קסדע כי נאמר בספר יצירה "עשר ספירות בלימה מספר עשר אצבעות חמש כנגד חמש" (א' ב'). ונאמר בתורה על "שני לוחות אבנים כתובים באצבע אלהים" (דברים ט' י'), ובם עשרת הדברים שהם חמש כנגד חמש. א' מציאות השם וכנגדו ו' העדר צורת האדם. ב' חלוף השם האדון מעבדיו הנקנים לו בזולתו. ז' כנגדו חלוף האשה שהיא קנויה לבעלה במי שאינה קניין לו. וזה ענף יוצא מן השרש הראשון גם הוא העדר המציאות המסודר מן העיקר. ג' הסרת קניין מיוחד מבעליו והוא שכל אדם נמסר לו שם המיוחד שבו נכתב ובו נחתם והוא נושא אותו. ולא נמסר לו לשאת אותו עמו לשוא. ועל קסאכן נאמר בו "כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא" (שמות כ' ז'). וגילה בו עונש האיש הסובלו לשוא ולא גילה בו גמולו כי אם ברמז הנשיאה לבד, כלומר שמאחר שהוא נתנו בכוחו לשאת אותו לא נתנו לו מצדו לשוא אלא אם המניעה מאתו ועליה ראוי שיענש. כי הגמול כבר נחקק בו בטבע. והסוד בו שבעבורו האדם משכיל בכח ואם לא יוציא שכלו לפועל הנה נשא הכח ההוא לשוא ואין כאן ניקוי. ועם כל זה אין מקרא יוצא מידי פשוטו גם הפשט ענף לזה השרש ולשרשים שלפניו. ח' כנגדו לא תגנוב והוא גם כן הסרת קניין מבעליו והנו ענף לשרשים שקדמו לו.
ואלה הספירות השתים הן אמצעיות לימין ולשמאל ועל זה נקשרו התפילין שביד כהה באצבע צרדה והוא דבר פונה לכאן ולכאן. ועל כן זו הספירה ארוכה מן השאר לשני צדדים. וברכת כהנים בנשיאות כפים מתחברת עם השניה לגודל. וצורת יודי"ם וידי"ם צורת שווי בחלוק האצבעות, וחיבורם וקירובם וריחוקם ונטיותיהם ועליותיהם וירידותיהם בתנועותם. ושתי כפים בכלל הם כף זכות וכף חובה שהן מדת הדין ומדת הרחמים בכלל. ומפני שהם ענפים לראש בכלל מעלה אותם הכהן בעת הברכה שהיא משלשת על ידי שלשה שמות הקדש, שהם כחותם המשלים שלשת חלקי האדם שהם הגוף והנפש והשכל. ושתי הידים חולקות שהם בעלי הפעולות ולשון חק מכריע בינתיים ששכינתו בעולם העליון. והוא מעלה העולם האמצעי למעלה כדי לקבל משם הברכה שהיא אצילות ושפע אלוהי. והנה הענפים מקבלים ויונקים משרשיהם בגופני וברוחני ובשכלי. והשפע שופע מהפנימי אל האמצעי ומהאמצעי אל החיצון, והכל מזה לזה ומזה לזה מן הראשון לכל עד האחרון שבכל.
