להם הם דברים נמנעים מהשגת הנפש בטבע. והמשתדל להשיג דבר מהם ומן הדומים להם הוא אצלי כמי שמשתדל להשיג שכלו בדמיונו, וחידוש העולם וגם קדמותו אצלי מרכבת, אבל 143מסתפקת לנו בו הקבלה. הנה כבר בארתי לך המחוייב והאפשר והנמנע בהשגת הנפש על דרך הקבלה.

§18ואודיעך שהשם ית' לא יגמול הנפש כי אם על דרך אחת לבד משלושת הדרכים הנזכרים, והיא האפשרית לבד. גם לא יענישנה כי אם על זו הדרך בעצמה, ר"ל שאין שֵם גמול ולא שֵם לעונש נופל על שני דרכים. וזה כי הדרך המחוייבת היא הגמול האמיתי לנפש, והדרך הנמנעת היא העונש לה בלא ספק, והדרך האמצעית שהיא האפשרית היא שיאמר עליה אפשרות השגה, וכן אפשרות גמול ועונש, אם השיגה (נגלו לה) [נגמלה] בדרך המחוייבת, ואם נמנעה מהשיג הנה נענשה בדרך הנמנעת. והגמול תענוג וחיים וקבלת הנאה מזיו השכינה והעונש הפכם, והבן כל זה. ואחר שבארתי לך ג' הדרכים האלה על צד הקבלה אודיעם לך עוד על צד החכמה הנחקרת. דע כי חכמי המחקר מחלקים שלשת הדרכים הנזכרים לי"ב חלקים ונותנים לכל חלק ארבעה ומשתפים אליו הין ולאו, כאשר גזרה החכמה לפי עניין החלוקה ההכרחית. וצריכים אל האותיות ומלות נוספות לקשר בם העניינים. וראיתי משימים אותם עם חבור מלת מציאות.

§19בעניין המחוייב אמרו

§21144בעניין האפשר אמרו

§23בעניין הנמנע אמרו

§25ואחרי אמרם מה שאמרו בי"ב דרכים אלה ביארנו ענייניהם כמו שתשמע. והוא שהורו בזה סוד ההגיון, ושכל הדיבור תלוי בהין ולאו לאמת בם עניין או להכחישו בם. והורו ההבדל הגדול שיש בין הקדים העניין להין או ללאו, ובין הקדים הין או לאו לעניין, ובין בוא שני לאווין יחד, או שני הינים יחד. ואמרו, כי אמרנו מחוייב שימצא הוא שווה לאמרנו לא אפשר שלא ימצא. מפני בוא שני לאווין עם האפשר ושני הינים עם המחוייב. וכשתחשוב החיוב והמציאות, הראוי הוא שתחשוב השי"ן לבדו במקום הין, אחר שלא חובר אל השין, לא. והנה אמרך מחוייב שימצא, ואמרך לא אפשר ימצא, ואמרך נמנע שלא ימצא שלשתם מורים על עניין אחד. והנה שבו הצירופים בי"ב חלקים לד' חלקים עוד ג"ג לפי זאת הדרך. האחד זה 145שזכרנו. השני הוא זה עוד, מחוייב שלא ימצא, לא אפשר שימצא, נמנע שימצא. השלישי הוא לא מחוייב שימצא, אפשר שימצא, לא נמנע שלא ימצא. הרביעי הוא לא מחוייב שלא ימצא, אפשר שלא ימצא, לא נמנע שימצא.

§26הנה זה הצירוף המחובר המעולה לפי דעת חכמי המחקר הנקראים אצלנו בשם פילוסופים, הוא שכל שלשה עניינים הם מורים עניין אחד. ויהיו עם זה כללי העניינים ארבעה לבד. והנה כל הצירוף וההיפוך הוא בין שני עניינים ראשונים והם הין ולאו, כלומר שכל י"ב דרכים הולכים תמיד על שני הלשונות. והם שימצא שלא ימצא, שימצא שלא ימצא, ואינם משתנים כלום מזה הדרך. ונבדלים עוד בין הין והין ובין לאו ללאו, כלומר מחוייב מחוייב לא מחוייב לא מחוייב. וכן השאר כעניין הזה בעצמו. ואחר שביארנו השווי בהם נבאר עוד ההפך שביניהם. ידוע כי עניין מחוייב שימצא, הוא הפך עניין מחוייב שלא ימצא, וכן כולם שנים שנים הפכים הם. ויובנו מהין ולאו שהם שני הפכים. ומזה תבין גם כן עניין מחוייב שימצא עם לא אפשר שימצא ועם נמנע שימצא הם הפכים. אחר שתדע כי עניין מחוייב שלא ימצא שהוא הפך מעניין מחוייב שימצא שווה עם השנים הנזכרים עמו למעלה. ובדרך הזה תמצא לכולם.

§27ואחר שביארתי לך בקיצור גדול מאד לפי מה שכתבו החוקרים על זה העניין הי"ב דרכים המעולים האלו בצירופם, אודיעך כוונת תועלתו המועלת לנו בהשגת אלה הדרכים. והוא שתדע 146שחוקרי החכמה שלשה. והם, החוקר האומר על עניין אחד כך וכך הוא, והחוקר השני האומר אינו כך, והחוקר השלישי המכריע בין שני החוקרים. וידוע שהשלישי הוא יודה לאחד מהם ולא יהיו אז כי אם שנים, מפני ששבו השנים לדעת אחת ונשאר האחד שכנגדם, או יודה לשניהם ויפרעו המחלוקת שביניהם וישובו שלשתם לדעת אחת, או יכחיש דברי שניהם ואז יהיו שלשה. ובהיות לשלושתם דעת אחת בטלה המחלוקת שביניהם, ואפילו אם היו כמה אלפים מבני אדם. כי בדעת האחת משתתפים עד שדומה לכל אחד מהם כי הוא זולתו וזולתו הוא עצמו. כי לא ישתנו הדתות ולא הלשונות ולא המנהגים כולם, כי אם מפני שנוי הדעות. וגם לא יתחברו המתקבצים יחד אלא מצד שתוף הדעות. ופעמים יפרדו בדעות רבות משונות זו מזו בתכלית השנוי ורחוקות בתכלית הרוחק, עד שיהיו הפכים גמורים. כאמרך שזו הדעת מאמנת שהדבר הפלוני מחוייב שימצא וזו מאמנת עליו שהוא אפשר שימצא וזו מאמנת שהוא נמנע שימצא. הנה שתי הדעות הפכיות ואחת אמצעית ביניהם נוטה לזו ולזו כמי שהאמין שהעולם מחוייב המציאות מהשם ית' שהוא סבתו ועילתו תמיד במציאותו ית'. וזו אמונת כל הפילוסופים או אמונת רובם. ויש מי שהאמין הפכו והוא שהעולם נמנע המציאות התמידי כתמידות השם ית' אבל השם בראו וחידשו יש לו היום כך וכך שנים במספר. וזו אמונת כל המדברים בעלי הדתות או רובם. ויש מי שהאמין הבינונית בין שתי הדעות והוא שהעולם אפשר המציאות כלומר אפשר אצל דעתו שמה שהאמינו אלו מן מציאות הקדמות הוא אמת ואפשר מה שהאמינו אלו מן מציאות החידוש הוא אמת. 147וכזו הדעת ביאר הרב על עצמו שאמר כי העולם לא ימלט מהיותו קדמון או חדש.

