לד"וַיְהִי בִּנְסעַ הָאָרן וַיּאמֶר משֶׁה קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ איְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחה יאמַר שׁוּבָה יְהוָה רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל". וכל שכן שיבוא הדבר הגדול הזה עם היות שם שני נונים הפוכים קצרים מביטים לאחריהם כתובים למפרע, אחד לפני ויהי בנסוע הארן ואחד לפני ויהי העם ואלו הן צורותיהן . . ודע כי מי שאינו מכיר סוד הכרבים לא יכיר סוד השכינה ומי שלא ידע סוד להט החרב המתהפכת לא ידע להשמר מידי שומרים עץ החיים. אבל מי שמכיר וידע אלו העניינים בעצמו ובעולם ובתורה קל עליו להבין צורת התהפכות העניינים, וההוייה וההפסד עדים בסודם על התהפכות הצורות בעלות לההחמרים, וקל עליו לדעת ענין כל נו"ן מתהפך ויושב ורואה ומביט לאחור. כי כל נו"ן סודו ק"ו ומספרו חמשי"ם וסודו הש"ם הגדול, הכל בנסתרו ברכ"ה וקלל"ה ושתיהן תמיד מתהפכות חמשים חמשים רמז לאמרו "בן חמשים ישוב מצבא העבודה". ורמז לזמן הגאולה ורמז היובל והשמטה כאמרו "וקדשתם את שנת החמשים שנה", ורמז לחמשים שערי בינה ותרגומו של דג, נונא. וידוע כי חוט השדרה שמו נון והוא ארוך יש לו ראש בראש ויש לו זנב עד ראש הזנב, ואשר הוא סוד הייחוד ושם עיקר העטרה והוא מקום ברית מילה והוא אות כאות הקשת הנזכר בנח. ועל כן הסוד בשני נונין של ענן "כי בענן אראה על הכפרת" "והיתה הקשת בענן" "את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ" וארון ברית יהוה נוסע". והסוד כתרי נונין דימא וידגו לרוב תרגום וכנוני ימא יסגון. "ומשרת משה הוא יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" "דרך שלשת ימים" בין העם ובין הארון שלש ספירות ביניהם נפרדות מהם "ויסע מלאך האלהים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם". הרי נ' שהיה הולך לפנים וחזר אחור "ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם". גם כזה סימן טוב שני נ היה הולך ושב אחור למפרע . הנה שני אותות כשני עדים כשרים. וסוד הנ"ך בכ"ז אותיות עד נאמן על זה כי הוא תוך האותיות ארבע תיבות מימין, אי"ק בכ"ר גל"ש דמ"ת וד' משמאל, טצ"ץ חפ"ף זע"ן וס"ם וא' תוכם והיא תיבת הנ"ך. ומן א' עד ה' תמצא לפנים י"ג אותיות, ומן ט' עד ך' תמצא לאחור י"ג אותיות גם כן. והנה סימן אח"ד לפנים וסימן אח"ד לאחור ושניהם כוללים השם שלם. ואם כן הנה אות נ' תוך לוהאותיות לפי השתלשותם ואמנם לפי התפשטותם כפי סדרם הישר הראשון המיוחד בחשבון תמצא אות מ' תוך האותיות. והנה לפי הייחוד והשלוש אתה מוצא מ"ן, ושתי אותיות הללו הם תוך הזרע חקוקות ועל כן נזכרות בהכרת חורי הנחירים מה שאין כן בשאר האותיות. וידוע שמן שם אות נו"ן חסר ממלת מ"ן י"ו וסודה האמי"ן כל נאמ"ן מאמי"ן בשם, וישראל היו בתחלה כ"ת נאמני"ם ואז שבו להיותם להפך ולאחור כמתאוננים. ועל כן נרמז שם "רע באזני יהוה וישמע יהוה ויחר אפו" בסוד רוח אפיו, שנאמר "וברוח אפיך נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים קפאו תהומות בלב ים". וסוד מ"ן הוא (עי"ם) [מי"ם] על כן נאמר "ותבאר בם אש יהוה", ואם כתיב ביו"ד ה"א נקרא באל"ף דל"ת. "ותאכל בקצה המחנה" ומסוד מלת ה*מ*ח*נ*ה אשר ה' בראשו גם ה' בזנבו אבל ח' תוכו תבין סוד מ"ן הנשארים ומספרם כמספר רביעית מעלות הגלגל שהן ש"ס ומספר שלשת חלקיהן ר"ע. רמז לאמרו "רע באזני יהוה" והכל ר"ע ומן והל"ל ונתן ער"ץ רעמי"ם מרעי"ם וסודם רג"ע לבנ"ה משתוף הגל"ם עם הזר"ע גם שתוף הרג"ע עם המז"ל ודעם. ואמנם תבין סודם משתוף הזכרת האות עם הנקוד בהברת המבטא. ואמנם האות כמו המזל והנקוד כמו הרגע וכן הזרע כמו האות והגלם [כמו הנקוד]. והבן קשרי הפלאות האלה האלהיים והפלא מהם ותן שבח למי שבראם וקשרם, וקשרי התורה מתדמים להם. ולפי הסוד הנעלם הכל התחייב מקשרי התורה, ולפיכך נסמכו אלו הפרשיות ר"ל נסיעת הארון ונוחו לרמז ב' נוני"ן לאחור אחד נח וא' נע. וזה כי סוד ע"ח כולל ג' שמות הקדש אוצר מציאות הגלם שסודו לחם מגלה בם החכמה לזהתוריית על דרך גלגולו בסבובו. וסוד זה תבינהו וי' מרמז אמרו "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר". וזה לך האו"ת על מה שאמרתי שהוא ממלת תאו"ה ומן וישובו שהוא מורה לאחור, וסוד האספס"ף סף כתיב והוא סוד "ויסע מלאך האלהים" "ויסע עמוד הענן" והנו סו"ף סו"ף רא"ש בקרב"ו. וכן ותשק"ע הא"ש שמאלו הקשת כי הקשת מלא"ה א"ש, וסוד הקש"ת חמר ראשון והוא השרש.
