§152קיבהקדמה

§153משכיל עבוד מאהבת השם                    וביה שמו קדוש והנצל

§154קיגעיון לבך שים בזכרון שם          לא יעבר גופך כדמיון צל.

§155עבודת השם מאהבה היא העבודה המרוצה והמקובלת באמת, והיא תכלית השלמות האחרון, אשר בעבורו נברא כל חי משכיל, ומצדה האדם אדם. וידוע ומבואר לכל בעל דעת כי העבודה ההיא האמיתית אי אפשר לשום אדם להגיע אותה בבלתי רוב החכמה, ואחר הרגל גדול מאד וזמן רב עד שוב ההרגל הרצוני כח טבעי. ומפני היות האדם חזק בימי הילדות והשחרות באהבת העניינים האנושיים לפי רתיחת דמו ולפי הפלגת חום לבבו, ואין כלי לו לכבות זעמו הושמה לו להכריחו ולבלות יצרו ולהחליש כוחו. כאמרם ז"ל בעניין יפת תואר לא דברה תורה לסוף דעתו אלא כנגד יצר הרע. ואמר החכם ירדה תורה לסוף דעתו של יצר הרע, ואין ספק שכל המצוות הן כדי לעמוד כנגדו ולהטיל עליו משא כבד להתיש כוחו. ואפילו שהוא תש כח ברוב ימים ואינו חפץ באשר כבר רצה ומואס מה שבחר בו בימי הבחרות, ומכיר עניין הפחיתות אשר טרח אחריו כרצונו ובטבעו, ומפני שהש"י צוה להנהיגו בעול כבד והוא עול תורה. על כן הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ. והנה קבלת עול תורה היא קבלת עול מלכות שמים, וראוי שלא להסיר העול ההוא אשר הוא רביד הזהב באמת מעל הצואר לעולם, כמו שנאמר "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך" (דברים ד' ט'). ופרשו בו חכמי האמת, הוא אינו חייב עד שישב לו ויסירם מלבו, כלומר עד שיפרוק עול תורה מעל צוארו וישכח מה שראה לבו והרגישו עיניו. ולעולם חייב העובד מאהבה שישים תכלית פעולותיו וכל תנועותיו וכל מחשבותיו וכל דבריו שורש לאהבה ותהיה האהבה המורגלת ההיא מולידה ממנו פירות חדשים בכל עת לחדש האהבה האמיתית האלהית, ואפילו בעת היותו מתעסק בצרכי חייו ההכרחיים. ולא יביט זולתי הצריך לו, וגם צריך לו להשים נפשו בכפו בכל רגע ולהזמינה כדי להשיבה טהורה למי שנתנה לו טהורה. ואם יקרו מקרים אל יבהל בעצמו מהם, ואם יכריחנו טבע כובד המקרה ייסר יצרו ויכבשנו ויפתנו בתחבולות ובשוחד גדול, עד שיתרצה בהם וישנא השקר ויאהב האמת. כי האוהב את השם באמת ויי' אלהים אמת. ואם יכריחנו עניין ויתחבר עם אוהב השקר ישא עיניו למקום עד שירוחם וייפרד מהם.

§156ודע כי האוהב מאהבה הוא לבדו ראוי להתהלל בשהוא עבד יי' (חסר שורה) והוא מלך בשר ודם. נמצא מסוגו וממינו ומדרי עולמו נברא כדי לשמשו יען אשר גם הוא נברא כדי לשמש את בוראו. והוא כהן לאל עליון ואין אהבתו קידעם בוראו תלויה בדבר בטל, כמו שאין אהבת בוראו תלויה בדבר בטל. אך האוהב והאהוב קיימים לעד וכן האהבה קיימת ביניהם לנצח. ועניין עבודת האהבה ושיתופה עם היראה אשלימנו בסוד סוף זה החלק שהוא סוף זה הספר, ובו אחתמנו. כמו שבו חתם הרב ז"ל בספרו, מפני היותו זה הסוד שקול כנגד כל הסודות שזכר במאמרו הנכבד. והקדמתי אני עליו זאת ההקדמה בקיצור מפני היותו הגדול שבכל סתרי תורה.

§158הסברהסבר המהדיר: תם ונשלם

§159יום אחד בן ואח אין לו.           גם בשנה אין לו שני

§160יום ארוך הוא לשם כולו.            שבת ושמו מעשר עני.

§161החלק השלישי-שמו יום כפור. "שלשה אלה בני נח ומאלה נפוצה כל הארץ" (בראשית ט' יט').

§162סוד ראשון-נודע מתחילת חלק שלישי מן ההקדמה.

§163עיקר סוד מלות סתרי תורה-זכרם הרב ז"ל בהקדמה ההיא אשר הקדים לפני התחילו מעשה מרכבה בחלק ג' עניין דרכי סתרי תורה. והוא מה שרמזו בו חכמי האמת, ומה שראוי למשכיל להשתדל בעניינו, ואיך הוא חייב להתנהג בדרכי סתרי תורה עם שאר המשכילים שבדורו ועם יתר העם. והוא שאמרו הרב בהקדמה הנזכרת, שעיקר הכוונה בזה המאמר לבאר מה שאפשר לבארו ממעשה בראשית ומעשה מרכבה, ושאלו הדברים מכלל סתרי תורה. ועוד הורנו מדברי רז"ל אשמת מי שמגלה סתרי תורה, ושכר מעלימם עצום מאד. ואע"פ שהם מפורשים לבעלי השכל, הביא דבר המובן ממלות "ולמכסה עתיק", וראייתם על עניין זה מהם הם אומרם למכסה דברים שגילה עתיק יומייא, ומאי נינהו, דברי תורה. ואמר על זה כולו הערה באמרו והבן שעור מה שהעירו אליו אם יש בלבך תבונה. והכוונה בזה הוא שהעירנו הוא ז"ל מתוך דברי רז"ל שמה שנקרא סתרי תורה אינו עניין נסתר אבל הוא נגלה, ואע"פ שאינו נגלה להמון כמו שאינו נגלה לחיים שאינם מדברים, אבל הוא נגלה ליחידים לבד ומספיק במה שכוונת השם עליו, שלא כיוון לגלותם כי אם לחושבי שמו והם יראיו הישרים ונביאיו, כמו שהעירו הכתובים עליהם. ככתוב "סוד יהוה ליראיו ובריתו להודיעם" (תהלים כה' יד'). וכתוב "כי לא יעשה אדני אלהים דבר" וגו' (עמוס ג' ז'). הא לך מבואר שהכוונה האלהית בנתינת תורתו האמיתית לנו היא לגלות סודו לחסידיו ולא לגלותם לבהמות ולשדים ולמזיקים ולקופים ולקפיפים קטזולעטלפים, אשר לא באו בסוד יי' ולא ראו אור גנוז. שאילו היה כן כל חי משכיל בטבע (חסר שורה) ואין הדבר כן, אבל הוא קרוב להיותו הפך והוא העולם הזה דומה למצרף הכסף ולכור הזהב, לכשיזוקק בו אדם ויזדכך הזכוך הראוי לו אחר נסיון ובחינה הוא אשר ראוי לבדו לגלות לו סתרי תורה ולזולתו נמנע. כי מה יועיל אור השמש בחצי היום למי שעיניו כהות כעיני העטלף, והוא האור נסתר ונעלם ממנו, ואם הוא מאיר בתכלית תוקף זהרוריתו. ועל זה נאמר "מצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות יהוה" (משלי יז' ג'). ונאמר "צרופה אמרתך מאד ועבדך אהבה" (תהלים קיט' קמ') ונאמר "אמרת יהוה צרופה מגן הוא לכל החוסים בו" (תהלים יח' לא'). ואמרו רז"ל על זה הבחינה, מה שזכר הרב בחלק ג' בפרק כ"ו והוא אמרם, וכי מה איכפת לקב"ה בין מי ששוחט מן הצואר ובין מי ששוחט בעורף, הוי אומר לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות, שנאמר "אמרת יהוה צרופה מגן הוא לכל החוסים בו". והוא מה שבארתי לך שהעולם הזה הוא כמצרף באמצעות התורה, שאמיתת מציאותה צרוף האותיות, שסודם בגימטריא שבעים לשונות בצרוף האותיות הנקראות בשבעים שמות ונכתבות בשבעים כתב, וכל כתב שבעים. והנה שבעים שמות כתובות בחשמל וחתומות בשמו ובשמות חותמו.