§28ועוד אמר כי זאת השאלה אצלו אפשרית עד היותו מבאר הכרעת הדעת עליה, לא מחוייבת כדעת החוקרים, ולא נמנעת כדעת החוקרים והמדברים, כלומר אלו האמונות שתיהן הפכיות. והמאמין דבר אינו משגיח אם הדבר כאמונתו או הפכה, שאם ישגיח תשוב אמונתו ידיעה, או יסירנה מלבו אם לא ישיג ידיעתה, או תהיה אצלה אמונה לבד אם השגת אמתתה נמנעת, כדעת הרב ז"ל שאמר שזו השגה היא מעמד שכלי ואי אפשר להביא עליה מופת לא בחידוש ולא בקדמות (מ"נ א' עא'). ועל זה צריך שנאמין בו אמונת כל הנביאים לבד. ועל זה צריך שתדע כי מאמיני הקדמות נחלקו לכתות רבות, אין זו הכת מאמנת הקדמות על הצורה שמאמנת אותו זו הכת האחרת, אבל הציורים אצלם רבים. וכן מאמיני החידוש נחלקו לכתות רבות ג"כ, אין זו הכת מציירת החידוש כציור זו הכת האחרת אבל ציורי אלו ואלו רבים. ואין זה פלא כי מפני היות הדבר הקשה עמוק מאד מאד לציירו כמו שהוא, יתבלבלו בו הדעות. וזו ההשגה אצל בעלי הקבלה מהשגות הצריכות לנפש להשיגן. ועל כן לא יוכשרו בו הציורים כמו שאמר הרב ז"ל בחלק השני מהמורה בפרק כ"ג. "ולא תטה מדעת חידוש העולם כי אם במופת וזה בלתי נמצא בטבע". והקבלה מפי הנביאים שהיא מפי השם היא המעולה מהמחשבות הרבות הבטלות, והוא שהעולם מחודש מאת השם בלתי התחלה זמנית כמו שבאר לנו הרב ז"ל במורה הנבוכים. וזהו ציור אחד מקובל אצלנו 148נבואיי תוריי אלהיי, רצוני לומר ציור היות העולם מחודש מאת השם ית', אבל לא בחיוב העלול לעילתו שאי אפשר הפרדם. אבל השם ית' נפרד מכל חלקי העולם תכלית ההפרדות ומשפיע עליו תמיד מיום שבראו וחדשו, שפע אשר לא סר ולא יסור. ואמרי נפרד ר"ל נפרד מכל חיוב מציאות עם העולם יחד, אך המציאות אצלו כחומר ביד היוצר שאינו מחוייב מאתו כחיוב העלול מהעילה. וכן אמר הנביא עלינו כי "הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל" (ירמיה יח' ו'). והמכיר סוד בית ישראל וסתרי עניין כנסת ישראל יוכל להבין זה בקלות וממנו יובן היות העולם מחודש מהשם בלא התחלה זמנית. וכן העידה התורה האמיתית בהזכירה עניין החידוש ובאה להורות לנו שהעולם התחדש בהתחלה אבל לא זמנית, באמרו "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". כי אין שם זכר לשום זמן, כי מלת ברא באה להעיד כי לא נברא העולם ביום שניתנה התורה ולא ניתנה התורה ביום שנברא העולם אלא כ"ו דורות. ואע"פ שכוונת הבריאה לא נשלמה אלא לאחר נתינת התורה. וכן לא נשלם הנוצר עד שנימול עצמו וירחיק מעליו ערלתו. ובאו שתי בריתות כלולות והן ברית מילה להשלים בה יצירת מדות הגוף, וברית לשון להשלים בה יצירת מדות הנפש. ובאה לנו ברית מילה בשלמות על ידי אברהם אבינו, וברית לשון בשלמות על ידי משה רבינו. ועל כן נקראו שניהם בשמות מורים, זה שאמרנו כי זה אבינו וזה רבינו. וזה סוד קבלה אלהית והבינהו.

§29149ומה שבאו אחר הבריאה הזכרות לשמות הזמנים הוא לסוד מסודות המציאות ולסתר מסתרי התורה. והוא כי אחר הוראתה על התחלת שמים וארץ ואחר הגידה מהות הארץ והיתה כולה חשך בטבע, באה להגיד היות האור שהוא כולו חוץ ממנה ונפרד מאתה תכלית ההפרדות, ואין ביניהם שום שתוף כי אם שמאיר שפע עליה בלבד. והנה אין בהויית האור התחלה אחרת בלבד כי אם מאמר אלהים לבד. ולא הגידה התורה שהאור נתהוה מדבר כלל כי אם מדבר יי'. ועל כן האור ההוא האלהיי נסתר וגנוז ונעלם מהעיניים העיורות ונגלה וידוע ומובן לעיני הלב המאירות אחר היותו מכלל הנימולים במצות התורה. "ומלתם את ערלת לבבכם" (דברים י' טז') מפני שהוא מכריע בין שתי הבריתות. וראש נברא מאש שבו ברית לשון, ובטן נברא ממים שהוא ברית מילה, וגויה נבראת מרוח שבה ברית ותורה חיים ומזון בכח הלב שהוא מלך בעל מלחמה. כי לב בנפש כמלך במלחמה, והוא מכריע בנתים. ועל זה בא אחר הוראת הווית האור שהחשך כנגדו, ונקרא יום ראשון בששה שמות, אור וחשך יום ולילה ערב ובקר.

§30ונשוב לומר שהתועלת הגדולה המגעת לנו מן מחוייב ואפשר ונמנע כבר התבאר, והוא בידיעת ההבדל שביניהם. ודע להבדיל בין מה שהוא מחוייב שימצא, ובין מה שהוא אפשר שימצא, ובין מה שהוא נמנע שימצא. ואם נחליף הדיבור זה בזה וישאר העניין די לנו בו. אין הכוונה תלוייה בדיבור לבד כי אם בהבנתו אחר שימצא בפה בדיבור הלשון, או במחשבת הלב בציור הנמצא בכתיבת הספר.