והנה מה שבתוך שני ההי"ן של מלת המחנ"ה סודם חנ"ם הנזכר בפסוק "זכרנו את הדגה" הוא סוד הנו"ן הנרמז ההפוך. וסוד הפוכו תדענו מאמרו שם "מן והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחת בדבש" בפרשת "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים". והיה זה אחר זכרון המים בעניין "ושם נסהו" "למען אנסנו" כי שם מקור הנסיון, כשאמרו שם "בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע". ושם נאמר להם "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" רמז לחם מן ה"ש מי"ם, רמז לאמרו פה והיה טעמו כטעם לש"ד השמ"ן השמי"ם ש"ד אמי"ם א"ש דמי"ם רמז השל"ו "ערב וידעתם" "ובקר וראיתם" מושכל ומורגש ערב ובקר. על כן "דבר יום ביומו" רמז "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" כ"ד שעות "זה שמי לעלם" "ערב וידעתם" "וזה זכרי לדר דר" "בקר וראיתם" עד שלשת חלקי הגלגל או ארבעת חלקיו. יו"ם ער"ב בק"ר עד ישן שרפי"ם "בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע". הנה רמז כח הערב בשר לאכל ורמז כח הבקר לחם לשבע ואכלת ושבעת וא"כ וברכת. וסוף העניין לחבשניהם נאמר אחריהם "וידעתם כי אני יהוה", באמרו "בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם וידעתם" וכו'. ודע שעל סוד הבשר נאמר שם "ותעל השלו" וכן "ותעל שכבת הטל" בסוד שכב"ת זר"ע "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח". וסוד ג"ד הפוך ד"ג, והוא נון כזר"ע ג"ד ר"ז זמ"ן והוא סוד והמ"ן ר"ב הזמ"ן גם המן רב המזון אוצר המזון הוא ארמון המזון וארמון הזמן ודעם. כי על כן רמז נפשנו נו"ן בלעז פ"ש והוא דג כי הנפש שטה בים החכמה כדג בים הגדול.
ונאמר בשלו "ותעל", ובמן ירידה שנאמר "וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו". ואמנם הטל נאמרו בו ירידה ועליה "וברדת הטל" "ותעל שכבת טל" כי כן דרכו יורד ועולה וממנו סוד הבריה. וכן טלה עולה ויורד וכן כל ד"ם וע"כ נאמר ועינו כעין הבדל"ח ועינו כעין הדם, שמשתנה לכל הצבעים רק צבעו הראשון הוא לבן בסוד זר"ע לב"ן. וטבע הלבן כטבע החמר וזה כי כמו שהחמר מקבל כל הצורות הנקראות (שבעים) [טבעים] כן הלבן שהוא ראשית כל המראים הוא מקבל כל הצבעים. והוא רמז לחמר ראשון הנקרא שלג שתחת כסא הכבוד שנאמר "כי לשלג יאמר הֱוֵא ארץ". תדע זה מפרק כ"ז מחלק שני של מורה. והשחור הוא הדיו שהוא תכלית כל הצבעים והמראים ודעם. ואמנם תבין מאמרו "ועינו כעין הבדולח" עניין צורת ההשגה כדעתך סוד הנהר היוצא מעדן, שהאחד נזכר בסודו "שם הבדולח ואבן השהם" 'קרישטאלו' בלעז, תבין זה השם (.) נהפך לפי לשון לעז (...) אישים, וכן הצורות נראות כבדולח פנים ואחור ישר והפוך בסוד ש"ם לטהמפור"ש הפוך וישר וישר, ודעם והבינם מסוד אש שחורה על גבי אש לבנה. ותדעם עוד מן צירוף זה החמ"ר מנהר אש רוח הרא"ש מנהר הרוח אש ונח"ה סירה עוד כי פרי האש רוח פרי הרוח אש ועוד חמשה ארוכים והן ההרגשות ורמזם ובני דן חושים כי הם מדות הדין. והנה הראש רוח המן כי הראש מן הרוח גם הרוח מן הראש, ועוד ראש הרוח והמים, ראש המים רוח. והסוד המתגלה מכלל העניינים בצירוף עצמי אש מים רוח, עצמי מים רוח אש, עצמי רוח אש מים, והם עצי"ם שלש"ה מהשר"ש מהקש"ת מחמ"ר ראשו"ן. וכבר רמזתי סוד "ותן שמה מלא העמר" מן הנשמות מלא הנשימה והוא רמז "קח צנצנת אחת מן" בגימט' מלא היש מן, שים עמם י' שנרמז בסוד אמרו "והעומר עשירית האיפה הוא" ויהיה הסוד מל"א הי"ש מי"ן. וסודם התהפכות מדבר לדבר בסוד הגלג"ל השמינ"י המתהפך להיות בו השמא"ל ימי"ן גם הימי"ן שמא"ל. וזהו סוד הנוני"ם בעצמם שהם אותיות בלתי נקראות והם אינם מכלל הספר עם היותם רמזים לאשר אמרנו וגם לעניינים אחרים גדולים מאד ועמוקים מאד יותר מהנזכרים והמעיין בם אולי ידעם. וסוד עגו"ת הוא סוד עץ הדע"ת, והרמז עליו "עוגת מצות כי לא חמץ". כי חמ"ץ עם שא"ר הוא ע"ץ הדע"ת צל"ם עגו"ת והוא סימ"ן הדע"ת. ואמנם אין כל הורה על מיעוט השגחתם בשם שהוא הכל ולו הכל, ומפני שאמרו "בלתי אל המן עינינו" ספר אל עינו של המן "ועינו כעין הבדלח" מין הכבד לח הוא הד"ם הנרמז למעלה. "שטו ולקטו וטחנו דכו ובשלו ועשו אותו עוגות והיה טעמו כטעם לשד השמן" ד"ם הנשל"ש. ולהלן הוא אומר "וטעמו כצפיחת בדבש" הורה על מתכלית המתיקות לפי טבע המזון וגלה לנו צורת המן ושהוא כולו נקודות עגולות כזרע גד והמראה לבן זך מאיר ועינו כעין הבדלח ומראהו זך מאיר.