ד' הודאה על האמת, על החול שהוא חול ועל הקדש שהוא קדש. כי מכאן נצחון הדין אחר שנשלם בית דין של שלשה ודנו שני בעלי הדין ואמרו זה זכאי וזה חייב והבדילו בין הקדש ובין החול, ראוי לסבול ולקבל הדין בסבר פנים יפות ולהודות על האמת. ועל קסבזה הדרך נאמר ברביעי נבראו מאורות להבדיל בין היום ובין הלילה ולמשול. והנה הורו על מה שנעשה ביום אחד "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך". כן הרביעי הנה מבדיל בין קדש לחול ומודה על האמת בסוד מדת יום ומדת לילה. ט' כנגדו "לא תענה ברעך עד שקר". גם זו אזהרה לבלתי המיר האמת בשקר ושלא להעדירה כי היא מציאות גמורה, והשקר אין לו מציאות כי הוא העדר גמור. ואם תמיר ותחליף זה בזה תרצה להעדיר הנמצא ולהמציא הנעדר וזה נמנע בטבע ובשכל ובקבלה, ולא תוכל עליו. והיהודי שחושב להיותו יהודי ומיוחס לזרע יהודה שהוא מזרע המלוכה, אם אינו מודה על האמת אין לו משבטו של יהודה כי אם שם משותף בלבד. והנה יהודה מלשון הודיה גם הוא מצורף כן. גם אינו מזרע יעקב שמדתו אמת שנאמר "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז' כ') והיא מדת התפארת שהיא חותמו של הב"ה ית', שנאמר "ויהוה אלהים אמת" (ירמיה י' י'). ומי שלא אמר אמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו בתפילתו. ודע כי החסד דומה למדת שחרית, כי החסיד הוא חכם וצדיק וכולל שתי מדות יחד, והן השנית שהיא חכמה והעשירית שהיא צד"ק. ועל זה נרמז "ב"י נשבעתי נאם יהוה" (בראשית כב' טז'). ועל זה נאמר אברהם תקן תפילת שחרית שהיא מדת החסד, שנאמר "חסד לאברהם" (מיכה ז' כ'). ונאמר יעקב תקן תפילת ערבית שהיא מדת אמת ושכינה במערב ושמה צד"ק ושם מקור האמונה. שנאמר "והאמין ביהוה ויחשבה לו צדקה" (בראשית טו' ו'). והרמז על שתי המדות של שני האבות הנזכרים ע"ה "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות" (תהלים צב' ג').
ורמזי הכתובים על התפילות, "וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו" (בראשית כב' ג') "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש" (בראשית כח' יא') ועל מדת יעקב נאמר "ומהללים לשם תפארת"ך" (ד"ה א' כט' יג') שסודו ארבע"ה אותיו"ת וכשתחשוב קסגעצמם הנפרד שהוא יה"ו מרובע יעלה אמ"ת והנה אם כן כל קצה וקצה משש קצוות שהן ש"ש פאו"ת שסודן ש"ש טבעו"ת הן תפארת"ו של הב"ה ית' כי מדת אמת ספיר"ה ששי"ת וצריך להגבירה על מחשב"ה שקרי"ת והוא חתום בשם אמת על כן נחתם יה"ו ע"ל אמ"ש מצורף בכל קצה והרמז "מוליך לימין משה זרוע תפארת"ו" (ישעיה סג' יב'). והנה זה הענף לשרשים הראשונים, ה' הוראת הענף לשרשים שמהם התחדש והיה נמצא אחר העדר. ולפיכך נאמר בגמולו שעם היותו מתנהג עם סבותיו כראוי לכל ענף ולכל פרי עם שרשיו יתקיים בו פירותיו הנקראים בשם (.). ונאמר על האדמה שהיא סבה רחוקה גם כן כמו שנאמר "וייצר יהוה אלהים אל האדם עפר מן האדמה" (בראשית ב' ז'). והאדמה היא מקום העבור והיא טבור לכל החבור ובה פועלים כל הצבור כדמות רוח הדבור. וזהו סוד ה' ה"א גם חמש"ה בגימטריא סו"ד העבו"ר, וכשתחבר י' ספירות על סדרם יחד יעלה כלל כולם במספר האדמ"ה שהם כולם חמש"ה וחמשי"ם. וזהו סוד אמרנו "הכ"ל יודוך" בתפילת שבת ונחתם על הכל שם אהי"ה שסודו פעם אחת חמשה ועשר פעמים חמשה שהם חמשים, הרי הכ"ל חמשה וחמשים. ורמזם "הן ליהוה אלהיך השמים ושמי השמים" (דברים י' יד').