§31150ואחר זאת ההקדמה תדע כי יש מאמין שמציאות אדם הראשון מן העפר בלתי חיבור זכר ונקבה הוא מחוייב שימצא, ויש מאמין כי הוא אפשר שימצא, ויש מאמין שהוא נמנע שימצא. וזה דומה למה שביארנו בעניין הקדמות והחידוש, אלא שזה חלק אחד מחלקי המציאות והוא החלק האחרון שבו שכולל את כולו. כי האדם עולם קטן כמו שנאמר לפנים בע"ה. ודע שלא ימלט שום עניין משני דברים אלו. והם היות העניין ההוא הנקרא בשם מן השמות, או מחוייב המציאות והוא מחוייב להיותו נקרא בשם כדי להורות בו על מציאותו, או נמנע המציאות. ואם יקרא בשם כדי להורות בו על מציאותו או נמנע המציאות, הנה כמו שאמר שמציאותו שקר גם שמו הנקרא לו הוא שקר. שבדהו הדמיון השקרי והדבור המולידו המפיח כזבים. על כן לא נשגיח בשם מן השמות עד היותנו משיגים הנמצא במופת שהוא נמצא באמת כפי השם שנקרא בו. ואחר זה נחקור על שמו הנקרא בו אם ראוי להקרא בשם זה או באחד קרוב יותר מזה ויותר מובן, וכן נעשה עם כל נמצא. אמנם מה שיאמר עליו שהוא אפשר המציאות כלומר אפשר שימצא, זהו עניין שהלב מצייר מציאותו ואינו עדיין, שאם היה כבר נקראהו מחוייב. גם אינו נמנע שימצא אחר זמן, על כן נקראהו אפשר והוא חסרון ידיעה אצל כל מדבר באפשרי. כי אמיתת הידיעה הוא שידע המשיג העניין הפלוני בשם, או הוא מחוייב שימצא, או נמנע שימצא, או מחוייב שלא ימצא, או נמנע שלא ימצא, או לא אפשר שלא ימצא, או לא אפשר שימצא. אבל עניין אפשר שימצא או אפשר שלא ימצא וכיוצא בם הם ידיעות מסופקות ואינם השגות אמיתיות, ונקראו 151אמונות מקובלות לא ידועות ומושכלות. כן עניין שם אדם הראשון צריך לחקור הרבה עליו אם הוא מחוייב שימצא או אפשר שימצא, בין בחיוב המציאות בין בחיוב התורה. כי בזה יתגלו כל סתרי תורה או רובם. והנה השם שלו אלהים קרא לו ולאשתו יחד כאמרו "ויקרא את שמם אדם". וכן אמר "נעשה אדם" ונקרא "האדם" והבן כל זה.

§32ועל עניין זה אדבר בסוף בסוד הלשון ואומר שכל לשון נחלק לג' חלקים ואלו הן, שם ומלה ופעולה. וכל אחד משלשתם נחלק לחלקים רבים. וכל היודע יותר בחלקיהם הוא יותר מעולה מחברו אשר לא הגיע למעלת ידיעתו בלשון. וכן הוא לכל אומה ולשון כשתעריך מעלת האנושות בהכרת העולם על מעלת האלהות. וזו היא מעלתה העליונה שבכל מעלות מין האדם ובה נבדל משאר מיני בעלי חיים. שהרי אמיתת גדר כל אדם הוא חי מדבר מת, או אמור חי משכיל מת. ומתוך חיותו ומותו אינו נבדל משאר בעלי חיים, שהרי אמיתת גדר כל חי בלתי מדבר הוא חי מרגיש מת, וכן האדם, אך נוסף בגדר האדם מדבר או משכיל. ודע שכשיוולד האדם גם הוא חי והרגשותיו עמו בכח קרוב ויקרא חי בפועל ומרגיש בכח. וכשיתגדל יקרא חי מרגיש בפועל ומדבר בכח, והוא מוכן בטבעו לדבר בכל לשון שירגילוהו לדבר בו ולקבל כל מה שילמדוהו בין טוב ובין רע בין אמת בין שקר. וכשידבר הוא מדבר בפועל ומשכיל בכח, וכשישכיל הוא משכיל בפועל ומת בכח, וכשימות מת בפועל. ואם השכיל ומת ומשכיל נשלמה 152בעצמו בהצלחת מציאותו שבעבורו נמצא. ובעת מות גופו היתה נפשו בשכלה שהוא סבת מציאותה וחיותה.

§33והנה כל אדם מורכב מג' עצמים והם, חמרו שהוא סבת גופו, וצורתו שהיא סבת נפשו, ושכלו שהוא סבת דבורו. והחומר שלו בכללו הוא מן החמר הראשון, והצורה שלו בכללה היא מן הצורה הראשונה הנקראת טבע המציאות, והשכל שלו בכללו הוא מן השכל הפועל הנקרא רוח הקדש, הוא קול ורוח ודבור. ודבור הוא דבר השם שבו נעשו השמים שנאמר "בדבר יהוה שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" (תהלים לג' ו') והקול קול דברים כמו שנאמר "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" (שמות יט' יט'). "קול יהוה אלהים מתהלך בגן לרוח היום" (בראשית ג' ח'). ודבור הוא דבר יי' שבו נעשו שמים וארץ, שנאמר "בדבר יהוה שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" (תהלים לג' ו'). ורוח זה רוח הקדש והוא מושג בשם. ודע שאין דבור באדם בלתי כ"ב אותיות הקדש ובלתי חמש תנועות המניעות אותם בחמשה מקומות של פה. ואלו הם, אחה"ע בגרון, בומ"ף בשפתים, גיכ"ק בחיך, דטלנ"ת בלשון, זסצר"ש בין השינים. אחה"ע נזכרות בפה פתוח ותנועת כל אות מהן חמש והן אֹ אָ אֵ אִ אֻ. והתנועה הראשונה עולה ומעלה האות עמה באמירת אוֹ הנקרא חולם. והשנית מקמצת ופותחת ימין ושמאל ומניעה האות לכאן ולכאן בפתיחת הפה, כי אין דבור בלי פתיחת הפה. והשפה התחתונה היא המתנועעת והעליונה עומדת ואינה מתנועעת. וכן שורת השינים העליונה עומדת בלתי תנועה והתחתונה נפתחת ומתנועעת בהזכרת כל אות ואות. וזו הפך מהשמים והארץ, כי 153השמים לעולם מתנועעים והארץ לעולם עומדת, והשמים עליונים והארץ תחתונה. והשלישית מצרת ומסגלת האות מפה ומפה ומעמדת אותו באמצע הפה מלמטה. והרביעית מורידה האות ומחרקת אותו בתחתית הדיבור. והחמישית היא שורקת ומקבצת תנועות רבות יחד ומניעה האות בשריקת השפתים קרוב לדמיון החולם. ועל כן יתחלף החולם בשורק ושורק בחולם במקומות רבים, וכן קמץ בפתח ופתח בקמץ מפני קרבת דמיון תנועתם, וכן צרי בסגול וסגול בצרי. הנה גם כן יתחלפו אלו הארבעה זה בזה ועל כן נקראו בשמות קרובים זה לזה. זה קמץ גדול וזה קמץ קטן, וזה פתח גדול וזה פתח קטן. והחירק לבדו שהוא נקודה אחת תחתונה אינו מתחלף באחר בהכרח עצמי כי אם במקרה. והשוא עבד לכולן ומשרת עם ג' נקודים לבד מהם והם קמץ ופתח וסגול, ונקרא בהברת צרי וסגול, אלא שממהר יותר מהם.