ודע שבמראהו גלה לנו סוד הנבואה והוא שדמהו למראה הבדלח, והוא לא מנהרות ג"ן עד"ן שסודו ענ"ן ג"ד כי כן זרע סודו ע"ל ג"ן עד"ן. כי שם נאמר "שם האחד פישון הוא הדגיי הוא הסובב את כל ארץ החוילה" שסודו "את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב" וסודו שרבי"ט הזה"ב חו"ט השדר"ה. "וזהב הארץ ההיא טוב שם הבדל"ח שם הד"ם ואבן השהם" שם הנבואה שם הדין.
והנה משה צועק לשם על טרח העם שהוא כבד עליו ואומר "מאין לי בשר" וכו', כפי קשר כל העניין ההוא. ואמנם השלו הראשון עלה מן הארץ והשני מן הים. והשם ית' רצה להקל מעל משה באמרו לו אז "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" וכו'. ואמר "וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך". ומפני שכונת השם להורות דרך הנבואה לכל רואי ספרו ית' הגיד צורת הנבואה במראה המן ובמראה הנבואה לזקנים. כי הבדלח שזכר במן טבע להורות לעיניים באמצעיתו צורות האותיות גדולות מאד יותר ממה שהן בטבעם הראשון המצוייר בספרים, וגם צורות הפוכות הראשים למטה והרגלים למעלה וגם ישרות כרמוז לעיל. וכן מראה הנבואה בעצמו מפני שהאותיות שהן הנכתבות באש שחורה על גבי אש לבנה אינן מאנראות אלא על ידי החמר הראשון כלומר באמצעיתו, ועל כן הם מתחלפות ומשתנות ופושטות צורות ולובשות אחרות. ולפעמים נראות לעיניים ונקראות אותם מאירים בעיניים ולפעמים נראים לעיני הלב ונקראים תמים מתמימים הלב, וזהו עניין הנבואה. והוא אמרו ית' למשה "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם", כי לא אמר מרוחי ולא מרוחך אלא מן הרוח אשר עליך. והנה השפע מתפשט תמיד לכל רוח ורוח ואומר "וירד יהוה בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו". ואמנם אלדד ומידד נאמר אליהם "ותנח עליהם הרוח והמה בכתובים ולא יצאו האהלה ויתנבאו במחנה". וסוד שמות שניהם במספר מחנ"ה. ונאמר שם "ויען יהושע בן נון משרת משה מבחריו" מחבריו. "ויאמר אדני משה כלאם" אמר זה והורה על היותו מקנא לכבוד רבו, כמו שאמר לו משה "המקנא אתה לי ומי יתן כל עם יהוה נביאים". זו ראיה ברורה שתכלית מעלת עם היא היותם נביאים. ודרך ביאור אמר "כי יתן יהוה את רוחו עליהם" כי רוח השם הוא רוח משה. "ורוח נסע מאת יהוה ויגז שלוים מן הים" זו רוח אחרת. הנה נזכרה אסיפה הנה בג' מינים באנשים ובדגים ובשלו, ויש מי שחשב לומר שהשלו עם היותו עוף הוא נחלק לשני מינים המין הא' הוא ארצי והמין הב' מימיי. ואע"פ שהעוף מן הרקק נברא הדין נותן שהארציי יהיה טעון שחיטה מפני שלא נזכרה בו אסיפה. אבל נאמר בו בפרשת המן הראשון הנזכר בתלונות אחר השירה "ויהי בערב ותעל השלו ותכס את המחנה". ואמנם המימיי הנזכר פה שאמר אסיפה למה לא נדין בו גזרה שוה, מבואע"פ שלא נזכרה בו שחיטה כבר נרמזה במלות ידועות מתחלפות כסדרן כחלוף שמלה עם שלמה וכן כבש כשב ורבים וכיוצא בם.
ואלה הם המלות אמר בהם "ויאספו את השלו הממעיט אסף עשרה חמרים וישטחו להם שטוח סביבות המחנה". וזה מפני שנזכרה בהם אסיפה ולא נתפרשה בה שחיטה הוצרך הכתוב לרמוז באמרו "וישטחו להם שטוח" שהוא מצורף וישחטו להם שחוט. והנה מרע"ה לא זכר העוף אבל זכר בהמות ודגים ולא זכר חיות ולא חגבים באמרו "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם". ולא מצאתי בו פירוש מספק מישב דעת טוב מזה, ראה עתה מה מתחייב מעניין בקשת כל מותר וזה כי מאחר שיש לאדם מה שצריך לו מן המזון ההכרחי המועיל לשמירת הבריאות אין הדעת סובלתו שיבקש לו מותרות ואם יבקשם ואע"פ שימצאם גלתה התורה שהוא קשה בעיניו ית'.