§164ופירש הרב על זה מבואר שם והוא מופלא. ולפי זה העניין אין סתרי תורה ראויים כי אם לאוהביהם. כדי שיתגלה לו האמת הצריך לאוהב ההוא האוהב את השם מאהבה, עד שידע העניינים שהם אמצעים בינו ובין אהובו וחשוקו ית'. וישתדל בכל יכולתו להחזיק האהבה והחשק הראשון שבין שניהם. והעניין המביא לידי כך והמקיים זה בלב האוהב, הוא תלמוד תורה ומעשים טובים, ולא דבר אחר זולת זה ויתחזק בכל יום ויום לאדם בחקרו בלמודו האמיתיות כולם האפשריות לו בהשגתו, כי כל מה שתוסיף דעתו להשיג דבר מהדברים ההם העליונים הנסתרים והנעלמים מחבריו, הוא יוסיף מעלה ושלמות בשכלו, ושמחה ותענוג בנפשו. ועל כן ראוי למסור לאוהב זה ולדומים לו סתרי תורה, וכן ראוי להסתירם מזולתו. ולפי זה הטעם היה ראוי שלא היה כותב אדם דבר מהם אלא היה מוסרם פה אל פה בקבלה מספקת לראוי. אלא שהרב ז"ל בחן הרבה מחכמי דורו מאותן שחשב לקבל מהם קבלות נפלאות וחכמות אמיתיות ומצא בפיהם קול ורוח ודבור, אבל לא רוח הקדש ולא דבר יי'. וראה שהקבלה האמיתית האלהית המחיה את הנפש המשכלת כמעט קט נשכחה מן הדור ההוא ונפסקה לגמרי ואין משגיח אליה.

§165קיזוכן גם אני בחנתי וראיתי בדורי זה ומדת הדין גוזרת הסתרת פנים. "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים לא' יט'). ונתן הסבה עוד פעם שנית לגלות הכוונה כולה אחר שזכרה פעם אחת. והוא שתחלה אמר "ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אותו" (שם). ומנין כי בריתו זאת היא ידיעתו ית', מאמרו שם חרון אף ועזיבה והסתרת פנים ככתוב, "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם" וגו' (שם). תחת וזנה אמר וחרה ותחת ועזבני אמר ועזבתים ותחת והפר אמר והסתרתי. ובסוף נתן סבת זה כולו באמרו ית' "ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני כל הצרות האלה" (שם). ואמר "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אחרי אלהים אחרים" (שם). ואחר כן צוה לכתוב שירה בזו העדות, וצוה למשה ללמדה בפרוש כאמרו ולמדה ואומרו שימה כלומר פרשה וסדרה להם עד היותה מצויה וסדורה בפיהם, ותהיה לעד ביני ובינם. ומה שנתן סבת העזיבה הנזכרת הוא אמרו "ואכל ושבע ודשן" (שם). והנה כי זה כולו מביא לידי ע"ז, ואין לך ע"ז גדולה מעזיבת האמת ושכחת השרש והרחקת העיקר.

§166וכבר ידעת מאמר הרב בעניין ע"ז בחלק א' בפרק ל"ה ובפרק נ"ג, ומה שזכר שם על עניין חרון אף וכיוצא בו, ומשם תבין כל הכוונה הנזכרת פה. וכשתעיין בעיקרי השירה ר"ל שירת האזינו אשר היא לעד נאמן בינינו ובין השם תמצא כי רוב האשימו אותנו הוא בעבור סכלותינו ושאין אנו חכמים. כאמרו שם בתחילת האשימו אותנו "שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתול הליהוה הגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך" וגו' (שם לב'). ואחר כן "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור" וגו' (שם). והנה מה שזכר שם הוא מה שצונו לדעת סוד עולם שנה ושנשאל עליהם לאבות ולזקנים, זקן זה שקנה חכמה דעה קנית מה חסרת דיעה חסרת מה קנית. וצונו לדעת מה טעם אנחנו חלקו ועמו. ואמר "בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם" וגו' (שם). "כי חלק יהוה עמו" (שם). הנה הגיד לנו הסבה ית' ואם היא נסתרת מאד, והורנו קיחנפלאות בסבה זו כאומרו "בהנחל עליון גויים בהפרדו" (שם). זכרו י"ב גבולי אלכסון לי"ב שבטים. א"כ כבר הגיד לנו סוד ההשגחה בנו שהיא כנגד כל העולם כולו. ועל צורת יעקב אבינו חקוקה בכסא הכבוד והיא צורת אב אחד ולו י"ב בנים וב' נשים וב' שפחות ובת אחת ושמה דינה. ואני אפרש לך זה הסוד. צורת אב אחד תם ושלם ומטתו שלימה והוא יושב אהלים, משמש בית אולפנא, כלומר לומד ומלמד תורה. ויש לו אח אחד שנולד עמו בבטן אמו, והנה הוא "בבטן יעקב את אחיו ובאונו שרה את אלהים" (הושע יב' ד') מפני היותו יושב אהלים. ומהבטן יש ביניהם קטטה ומלחמה. "ויתרוצצו הבנים בקרבה" (בראשית כה' כב') בבטן רבקה אמם. "ותלך לדרוש את יהוה", ואזלת למתבע אולפן מן קדם ה'. "ויאמר יהוה לה שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבד צעיר", אלה הם מטטרון וסנדלפון שהם שני מלאכי השרת אחד טוב ואחד רע, הצדיק שמו יעקב, והרשע שמו עשו. ועשו יצא הראשון באמצעות הדם ועל כן הוא "אדמוני כלו כאדרת שער" אדיר ותקיף וחזק כצורת שעיר וצורת שד ושטן ומזיק בכל בעל רוח סערה, הוא איש שעיר "ואחר כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו", ידו זו גבורתו וכוחו, היא דבקה וקשורה ואחוזה בגלגל אחיו עשו, הוא בעל המעשה. עקב מלשון מעוקב והוא סוף העליונים "איש שעיר" משתער, וסופו למות. "ולמה זה לי בכורה" ובסבת זה שסופו למות. ואע"פ שהוא בכור "הנה אנכי הולך למות" ואין בכרה ולא ברכה. הבכרה מכרה בשבועה לאחיו, והברכה רמהו ולקחה לו, "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכרתי לקח והנה עתה לקח את ברכתי". מה שהוא איש חלק ולקח בכרה וברכה, ויש לו חלק "כי חלק יהוה עמו יעקב חבל נחלתו". ואע"פ "שידו אוחזת בעקב עשו", "הידים ידי עשו" אך "הקול קול יעקב". ושניהם מתגדלים יחד זה חיצוני וזה פנימי, "ויגדלו הנערים ויהי עשו יודע ציד איש שדה" חיצוני, "ויעקב איש תם יושב אהלים" פנימי. ואעפ"כ יעקב ממהר למצוא ציד ומביאו לאביו יצחק. והב"ה צועק על גמל ורוכבו ומברכו להיותו מקבל טל דגן ותירוש "יעבדך עמים ישתחוו לך לאומים הוי גביר לאחיך וישתחוו קיטלך בני אמך אורריך ארור ומברכיך ברוך". ובבא אחר זה קבל הברכה לעצמו, והוא היותו נכבד ממנו "הן גביר שמתיך לך". והיו כל אחיו עבדיו "ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים". ושיושלמו לו כל צרכיו, ולא יחסר לו דבר "ודגן ותירוש סמכתיו". אחר זה מה נשאר לאחיו "ולך איפוא מה אעשה בני". על יעקב כתוב "ויברכהו", ועל עשיו כתיב "ויען", כלומר נתן לו תשובה לדבריו בלא ברכה. ואין שם שום שם כי אין השם אתו, אלא "הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל". זכר לו מקום מציאותו ועניינו ובאמת כי מושבו בשמני הארץ וטל השמים למעלה ממנו, אך לא עליו "וטל השמים מעל". ועוד התחיל לפרש כוחו "ועל חרבך תחיה" היא להט החרב. "ואת אחיך תעבוד" זה בעל כרחו.