§34וההברות כולם אינם כי אם חמשה משתנות והשאר כולם דומות קצתם במקצתם. וכשתמנה הברה אחת לכל אלפא ביתא יעלו כ"ב תנועות לחולם, והם אֹבֹגֹדֹ, כן לשנית אָ בָ גָ דָ, וכן לשלישית אֵ בֵ גֵ דֵ, ומספר שלשתם ג"ל ג"ל, וכן לרביעית אִ בִ גִ דִ, וכן לחמישית אֻ בֻ גֻ דֻ, ומספר השנים האחרונים ד"ם. הרי סוד כל הדיבור עם הברותיו א' א' גלגל, והנה סודם ק"י שהם תשלום המספרים המורכבים משתי אותיות שמספרם יחד ששת אלפים ומאה וחמשה. וסימן "קו"ה אל יהוה" (תהלים כז' יד') וכו', כי מן ק"י ואילך הרכבת מספר הדיבור משולשת, והתחלה מן אי"ק והוא קוה ושמו אלף. והנה בומ"ף נזכרים בפה סתום 154בפתיחתו הפך מן אחה"ע. אמנם אם תמנה צירוף האותיות בלתי התנועות לא תוכל למצוא להם תכלית, ואע"פ שיש תכלית למספרם בהכרח. כל שכן אם תמנה צירוף התנועות עם צירוף האותיות, כי זאת התכלית יותר עמוקה מאד ולא ידענה כי אם השם ית' לבדו.

§35והנה גיכ"ק נזכר בבנוניות לא בפה פתוח ולא בפה סתום הרבה אלא בינוני נוטה לסתימה ולפתיחה. והנה דטלנ"ת נזכר בפתיחת הפה ובסגירת הלשון שהיא למטה על שרשי השינים שהם למעלה. ועל כן גם זו סתימה מצד אחד ופתיחה מצד אחר. והנה זסצר"ש ארבע אותיות מורות על סתימה הנזכרת בחצי הלשון בנגעו למטה ושורקת בין השינים. והרי"ש לבדה היא נזכרת בקרוב במקום שנזכרות אותיות דטלנ"ת. והוא פלא גדול אחר שהדבר כן למה מנוהו עם זסצר"ש. והנה כבר נתבאר מזה העניין כי האותיות לא יצאו מכלל שאר טבעי הגוף, כמו שידעת ממאמר חכמינו ז"ל שאם יפתח אחד מהם או אם יסתם אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. וזהו פלא גדול כמו שזכרו במשל הנאד, שאם נתמלא הנאד רוח ונעשה בו נקב קטן כל רוחו יוצא בדרך אותו נקב. ולא כן רוח החיים שבאדם, שהנה כל גופו נקבים נקבים חלולים חלולים ועם כל זה עמד בו רוחו קיים ומקיימו. ועל כן חותמין בעניין הפלא ואומרים ברוך אתה יי' רופא כל בשר ומפליא לעשות. כי זאת רפואת כל בשר להיותו נקוב, הפך מן הנאד וזו פליאת מעשה. ומכאן תבין מי הוא זכר ונזכר לפני השם, ומי הוא נקבה וחלולה ואין לה זכרון, כי אם באפר פרה או באפרו של יצחק שהיה ביום 155הפקידה וביום הזכרון, והבן זה. ודע שהדבור כשאר טבעי הגוף ותנועתו פתוח וסתום, ועל זה הסוד נכתבו בתורה פרשיות פתוחות וסתומות, להודיע איזה מהם עיקר הבנתה תלוי בפתיחת הלב, ואיזה מהן עיקר הבנתה תלוי בסתימת הלב.

§36והנה עתה אודיעך עניין שם אחד שהודענוך היות כל לשון נחלק לג' חלקים, ואין שכל לאדם בלא דבור, ואין הבנת דיבור בלי ידיעת סודות, שם, ומלה, ופעולה. ואין הבנת אלה השלשה עניינים בלתי ידיעת פרטיהם. ועתה נודיע קצת מפרטם. ונקדים הקדמה אחת ונאמר שאין איש בלא איש ואשה לפי הטבע, ואין קין והבל ושת בלתי אדם וחוה. והנה אדם וחוה לבדם בעלי הפלא, והוא היות אדם מן אדמה לא מזרע אב ואם, והיות חוה מצלע האדם לא מזרע אב ואם כמטבע האנושות, אך מהם ולפנים הטבע פועל כמנהגו. וגם יש עוד פלא אחד בזמנים ההם הראשונים הנזכרים בתורה והם שינוי הטבע שבימינו, והוא היות בני הדורות ההם חיים שנים לא טבעיים לנו, ואעפ"כ סופם כסופנו באשר הוא סוף כל אדם. ואשר תדעהו שאין הבדל בין היות האדם חי אלף שנים פעמים ובין היותו מת ביציאתו מרחם אמו. כמו שאמר החכם השלם הוא שלמה המלך ע"ה, "ואילו חיה אלף שנים פעמים וטובה לא ראה" "אמרתי טוב ממנו הנפל" (קהלת ו'). וסוד טובה כ"ב והוא סוד התורה שהיא כ"ב אותיות, כאילו אמר על דבר שאין לו השארות שהוא גם כן נקרא טובה, מה תועלת בטובה דמיונית עוברת לשעתה. ועל זה הבננו מדבריו שאין כוונת החכם הנזכר בעניין שזכר אלא על טובה תמידית. וכן זכר אחר זכרו הטובות 156הגשמיות כולן, הטובה התמידית באמרו, "אף חכמתי עמדה לי" (קהלת ב' ט'). שהחכמה היא הטובה הנצחית אשר אין תכלית לה. אך שאר הטובות כולן בעלי תכלית וכולן כלין בכלות הגוף. וכבר פירשו בו מפרשי האמת ז"ל ואמרו "אף חכמתי עמדה לי", חכמה שלמדתי באף עמדה לי. ואמרו כי השם ית' במה שמכה בו מרפא, באף מכה ובאף מרפא. כמו שכתוב שם בדרש. ועל זה אמרתי שכל טובה שאינה תמידית היא טובה דמיונית וכאילו אינה, כי בהגיע עתה הלכה לה ואין לה מציאות. וכן היא כל טובה גשמית, אבל הטובה האלהית היא תמידית ואין לה תכלית מפני שאינה גשמית. ואם כן מה שכתוב בתורה מחיי האנשים הקדמונים הוא לעניין מן העניינים בלי ספק, וצריך לדקדק אחרי מהות העניין ההוא ולחקור החכמה הנמצאת ממנו, ביֵש ומה ואיך ולמה, והכתובים מודיעים זה לכולו.