ועוד אמר "ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים". ראה כמה התורה מגנה מותר התאוה ולהורות רבוי תאותם גלתה התורה טעם המן הטוב והמתוק והמופלג ושהוא המזון הטוב שבכל המזונות, וכבר התפרנסו ממנו ארבעים שנה. וסוד המן ה"א מ"ם נו"ן אשר הנוסף עליו אמו"ן, ורמזו עליו "ואהיה אצלו אמון" ואהיה לאמון אמון. תבין סוד מאמרו "מן הוא כי לא ידעו מה הוא" וסוד המים מי מה. "ואמרו לי מה שמו מה אמר אליהם". וכן שאלת "מי ומי ההלכים" אשר תרגומו מן ומן דאזלין. מ"ם נו"ן והנה אפילו מגמלאים נזכרים בנחירים כי הם הם. ויש הפרש בין מי ובין מה בלשונינו רק שניהם שאלות. ואמנם מה היא מלת מורה על שאלת שם הדבר כאמרו "מה שמך" "מה זה בידך ויאמר מטה" ומורה ג"כ על עניינים שיודעו בעצמם כאמרו "מה תתן לי". ומורה עוד על עניין אחר שהוא כעניין אמרו "מה אנחנו יושבים פה" שמורה למלת למה כי למה ג"כ בלשוננו היא מלה מורכבת וענינה על מה. כמלת מדוע שעניינה מה דעת זה הדבר כמו מלת למען שהיא ג"כ מורכבת ג' הרכבות על מה עניה. כי מן הוא מלשון עניה גם מענה שרשו ענה והמ"ם נוספת כמ"ם מאכל וכמ"ם משתה ששרשם אכל שתה והממי"ם נוספים. ופירוש מלת למען הוא כמי שנותן טעם בשאלה ותשובה יחד דומה השאלה למי שאומר על מה היה העניין הפלוני כך או על מה הוא כך או על מה היה כך, והעונה עונה לשואל ואומר לו תדע על מה, על כך וכך, רבים כאלה וכיוצא בם בלשון. ואמנם מלת מי מורה על שאלת הפועל ועל מציאותו כאמרו "מי יאכלינו בשר" "מי הוא זה" "מי האיש הירא" "מי מכולנו" פרעה אומר "מי יהוה" וכן "למי אתה". ומצאנו "מי שמך" שהוא כמו בעבור שניהם קרובים להדמות בקצת מקומות, "מי אתה בני" בקש לדעת מי זה משני בניו הוא אם עשו אם יעקב והוא ענה "אנכי". וא"כ זכר לו שמו מפני שהדברים נודעים בשמות ועל כן קורא שמות למקומות לפי התחדשות העניינים עליהם ברוב העתים. כאמרו "ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה". והנה אמר עוד "מקברות התאוה נסעו העם חצרות ויהיו בחצרות" ואמרו ויהיו כהויה כמו לאמר בנבואה הויה "אם יהיה נביאכם יהוה". ואמרו "ותדבר מרים ואהרן מדבמשה על אודות האשה הכשית אשר לקח כי אשה כשית לקח". לא ידעתי בו פירוש מספיק לדעתי עם ראותי דברי המפרשים ואונקלוס תרגם "ארי אתתא שפירת חיזו" ואמרו קצת המפרשים כי אמרו על האשה היפה כושית דומה לאמרו על הסומא סגי נהור ויש מי שקורא לחומץ מתוק וכן רבים.
ואמנם לפי דעתי אין העניין נקשר פה בדבריהם עם כל טענותיהם לפי פשוטו. והעד אמרם "הרק אך במשה דבר יהוה הלא גם בנו דבר". ואין ספק כי לא לקח משה אשה אחרת על צפרה אשתו, וצפרה יפת תאר היתה מאד ולא יתכן אצלי שעתה נפרד משה ממנה. ואם מאשימים אותו על שלקחה יפת תאר ולא יסבול פירוש מתוקן כפשוטו בשום פנים בזה המקום. ואמנם יחייב זה ההעלם הגדול לפי שהעניין בנסתרו, ואז יקשר הכל ואפילו לפי פשט הדברים. וזה פירוש הנסתר אצלי והוא טוב שאפשר לסבול לפי מה שנקשר עמו בעניין, והוא ביאור הבדלי נבואת משה מנבואת זולתו משאר הנביאים כולם ע"ה. והנה התורה קרואה בשם אשה כי שלמה קראה אשה בשיר השירים, ומפני שדרך התורה לכתבה בדיו שחורה קראה פה כושית. וכן שלמה קראה שחורה ונאוה שנאמר "שחורה אני ונאוה בנות ירושלם". וזה הלקיחה כבר באה אחר עניין אומרו ית' "אספה לי שבעים איש" ואחר ספור דרכי הנבואה שהתחדש בקצת אנשים מישראל, והוא אמרו "וירד יהוה בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו". ובא עתה להודיענו שעם היות רוח הקדש נאצל ממשה ומתפשט על שבעים ושנים מהזקנים שהיו כתובים בפתקין שכתב אין משה חסר דבר ממה שהיה לו מן הרוח האלהיי. אבל אותו תכלית השלמות כדמיון האש שמדליקין ממנו כמה אלפים ורבבות נרות מנר אחת וכל נר ונר מהם בו כל הכח אשר בראשון בעצמו, ולא יבדל האור ביניהם כי אם לפי הגופים וצרכיהם ותקונם. וידיעת דבר זה בנבואה איך הוא איננו עניין מבואר ואפילו לחברים הגדולים כל שכן לזולתם כי אם לנביאים לבדם.