§167ועתה זכר עוד העניין המסור בין שניהם לפי המשפט, והוא אמרו "והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צואריך" זה עול תורה. וכן תרגם אונקלוס אשר ידע הסוד בלא ספק. והפשט גם כן אמת בין יעקב ועשו, והשנאה קיימת ביניהם "וישטום עשו את יעקב", והוא על הברכה אשר ברכו אביו. ויעקב ברח מפניו ועוד חזר במרמה, אחרי הולידו בנים והתחזק כוחו, ומביא לו מנחה ונותן לו שוחד כדי לפייסו, "קח נא את ברכתי אשר הובאת לך", "כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני ואחרי כן אראה פניו ואולי ישא פני" בשיתוף שם פנים בחלק א' פרק ל"ז. ויקח את נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו טרם הולד בנימין ואחר לידת דינה הם שתי כוחות עליונות מעולות, ושתי כוחות פחותות מהם תחתונות. שני האחים, השכל האנושי אשר הוא אח קטן לדמיון, ואתו הבכורה והברכה והבנים והתולדות והנשים והשפחות והבת תולדותיו, הן מחשבותיו הנחלקות לי"ב חלקים מעולים, ולו בת אחת לבד, מחשבה אחת מבלבלת ומזנה עם שכם בן חמור, היא מחשבת יום הדין. והנשים שתי רוחות יי' ורוח דעת ויראת יי' והשפחות שתי רוחות חכמה ובינה רוח עצה וגבורה. ועם כל זה תדע שאין המקרא יוצא מידי פשוטו, כי הנגלה והנסתר טובים שניהם כאחת, ומזה התבאר לך הסבה מדוע אנחנו בני ישראל "חלק יי'" יותר משאר האומות. והוא בעבור חמדינו החכמה שהיא התורה, ועל כן בהתרחקנו ממנה השם צועק ואומר "קכצור ילדך תשי ותשכח אל מחללך" (דברים לב' יח'). ואומר "כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה" (שם). תחת אומרו עלינו "עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (שם ד' ו'). ואומר "לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם" (שם לב' כט').  הנה צעק הכתוב על חסרון עצתינו ותבונתינו וחכמתינו ושכלינו ובינתינו. ועל זה נכתבה השירה לעד. אמנם בשובינו אל יי' בחכמה אמר הנביא עלינו "ונתתי לכם רועים כלבי ורעו אתכם דעה והשכיל" (ירמיה ג' טו'). ובעבור חסרון מציאות רועי דעה ובינה והשכל גלה הרב לאשר יקבל מדבריו מה שגלה כי כוונת השם המבוקשת ממנו היא הדעת. "ורחמנא לבא בעי" והוא השכל.

§168ועליו התחיל השם בעשרת הדברים בעניין מושכל ואמר "אנכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך" וגו'. ובדבור השני הזהירנו על ההפך, שהוא עבודת זולתו והיא עבודת ע"ז, כאמרו "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". ותרגומו "בר מני" והורנו שאין השם מקנא כי אם בע"ז שהיא כנגדו לפי אמונת עובדיה, ומחשבתם בהפך המחשבה האמיתית. כאומרו עליה "כי אנכי יהוה אלהיך אל קנא פוקד עון", ועל זה אמר הרב שכל כוונת השם בנתינת התורה היא כדי לדעתו בהשגות שכליות וכדי להרחיק ע"ז ולמחות זכרה מהלבבות, שכל הכופר בע"ז כאילו מודה בכל התורה כולה. ועל כן בא בשני דברות הראשונות "אנכי יהוה אלהיך" ומלת "אנכי" מורה על חיוב מציאותו ית' ומלות "יהוה אלהיך" מורות על מה שאפשר להשיג ממהותו על ידי שמותיו. וזו היא ידיעת השם. ועניין "אשר הוצאתיך" מורה על השגחתו ית' בנו.  אמנם עניין הרחקת ע"ז והוא כל עובד שום עבודה לזולתו או עובד עבודה שאין הכוונה בה להגיע אל ידיעתו. ועל כן אמר בזולת עבודתו קנאה כאמרו במקום אחר "כי יהוה אלהיך אש אכלה הוא אל קנא" (דברים ד' כד'). כלומר מי שעובד זולתו אין לו חלק עמו ית', ורוב אהבתו לקנאות לכבוד שמו על הבוטחים על חילם וברוב עשרם יתהללו.

§169וגיליתי מה שחייבתני הכרחתו שלא להסתירו. ולא השגיחה קנאתי האמיתית בגנות עם רב, כנגד איש אחד מיוחד, עובד את השם מאהבה כאברהם אבינו אשר אהב רב. כי הנה משה שקול כנגד כל ישראל, ויום כפור קכאשקול כנגד כל ימות השנה. והוא מיוחד והוא לבדו מספיק לכפר על כל חטאת השנה, כן זה מיוחד אשר יוציאוהו דברי מכח לפעל בעבור מה שהועלתי לו לבדו, יתכפר לי מה שהזקתי זולתו. ואם עלה מספר הנזקים לעשרת אלפים סכלים נגד תועלת אחד מעולה, אוהב האמת באמת. ועל זה אגיד עניין מלת סתרי תורה, ואומר כי עניין סתרי תורה בא על שני עניינים שהם שווים במבטא ונחלקים בפתרון ושרש שניהם באמת יסתר והוא נסתר שהוא עבר מבניין הקל מהשלמים, מורה על סתירת עניין בנוי, כגון בנין והיכל וכיוצא בהם. וכן יורה על סתירת דברים באמרם ז"ל "שלמה לא דייך שדבריך סותרים את דברי דוד אביך אלא שדבריך סותרין זה את זה". ומזה המין הוא מה שזכר הרב ז"ל בחלק א' לפני התחילו פרקים בהקדמה, והיא סבות הסתירה או ההפך. וזה המין מורה על סתירת עניין, יבוא לעולם מבניין הקל, וצריך לדקדק בו עם כל זה אם בא בשום מקום להורות על עניין שני, והוא עניין הסתרת דבר והעלמתו. אך מה שיבוא ממין ההסתרה, יבוא במשקל הפעול ויהיה מהבניין הכבד הנוסף בה"א בראש המלה, כגון "הסתיר". ויהיה זה סתר וזה הסתיר, כאילו זה פרץ וזה העלים. ועל זה בא מלת סתרי משותפת לשני העניינים, להורות אמיתת הכוונה בהם כלומר סתרים וסותרים. והוא שהנסתר דומה להמון כסותר הנגלה, ואינו כן מצד אחד, והוא כי התורה כולה נחלקת לה' חלקים ועל כן נכתבה בה' ספרים. החלק הא' ספור היצירה, הב' ספור היצירה בהשגחה, והג' ספור עצת המשותף ביצירתו איך ינצל מן החלק הנגדיי לו, בעשיית המצות ובהרחקת העבירות, והד' ספור הפחדת הגמול והענש, והה' ספור מהות הגמול והעונש. וכל אלו המינים ימצאו בכל ספר וספר מן הה' ספרים בעניינים מפוזרים כשידוקדקו ויקשרו קצתם בקצתם.