§37ואמנם עניין אדם וחוה יותר נסתר מאד שאם אדם שם וחוה שם, הנה אדם שם המין ושם האיש כשם כוכב שהוא שם פרטי לכוכב אחד ושם המין לכל הכוכבים. אך שם חוה אינו כן כי הוא אינו שם כללי כי אם שם פרטי, אלא אם תרצה שתאמר שפירוש שם כללי והוא הפירוש המפורש בתורה התמימה באמרה, "ויקרא אדם שם אשתו חוה כי היתה אם כל חי" (בראשית ג' כ'). ותוכל לאמרו גם כן והנה זה הפירוש טוב לשם חיה. ואמנם דע כי אין הבדל בין חיה ובין חוה, כי יו"ד ו"ו מתחלפים תמיד בכל מקום. והנה נאמר על האדם גם כן "ויהי האדם לנפש חיה". והנה האדם נקרא גם כן חיה, והאשה חוה. והסוד 157ביניהם זה בחי"ת וזה בחי"ת הושוו, זה בי"ה וזה בו"ה הופרדו והושוו. והמשכיל יבין כי אין רשות לגלות מהם יותר מזה כי אם פנים בפנים ולחכמים האמיתיים אוהבי התורה לשמה. והנה ח"ח גם הם י"ו, ועל השווי בהבדל והוא הבדל שבין ו"ו ליו"ד, וסודם זו"ג והם ח"ח שמנה שמנה וריח ניחח לעד. והם ח' ח' שהם ית' ית' ומהם תבין סוד א' ו"ת י' ו"ת שסודם י"ת א"ו ו"ת ו"ת או י"ת, והבן זה. ותדע ממנו שאתה בתחילתך תכלית ותחילה לזווג בכל שבעים לשון.

§38ועל זה תדע כי כמו שלכל אדם קדם לו אדם עד אדם, כן תדע כי לכל מדבר באיזה לשון שהוא מדבר קדם לו לשון מדבר. ולולי הלשון שקדם לו הוא לא היה מדבר לעולם, כי זה טבע כל לשון. והשתכל בכמה צורות ובכמה ציורים ובכמה דמיונים אדם מכריח את הנער לדבר בלשונו ואחר כמה ימים. ואם כזה קורה לאדם בלמד לנער הדיבור עד היותו מדבר בו, כל שכן שידמה מדמה שאם יונח הנער באי נגזר בין אלמים שיגדלוהו שידבר מעצמו לשון הקדש, כי זה הדבר אין בו לא טעם ולא ריח. ואפילו אם תשמע שמלך אחד בחן זה ומצאו כן, ראוי שתהיה השמועה הזאת אצלך אם אתה מיודעי דעת ומן משכילי האמת, כשמועת היות רב אחד גדול בעל שמות משביע את השד בשם ולוקחו בתוך הבירה הריקה ומשביעו לעשות רצונו ואחר כך שולחו לדרכו. כי כל אלה הדברים והדומים להם הם טובים מאד לאמרם לפני עמי הארץ ולפני הנשים הזקנות ולפני הנערים בעלי הדמיון החזק, אשר "לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו" (תהלים פב' ה'), כדי להפחידם מחמת חכמת 158הרבנים ולדמות שאחר שהרב הגדול פלוני אלמוני יכול לשלוט על השד שהוא פורח באויר ויודע העתידות, כל שכן שישלוט בבני אדם כולם. וזה טוב מאד מצד אחד ואע"פ שהוא דמיון שקרי. כן היותנו מאמינים שהנער ידבר בלשון הקדש בהיותו בלי דבור זה גם כן טוב מאד בעבור היותנו מעלים לשוננו בעיני כל שומע. ואע"פ שזה כולו דמיון שקרי גם כן, והוא מביא להפחית הלשון שמופתיו שקריים. ואין זה אצלי חכמה לטעון טענות נבוכות כדי להעלות דבר מהדברים, כי בהמצא שקרות בטענות ההן יפחת הדבר מאד מהלבבות תחת היותו מתעלה, ותתהפך הכוונה בו. אך היות ולשוננו מעולה מכל לשון זה אמת מצד אחד ומופתיו הם מופתיים נראים, ועל כן נקרא לשון הקדש. ואולם נפרש זה לפנים.

§39וכל האומות מעידים זה העדות עליו כאשר מעידות גם כן בהיות אומתינו קודמת לכל אומה לא במציאות אלא במעלה. וגם זה אמת בלא ספק מן הצד אשר תשמע לפנים כשנדבר בזה, בעבור שלא יהיה גם זה העניין זר אצלך, או תחשוב שאנחנו בדינו זה מלבנו, או תחשוב שהוא דמיון שדימינוהו אנחנו כאשר דימו הנזכרים הדמיונות שזכרנו. אך זה הסוד נודיעהו לך בע"ה במקומו בשני דרכי עדות והם, דרך המופת השכלי ודרך המופת התוריי. אמנם ידעתי בלא ספק שלא יובנו המופתים שאביא על זה, כי אם ליודעי ב' דרכים מופתיים הנזכרים. כי איך אביא מופת מושכל למי שאינו משכיל, כי אם אביאהו הוא לא יבינהו. ואיך אביא מופת תוריי למי שאינו חכם בקבלות התורה, שאם אביאהו הנה הוא לא יקבלהו, ואולי 159יחשבהו למינות ולזרות. ודע שאם אתה בקי בחכמת ספר יצירה ובסודותיו יובנו לך מהרה דרכי מופת, ואם לאו לאו. ואני אכתבם בע"ה ואומר שאם לא תבינם אתה מפני סבה מהסבות ימצא אחר שיבינם. וידוע שבעבור מי שיבינם אכתבם כמנהג כל מחבר.

§40ואשוב לומר שהשם נחלק לג' חלקים. שם העצם הפרטי, ושם העצם הכללי, ושם התואר. והנה השם הפרטי הוא שם האיש כראובן ושמעון ולוי ויהודה, שהם שמות לכל איש ואיש מבני אדם. וצריך אני להודיעך כי שם האיש הוא שם מוסכם, וימצא לפעמים נגזר משם אחר ולפעמים לא יודע לו גזרה כלל. ועל זה אצטרך להודיעך על עניין שם העצם סוד השם המיוחד, ואם הוא שם העצם או שם התואר, ואם הוא מוסכם או מוטבע, ואם נגזר משרש שם אחר אם לא נגזר כלל. ואומר כי עניין שם הוא מן שומא כלומר דבר כולל ומשוער בשיעור כך כאמרם ז"ל "וְשָׂם דרך אראנו בישע אלהים" (תהלים נ' כג') אל תקרי וְשָׂם אלא וְשָם (סוטה ה:), כלומר ומשער דרך שילך בה לעבוד אותו, אראנו בישע אלהים. ואמר אבן עזרא ז"ל כי שם פרט לשמים כי שמים כמו שני שמות כמו יום יומים פעם פעמים. ועוד אמר כי שורש שם מהכפולים והוא שמם מלשון שממה, כלומר דבר שהאדם משתומם עליו. כמו "ואשתומם על המראה ואין מבין" (דניאל ח' כו'). וידוע שכל דבר שאפשר להביאו אל פירוש מסכים על עניין מעולה, דין הוא לפרשו עליו, כל שכן בעניין שם שאין לנו בכל לשון הקדש דבר יותר מעולה מן שם הקדש. ועל כן אנו חייבים לדבר כפי יכולת דעתינו ולפי קבלתינו 160בעניין שיקובל סודנו לשומעים דברינו. ועל כן אמרתי כי שם מן שומא בעבור היותו כלל ופרט בשומא. ועוד יש שומא מלשון סימן, וכל שם סימן למדבר ולשומע. והנה ספר יצירה לעד על דברי שהוא קורא כל היצור וכל הדבור בשם. באמרו "נמצא כל היצור וכל הדבור יוצא בשם אחד". וקרא צירוף הלשונות והאותיות ותמורתן זו בזו ברל"א שערים שם אחד, וזה נפרש לפנים בע"ה.