י' כנגד ה' לא תחמוד כנגד כבד, מדת החומד מה שאינו שלו היא מעידה עליו שהוא חזק במדת הכילות. והכילי אינו מכבד עצמו ואיך יכבד אביו ואמו. אם כן הנה כולם ענפים נשפעים מן השרשים זה מזה והנדיבות היא מדה נשפעת מן הבטחון באלהים "והבוטח ביהוה חסד יסובבנו" (תהלים לב' י'). כי מדת החסד היא מדה גדולה כמו שנאמר "כי חסדך גדול עלי" (תהלים פו' יג'). והיא מקפת ומסבבת לב הבוטחים ביי' ומשם נובעת ממקורה מדת הנדיבות וממדת הנדיבות נובעת מדת ההסתפקות שהיא מדת העושר. והעשיר השמח בחלקו איננו חומד מה שביד זולתו ובזה מכבד הוריו שמורה ששלמים היו מולידיו ומשרשים שלמים קסדנתהוה, כי כבוד הפועל יתגלה מפעלו הטוב. ועל כן המציאות שכולו טוב בא מן השם הטוב. וכבר נאמר "כי אראך שמיך מעשה אצבעותיך" (תהלים ח' ד'). יחס השמים לעשר ספירות ואמר שהם עשו אותם כלומר וסדרום כפי סדרם הראוי. ואשר נאמר ערבות שבו צדק מורה שערבות אשר הוא הגלגל המקיף בכל שכינה שוכנת בו, ששמה צדק. ועולה ויורדת עד היותה שוכנת תוך האדמה במשכן במדבר ובמקדש בירושלם. וכשנסתלקה שכינה מיורשלם כמו שנאמר "צדק ילין בה ועתה מרצחים" (ישעיה א' כא') שסודם מגלה מאדים, נסתלקה י' משם ירושלם. ונעלמה מן המכתב ונראתה במבטא להורות שאע"פ שאינה משגחת בגופים היא משגחת ברוחות וכל שכן בשכלם. והנה כלל עשר ספירות אלה:
א ב ג ד ה ו ז ח ט י
יעידו על שם הקדש שמספרם אד"נ בכלל, ועצמם י' הרי שם אדנ"י מבואר מהם. וזהו סוד כל תפילתנו היום בגבולין. ושמות הספירות בם
הנה עשרה השמו"ת הם עש"ר ספירו"ת בגימטריא ובעניין והם עש"ר מחשבו"ת בגימטריא ובעניין גם כן שכולם מיוחסות בש"ם אח"ת וכולם מחשבות משבחות השרש ומחבשות הכל. וכאשר נכללו כולן באחת שהיא הראשונה כך נכללו בעשירית שהיא האחרונה ששמה שכינה. ואם תמנה את כולן בחשבון המרובע תמצאם עולים שכינ"ה. והוא סוד המספ"ר ושם האלהים, רמז "ומשה נגש אל הערפ"ל אשר שם האלהים" (שמות כ' קסהיח'). וערבות הוא הרקי"ע העליון. והנה ערבות נאמר עליו רם ונשא שוכן עליו, ולא אמרו שוכן בו אבל אמרו רוכב בו. "סלו לרוכב בערבות ביה שמו" (תהלים סח ה') ונאמר "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו" (ירמיה יז' יב'). רמז מראשו"ן, ר"ם ונש"א. "הנה מקום אתי ונצבת על הצור" (שמות לג' כא'). אברהם יצחק ויעקב הורידו השכינ"ה מערבות לערבות עד שבא משה והורידה לארץ. "על דבר אמת וענוה צדק" (תהלים מה' ה'). "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ" (דברים טז' כ'). מספר ז' פעמים י', ע'. ומספר ז' פעמים הכלל המחובר מכולם שפ"ה. חברם ותשיג מזה ומזה סו"ד הרקי"ע, שהוא השפ"ע הסוב"ב, השע"ה, בחצ"י הש"ם, ונכללו בו ראש התורה וסופה, בראשי"ת עם ישרא"ל ביה שמו. שראוי שכך תכתב התורה. והרמז עליהם "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". ראשי תיבותיהם מצורפים בי"ה שמ"ו, וסופי תיבותיהם התהלי"ם מצורפים, ותוכי תיבותיהם ר"ם ונש"א בר"א אצילי"ם מצורפים.