§170ואם כן לפי זה עניין הנזכר המעולה חייבה החכמה האלהית אשר התורה נשפעה ממנה כדי לגלות בה מציאותה, שיהיו בה דברים סותרים אלו עם אלו, ומסתתרים אלו בתוך אלו, עד שיהיה הדבר המובן למעיינים עליה, ר"ל חכמי פשטיה, הוא מה שדעתם סובלת בתחילת מחשבה. וזה כולו בתכלית המעלה להשאיר התורה הגלויה המפורסמת ביד המון חכמים ופתאים משכילים ושכלים צדיקים ורשעים יחד לעולם ועד, כל עוד היות העולם קיים. וגם הושמו בתוכה תפוחי זהב גנוזים בתוך משכיות כסף, ומרגליות ואבנים טובות נסתרים בחדרי בטנה ונעלמות בהיכלי אותיותיה, עד אשר לא ימצאו מטמוניה כי אם למחפשיה ולדורשיה ולחוקרי סודותיה ולשואלי נסתריה ולאוהבי תעלומותיה באמת. והכוונה בזה להשאיר התורה האמיתית ביד היחידים, שהם סגולות ההמון ומבחר המין האנושי. עד שישיג האיש המיוחד משפעה סוד השם המיוחד וסתריו, ויקבל מהשם עונג ומעדן ושמחה וששון ותענוג הנאה שאין בלתה, וקנה על יד מה שהשיג מאמתת קכבהתורה מזיו השכינה בחייו, ואם יש לו מונעים, ואחר מותו בלתי מונעים לעד. והנה שם "תורה" גם כן הוא משותף, שהוא תחילה שם על אותיות כתובות ועל החומש כלומר "ספר תורה". ועוד הוא מעניין הוראה, כלומר שהוא מורה לכל אדם הדרך אשר ילך בה כל ימי חייו. אך באמת שמה האמיתי הוא מלשון חקירה ועיון, כי הוא שם פועל עומד מבניין הקל, כאומרך תורה תורים, תורה תורות, כמשקל תולה תולים, תולה תולות. כי שרש זה תל"ה, ושרש זה תר"ה. והוא מלשון עיון מרגל שהוא מחפש כל סתרי הארץ. כמו שבא במרגלים "התרים את הארץ" (במדבר יד' ו') מעניין "לתור להם מנוחה" (שם י' לג'), "תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי ולבי נוהג בחכמה" "ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה" (קהלת). ומזה תבין שנקראת "תורה" מפני שבאמצעותה יש בנו השגחה מהשם, להוציא בה שכלינו מן הכח אל הפעל. ולפי זה נאמר שהיא תורה וחוקרת ודורשת על עדות הלבבות ומלשנת ומרגלת. ועל כן היא קרויה לשון הקדש ורואה ומגלה עריות וצורפת הדעות והאמונות והמעשים. וכבר יקרא גם כן נר ואור ונפש, כלומר נשמה ושכל וזיו וכבוד והוד והדר ותפארת וחכמה ותבונה ודעת ומדע והשכל. ודומיהם ובית יי' ומקדש יי' והיכל יי' וכיוצא בזה ומהם הכל. "נר אלהים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן" (משלי כ' כז'). ודרשו בו רז"ל, חופש כל חדרי בטנה של תורה. "באור פני מלך חיים" (שם טז' טו'), הם חיי הנפש. וכן נאמר "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר" (שם ו' כג'). וסוד אומרו "מצוה ותורה" כסוד אומרו בתורה "והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" (שמות כד' יב'). וסוד הכתיבה תבינהו מן "כתבם על לוח לבך" (משלי ג' ג'). גם סוד הלוחות והיותם מעשה אלהים, והנם של סנפירינון היו "כמעשה לבנת הספיר" (שמות כד' י'), הנאמר על החמר הראשון שבו התורה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה בסוד המרות השחורה והלבנה. הלוחות שבהם התורה חקוקה בטבע מוכן ובכח קודם שתנתן, ובהנתנה נעשית אש אוכלת אש, "כי יהוה אלהיך אש אוכלה הוא" (דברים ד' כד'). על כן "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו יהוה באש" "ודבריו שמעת מתוך האש" (שם), והיא אש מאירה ואור בהיר. ומזה העניין "ויאמר אלהים יהי אור" אלה סתרי קכגתורה הם באמת לחכמים, וסותרי תורה לפתאים בלא ספק. ועל כן נקראו בזה השם כמו שבארתי.

§171סוד ב'-נודע מראש חלק ג' מפרקי המרכבה ומחלק א' מפרק ס"ט ופרק ע"א ונ"א ומחלק ב' מפרק וכ"ט.

§172עיקר סוד מעשה מרכבה ועניין מרכבה-דע שבכל מקום שתמצא עניין מרכבה או הרכבה, הוא על דבר נמצא מורה שיש לו ממציא, ונברא שיש לו בורא, ומורכב שיש לו מרכיב. שהמורכב לא הרכיב עצמו. וכבר הודעתיך סוד ממשלת רוכב בחלק א' בסוד י"ג וממנו תתעורר אל מה שאגידהו לך פה ממה שזכר הרב במרכבה. שכוון להודיענו ממנה מה שהודיע יחזקאל ע"ה, אלא שדבריו הם סתומים וחתומים ושעריהם נעולים בפנינו ולא היה בידינו מפתח לפתוח בו, עד שקם הרב ז"ל ומסר בידינו מפתח הרעיון, והערנו לפתוח בו רוב השערים הסגורים בכל דברי הנבואה. בהגידו לנו ז"ל כי יש בדברי החכמים כמוהם שמות משותפים אין קץ. ובזה פקחנו עינינו וראינו אור בהיר זוהר מזהיר, והכרנו עניינים רבים באמתתם. וכאשר עשו הנביאים והחכמים, עשה גם הוא אחר פקחו עינינו. ומזה הוא מה שזכרנו בעניין אומרו בפ"א בחלק ג' "זה ידוע שמבני אדם אנשים שצורת פניהם דומה לצורת אחד מבעלי חיים". והפתאים שלא הבינו דבר זה מדבריו, ואע"פ שמתפארים בהם שהשיגום, הפכו כוונתו וחשבו כי באומרו "שצורת פניהם" אמר בכוונה על תאר פניהם, "ולא זו הדרך ולא זו העיר" (דומה לכתוב במל"ב ו' יט'). כי זה סמיות עניי הדעת, אבל כוונתו מובנת ומושכלת ונודעת למשכילים, כי לא זכר זה בלשון צורה, אלא על השגת השכל, לא על התואר. כמו שבאר בח"א פ"א בעניין "צלם ודמות", ומשם תבין זה. וכן תבין פנים מדבריו בח"א פל"ו, וכן דמות תבינהו מח"א פ"א. וממה שרמזתי אני עליהם במקומם תעיר לבך, ומזה תקבע יסודות, ועליהם תבנה בית המקדש החרב ותוריד השכינה לארץ לשכון במקומה כאשר שכנה טרם נסיעת המרכבה ממנה. ואז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא. ודע כי ד' חיות המרכבה הם בלא ספק בשמים והם ג"כ בארץ והם ג"כ במין האדם והם ג"כ באיש האדם. ומה שבשמים יובנו כשמות המשותפים ומה שבארץ יובנו במשלים ומה שבמין יובנו בהשאלות ומה שבגוף יובנו בצרוף הגוף עם הנפש וכוחותיה. ובהשגת דמות האדם אשר עליהם למעלה מהכסא אשר על הרקיע. ואם תשיג מה שבאיש תשיג את כולם, שההרכבה האחרונה היא ההרכבה אשר באיש, והיא התשלום והתכלית והחתימה. ועל זה אמר הרב "עד שנראה איש כאילו פניו דומים לפני אריה", כלומר שיש איש שמציאות עצמו כמציאות בריה חיה והיא עזה מאד. ואחר מציאותו כבריה חיה, והיא קכדשור או חמור עגל וכרוב. והוא מנגח בקרניו, ומתנועע בנערות כילד, כתרגום כרביא. וגזרת שור משורר וכן מעיין, כתרגומו תורא מתייר. ורגל מן רגל עגל ושור, והסתכל בעגולו וגלגולו אשר גלגל ומגלגלו וחושב שיש לו במה שיסמוך עליו כשורה וכחומה וחושב שרגלו רגל ישרה ועדין נשתייר מישורי העגול. ואחר מציאותו כבריה חיה והיא נשר, עולה במהרה ונושר ונופל, "ובוטח בעשרו הוא יפול" (משלי יא' כח').