ואמנם הרוב האמן על דברי בעניין היות התורה קרואה בשם אשה מקובל האמן בה בפסוק "ויתן אל משה ככלותו", כתיב ככלתו, הכלה הנזכרת בשיר השירים ובה נשלם העולם ברמז "ויכלו", "ויכל", כמו שבה הותחל במלת בראשית, אל תקרי בראשית אלא בי ראשית. והתורה מיוחסת לשם שהיא בתו ונותנת לכלה ולאשה ולבעל התורה רמז לחשקה, והיא האם מפני שהיא השרש, והיא האחות מפני שהיא ענף יוצא ממקום אחד, והיא הכלה מפני הפירות הנולדים ממנה עם כח בעלה. והפירות הם התלמידים הנקראים בנים, והיא הבת מפני שצריך אביה שהוא הנביא או החכם לייחדה לתלמיד מיוחד. ולה ג"כ בנות רבות והן כל החכמות שהן תחת מדרגות הנבואה, כי על הנבואה לבדה נאמר "ואת עלית על כלנה" אחר אמרו עם כל שאר החכמות "רבות בנות עשו חיל". ואם כבר התבאר לך כי אמרו כי אשה כושית לקח בשם לקיחה כעניין לקוח את ספר התורה כלקיחה ממש הוא על התורה בעצמה. והמתרגם שפיר"ת חיז"ו פירש פלאות כי הוא תרגום יפ"ת מרא"ה, והתורה לפי שמצא חן בה אין צורות בעולם יותר יפות מצורת מופניה המופלאים, ועדות לדברי הוא אמרם "הלא גם בנו דבר וישמע יהוה" כי זו כבודה.
ואמנם היות התורה משבחת משה בענוה מורה על עיקר מעלת הנבואה, מפני שכל נביא שאין לא ענוה קודמת לנבואתו לא יעלה בה אל מדרגה הענוים מהם. כי היא המדה הצריכה מאד לנפש יותר מכל מדותיה הטובות, לְחָבְּרָה עם החכמה וכל שכן עם הנבואה שצריכה אל שלמות מדות יותר מן החכמה. ולפיכך בא לזכור פה ענותנותו של משה שהיא גדולה מכל האדם אשר על פני האדמה. וזו מעלה הגדולה היתה סבה לו מכל הסבות המעולות שקדמו לנבואתו להיותו במדרגה עליונה מכל האדם מהנביאים בנבואה. וע"כ צוה השם לשלשת האחים למהר יחדו פתאם לצאת אל אהל מועד באמרו "באו שלשתכם אל אהל מועד ויצאו שלשתם". ואחר כן עוד הבדיל ביניהם הבדל גדול באמרו "ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם ויאמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם יהוה במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו". הנה גלה לכל שהנביאים שני מינים והם במראה ובחלום. בחלו"ם, מ"ח ול"ב שניהם משותפים בקבלתה. במרא"ה מהאב"ר הראשון לכל הנקרא אברהם והוא בר"א אד"ם והוא ר"ב אד"ם והוא ששמו כבר נקרא בשם המיוחד והוא הכח הראשון השוכן במקום הנקרא צומח. והוא שרש להויה הראשונה לנסיעה אל הגידול והצמיחה ושם שכינת הנפש הצומחת, והיא הקודמת בטבע אל הנפש החיה השוכנת בלב, ואל הנפש המדבר השוכנת במח. ומפני שהידיעה היא עם השגת יחס ההתודעות לכלל הגבוה משלשת הכחות ואמר שהיא מזהמראה. והצומח סוג לחי, והחי מין לצומח וסוג למדבר, והמדבר מין ואינו סוג לדבר. על כן המעיין במדבר לא ידענו עד שידע החי והמעיין בחי לא ידענו עד שידע הצומח. נמצא שהידיעה בצומח סבה אל ידיעת החי, והידיעה בחי סבה אל ידיעת המדבר. ולפיכך כלל ידיעת האבר הראשון עם הידיעה, ומספר במרא"ה רמ"ח כמספר מצות עשה שגם הן רמ"ח מצות. וזה האבר לבדו הוא כולל את כל האברים מפני שהוא שרש להמצאת כולם כשרש האילן לאילן. וכלל המח והלב עם הדבור שזהו עניין החלום, וזה כי הישן לא יתבטל ממנו כח הצמיחה בעבור שהוא ישן אבל יתבטלו ממנו הדבור וההרגש המורה על החי שהוא חי והצומח פועל בשינה פעלו.
ואמנם אמר בראשון אלי"ו ובשני אמר ב"ו, ושניהם כוללים הכ"ל. וחיבר עם מלת אליו אתודע, ועם ב"ו חיבר מלת אדבר, וכשזכר מעלת משה כלל הדבור והמראה והוסיף הבטה, באמרו "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת יהוה יביט". וזה הבדל גדול אשר הבדיל השם ית' בין מדרגות הנבואה והורנו בהם אמתת הנבואה ומהותה בין לנבואת משה בין לנבואת שאר הנביאים. ומפני שזה החבור כולו לא חובר אלא לגלות בו דרכי השגת הנבואה ראוי שאדבר בזה המקום יותר מזולתו ואדבר בה אחר השלימי הנשאר מזו הפרשה בהן. ואומר כי אמרו "ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה", ואמר עוד "ויחר אף יהוה בם וילך", ועניין צרעת מרים ורפואתם אחר תפילת משה שאמר "אל נא רפא נא לה", ועניין אומרו "ואביה ירק ירק בפניה הלא מחתכלם שבעת ימים", ואמרו "והעם לא נסע עד האסף מרים". כל זה העניין הוא עניין כללי להוראת המדות ומשפטיו הישרים ית' על כל דבר ודבר והשגחתו הפרטית באוהביו עד שדן אותם בדין הראוי לפי מה שהם עליו בכל מקום ובכל זמן. כי הוא ית' מדקדק עם אהביו עד כחוט השערה גומל ומעניש כראוי להודיעם אמיתת דרכיו על פי מדותיו. ודי למשכיל בהבנת זה הכלל ואחר שכללתי עניין זה אשוב אל הנבואה ושמע מה שאומר בה.