ודע כי כשתמנה גם כן ז' פעמים שכינ"ה שסודה הרקי"ע כנגד ז' רקיעים תמצא מניינם שכינ"ה במער"ב. והב' הראשונה לשמוש והאחרונה אלפים, וכללם ארב"ע חיו"ת, והנה כוללם ברי"ת מיל"ה, והיא או"ת ממי"ר השמי"ם והאר"ץ. כי היא אוצרת כל הכוחות בכלל. וכשתעיין באצילות הספירות כפי הראוי ותמצא עניינם באצבעות הידים תבין השיתוף הישר שביניהם ושכוחם הכללי יקרא שמוש, כמו שהשמוש מיוחס לידים. וגם אחריתם נחלקת לשני מינים. מין נדבר בם ואינו שווה בעצם עמם אך לא ייפרד מהם והוא ממותרם שהוא ריבוי שִּׁפְעָם. כי הם עצמם עצם בלתי מרגיש מעצמו אבל מרגיש באמצעות הבשר והדם. אבל הגידים קושרים הכל כי הם חוטים, מהם עבים וקשים, ומהם דקים ורכים. וכבר נבדלו בשמות ונקראו מיתרים ועורקים ועצבים קסווכיוצא בם והכל לעניין. והליחות כנהרות להשקות הצמאים ולרוותם עד שיעמדו על בוריים כל זמן שהשגחת זיו השכינה בם להנהיג כל דבר בלי מחלוקת. אמנם בש"ר וד"ם שהם מלאכ"י המו"ת, הם שמות למה שהוא חי וצומח מן האצבעות ומקיפים בעצמותיהם הפנימיים הנעלמים. והנה עוד נשפע מותר מעצם החיצונים והוא צומח בלתי חי ומחליף העצם הזה פרטיו תמיד. ויקרה לו מקרה שיחליף עצמו לעתים רחוקים. אבל אם גוף האצבע יחסר אין דרך להמירו ולא יצמח אחר תחתיו. והמותר נרמז בו סוד אמרם ז"ל, שלשה דברים נאמרו בצפרנים שורפן חסיד קוברן צדיק זורקן רשע. והנה תבין אמיתת רמז זה מאמרם ז"ל, תשמישי קדושה נגנזין ותשמישי מצוה נזרקין ותשמישי מלכות נשרפין. והקבורה היא הגניזה. והמלכות בו סוד הקרבן כי הוא לשכינה. וכבר אמרנו כי החסיד הוא חכם וצדיק. וגניזה בכלל מורה על העלמה אבל אינה שנוי צורה מיד, אבל השרפה מורה על שנוי צורה מיד. והזריקה מורה על בזיון בעל הדבר הנזרק הנקרא תשמיש לו. והחסיד המשתמש במותר השפעים הנשפעים מעשר ספירות, והוא שנשתמש בו בחכמה ובצדק ולא הוסיף על קו היושר ולא גרע מהחוק הראוי, שורף המותר אחר שאינו צריך לו ועוזר להעדיר צורתו, כדי שלא יאמר שנברא לבטלה. שעל זה נמצא החום באש מצד היותו שורף בטבע לעזור אל חבריו בשנוי הצורות ובהתחלפם במהירות. כי כבר התבאר במופת שההויה הפרטית סבת ההפסד הפרטי, וההפסד הפרטי סבת ההויה הפרטית. והתחלות הטבע הן שלש, החמר והצורה וההעדר המחובר לחמר הפרטי הנמצא מפני הצורה אשר הוא מחליף צורותיו תמיד בפשטו צורה ולבשו צורה. והצדיק שמעשיו טובים אך לא נתחכם ואין בו כח להנהיג כליו שמשתמש בם בחכמה מתעורר בטוב רוחו לגנזם, כי מתבייש