מִקְרֶה

ועשרה חלקי גנוז הם, א' ידבר בשמות של הדברים הנמצאים, יהיו עצמים או מקרים או הנחשבים לנמצאים ונקראים בשמות דומים לנמצאים, עד שהשומעים שמותם יחשבו שהם שמות לדברים נמצאים, כאילו קריאת שמותם אצלם תחייב מציאותם מורגשת או מושכלת לא מדומה. ב' ידבר בשמות הנחלקים לפי הנמצאים, שם מיוחד …

… מושכלת אצלו לא אצלינו, כי אין להשיגה. אבל נשיג מה שראוי לנו לעשות בדרכי מדותינו לפי ספורי התורה ולפי המצות. והתורה ניתנה לאדם ומדברת כלשון בני אדם. והשם יתע' אין לו מדה ואין צורך לו ממנה. כי המדה תאר והתאר מקרה וכל מקרה נוסף על העצם. והשם ית' עצמו מספיק בהמצאת כל מה שהמצא ואינו צריך לזולתו ולא אל כלים. אלא שברא הכלים והחמרים והצורות וחבר הכל, כל דבר לפי הראוי לו. והכרת הצורות הנכתבות כהכרת שאר הציורים, כי אחר המראים יש להם לאותיות …

… האש שמים וחום וראש בעולם ובשנה ובנפש. ומהמים ארץ וקור ובטן בעולם ובשנה ובנפש. ומהרוח אויר ורויה וגויה בעולם ובשנה ובנפש. והנה שמים וארץ ואויר שבעולם גופים ידועים, וכן ראש ובטן וגויה שבנפש גופים ידועים. ואמנם חום וקור ורויה שבשנה אינם גופים אבל הם מקרים צריכין אל נושאים. מפני שהשנה גם כן דבר נשוא בגוף השמש, גם מצד אחר אפשר לומר שגם בגוף הירח, כמו שנאמר בסוד העבור. וכולם חולקים ולהם מכריע בנתים. וכנגדן זכר בכפולות קצוות ז', ובפשוטות אלכסונין י"ב. ואחר כך פתח דרך אחרת …

בשמות של הדברים הנמצאים, יהיו עצמים או מקרים או הנחשבים לנמצאים ונקראים בשמות דומים, עד שהשומעים שמותם יחשבו שהם שמות לדברים נמצאים, כאילו קריאת שמותם אצלם תחייב מציאותם מורגשת או מושכלת לא מדומה. ראוי לדבר הנה בזה העניין בהשגת הדברים המושגים ובכלים שמשיג בהם המשיג, אם הוא בעל כלים או …

… ענייניה וכלל לשונה וכתבה. אמנם העניינים הנמצאים בנפש כל האומה ובנפש זולתה בכלל ובפרט הכל יוצאים ממקור אחד. ואפשר לומר עליהם בכלל שהם על כוונה אחת כללית ראשונה. אמנם הנמצא בה מצד הטבע לא ישתנה בם דבר מצדו, כי אם במקרה. וכבר נודע שהמקרה רובו משותף בין הרצון והטבע, והעניין הטבעי אי אפשר שישתנה מצד הטבע, ואם ישתנה בו דבר לעתים רחוקות, ועל ידי הפלא הרצוני האלהי יהיה על יד נביא להצדיק נבואתו בחלק מחלקי המציאות הטבעי, ולא …

והנה ראשית מציאות האדם הוא מקרה, והוא קרי שהוא שם שכבת זרע והוא זרע לבן. ובהיותו זרע נשתתף בשם עם כל זרע, והלובן מקרה והוא סוד השלג הלבן, והרמז כמעשה לבנת הספיר, ובעליונים כמראה אבן ספיר דמות כסא. אלא שזה מיוחס בשם אבן וזה בשם לבנה, …

… טוב. ועם הטוב השתתף הרע, והרמז "עץ הדעת טוב ורע". ורמז שני כיון שנבראת אשה נברא שטן עמה. ויבא גם השטן בתוכם בלתי מכוון בביאתו, ובא על חוה אחר היותו עמה לא עליה. והטיל בה כח בלתי נקי ובלתי טהור והוא מקרה, והוא מקרה לילה קרי שמו זוהמא הוא, טפה סרוחה היא כי הוגלדה טפה האמצעית. וזה הסוד יגלה לך כח חרטום ואשף וכשדי, כי טפה סרוחה סופה חרטה. וייצר אותו בחרט, והרמז "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" (בראשית ג' טו'), ואור כשדים ידוע. ולפי מה …

… שכל הלשונות אלה הם מקומות מבטאם והמוצא שלהם טבעיי, וכל אות שבמבטא א' מניעה אותה בטבע. ודע כל מה שאתה מוצאו בזה האיש מזאת האומה, ואתה מוצאו בכל איש מכל אומה, ואינו משתנה בעצמות, כי הכל אחד הוא הנקרא טבע. ומה שמשתנה בם הוא הנקרא מקרה, וזה כי הדבור באדם טבע הוא, ושיהיה מדבר בצירוף האותיות גם כן טבע הוא. והדבור כולל שלשה דברים והם שם ומלה ופעולה. ואמנם שיקרא זה האיש זה הדבר בשם זה הידוע אצלו ואצל אומתו. וזה הפועל בצורה הזו הידועה, וזה …