§173אמנם יש איש אחר שמציאותו כמציאות בריה חיה מדברת, והיא אדם וזה קרוב להדמות לאשר למעלה מן הכסא. כי הוא ממינו וזהו המתעסק במצוות, שהוא למשכיל מאד. ואם  יתעורר לשמרו בשכלו יקרא בשם המיוחד שבמינו בכח מלולו, והוא חשמל ויהיה מכלל העליונים ומכלל התחתונים. ואחר שהודעתיך זה במין עוד אודיעך מה שבאיש, שהוא פרט המין. ידוע שגוף האדם מורכב מד' יסודות, והתחייבו מהם כוחות ורוחות באמצעות הצורה הטבעית האנושית. והכוחות הציוריות הם ד' ראשונים במספר אותיות אהו"י אשר הם ראשונים במעלה לכל האותיות. והם נגלים ונסתרים בכוחות החיות, ומהם נשפעו כל הבריות. והם בעצמם מדברות וחיות, והם חיות הקדש הנושאות את הכסא, כלומר הם נושאות משיגות מעלת הכסא. והוא האיש המיוחד היודע אמיתת שם המיוחד, ותנועות ידועות לכל אחת מהם. והנה האות כחומר ונקודתו כצורה, מניעה אותו. ולא ימצא זה בלא זה בהזכרה, כמו שלא ימצאו החמר והצורה זה בלא זה, אך הצורה מניעה את החומר. וכן אמרם ז"ל על זה "דמיאן נקודתא כנשמתא דחי בגופיה דאיניש". פירוש דומות הנקודות באותיות כנשמת החיים בגוף האיש. הנה כבר גלו לך הסוד כולו בזה הדמיון שדמו זה לזה. והעניין הוא שהדבור כשהוא כתוב בספר אינו מתנועע אל הלב, כי לא יובן מבלי נקוד ונקודו מעיד על עניינו והנקוד תלוי בהבנה וגם בלמוד תחילה. והנה באמת אין נקוד בספר תורה, ולא במגילת אסתר, ולא בתפילין ולא במזוזה, מפני שעיקר כל אמונתינו תלוי באלו הד'. אמנם תפילין ומזוזה הם חלקי ספר תורה, ובמזוזה שתי פרשיות והיא כתובה על דוכסוסטוס. והיא מלה יונית מורה על קלף אחד נחלק לשנים. ונחלק זה מזה, ובריית שניהם אחת בסוד אדם וחוה שנלקחה מצלעו. והם שנים אחר שהיו דבר אחד. ועל כן להם שתי כוחות מפורשות תחילה והם השוערים, והקלף בקנה והקנה בחור להורות סוד התולדת מהם, שהוא בשער, במקום הקבוע לביאה. ויציאה על המשקוף ר"ל על "מזוזות ביתך ובשעריך" ודם פסח ודם מילה מן אחד שיורה המלה ופסח, "ופסח יהוה על הפתח", שה תחת אדם, איל תחת יצחק בתת לו חלקו, שהם דם פסח ודם מילה "ולא יתן המשחית קכהלבא אל בתיכם" וגו' (שמות יב' כג') "ונתנו איש כופר נפשו ליהוה ולא יהיה בהם נגף בפקד אותם" "עשרים גרה השקל" (שם ל' יב') היא הנפש. י' חצי השקל, י' ספירות ו' קצוות ד' חיות. ו' קצוות הם, ו' כנפים ב'ב'ב'. "בשתים יכסה פניו" (ישעיה ו' ב') יסתיר מציאותו "ובשתים יכסה רגליו" פעולותיו אשר הוא סבתם יסתירם כלומר מסתירם תמיד, כי "יכסה" במקום מכסה. וכן "יעופף" במקום מעופף. כמו "ככה יעשה איוב" (איוב א' ה') שעניינו כך היה עושה איוב ורבים כמותם. ו"בשתים יעופף" פעם מסתיר פעם מגלה, במדת העוף בסוד נשר. ואמנם מזוזה סודו מצורף מזו"זה כלומר החמר מהצורה והצורה מהחמר. והם חקוקים בשערי הבית והוא סוד אדנ"י ושניהם כולל אותם הטבע, וזה נבדל מזה באמיתת מציאותו, ושניהם נמצאים יחד מורכבים, כי לא ימצא זה בלא זה. ואם כן הם שנים בצד אחד, והם אחד בסוד אד"ם וחו"ה וגם שם אדנ"י והוא לעד גם שם אלהי"ם גם שם י"ה מלא.

§174ואמנם תפלין יש בהם ד' פרשיו"ת ומספרם צי"ץ והוא הנקרא בשם נז"ר הקד"ש שעליו נתלו רמז"י קדוש"ה. והוא בא להורות לנו עניין אמיתת המציאות, ונתגלה לנו בו סוד הגלג"ל העשיר"י הנקרא קדש "העשירי יהיה קדש ליהוה" (ויקרא כז' לב'). והוא גלגל השכל הפרוש המיוחד שבגלגלים. ומפני היותו מעולה ופרוש ומיוחד נקרא נז"ר הקד"ש, וכ"ף זכו"ת וכ"ף חוב"ה נשפעים ממנו שהם מלאכ"י החמ"ר והצור"ה ובהם העולם מתקיים בגלגולו. ונקרא "ציץ" מפני שהוא "פרח וציץ" כלומר תולדה ושפע מהשם ית'. ומספרו אלף שהם מאה עשרות ועשר מאות ואלף אחדים. והוא ק"ץ לכל המציאות ותכלית העולם כולו, והוא מוציא פרח ומציץ ציץ וממהר לגמול גמול לכל נוצר. ועל כן הוא השומר המדות, ר"ל מדת הדין ומדת הרחמים, ובהם מנהיג העולם. כי הוא השומר הדמות, שבו נברא ונתחדש העולם בלא ספק, ומתחדש תמיד. בעבור היות אמיתת ישותו רבוע, נצטוינו להיות צורת תפילין מרובעות בצורת א' כתיבת אותיות הקדש, שאמתתם כתיבה מרובעת, כאשר בד' פרשיותיהן הם רמז לזיו ארבע ההויות שד' הויות נצטוו בכדודו של גלגל. ועל כן חויבו להמצא ארבע הויות בחמרים כמו שחויבו להמצא ד' חיות בצורה, מפני היות ד' צורות בחיה ובאמתתם הם כנגד ד' מציאויות, אשר במציאות אחד ישתוו ד'. ותמצא גם ד' חיות באש בארבע היסודות ברוח וכן ארבע רוחות במי הים כנגד חיוב מציאות ארבע רוחות בארץ. וכולם הם ד' חיות, וארבע יסודות, וארבע רוחות וארבע כוחות. ומאלה הד' הוא מושפע הכל. ועל כן ד' קכופרשיות בתפילין של ראש וד' פרשיות בתפילין של יד. וסוד רא"ש י"ד, תפל"ה, וסוד תפל"ה, שנ"י הפכי"ם, וסוד התפלי"ן, ארבעה רמזים בארבע הפרקים שהם י' אבג"ד. ובאו לעמוד כנגד יצ"ר הר"ע מארבע המאורים, ר"ל מן רבו"ע מאורי"ם בהיות הירח מתחדש. כי יצ"ר הר"ע חמ"ר היצ"ר הטו"ב מהם חיו"ת העול"ם, כי מקום התפלי"ן הוא עול"ם החיו"ת. וכלל התפילין הם י"ח עולמו"ת וי"ח מעלות. וסוד רא"ש וי"ד א"ש ורו"ח. וסוד מוח ולב, אלהים ובהם משפיע או"ר שד"י או"ר חו"ש, שהוא חם ולח בדם, שהוא בטבעו חם ולח, ומעלה ומוריד ומתמלא ומתרוקן כדלי. והוא מזלן של ישראל ר"ל מזל דלי, והוא רוח והוא שווה למזל טלה שהוא אש.

§175ועל כן גיליתי לך סוד אש ורוח עם ראש ויד ועם מוח לב והוא דם. ועניינו וסודו יו"ד ה"א וא"ו ה"א שבו עולים ויורדים מלאכי אלהים. והוא אהו"י כפול וקשור אהיה באהיה כקשר אב ואם שמהם תולדות דם הבנים. ותדע לך באמת כי על ד' אותיות אלו נחתם האיש, והוא הנגלה והנעלם במציאות, מפני היות אותיות ההעלמה אהו"י שבהם נחתם תעלומות הדם ובעדם התעלם הדמות לאדם. וידיעת סודם ומספרם ודרכם היא תכלית מעלה לאדם, כי בם כל שם המפורש נודע ומושג ולא לזולתם בשום פנים. ולאיש ואיש זה השם הוא שר הפנים שהוא יהו"ה כלומר שם אהו"י. אמנם הוא מפורש בסוד מ"ם פ"א ר"ש שי"ן, שם שר הפנים הוא יהו"ה וחקוק זה בשי"ן של ארבע ראשים בתפילין, אשר בא להעיד על מרכבה ראשונה, אשר לה ארבע ראשים, בסוד "ונהר היוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבע ראשים" (בראשית ב' י'). וסודם אותיות אהו"י ד' ראשים. אמנם סוד שין של שלשה ראשים חקוקה היא בתפילין להעיד על צורה אחת שיש ברקיע ששמה ישראל, ולה שלשה ראשים, ושמם כהן ולוי וישראל. וגם שמה כנסת ישראל, והיא לראשית לנו כנס, וחקוק לה על מצחה "ישראל", בעבור היות שם הכנוי לישראל, והיא חיה אחת ולה ד' צורות ושלשה ראשים. וזאת היא צורת אדם אשר בו ד' יסודות ושלש נפשות, והם אש ורוח ומים ועפר, וטבע וחיות ודבור. והנה הם ד', והעפר הוא נקודתו האמצעית אשר עליה נבנה כל הגוף. והעד אמרו "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג' יט'), ועל כן אמר שלמה ע"ה "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר" (קהלת ג' ב'). וכן אמר עוד "ויתרון ארץ בכל היא" (שם ה' ח').