§41ועתה אומר כי שם השם ית' שהוא שם העצם הוא שם מורה על עצם השם ית'. וידוע שהוא שם מוסכם ולא מוטבע לשם. ובעלי לשונינו הסכימו מאד להיותו שם העצם מפני שאילו אמרנו אנחנו בעלי לשון הקדש שיש לשם ית' שם תאר ולא היינו אומרים שיש לו שם עצם, אולי היינו מציירים מציאות דבר שהוא תואר והיינו קוראים אותו אלוה. והאלוה ית' לא יתכן היותו תואר, שהתואר אין לו עמידה מבלי עצם נושאו. שכל תואר מקרה והעצם הוא הנושא המקרה ואין המקרה נושא העצם. שהמקרה אינו יכול לשאת עצמו כל שכן שלא ישא שום עצם. ועל זה כוונתנו באמרינו על שם יו"ד ה"א ו"ו ה"א שהוא שם הקדש והוא שם המפורש ונקרא שם המיוחד לו ית', מפני היותו לנו זה השם מוטבע, שאין ספק שכל שם הוא מכ"ב אותיות. וזה השם הוא מן האותיות הפשוטות לא מן אמ"ש שהם שלש אמות, ולא מן בג"ד כפר"ת שהן שבע כפולות, אלא מן הוזחט"י לנסעצ"ק שהם שתים עשרה פשוטות. ובהוציאך מהם ג' אותיות שהם יה"ו נשארו תשע, ושלש ושבע שהן עשר, הרי תשע עשרה. וסימן גז"ט והוא סוד העיבור במחזור הירח. 161ובכפלך ה' בשם הרי סודם גז"ט ואחר צרפם ותמצאם בסוד ז' עיבורים גו"ח אדז"ט, והבן זה.

§42ואם כן היות שם השם נמצא מדבר אחד והוא מן האותיות, אין זה כי אם מוסכם לא מוטבע. ואם תאמר איזה הוא שם מוטבע נאמר לך דע שהשם המוטבע הוא המצוייר בנפש. ואם נקרא שם הוא בשיתוף גמור לבד, מפני שכל ציור אנושי אינו בלתי מחשבה, וכל מחשבה אנושית אינה בלתי ציור דבור, וכל ציור דבור אינו בלתי אותיות, וכל אות סימן, וכל סימן שם כמו שזכרתי. מזה הצד יאמר על שם המושבע, מוטבע. וסודו משם טבע, וכל טבע ציור. א"כ אין הפרש בין אמרנו לך שם מוטבע או שם מצוייר. והנה מצד זה אם נאמר לך ששם המיוחד מוטבע ותבין אמרנו מוטבע כאמרנו מצוייר, אז נודיעך שעל זה הוא מוסכם אחד שהלשונות הסכמיות ולא טבעיות. והוא שהסכים בעל לשונינו לקרוא שם השם יהו"ה לעניין מוטבע, כלומר לצייר ממנו עניין ציור מקרב נפש המשכיל לשכל המושכל, וזהו אמת. והעד כי זה השם אינו נגזר ושאר שמותיו ית' אינם כן, אבל הם כולם נגזרים. כי שם אדנ"י נגזר מאדנות, וגם שם אלהי"ם נגזר מן איילות וכח, כמו יש לאל ידי שפירושו יש כח בידי. וכן שם שד"י מן תוקף כמו מים רבים, כקול שדי שפירושו כקול תקיף. ויש אומרים שהשי"ן שימוש והגזירה די, כלומר שדי לו במציאות עצמו ואין לו צורך במציאות זולתו. ויש אומרים שהוא מגזרת שודד, והדגש תחת הדל"ת שנית. והכל מעניין חזק, שהחזק שודד את החלש ומנצחו, כן הוא ית' מנצח הכל. ושם צבאו"ת נגזר מן צבא ונקרא כן מפני שהוא 162שורש לכל צבא וכן לכל הצבאות, כלומר כל, ולא חלק, והכל חלק אצלו. וידוע שהכל יודע כל חלק שבו כל חלק, ואין החלק יכול לדעת את הכל, ואפילו בשוב החלק כל, לא יוכל לשוב כל שבכל אחר אשר הוא חלק ממנו, אבל ישוב כל כנגד כל החלקים שנגזרו מהכל לפי מינו. כאמרם ז"ל משה שקול כנגד כל ישראל, הרי משה כל לכל אחד ואחד מישראל בפרט, וגם כל לכל ישראל בכלל, שהוא כולם וכולם הוא, אבל אין כל אחד מהם הוא, והבן זה.

§43ומזה תבין סוד היות השם מתחיל מיו"ד ומסיים בה"א ותוכו ה"א ו"ו. ותדע כי יו"ד כלל מספר האחדים, כי הוא כל האחדים וכל האחדים הוא, ואין אחד מכל האחדים עשרה כי אם הוא לבדו. והוא שקול כנגד כולם, ואע"פ שצורתו קטנה מכולם כי יש גם לזה סוד גדול, והוא להורות כי הקטן הוא הגדול והגדול הוא הקטן, אין הבדל ביניהם מצד אחד, ושם יו"ד יורה זה. ומן הראשית יודע התכלית, והיות סופו ה"א הוא כמו הנה להורות כי הראשית יורה על התכלית, ויאמר עליו הנה הוא נמצא. והנה ה"א חצי יו"ד במספר, וידוע שהראשית עם התכלית כשתציירם תמצא להם תוך. והתוך האמיתי הוא החצי ומפני היות כל מספר מא' ועד עשרה נפרד וזוג ונפרד וזוג, ונשלם המספר בזוג שהוא יו"ד, לא יתכן להורות על תוכם באות אחת כי אם בשתים. על כן היה התוך משתי אותיות אמצעיות והם ה"ו שמורים על עיגול מספר ועל ציור גלגול. ובהיות השם יה"ו כאשר צוייר בספר היצירה, הנה ה"א תוך, והנה ו"ו סוף, והרי שבא החשבון הכללי בראש השם, וחציו בתוך השם, 163וסופו הוא החשבון הבא אחר חציו ובו עמידות כל חשבון עגול. והעד מציאות כל גוף שלו בעמידתו שש קצוות, מעלה ומטה פנים ואחור וימין ושמאל. ועל זה ציור השם בספר יצירה משלש אותיות על שש פאות מצורף. ואני אגלה לך סודו, והשם ברחמיו ימחול לי על זה כי כוונתי לשם שמים.

