16שער א'
17דע כי חכמי ישראל הקדמונים ז"ל נחלקו לשלש כתות בחיבוריהם ולא בידיעותיהם חס ושלום. כי דעה אחת מיוחדת הייתה להם בידיעת השם על פי השם המפורש. אבל חיברו שלשת מיני חיבור בפירוש [בידיעת] התורה על סדר המצוות. והם: חיבור המשנה שחבר רבינו הקדוש, והתלמוד הבבלי, והתלמוד הירושלמי. ואע"פ שהיו שם מחברים אחרים שחיברו ספרא וספרי ותוספתא וברייתא וכיוצא בהם הכל נמשך אחר אחד מן השלשה שרשים הנזכרים. וכן המדרשות והאגדות ודומיהם. וכולם דעתם מיוחדת שווה בעשיית המצוות, שהן עיקר ראשון להשגה והלמוד של התלמוד. עיקר שני להשגה ותלמוד של החכמה. עיקר שלישי והקבלה המיוחדת בידיעת השם המפורש המיוחד. עיקר רביעי עם ידיעת סתרי סדרי השמות המפורשים.
ולפי זו הדרך, הלימוד המביא לידי שלמות בפירוש התורה (הוא) נחלק לשלשה מינים כמו שזכרנו. והנה רז"ל וכל הנמשכים אחר דעתם לא נסתפק אחד מהם לעולם שום טעם בידיעת השם הנזכרת אבל כולם מסרו קבלה מזה לזה בידיעה זו, בדרך קלה עד שהתפרסמה אצלם ידיעה זו בהסכמה גמורה בלתי מחלוקת. כאשר התפרסם אצלם שהאות הראשונה שבאותיות היא הנקראת בשמה אלף ומספרה אחד גם הוא סימן למספר אֶלֶף ובכל מקום נינקד אלף בניקוד שנינקד אחד אלא שהסדר בם הפוך. והאלפים זו מנוקדת בקמץ וזו 18מנוקדת בסגול. והלמ"ד והח"ת זו מנוקדת בסגול וזו בקמץ, והנה נהפך הסדר. וזה ידוע לכל, שהוא כן ואין מקשה עליו. ואמנם טעמיהם נודעים בקבלה ביחוד מזה לזה. וגם התפרסם שצורת הקמץ והצרי שווה לצורת הפתח והסגול בציור קו ושלש נקודות.
וארבעתם הם שני קוים ושש נקודות והסדר גם הפוך בהם בנקודה אחת יתירה לזה וחסרה לזה ועל זה היו קטון וגדול גדול וקטון קמץ ופתח וטעמיהם נסתרים מאד ונמסרים בקבלה מיוחדת ליחידים ולא לזולתם בשום פנים. כי הטעם המתוק לבריאים הוא מר לחולים והבשר והיין המחיים את הבריא הורגים את החולה.
וככה הן טעמי רוב המצוות כי כל מצווה ומצווה יש לה טעם מעולה מתוק מדבש למכיריו ויודעיו וכן כח מחיה המתים. ואע"פ שאי אפשר להיות כל הטעמים שווים כמו שאין כל המצוות שוות. ואיני רוצה לומר בטעמי המצוות לפי פשוטם כמו שבאו במורה נבוכים. אבל טעמיהם לפי סתריהם והם שלא נתנו להיכתב אבל נמסרים בקבלה לאיש מפי איש עד משה רבינו שקיבלם מפי הגבורה.
ודע כי המצוות כולן יש להן שתי תכליות כלליות. ומפני שהם קשורות זו בזו לפעמים באה בדברי התורה 19והנביאים והכתובים ובמשנה ובגמרא ובמדרשות ובאגדות ובכל חיבור שחיברו רז"ל מרבינו הקדוש עד רב אשי עם הסכמת מי שקדם להם או מי שהיה בדורם או מי שקבל מהם ונמשך אחריהם עד היום, האחת במקום האחרת. כדי לכלול כל אחת מהן בחברתה ולפעמים באה לבדה בעבור עצמה לבלתי הורות על חברתה. ולפעמים באה להורות על שתיהן. וזה הדבר הוא נמשך בהמשך המידות הנקראות חכמה ובינה ושם שתי התכליות הנזכרות אהבה ויראה. כי זו היא זו וזו היא זו וזו מתחלפת בזו. עד שבאה זו במקום זו.
ואחר זה צריך שתדע כי אהבת השם לאדם יתרה מאד מאהבת האדם לשם והיא המשתפת באמת בין שניהם. אבל היראה אין ראוי לומר עליה שהיא מידה משתפת בין שניהם מצד כל אחד ואחד מהם , אלא מצד האדם לשם בלבד. ומזה הצד הייתה האהבה סגולה מיוחדת לאדם יותר מעולה מן היראה. ודע שכל החכמים הראשונים והאחרונים הסכימו הסכמה כללית שהיראה תלויה בשמירת מצוות עשה, וכל התורה מלאה מזו ההסכמה והדעת גוזרת להיות הדבר כן לא זולת זה. ואם כן נמצאת אומר שהאהבה והיראה צריכות לימוד חזק ומפני שהתלמידים נחלקים לחלקים רבים עד שיגיעו אל שתי התכליות האלו צריך שנכתוב בזה שער מיוחד והוא זה השני.