דע בני יעזרך השם כי דרך בני אדם לקרוא נביא בכלל מי שמגיד עתידות והדין אתם מצד עצמם. וזה כי כמו שאין חשש לאיש אחד מאיש אחר עד שישא ויתן עמו כך אין חשש לשום אדם מן הנביא עד שישא ויתן עמו או עד שיהיה לו משא ומתן עם מי שנשא ונתן עמו לפי השמועה עליו, ר"ל ששמע מפי אחרים שהוא פלוני נביא ואם נשא ונתן עמו צריך להיותו יודע במהות הדבר שמדברים בו שניהם. וידוע שאם מסכימים בכל דעתם שוה, ואם בקצת, דעתם שוה בקצת וחולקת בקצת. והחלוקה האמתית היא בעניין ששניהם רוצים להשיג בו אמיתות והוא נעלם משניהם או מאחד מהם. ואם נעלם משניהם או הוא מפני עומקו או מפני חסרון לימודם ואם נעלם מאחד מהם ונודע לשני ואין כח בשני להודיעו לחבירו הוא ג"כ מפני עומק הדבר או מפני מעוט למוד החבר שנעלם הדבר ממנו. ובזו הסבה תרבה המחלקת בין שניהם וכיוצא במה שיקרה מזה המין של בין שני חברים, הוא בעצמו מה שיקרה בין הנביא והחכם. וכמוהו בעצמו יקרה לשני נביאים שאין מדרגת מטנבואתם שוה. ולפי זו הסבה היתה המחלוקת הנזכרת בין האחים האומרים על אחיהם הגדול מהם בנבואה והקטן מהם בשנים, "הרק אך במשה דבר יהוה הלא גם בנו דבר". והמכריע בין החולקים בנבואה ית' שמו הודיעם שאין הדבר כמו שחשבו, והוא שאע"פ שהדבור בא מאתו יתע' ומדבר בם, אין מדרגת מקבליו שוה. עד שהוצרך להודיעם אמיתת דבר זה בכעס ובעונש, וניצל אהרן משום כבוד משה, ג"כ מפני שנאמר "ותדבר מרים" שהיא היתה סבת הדבור. עד שהכיר, ושבו בתשובה והודו ואמרו לו "בי אדני אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו" ואע"פ שהם דברי אהרן. והרב ז"ל (הרמב"ם) זכר כי אין בתורה חרון אף כי אם על ע"ז והצרעת לבד על מין דבר זה למי שיבין עניין זה.
ואמנם סוד הנבואה נודע לנביא אחר קבלו דרכי הנבואה עם השתדלותו לקבל כח השפע המופלג המגיע למתנבא עם רוב השתדלות. ולפעמים מגיע עם השתדלות קטנה או מועטת ולפעמים בלי השתדלות כלל, והוא בא מאליו פתאום כאשר בא הנה "ויאמר יהוה פתאם אל משה ואל אהרן ואל מרים צאו שלשתכם אל אהל מועד ויצאו שלשתם". ואחריו כתיב "וירד יהוה בעמוד ענן ויעמד פתח האהל ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם" ואמר "שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם יהוה" וכו'. הא למדת מכאן אשר יש עתים שמדבר השם פתאם בלתי כוונת הנביא וזה יקרה לזקני הנבואה לבד אבל לא יקרה למתחילים בה. תדע זה משמואל הנביא והוא שאע"פ שהיה משתדל בה והגיע לו הדבור מהשם, הוא בעצמו לא הכירו עד פעם שלישית נכמו שמבואר שם. ואמנם חכמי האמת משיגי אמיתת דרכי הנבואה יודעים שהאיש החכם השלם בידיעת דרכי הנבואה צריך שישתדל בה להשיג הדבור האלהי אחר עבור כח הדבור האנושי הטבעי אחרי נוחו, כדמות עניין בוא השינה אחר היקיצה. והוא החלום תוך השינה והגיע הפתרון פעם בתוך החלום ופעם אחר עבור השינה, רק זה הפתרון הוא הדבור כפתרון העניין והגדת הדבור שעתיד לבא. אך הדבר בעצמו בהגיעו יקרה בו למי שיגיע לו הפתרון בפעל שני מינים, אחד בהיות הנחשב אמיתי צודק, ואחד בהיותו שקרי כוזב. כיצד, הנה יקרה לפעמים שהפתרון הנחשב הוא אשר יצא לפועל ויקרה לפעמים שיצא עניין אחר לפעל ויחשוב החושב שזה הוא פתרון החלום שראה ולא יהיה הדבר כן. ויתחדש אחריו עניין שני ויאמר זה הוא הפתרון לא אותו כראשון שחשבתי מפני שהתבאר לו שהפתרון השני יותר קרוב אל העניין שקרה מצד היותו פתרון חלומו. ויתכן שיקרה שלישי ורביעי או יותר מהם לפי קרבת העניין אל ביאור פתרון החלום. ואין ספק שהדבר אשר לא השיגו איש מן האישים וסופר לו ענינו ונאמר לו כי העניין הפלוני זה דרכו וזה מנהגו וזה תאר השגתו, כל זה בלא ספק לא יתכן להשיגו אלא אחר דמיונות ומשלים. ואם הדבר עמוק בטבע וקשה להשיגו איך יציירהו השומע ענינו שהרי אפילו מי שהשיגו יקשה עליו להגידו במשלים וחידות ודמיונות עמוקים ורחוקים, כל שכן השגת מהות הנבואה שאין לאדם דבר קשה יותר להשיגו בכל ההשגות האנושיות, ואין כח בשכל האנושי להגיע אל זו ההשגה עד שיתחבר אליו השכל האלוהי חבור דומה לחבור הנפש והגוף או לחבור הצורה והחומר, נאהדומים לחבור הזכר והנקבה אשר הטוב ממנו והמתוק שבמינו הוא החבור הראשון. ר"ל חבור חתן בתול עם כלה בתולה אשר נמשך החשק בין שניהם זמן ארוך לפני התחברם, ובעת התחברם הם מגיעים אל תכלית חשקם ונחה תנועת החשק הראשון ממהירותה וקבלו לבותיהם מנוחה גדולה. והיתה תנועת החשק מאז ואילך תנועה מיושרת על עניין הגון בינוני לא מהירה בתכלית המרוצה ולא נחה בתכלית ההתישבות לא כראוי. ואחר התישב שתי הדעות על עניין אחד עוד יתחילו להתנועע על צורת חשק תולדתם וישתדלו לפעול פעלם לכוונת העיבור מפני שכבר דלגו מחשק אחד בעל תכלית אל חשק אחר וגם הוא בעל תכלית בלי ספק. וכן הדבר נמשך מתכלית לתכלית, וכל העניינים הנמשכים אחר תכלית מן התכליות כבר זכרם הרב המורה ז"ל בחלק השלישי וביארם באור מספיק בחלוקות הכרחיות, על כן איני צריך לכפול דבריו כי מספרו הנכבד יובן הכל.