מהם. כל שכן שרואה אותם מלאים זוהמא וריחם רע מפני שתוכם מתקבץ כל הטיט החיצוני. ומדיני נפשות יובן כל זה העניין. והרשע שמעשיו רעים אין בו חכמה ואין רוחו מעוררו להשגיח בעניין זה המותר שנשתמש בו, אבל אחר השתמשו בו זורקו במקרה לכל צד שיזדמן ובוזה הכלים שנשאלו לו למלאת קסזבהם חפצו, וכאילו הוא מורה בפעלו זה שמבזה מי שהשאילם לו ואינו משגיח בו כאילו נתנם לו לפי דעתו מי שנתנם לו לבטלה. ודין זה הוא דין כל הגוף בכללו לכשיובן עניין מהותו ושהוא חלק מחלקי המותר מהשפע הנשפע מחבור שתי הספירות הנקראות בשם החת"ן והכל"ה שהם בעל"י הבי"ת בגימטריא ובעניין וגם הם בעל"י התאו"ה גם כן. והנה זכו"ר עם שמו"ר שני עדים נאמנים שעליהם נתלה גלגול הצורות המשכחות כח השמות ועם גלגול השבת תתגלגל נשמ"ה יתיר"ה והיא יו"ד שהיא עשירי"ת לספירות.
ואמנם יש להבין ולהשכיל ממוצא דבר שכל ספירה וספירה אפשר לאדם להדבק בה מצד מהות השפע השופע מאצילותה על ספירותיו שהם עשר מדותיו שהם א'ג'ה'ז'ט' עם ב'ד'ו'ח'י'. וצריך להתבודד אל ההשגה עד שישיג מהם המשכיל המקובל שפע ניכר אצלו. וזה כי מאחר שהאותיות הנכתבות הם גויות והנבטאות הם רוחניות והנחשבות הן שכליות והנאצלות הן אלוהיות, ידוע שעם הלמוד יניעו הרוחניות את הגופניות, ועם ריבויו ישמר הלמוד בפיות ויזכר ולא ישכח שכבר נחקק כצורה הנחקקת בחותם שנותנת צורה בחומר המזומן הראוי לה לקיימו בקבול צורתה. ועם העיון יניעו הנחשבות את הרוחניות, ועם ריבויו וחזקתו ישמר העיון בלבבות בלתי שכחה כלל. שהרי הוא חזק וקיים מאד כחותם בתוך חותם, ושבו האותיות הנחשבות בלב להיותם פתחי חותם במחנה עד חיותם. ועם ההתבודדות להכין כח הכלה לקבל שפע מכח החתן יניעו האלוהיות את השכליות, ועם התמדת ההתבודדות וריבויו וחזקו ורוב חשקו ואומץ כיסופו ותוקף תשוקתו להשיג הדבקות והנשיקה, יהיה כח הכלה ושמה ועצמה נזכרים לטובה ונשמרים לנצח כי זכו בדינם. והתחברו הנפרדים ונפרדו המחוברים והתהפך המציאות ויתחייב מזה שישוב כל ענף לשרשו וידבק בו וכל רוחני לנפשו ויקשר עמו והיה המשכן אחד. "והיה יהוה למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יהוה אח"ד קסחושמו אח"ד" (זכריה יד' ט'). ואם כה יעשה לבך בסדר הספירות ובמערכת כ"ב אותיות "וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך" (יחזקאל לז' יז'). תשט"ח במקר"א ז"ה נ"ץ ע"ף יג"ל סוד"ך "ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו' ה').