§176וסוד העפר הנה הוא השכל, שהכל מאתו והכל שב אליו. ואשרי מי שיזכה והשיגו והשכילו והכירו. והטבע והמים משניהם הצמיחה יותר מאשר קכזמזולתם. והרוח והחיות משניהם ההרגשה וכל כוחותיה. והאש והדבור משניהם השכל האנושי החמרי. ואלה שש כנפים הנחלקות לשתים שתים. והנקודה היא מורכבת מד' צורות, הרי ו"ד שהם י' וסוד י'. ומהנקודה המרובעת התקיים גלגול הקשר העגול המרובע. כלומר מרובע במקום חיבורו ועגול בהפרדו אל הנקודה המרובעת, ונפרד בירידתו אל חלקי הגוף למטה לשני חלקים נפרדים ולמעלה לב' חלקים דבוקים. וכן תמצא הסוד ארבע"ה ראשי"ם ושלש"ה חלקי"ם שווים במספר. וזה כולו מרכב"ה ראשונ"ה מן הד' מרכבות. כי הנה שם המפורש נחלק לד' מרכבות בסוד צורות שני שיני"ן הנחקקות בתפילין ש  ש ומספרם ארב"ע הויו"ת, בסוד ש"ת, רמז לז' ראשי העולם, ולשבעת ימי בראשית, וגם רמז לזיו הנשמה אשר לה שם מיוחד ומפורש וששה שערים בנפש ונקראת מרכבה כתובה, היא מרכבת אהו"י בעבור שטבעה חקוק בשני חמרים, כמו צורת   ש המורה על ד' הויות. וכבר ביארתי לך סוד שי"ן ודל"ת ויו"ד ותדע שדי לך בידיעתו להחיות הנפש האנושית היחידה. ואחר שכן הוא, והשגת שני ענייני המרכבה אין לי צורך לפרש לך שני העניינים האחרים, שהם מובנים מדברי הרב ומדברי בהבנה מספקת לכל משכיל מקובל. והנה צורת שי"ן דבוקה במרכבה משני צדדיה בתפלין, בצד ימין ובצד שמאל וצורת ד' מצויירת ברצועות הראש. ושני האותיות שהם שי"ן דל"ת הם בראש. אמנם צורת יו"ד שהיא צורת חצי גלגל י' אשר לה ראש וגויה ורגל, היא ברצועת היד מצוירת, והכל שד"י.

§177סוד ג'-נודע מחלק ג' מפרק ח' ט' י' י"א י"ב, ומחלק ב' פרק ט' י"א י"ב, ומחלק ג' מן המין השני ממשלי הנבואה בהקדמה אשר לפני הפרקים ומפרק י"ז.

§178עיקר סוד החמר והצורה-זה הסוד מבואר מדברי הרב שכוונתו בו על רוכב ונרכב, שאין זה נפרד מזה. לא רוכב שזה נפרד ואע"פ שיותרו שתי המלות ההם על זה ועל זה בשתוף, כאמרך חומר הכסא הוא העץ וצורתו היא עגולו או רבועו וכיוצא בזה. ואע"פ שזה לא יקרא כסא, ואם יקרא יהיה בכח עד בא צורתו לו וישוב בפעל. כאמרך העץ הוא חומר לצורת הכסא בכח טרם היות לו צורת הכסא, ובהגיע בו צורה כצורת הכסא, ישוב העץ לצורת הכסא בפעל. כאמרך האשה הבתולה היא בעולת בעל בכח טרם היותה נבעלת, וכאשר נבעלה היא בעולת בעל בפעל. ואעפ"כ אם זנתה היא בעולת בעל בפעל. כן החמר טרם בו לו צורתו הוא דומה לבתולה ובהגיע לו קכחצורה הוא דומה לבעולה. וזה סוד מ"ם בעולה ובתולה, הסתומה בתולה והפתוחה בעולה. כן הגוף והנפש זה עם זו וזו עם זה וכן השכל והנשמה ואיש ואשתו זה מבואר.

§179סוד ד'-נודע מחלק ג' מפרק י' י"א י"ב י"ח נ"א, ומפרקי איוב.

§180עיקר סוד הרעות והטובות-ממה שזכרנוהו מעניין החמר והצורה יובן זה הסוד כולו או רובו לכל בעל דעת. אמנם אודיעך כי עניין מה שאמרו חז"ל "צדיק וטוב לו-צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו-צדיק בן רשע, רשע וטוב לו-רשע בן צדיק, רשע ורע לו-רשע בן רשע". (ברכות ז). תדע לך כי זה כולו אמת מצד אחד, אך לא כפשוטו, והתורה על זה לעדות נאמנה. כי אברהם היה בן תרח והיה צדיק בן רשע, והיה ברוב ימיו צדיק וטוב לו, דכתיב "ואברהם כבד מאד במקנה" וכו' (בראשית יג' ב'). ואם תאמר באו עליו עשר נסיונות שהם צרות ורעות, תדע לך שלא ימלט מזה ילוד אשה בעל חמר וצורה חי ומדבר, שלא יבואו לו פעמים רעות ופעמים טובות. אך חשבוננו לפי החשבון ההמוני, הוא בהיותו בשלוה ובהשקט ובנחת ובבטחה ובעשר ושררה וכבוד ורבוי בנים ברוב ימיו, כי המעט ילך במעוטו. וזה היה לאברהם אבינו ע"ה ברוב ימיו לפי המובן מפשטי הכתוב. והנה אם כן אברהם צדיק וטוב לו, והוא צדיק בן רשע. ויצחק בינוני שהוא צדיק וטוב לו הוא צדיק בן צדיק. אך יעקב צדיק ורע לו והוא צדיק בן צדיק. כמו שהעיד על עצמו "מעט ורעים היו שני ימי חיי" (שם עז' ט'). ועל אלה הקיש הנמצאים בכתובים. אמנם אדם הראשון לא ידעתי עניינו אם אדינהו לצדיק בן צדיק או לצדיק בן רשע כי לא הגעתי לדעת מה שם אביו, אך שם אמו ידעתי כי הוא בן אדמה ואולי גם הוא בן עפר. ועל כן בלא ספק באו לו כל המקרים שקרו לו, כי תחילה אשתו הראשונה שהיא לילית ברחה ממנו, והשנית האכילתו סם המות, ובניו הרגו זה את זה, והב"ה קללו וגרשו מגן עדן. ואיני יודע יותר רעות מזה, שהרי נפסקו ממנו כל הטובות ובאו לו כל הרעות. וזה כולו בלא ספק בגמול אביו ואמו שהם עפר ואדמה והנסתר כולו מבואר נגלה מאד.

§181סוד ה'-נודע מחלק ג' מפרק י"ג י"ד כ"ה כ"ז כ"ח.

§182עיקר סוד תכלית היצירה-אין לי צורך לדבר בזה הסוד כלל ועיקר כי דברי הרב מספיקין בו הספקה גדולה. ולו דברתי בו בכל יכולתי לא הייתי מגיע לחלק קטן ממה שאמר בו הרב, כל שכן שלא הייתי מגיע לשום קכטתכליות מתכליות ספרו בזה העניין. ועל כן שמתי בו יד למו פי והספיקו לי דבריו בו כדי שלא אביט לדבריו בלא תועלת, כי כל כוונתי לחדש תועלת.

§183סוד ו'-נודע מחלק ג' מפרק י"ו י"ז י"ח י"ט כ"א נ"א, ומפרקי איוב ומעניין הנסיון.