אמנם אני צריך להודיעך פה שעניין דורשי הנבואה וחוקריה דומה למה שאמרתי במשל החתן והכלה. ועל זה נאמר שאם כל השירים קדש שיר השירים קדש קדשים. כי כל דעת המשורר ההוא להגיד לנו על דרך משלים וסודות ודמיונות צורת אמתת הנבואה ומהותה, ואין נבואה אלא אחרי חשק ההשגה ואחר רוב ההשתדלות להגיע אליה. ועיקר הנבואה הוא שתהיה הנפש המשכלת אשר היא כח בגוף מתחכמת תחלה בכל דרכי התורה בכלל ובסתרי המצות ובידיעת טעמיהן בכלל. ואחר עלותה אל מעלות ההשגה הכללית בידיעת האמתיות ובהסרת הדמיונות נבהנחשבות לפי הקבלות הראשונות תצטרך עוד אל הקבלה הכללית האמתית בצירוף האותיות. ועוד תצטרך אל מהירות הדבור בשלשה פנים והם המכתב והפה והלב. וידוע שהמכתב שהוא ראשון הוא גם כן אחרון, שתכלית הנבואה הכללית היא שיכתוב הנביא ספר הנבואה אחד או רבים שמועיל לדורות הבאים אחריו. ועל זה נרמז בעניין הנבואה "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". וזה כי כל דבר שבעולם עניין שלמותו לפי האנושות הוא שידובר בו בפה, ואחר כך יחושב עליו כפי כח המחשבה איך יעשה אם הוא עניין נופל תחת מעשה, ואחר כך לכשיעשה המעשה הוא אשר יוכיח על מה שנחשב בלבו. ועל מה שנדבר גם כך הם כאשר נדבר בם וכאשר נחשב או לאו. וכל שכן כשיקרה דבר זה בענייני הנבואה הנופלים תחת מעשה, אבל מעשה נבואה שדינם נופלים תחת השגות אלהיות רוחניות באמתת המציאות וכיוצא בם מן העניינים האלהיים, אין שם דרך שיוכיח כי אם שכל הנביא לכל אשר אין אצלו עניין שיוכל להכחישו זולתי השם. ומכאן תחלקנה מדרגות הנבואה, ובהשגה בדל נביא מנביא כמו שבדל חכם מחכם בידיעת ספר אחד עם נסתריו. הנה כבר ספרתי לך דבר הנבואה בקצור וראוי שתבדיל בדעתך בין המדרגות לפי מה שלמדת וקבלת באמתת השתתפותם והתחלפותם, ואשוב בעניין הפרשיות.
פרשת שלח לך
נגדע כי המרגלים וכל ענייניהם ספרה תורה מה שקרה להם להודיע ההבדל הגדול שיש בין מי שאינו בוטח ביי' ובין הבוטח בו ית'. והפלא הגדול שבזה העניין הוא אמרו בם "וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי יהוה", עם היות הדבר נגלה לשם העלימו השם מן משה ומן העם. ואמנם יהושע וכלב בטחו בשם עולם ולא נראה להם הכח הענק ולא העמלקי וחבריהם כח אנושי מפני ששערו כחם כנגד כח השם שהוציאם ממצרים מיד פרעה ומיד עבדותם ועשה להם תמיד נסים ונפלאות והאמינו באמת שכח השם חזק מכל כח. ואינו פלא שלא יחשבו כח כל עם לחזק בערך אל כח השם, אבל הפלא הוא על עשרת הנשיאים שחשבו מה שחשבו. והיה להם לקחת ראיה ודרך ארץ מיתרו שאמר "עתה ידעתי כי גדול יהוה מכל האלהים", וגם מדברי פרעה בעצמו שאמר בפיו "יהוה הצדיק ואני ועמי הרשעים". ומה שנפל עיקר השם עליו ועל כל עמו והלא היה להם לחשוב שמי שעשה עמהם להפליא תמיד בכל מה שראו עיניהם הוא בעצמו ששלחם לרגל את הארץ. וכל החוזק שראו בעמים הוא חולשה מפני חוזק השגחת האל עליהם. ואמנם הורו דבריהם לפי מה שהשיבו למשה ולאהרן ולעדה שהם מחוסרי אמנה. ואע"פ שאמרו אמת במה שראו לא היה ראוי להחליש לבב העם, אך היה מן הדין שיאמרו מה שראו שעל כן שלחום. והיו ג"כ אומרים מה שאמר כלב "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה", אבל אמרם "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" היה בתכלית הרע ולא הם לבדם חטאו במה שאמרו אבל חטאו והחטיאו את הרבים בדבריהם. וימס לבב העם ויהי למים עד שגם הם בכלל הודו שהם קטני אמנה באמרם "נתנה נדראש ונשובה מצרימה" הנקשר עמו לפני זה. וארבעה עמודי עולם עמדו כנגדם והם משה ואהרן יהושע וכלב אשר קרעו בגדיהם בשמעם את דבריהם. ובמה יבחן אדם אלא במעשה ובמחשבה ובדיבור, ואלה השנים היה פיהם ולבם שוה בהבטחת השם וכן הורו בפעלם. והנה תלו הוכחה נצחית בחפץ ה' באמרם "אם חפץ בנו יהוה" וכו', אַךְ בַּיהוָה אַל תִּמְרדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהוָה אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם". וראה רשעות העם שהתורה מגלה עדותם באמרה עליהם "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים", ועל כן אמר "וכבוד יהוה נראה באהל מועד אל כל בני ישראל". והוא פלא גדול להתראות הכבוד לכל יחד. וראה איך הכעיסו את השם עד שאמר "עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו". ועיין מה שיתחייב מזה שההמון אי אפשר להיותם לעולם חזקי אמונה אם ינוסו או יבחנו ואפילו אחרי כמה אותות.