כבר התפרסם לכל בעלי הלשונות שהלשונות דיבורם נזכרים בפה, להורות בם על עצמי הדברים הנמצאים ועל מקריהם. ואין דבר בכל המציאות אלא מה שהוא עצם או מקרה. והעצם יחלק לחלקים והם עצם נפרד ועצם מורכב. וכן המקרה נחלק לחלקים והם מקרה נפרד ומקרה דבק. והשם שיורה על העצם יחלק לחלקים שם אחד ושם מורכב, וכן המורה על המקרה. ועל כן ראו חכמי הלשונות שכל השמות בין עצמיים …

… נאמר על החי ועל המת ועל המצויר בכותל. וכבר יאמר על הנראה במראה או במים, אבל אותו אין לו מציאות כי אם בדמיון. ואנחנו דברנו בנמצאים, אלא שהשיתוף בין אלה הנקראים בשם אחד אינו מצד הדבר המקיים עצם כל אחד מהם, אבל מצד מקרה שקרה להם, והוא צורת התואר כלומר תבנית הגוף. וידוע שאין התבנית מקיים עצם האריה האמיתי, כי אם צורתו הטבעית הפנימית שהיא הנפש החיה הזנה והמרגשת. ולא נשתתף בזה האריה החי עם המת, ולא עם המצויר כי אם בשם אריה לבד.

… וכיוצא בם. ואלה העניינים גם כן הנמצאים בפעולות הטבעיות יקראו מקריות כמו שיקראו עצמיות כי אינם עצמים אבל קראנום עצמים. מפני היותם מתמידים עם העצמים הנושאים אותם ולא ימצאו בלעדם בפעל כלובן בשלג והשחרות בזפת. וקראנו המקרה הקורה לעצם עת מהעתים. ועוד נעדר ממנו כחום למים וכלחות לדונג וכיוצא בם מקרים עתים. ואלה הדומים להם הם הפעולות הנמצאות בטבע ונקראו טבעיים ונמצאו מחויבים הטבעיים באלה המקריים הנזכרים הקורים לטבעיים בהתהפכות לעתים ונקראו מקריים. …

וכבר נודע כי שם הוא סימן מורה על מציאות עצם או מקרה. וסוד הש"ם, ה'וא ש'מו מ'לכותו, ועוד הו"א ש"ם מלכו"ת, סופי תיבות וראשי תיבות ותוכי תיבות הש"ם אמ"ת וכל"ו, והאמ"ת מושכ"ל, והא"ם מושכל"ת, והש"ם כל"ו אמ"ת, והאמ"ת כל"ו ש"ם, והמושכ"ל אמ"ת. והסוד הוא זה הבינהו, …

… בעליונה שבכל מדרגות המציאות. ידענו גם כן מזה שהכל נמשך אחר עצמו, וכל מה שידומה מהתוארים המיוחסים אל עצמו, כולם נמשכים אחר עצמו, אחר שאין בעצמו שום הרכבה, שאם היה מורכב לא היה מחויב המציאות בבחינת עצמו. אבל בבחינת שני חלקי הרכבתו וכל הרכבה הוא מקרה שקרה לנרכב, וכל נרכב יש לו מרכיב. וכל זה כבר התבאר במופתים בספרי החכמה, ואם כן כל שם שיורה עליו יהיה שם מורה על מציאותו או על הבדל שבו נבדל מזולתו. וזהו מנהג הוראה על העצמים הנבדלים בהבדלם, או יורה על תואר …

… הכללי, ואז האות בעל שני שמות. שמו האחד הכללי אות מצוי בפועל, ושמו השני הפרטי, אל"ף על דרך משל. ואם כן שמו הפרטי הוא אשר הבדילו מהכלל, והוא אצל הכלל כצורה לחומר במקרה. מפני שהכלל קיים והפרט הווה ונפסד, והקיים הוא העצם וההוה והנפסד הוא המקרה, ר"ל שקרה לו מקרה ההויה ומקרה ההפסד. והפועל צורת אות בדיו הוא אשר הוציא מה שהיה בכח אל פעל, והוא הסופר הכותב בקולמוס. והיה העט כמו כלי אמצעי ביניהם, שבו תקן הסופר צורת האות כפי כוחו ורצונו. והתכלית הוא …

… הפועל לא נשלמה כוונתו ולא הגיע אל התכלית האחרונה אשר היא המכוונת באמת. ומפני שתגיע התכלית ההיא הורה השכל לסופר המשכיל להוסיף צורה על צורה כדי להשלים כוונתו ולתת כח קרוב וחזק למעיין להבין מהרה כוונתו. והוא עניין התנועה המקרית הנוספת על האות, או אמור התנועה הרצונית. וזה כדי להעתיק מה שהוא חקוק על ספר מהספרים ממקומו ולחקקו עוד בלב המעיין בו. וידוע שהאותיות אין להם תנועה בעצמם, ועל כן נתן השכל על פי הטבע כוחות בכלל הפה, להמציא האותיות …