§184עיקר סוד ידיעת השם והשגחתו-אין ספק שבזה הסוד הנסתר והנפלא והמכוסה והגנוז והנעלם מהלבבות, והספון ברעיוני המשכילים, והטמון מדעות החכמים, וכמעט היה ראוי לומר אפילו מהנביאים עניינים מועילים מאד. ועל כן אנו צריכים לדקדק בעניינו הרבה. והוא שתדע שמה שיודע לנו ממנו הוא בשלילת החסרונות מהשם ובהרחקת הפחיתות ממנו ית', לפי מחשבותינו ולפי קצרת יד שכלנו. עד שניישר מזה לבותינו אל מה שאנחנו מחויבים להאמינו ולדעתו ולהשיגו במופתים ברורים מורגשים ומושכלים ומקובלים באמת. ועתה שים לבך להבין מה שאגיד לך בו ממנו. והוא שכבר ידעת מה שהתבאר עד כה מהמופתים כולם הנזכרים במורה הנבוכים, שהבורא ית' ותאריו אינם עניינים רבים, אבל הוא ית' עצם שכל נבדל בתכלית ההבדל מכל כללי העולם. ואין צריך לומר שהוא נבדל מכל פרטיו, אלא שהכרח המופת גזר להשכילנו לדעת, ששפעו ית' משפיע על כל נמצא, פרטי או כללי עצמי, או מקרי. שאתה יודע שאחר שהתבאר לנו שהוא הסבה הראשונה לכל, אי אפשר שלא נייחס לו כל מציאות דבר כללי או פרטי עצמי או מקרי. אלא שחויבנו לדעת בחקירה רבה מהו הדבר הכללי ומהו הדבר הפרטי ומהו עצמי ומהו מקרי. ונאמר לך שכל דבר שיוגדר ויוכלל תחת מין אחד מן המינים הנמצאים במציאות מורגש או מושכל, הוא הדבר הכללי. ואם הוא כלל שפל לא נחוש מזה בזה המקום לפי עניינו, שהנה הרגשנוהו והשכלנוהו. כי המין ההוא קיים תמידי נצחי בשם יי', וכל שכן אם הוא כלל גבוה. ואם כן המין ההוא הכללי הוא עצמי בלא ספק. גם המקרי אע"פ שהוא פרטי באמת, הנה מינו נשמר כמין תנועת בעלי חיים, ובריאותם וחליים ועשרם ועניותם ושלומם ומלחמתם ויפיים וכעורם וטובם ורעתם וכיוצא בהם. והנה שב המקרה במין העצם תמידי מצד העצם, ונושאו זה כולו מבואר במינים ואפילו לפחות שבמינים המקרה המיני שלו נשמר עמו.

§185ואמנם הקושיא-כמו שדברו חכמי המחקר בידיעת השם והשגחתו, לא היה מצד המינים, כי אם מצד האישים. ורובם לא השגיח רק במין האדם, לדעת עניין ההשגחה בו איך הוא, וידיעת השם איך הוא ולא בכל איש ואיש ממנו. והנה הרב נדחק מאד בזה דוחק גדול למצוא אמתתו. וסוף סוף הורנו בו, כי קלהידיעה היא הגוזרת בהשגחה בין מהשם אלינו, ובין ממנו אל השם. רק דע לך באמת כי מה שזכר הרב בהשגחה היא השגחת חיי העולם הבא, ולא חיי העולם הזה שהוא הבל. והעד הוא העניין שהקדים לפני זה כולו, ר"ל לפני דברו בידיעה ובהשגחה. והוא שזכר עניין הדעות וביאר שאין דבר רע יורד מלמעלה, וכל רע שיקרה למי שיקרה הוא משלשת המינים שזכר והם מהכרח טבע החמר הפרטי הרעוע הקל להישבר. כי "כל עומת שבא כן ילך" (קהלת ה' טו') "כי בהבל בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכסה" (שם ו' ד'). כי הוא כצל עובר אומר שירה והולך לו. ויודע כי אין כוונת הבריאה כי אם לשלשה דברים, ושלשתם קיימים לעד. והם שמירת המין תמיד, ושמירת אישיו זמן אחד, ושמירת המצליח מאישיו תמיד, ר"ל הנפשות בעולם הבא. ואמנם המין הב' והג' מהדעות מתחייבים מן רצון האנושי ומערמתם ומיכולתם. אם כן אין צורך באילו הדעות לידיעה האלהית, או להשגחה פרטית בגופים. וכן עוד שני "ועל פי שנים עדים יקום דבר", אמרו ז"ל כי כל ענייניו נמסרו ביד השטן, כלומר ביד כוחות החומריות הנקראות שדים ושטנים ומזיקים לגופים הפרטיים בלא ספק, והם המלאכים הנזכרים באיוב. וחתם עניין איוב בשאין לחומר יכולת ושולטנות על הנפש, והוא השכל הנשאר אחר המות הגופני וחי לעולם, והיא החיה היחידה. ואמר בסוף עניין איוב וחבריו "כשנשלם שכלו וכשידע האדם זה, קל עליו כל המקרה, ולא יוסיפו לו המקרים ספקות על השם, ואם ידע או לא ידע, או משגיח או לא משגיח או יעזוב, אבל יוסיפו עליו אהבה". והביא ראיות מן הכתוב ומן הקבלה באומרו "על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר" (איוב מב' ו'). וכמו שאמרו ז"ל "עושין מאהבה ושמחין ביסורין" (שבת פח:). ומשאר דבריו תבין כוונתו, כי אין לי דרך שאגלה לך יותר מזה והנה גיליתי לך הכל. אלא תדע שכל מי שאלהיו עמו, יהיה לו חלק, והוא לבדו אשר השם משגיח בו ויודעו. אבל זולתו איני יודע לצייר חלקו, אבל עניינו מסופק אצלי עד היום ולא השגתי דרכו.

§186אמנם מה שבא בדברי הרב מן ההצלה מהרעות, ומן ההצלחה האמיתית, ומאמר החכמים בעצמם "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג:) והיא תכלית כל הצלה והצלחה באמת, ר"ל כי יראת שמים היא הצלחה וסבת הגמול והעונש, והיא לבדה מסורה בידי האדם בכח וביד השם בפעל. כמו שאמר דוד לשלמה, "אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד" (ד"ה א' כח' ט'). ואם כן גלה כל הסוד, שחיי האדם תלויים בידי האדם בכח וביד השם בפועל. כי לא יחפוץ במות הרשע ולא במות קלאהמת. וכן עניין "צינין ופחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם" (משלי כב' ה'). וכל הנביאים והחכמים ידעו זה הסוד, ושמחו בו שמחה שלמה וגדולה מאד בדעתם שחייהם התמידיים בידם ולא ביד זולתם. כאומרו "וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם" (שמות לג' יט'). אע"פ שאינו הגון ובא הסוד "אהיה אשר אהיה", כלומר עם אשר אהיה, ועניינו אמצא עם אשר ימצאני. והוא סוד "דרשוני וחיו" (עמוס ה' ד'). "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב' ד'), פירוש לחיי עולם הבא. כי אין כוונת היצירה האנושית בעבור העולם הזה, כמו שאין הכוונה בו בעבור היותו בבטן אמו. וכאשר אמיתת מציאותו נשלמה בצאתו מרחם אמו, ר"ל בבואו לאויר העולם הזה לפי האנושות, כן תכלית אמיתת מציאותו נשלמה בצאתו מן העולם הזה, ר"ל בבואו לחיי העולם הבא. ואין זאת ההשארות הנקרא חיים לגוף, כי אם לנפש ולשכל יחד. כמו שאין האנושות נשלם בילד עם השלייה אע"פ שיוצאת עמו, אבל הוא נשמר ושליית אמו נקברת, וזה מובן.

§187אמנם מה שבא האזהרה והאלה והקללה למי שימרהו, היא האמת. והעניין כמו שזכר הרב ז"ל בחלק ג' בפרק ל"ו בכלל א' מכללי המצוות. באומרו, השם משיג ענייניו ובידו לתקנם אם נעבדהו, ולהפסידם אם נמרהו. לא נאמין שהוא מקרה ודבר שאירע. וזה עניין אומרו, "ואם תלכו עמי קרי" (ויקרא כו' כא'), כלומר שאני כשאביא לכם אלו הצרות לענוש אתכם, אם תחשבו בהם שהם מקרה, אוסיף לכם מן המקרה ההוא כפי מחשבותיכם יותר חזק ויותר קשה. והוא עניין אומרו "והלכתם עמי בקרי והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי" (שם). כי האמנתם שהוא במקרה ממה שנתחייב התמדתם על דעותם הרעות ועל מעשה העול ולא ישובו מהם כמו שאמר "הכיתה אותם ולא חלו" (ירמיה ה' ג'). וכן זכר עוד שהתשובה גם כן מזה הכלל, ושם זכר טעמה. ועל כן דבריו עם מה שהשלים בזה העניין. והנה דבריו אלה מבוארים ועוזרים למה שאמרתיו, והוא שהסבה בהיות האדם מפסיד חיי העולם הבא היא בהיותו מורד בשם. והנה נפסד ונתקלקל כל ענייניו, ושב במציאותו העליון אל מציאות השפל למטה ממנו, והוא בהמה בצורת אדם. והושם כלי לאשר יקרה טוב ורע, הכל אצלנו שווה אחר מרדו. והסבה בהיותו מרוויח עולמו הבא, היא בהיותו עובד את השם, והנה הצליח בכל אשר השכיל, ושב במציאותו החמרי אל מציאות העליון למעלה ממנו, והוא אדם בצלם אלהים ובדמותו. ואחר כן בעבדו השם הנה עניינו קלבמתוקן, ובמריו הנה עניינו נפסד. ודע שכל מה שיוסף לו מדע בגמולו, כי שכר מדע, מדע, כמו ששכר מצוה, מצוה. וכל שיוסיף במרד מרד ותוסף לו עונש מהשם ויוסיף לו מרד בעונשו. כי שכר עבירה, עבירה, עד שאין מספיקים בידו לעשות תשובה.