זהו אשר ראיתי להוסיף בעניין הראשון כדי לפתוח לבך ולתת בידך מפתח לפתוח בו שערי חן וחסד ורחמים עליונים נבואיים עד שתוכל לבוא בחדרי הפרדה הנקראים חדרי הקבלה מפני קבלת השפע האלוהי העליון. ודע שאחרי תתי הכתב והקונטרסים ביד התלמיד הנזכר בראש זה העניין ונפרד מפה דרך ים והלך קרוב לאי קריטי עוד נתהפך הרוח וחזרה הספינה לאחור וגם רוחו נהפך בהתהפכות רוח הספינה. ושב לאחור מדעתו הראשונה וירד מהמדרגה העליונה אל התחתונה, וראיתיו נבוך לפי מחשבתו האחרונה בעיקרי האמונה. "ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינ"ה" (בראשית ל' כא').
ואקח מידו הכתבים והוספתי עליהם זה המעט, ואמר לי ר' יעקב סרקוסי שהוא שלח לך ספר בעלי חיים וגם שאר החסרונות כולם אשר בחלק השני של מדרש החכמה אשר איננו בעיר הזאת. והנני שולח לך עתה זה המעט עוד עם הכתב והקונטרס הנכתב תחילה ולא החלפתי בו דבר אבל הנחתיו כאשר היה מפני דרכי שלום. ואם ייטב בעיניך לדרוך דרך הקבלה ותחפוץ בה ובמעלתה אל יבהילוך דעות "זרע מרעים בנים משחיתים אשר עזבו את יהוה נאצו את קדוש ישראל נזרו אחור" (ישעיה א' ד'). כי מה שתקבל ממני בכתב או על פה איני אומר שתאמינהו קסטבמקרה. שכבר נאמר "פתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשרו" (משלי יד' טו'). ונזכרה אמונה על הפתי שהוא מתפתה על כל דבר פתאם, והבנה על הערום המעיין באשורו של הדבר עד שיתאמת אצלו העניין המקובל אשר שמעו והאמינו עם כח הבנתו, ויהיה אז מאמין ומבין מה שהאמין שהוא האמת בלא ספק. ואמנם מפני שאלה העניינים בתחילתם הם בתכלית הזרות אצל כל שומעם בטבע, והשקר נגלה בם והאמת נעלמת, אין ראוי למסרם לשום מקבל אלא פה אל פה וביחיד, אחר היות המקבל חכם ומבין מדעתקעו. ואז מוסרין לו ראשי פרקים עם הכנת המדות הידועות. ועל כולן יראת שמים שהיא שורש ועיקר לכל המדות הטובות הנכונות. כאמרם בדרש "והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמה ודעת יראת יהוה היא אוצרו" (ישעיה לג' ו'). אמונת זה סדר זרעים, עתיך זה סדר מועד, חסן זה סדר נשים, ישועות זה סדר נזיקין, חכמת זה סדר קדשים, ודעת זה סדר טהרות. ואעפ"כ "יראת יהוה היא אוצרו". הנה הודיעונו ז"ל שלא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכן כתוב "ראשית חכמה יראת יהוה שכל טוב לכל עשיהם תהלתו עקעאומדת לעד" (תהלים קיא' י'). גם דרשו בו ז"ל ללומדיהם לא נאמר אלא לכל עושיהם. ונאמר "יראת יהוה ראשית דעת חכמה ומוסר אוילים בזו" (משלי א' ז'). ועם כל זה כבר אמרו עוד, אין מעשה מביא לידי תלמוד אבל תלמוד מביא לידי מעשה. ומכל אלה הפנים צריך הרוצה לבוא אל בית המקדש ולהיכנס לפני לפנים, להתקדש בקדושת כהן גדול וללמוד וללמד לשמור ולעשות עד שישלם במדותיו ובדבריותיו, ואז יתבודד כדי לקבל השפע הנבואי מפי הגבורה.
נשלם בעזרת שדי
שאמר לעולמו די
חיי הנפש
הסבר המהדיר: א