§44דע בני כי כל גוף בעל שלש ריחוקים והם אורך ורוחב ועומק. וצורות ג' אותיות של השם הם כיוצא בהם כלומר קו ושטח וגוף שהם אורך ורוחב ועומק. וכל גוף הוא העומק וצורתו בנקודה כי הנקודה היא המורה על עיקר עומק הגוף והיא הכל. וכן היו"ד בעצמה היא כנקודה והיא הגוף והיא הכלי שכל העומק תלוי בו. והה"א צורתה רחבה והיא מורה על השטח שבגוף שהוא הרוחב. והו"ו צורתה ארוכה והיא מורה על הקו שהוא האורך. ומן אלו השלש צורות נבנה כל העולם, נבנה ונחתם בהם. וסוד צירופם מעלה ומטה שהם רום ותחת, פנים ואחור שהם מזרח ומערב, ימין ושמאל שהם צפון ודרום. עתה צרף השם בצורותיו עם זה העניין הנקרא פיאות וצרף כנגדו עומק ורוחב ואורך או גוף ושטח וקו לששה צירופים כנגד שש קצוות בציור המצוייר בספר יצירה, וממנו תבין סוד אמיתת היצירה.

§45ואני אצייר לך ציור זה הצורה כראוי עד שלא יסתפק לך דבר בו כאשר קבלתי אני מפי רבי הרב ר' יוסף השם יחייהו לעד. כתוב בספר יצירה, עשר ספירות בלימה, אחת רוח אלהים חיים, שתים רוח מרוח, שלש מים מרוח, ארבע אש ממים, 164חמש רום, שש תחת, שבע מזרח, שמונה מערב, תשע דרום, עשר צפון. הנה מזה תדע כי החותמות שש לשש קצוות והגופים שלש יסודות רוח מים ואש. והמעמיד הכל רוח אלהים חיים, והיא רוח אחת ונקראת קול ורוח ודבור כמו שאמרתי, והיא רוח הקדש. ולא זכר שם יצירה על זו הרוח ולא חציבה ולא חקיקה ולא קביעה, אבל מנה אותה ראשית לכל נמצא. ואמר שכל נמצא אחריה ממנה נמצא באמרו רוח מרוח ומים מרוח שהיה מהרוח הראשונה האלהית. ואש מן המים שהיו מן הרוח השנית. וזכר שברוח השנית חקק וחצב כ"ב אותיות יסוד, כלומר להיות יסוד לדבור. וחלקם ג' וז' וי"ב. וזכר אחרי כן ורוח אחת מהן, וזו הרוח הוא ראשית הספירות שאמר למעלה, אחת, רוח אלהים חיים. וכל אות ואות בה רוח והיא הרוח השנית, כאילו אמר רוח הקדש ורוח האוירי שהאות נזכרת באמצעיתן משותפים במציאות כמו שאמרנו קול ורוח ודבור שהוא רוח הקדש. וכן זכר בשלש ובארבע חקיקה וחציבה, ובמים חקק וחצב תוהו ובוהו ורפש וטיט. וזכר בה עשיה וחציבה וסכוך בשלשה מינים כמין ערוגה בגן כערוגת הבושם והיא תחת, וכמין חומה שהיא מסבבת המדינה ועומדת ומורה על עיגול עשירי, וכמין מעזיבה שהיא למעלה יוצאת מן הגג ורואה למטה, וזה הוא ציור הארציי.

§46וכן זוכרו עניין תהו שהוא קו ובהו שהוא נקודה. והקו מקיף והנקודה מבועת (או טבעת) מים, ומי הים מגרשים רפש וטיט כאומרו, "והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט" (ישעיה נז' כ'). ולהם עשיה ולהם עמידה וקיום 165ולהם סכוך לשמרם בכלל תמיד, ובפרט בזמנים קצובים. ובאש חקק וחצב העליונים כי התחתונים במים ויורדים כמותם והעליונים באש ועולים כמותם. וזכר העליונים וראשיתם כסא הכבוד ואופנים ושרפים וחיות הקדש ומלאכי השרת. וסוד זה הנזכר באש הוא להודיענו בו עניינים רבים נסתרים. והוא שאלה הם שמות למלאכים ולשמים וליסודות, שהיסודות שמם אופנים. וכן השמים שמם כסא שנאמר "השמים כסאי" (ישעיה סו' א'). ושרפים וחיות הקדש הם מלאכים עליונים כאמרו "שרפים עומדים ממעל לו" (ישעיה ו' ב') ועוד כתיב "והאופנים וחיות הקדש מתנשאים לעומתם" (בתפילת יוצר). ומלאכי השרת הם שני עניינים, כשפועלים ברוח נקראים מלאכים, וכשפועלים באש נקראים משרתים. והכתוב לעד "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט" (תהלים קד' ד'). ונקראו אש ורוח על שם שפועלים באש ורוח שהם שני היסודות העולים בטבע. ואע"פ שפעולתם באש גם פעולתם במים אבל מעט, מפני היות המים יורדים בטבע והם מכלל העליונים והם מלאכי השרת השנים המלווים לו לאדם והמיעצים אותו לכל עצה. ועל כן זכר בסוף העניין יסוד המעון, ואמר "ומשלשתם יסד מעונו", כלומר מן רוח מים ואש שהם האבות שמהם נבראו הכל. אך תדע לך באמת כי שם רוח משותף, והבן זה מאד.

§47ואחר זוכרו אלה השלשה לא זכר יצירה יותר בשום דבר, כי השאר נמצא מהם ונחתם באותיות. ועל כן שב אל פיאות השש שכבר נמצאו הגופים והפיאות עמהם. חמש חתם רום בירר שלש אותיות מן הפשוטות וקבען בשמו הגדול יה"ו וחתם בהם 166שש קצוות. הנה תדע כי מן (שש) [חמש] עד עשר שבהם נחתמו שש ספירות בשש קצוות, הם גם כן שש אותיות מן הפשוטות. והתחיל מן ה"א וסיים ביו"ד והם הו"ז חט"י. ולפני ה"א תמצא דל"ת והוא מן הכפולות ואחרי יו"ד כ"ף והיא גם כן מן הכפולות. ומזה תבין כי מה שנלקחו אלו מן (הכפולות) [הפשוטות] שהם שש נשארו עוד שש שהם לנ"ס עצ"ק. כי אע"פ שהפאות שש, גבוליהן י"ב, כי כמו שיצאו מן צירוף שלש, שש, כן יצא מן צרוף שש, שתים עשרה. ואמר בספר יצירה חתם ופנה וחתם, כי החתימה ראשית, והעיון תוך, והחתימה תכלית בראשית. וזכר שם י"ב דברים וחתימתן ו'. והם,

§48ה' חתם רום  ופנה  למעלה  וחתמן ביה"ו.