§188והנה כבר נתגלה הסוד הזה כולו באמתתו, ותשלומו נודע מדברי הרב בביאור גמור בפרק נ"א מחלק ג' והוא אמרו שם, "ומפני זה יראה לי כי כל מה שתמצאהו רעה מרעות העולם, מן הנביאים או מן החסידים השלמים, לא מצאהו הרעה ההיא רק בעת השכחה. ולפי אורך השכחה ההיא או פחיתות העניין אשר התעסק בו, יהיה עוצם הרעה". והמשיך העניין וביאר הסוד כולו. ואמר עוד, "ותהיה השגחת השם ית' מתמדת במי שהגיע לו השפע ההוא השכלי המזומן לכל מי שישתדל להגיע אליו". והמשיך זה ואמר עוד "כי בהסיר האדם מחשבתו מהשם אשר הוא אז נבדל מהם והשם נבדל ממנו והוא אז מזומן לכל רעה שאפשר שימצאהו כי העניין המביא להשגחה ולהמלט מיד המקרה הוא, השפע ההוא השכלי". והמשיך גם זה בדרך ביאור היטיב, ואין דבריו צריכין פירוש באורך כי הם מפורשים לכל יודע לשון הקדש. אמנם ר' שמואל אבן תבון אמר בחבורו, כי נסתפקו לו דברי הרב אלה האחרונים מה היתה כוונתו בהם, והאריך בעניין זה הרבה. אבל אני אין ספק אצלי שגם הוא ידע הסוד, אך מה שאמר לספק הדעת, ההיא למי שלא ידע הסוד, או עשה זה להסתירו לגמרי אחרי שנתגלה בביאור מספיק. וראוי לכל בעל תבונה ירא שמים שישתדל תמיד אחר הדבר המדביקו בשם ויתרחק מזולתו, כי זה עיקר מציאותו. ובזה יושלם בו עניין ידיעת השם והשגחתו, והוא ידע השם והשם ידענו והוא ישגיח בשם והשם ישגיח בו.

§189סוד ז'-נודע מחלק ג' מפרק כ"ד כ"ג כ"ב.

§190עיקר סוד הנסיון-ידוע ומבואר לכל משכיל, מחשבת הלב היא עניין אחד בפני עצמו נמצא בציור השכל או בציור הדמיון. ודבור הפה הוא עניין אחד בפני עצמו נמצא בלשון. והמעשה הוא עניין שלישי בפני עצמו נמצא בידים ושאר האברים עוזרים לו בעת הפועל, ר"ל העיניים לראות, והרגלים להתנועע ממקום למקום, והזרועות להניע הידיים. ומבואר הוא שהציור אינו מחויב תנועה, ולא מעשה ולא דבור. אבל הלב מצייר איך ישלח הדבור לפה, והפה מדבר בכוח. אז בעת הציור הוא כח קרוב ובלא עת הציור הוא כח רחוק, ובעת התחברות קול ורוח ודבור בפה יחד ברצון הלב, הפה מתנועע ופותח וסוגר שעריו, שהם השפתים, ומעלה ומוריד החומות שהם קלגהשיניים, ומוליך ומביא ומניע בכל צד את הדבור בלשון עד השיניים ועד החיך, ושולח כח מן הריאה המנפחת את הרוח על הגרון בשיתוף קול, והגרון שהוא הצינור מוציא את רוח חוץ לשערים, ומשתפו עם האויר שהוא יסוד שני ליסוד הרוח. ולפעמים יצאו עמו טפי מים מתוך הפתיחה והסגירה על השפתיים, שהם מלחלחות תמיד מן הרוק הלח החם שהוא בטבע האויר ואם חומו מקריי אך אמיתת טבעו הוא טבע המים, שהוא קר ולח כמים. וזה הכח הרוחני משתף עמו קול הברה, וכשזה כולו נמצא בחמשה מקומות הפה במציאות מעשי, אז נאמר שהפה מדבר בפעל. ולפעמים יהיה הדבור ההוא נמשך אחר הציור השכלי, ולפעמים אחר הדמיוני, ולפעמים לא ימשך אחר שום ציור כלל, אלא אחר ההרגל. כי באלה השלשה דרכים הפה מדבר. והמעשה הנה ימשך ג"כ אחר אחד משני הציורים, ר"ל השכלי או הדמיוני. וגם ימצא ממנו מה שלא ימשך כי אם אחר ההרגל ג"כ. כי שלשת הדרכים הללו נמצאים במעשה כמציאותם בדבור. ואם ימשך הדבור או המעשה אחר ציור השכלי, כי הנה ענייניהם אלהיים, ואם ימשכו אחר הציור הדמיוני לבד, הנה ענייניהם שדיים. ואם לא ימשכו אחר זה ולא אחר זה הנה ענייניהם לפי היותם הרגליים אנושיים לבד. וכשנמשכים אחר ציורם, לא יתכן בלתי התחדש תשוקה וחשק וחפץ ואהבה ורצון ובחירה או אחד ממה שימצא פועל בידים או דבור בפה. א"כ הבחירה והתשוקה הנמצאים בציור במחשבת הלב, הם מניעים הקרובים לידים ולפה להוציא המעשה והדבור מן הכח אל הפועל. וגם לא יתכן המצא אחד מן הציורים בלתי מציאות דבר חוץ מהם לפי מחשבתם או באמת.

§191ודע שהציור השכלי לא ישיג דבר כי אם אמת. כאמרך מציאות השם בהשגת שלילות והרחקות חסרונות ופחיתויות ממנו ית', ובמציאות המלאכים, ובמציאות הגלגלים, והרבה מתנועותיהם שאינם מורגשות. כי המורגשות מהם מושגות לראות בעין, ואין צריך להשיגם בשכל. ובמציאות הויות היסודות ארבעה, לא פחות ולא יותר והויות ארבעה מיני המורכבים ממוזגים ומעורבים ומורכבים מהם. והיות התחלתם החמר והצורה הטבעיים, והיות התחלת הטבעיים נפשות השמים וכוחותיהם, והיות התחלת הנפשות השכל הפועל והשכלים הנפרדים, והיות התחלת כל נמצא שעבר והיה, וכל נמצא שעומד והוה, וכל נמצא שעתיד להיות, ויהיה הוא השם ית' שמו, אליו התחלה, שהוא סבה הראשונה לכל. וכשישוער המציאות לכל נמצא ממנו ית' עד השפע האחרון המושפע ממציאותו יקרא ראשון. אך כשישוער המציאות ויערוך מן הנמצא האחרון ונחשוב האחרון ראשון, יגיע המציאות בחקירת סבותיו עד השם ית' מסבה לסבה, עד שנאמר עליו ית' כי הוא הסבה האחרונה לכל. וע"כ נקרא ראשון ואחרון כלומר ראשית ואחרית, ראשית כל מצוי ואחריתו ותכליתו וסופו. ורבים קלדבאלה העניינים אשר יושגו בשכל כאשר הם. אך הדמיון יצייר מציאות עניינים רבים נמצאים באמת, אלא שיקרה לו מקרה בציורו וימנעהו דם הלב מהציור האמיתי, ויצייר דברים רבים שאין להם מציאות כלל, לא בשכל ולא חוץ לשכל כלל, כי אם במחשבת הלב.