§49ו' חתם  תחת  ופנה  למטה  וחתמו ביו"ה.

§50ז' חתם מזרח  ופנה  לפניו  וחתמו  בהו"י.

§51ח' חתם מערב ופנה לאחריו וחתמו בהי"ו.

§52ט' חתם דרום ופנה  לימינו  וחתמו בוי"ה.

§53י' חתם  צפון ופנה  לשמאל  וחתמו בוה"י.

§54דע והבן כי אם תוסיף על החותם האלהי הזה אות אחת והיא ה"א אחרת כדי להשלים השם, תמצא החותם בו י"ב גבולי אלכסון. כי שלשה אבנים בונות ששה בתים וארבע אבנים שאחת כפל כמו שני ההי"ן שבשם בונות י"ב בתים. ועתה אצרף לך סוד השם באמת. ואומר כי יו"ד סודו עומק, וה"א סודו רוחב, ו"ו סודו אורך. אם כן סוד השם הראשון שהוא 167יה"ו והוא רום למעלה והוא עומק ורוחב ואורך, והוא גוף ושטח וקו. וסוד השם השני שהוא יו"ה והוא חותם תחת למטה הוא עומק ואורך ורוחב והוא גוף וקו ושטח. הנה לך כי ההבדל שבין מעלה ומטה אינו בעניין העומק שמורה על הגוף אך בעניין אורך ורוחב, ורוחב ואורך שמורים על קו ושטח, ושטח וקו. וכן לכולם אין הבדל בראשיתם כי מעלה ומטה שהם שני הפכים ראשיתם רוחב, ודרום וצפון שהם שני הפכים ראשיתם אורך. על כן אמרו קצת חכמי העולם כי עומק העולם הוא רום ותחת, ורחבו מזרח ומערב, וארכו דרום וצפון. וכן מעיד ספר היצירה. וסוד השם הנכבד והנורא לעד. ואם כן מעלה ומטה מעידים על הגוף כלומר שהעולם גוף נברא. ופנים ואחור מעידים שהעולם מתוח כאמרו "וימתחם כאוהל לשבת" (ישעיה מ' כב'). וימין ושמאל מעידים על הקו שהעולם ארוך ובאורך שתי נקודות זו כנגד זו. והם שני סרני הגלגל שהם בצפון ובדרום ועליהם הגלגל מתגלגל. ומשתי חותמות תבין הארבעה הנשארות ואצרפם לך בכלל.

§55חותם יה"ו עומק ורוחב ואורך.

§56חותם יו"ה עומק ואורך ורוחב.

§57חותם הו"י רוחב ואורך ועומק.

§58חותם הי"ו רוחב ועומק ואורך.

§59חותם וי"ה אורך ועומק ורוחב.

§60חותם וה"י אורך ורוחב ועומק.

§61168הנה כבר נתבאר לך מדברי שעל ציור אורך ורוחב ועומק נחתם העולם. ואע"פ שנודע לכל משכיל כי הרחוקים האלה השלשה אינם גוף כי אם מקרה ממקרה הכמות, ויש להם גם כן חלק במקרה האיכות. אך הגוף הוא הדבר המורכב מחומר וצורה, והחומר הוא בדיו והצורה באותיות המצוירות מן הדיו. וידוע שהם צריכים למקום ולזמן, והמקום הוא הגבול שהגוף נע בו או נח בו. ויש למקום מקום עד הגיע אל מקום ראשון שאין לו מקום כי אם מעמיד. ויקרא על זה המעמידו על בלימה, מקום, בשם משותף. כאמרם הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. כי מה שאינו גוף ולא כח בגוף אינו מקום, ואינו בגבול, ואינו נופל תחת הזמן. כי הזמן בעל חלקים והם מקרים בזמן, והם רגעים ושעות ועתים וימים ולילות ושבועות וחדשים ושנים. והזמן מקרה דבק בגוף המתנועע, והמתנועע מתנועע במקום, והזמן מורה על מה שעבר מתנועות הגוף המתנועע, ועל מה שעומד ממנו. ואע"פ שאין עמידה לו, אם כן העומד שהוא בלתי תנועה אינו מורה (עד כאן מה שנמצא בכ"י הראשון ולאחריו בא אלפא ביתא מה שנמצא בעמוד מ"ה וזה ההמשך מכת יד שני) על זמן ואין זמן מורה עליו כי לא יושכל. ומן בלתי תנועה לא תמצא תנועה בלתי זמן. והזמן הנקרא עומד או הווה הוא נח לא נע. ואם כן לא יקרא זמן באמת כי אם בשתוף השם שאין עניין בין שני הדברים בשום פנים כי אם קריאת זה זמן. אך הזמן העתיד לבוא הוא עם תנועת הגוף לפי מספר חלקי הזמן הקטנים או הגדולים. והנה הגוף לא יתכן שימצא מבלתי שידבקו לו מקרי הכמות הגופנים השלשה שהם האורך והרוחב והעומק. וגם הם לא ימצאו בלתי גוף ולא כח בגוף אינו נושא אל המקרים הנקראים 169כמות, כבר התירם הלשון ליחסם אליו בשמות משותפים כאמרם ז"ל כמה היא עמוקה הלכה זו, וכתיב על החכמה "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים" (איוב יא' ט'). וכתוב אחר אומר "אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז' כג'). וכתיב "רחוק יהוה מרשעים" (משלי טו' כט'). וכתיב "קרוב יהוה לכל קראיו" (תהלים קמה' יח').

§62ועתה אגלה לך סוד יותר מבואר כבר אמרתי לך כי שם יה"ו מורה על עומק ורוחב והוא אמת. הנה תשאלני איך דימית היו"ד לעומק וקראת אותו נקודה וכל נקודה עגולה והיו"ד אינה כי אם חצי עגול ויש לה ראש למעלה וזנב למטה שזאת היא צורת היו"ד באמת י. ואיך דימית הה"א לרוחב שיש לה בצורתה רוחב למעלה ואורך דבק אל סוף רוחבה כשיעור רוחבה, ואורך נפרד מרחבה מעט תחת ראשה ולה שני פתחים אחד מלמטה בלי צורת רחב ואחד מלמעלה קטן ממה של מטה, ואתה קראת כל צורת הה"א רוחב. ואיך דימית הוא"ו לאורך שהוא קו ישר, הוא"ו כמסמר שראשו מביט לצד אחד והוא עב מלמעלה ודק מלמטה כצורת נחש שיש לו ראש וזנב, ואתה קראת צורתה אורך סתם.