ומכאן תבין שהאומר היום לנביא אחד ממנו, עשה לי אות והאמין שאתה נביא השם באמת, אינו אלא בדמות מראה את הנביא לפי מחשבתו הפחותה, שהרי התורה מעידה שדרך אמונת ההמונים אינה שלימה אפילו אחר כמה מופתים. ואמנם אם שום נביא מן הנביאים שלוח בשליחות מיוחדת אל איש אחד ובקש האיש מן הנביא מופת ואות, הדין נותן שיתן לו האות שצונו השם לבקשו מן הנביא כדי שיאמינו דבריו. והוא הגדת מה שעתיד להיות כמו שנאמר "וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו יהוה: אשר ידבר הנביא בשם נהיהוה ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו יהוה בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו". והפלא בזה כעניין זה שזכר הבחינה על דרך שלילות באמרו "אשר לא דברו יהוה". ולמה לא אמרו "איכה נדע את הדבר אשר דברו יהוה" והיה נותן האות אשר ידבר אם יהיה ואם יבא אבל זכרו בלאוין. רק זה העניין הורה בו סוד מופלג והגיד כי הידיעה בשלילות היא ידיעה מספקת לאמת בהן האמתיות בידיעות בחיובים בעצמם כשתודע השלילה במופת בחיוב. והנה העם הזה בקש השם להנקם מהם לולי תפלת מרע"ה ומפני שטענתם בכח והיכולת לומר "ועתה יגדל נא כח יהוה" וכו'.
וזכר שבע מדות הראויות לבקש בם סליחה מהשם. והראשונה שם מיוחד והוא עיקר כל המדות שהוא מדת רחמים פרטית כלומר מורה על השגחה פרטית ובה ראוי להתחיל לפני כל המדות. כי לולי היא לא נבדלה עדתינו משאר אומות העולם. והקרובה לה הצריכה יותר מכולן לפי מציאות הפרט היא אריכות אפים. והשלישית ורב חסד וגם היא השגחה כנגד הרעה. וסוד ארך אפים כנגד הנקרא מקטרג אשר לעמוד כנגדו בא כל קרבן, ועל כן רצונו ית' נקרא ארך אפים. והד' והה' שתיהן מדות נשיאת שני מיני חטא שהן נקראים עון ופשע וכו'. ונקה לא ינקה מדה מיוחדת וכפולה בחיוב ושלילה כתרגומו סלח לדיתבין באוריתא ואלו דלא תיבין לא מזכה. וזכר בזו סליחה ובזו שם זכות ובהזכירו שם תשובה לתורה הוא סוד הבינה בה ושאין זכות זולתה. והז' עם היותה מדת הדין גמורה והיא פוקד עון אבות על בנים לד' דורות, היא ג"כ משותפת עם נויושר וצדק. כאמרו "ושפטו את העם משפט צדק". ויש לדבר הרבה במדות כי הם עקר הידיעה ושורש ההשגה והסליחה אחר התפלה והשבועה על הכוונה ועל הענש הכל בדין. כאמרו ית' "וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד יְהוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ: כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָראִים אֶת כְּבדִי וְאֶת אתתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי: אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ" וגו' וכל הנמשך אחריו. הכל דין ישר אלוהי לבלתי הרהר אחר מדותיו ית' ואשר גזר עליהם השם במשפטיו הנאמנים להמית את מנאציו במדבר עם להתעכב בו מ' שנה תחת מ' יום הכל דין אמת. ואשר חשבו לשוב להלחם בלא רשות גם הוא מכלל הרשע וע"כ הדין נותן לומר להם "למה זה אתם עוברים את פי יהוה והיא לא תצלח אל תעלו כי אין יהוה בקרבכם" וכו' עד "ויעפילו לעלות אל ראש ההר" והנדבק בו עד "ויכום ויכתום עד החרמה". באה התורה לגלות דיני השם השלמים בזה בכיוצא בו ולהורות לנו באיזה דרך נלך עם השם באמת לא כפי הדמיונות. והנה מפני עניין מדת הרצון אשר בה ראוי להשתדל הרבה עד שתוודע אמתת מה שאפשר להשיג ממנה סמך לעניין ושעור העם וענשם סוד הקרבן העומד כנגד.
ואמר "כי תבאו אל ארץ מושבתיכם" וכו, "ועשיתם אשה ליהוה", וקראו "אשה ריח ניחח ליהוה" מפני היות אריכות אפים במקום הריח מתגלה בעשר ספירות עם מקור הנשימה. ולפיכך רמז תחילה על "המקריב קרבנו ליהוה מנחה סלת עשרון בלול ברביעית ההין שמן", לסוד ן' המורה על הנשימה כמו שרמזתי במלת מ"ן, כי הכח המוציא והמביא הוא כח נזמנשים תמיד ואם ינוח מפעולתו ואפילו רגע כמימריה מיד ימות החי. ואמר עוד "ויין לנסך רביעית ההין" ועוד "שלישית ההין" ועוד "חצי ההין". ובמדת השמן שם מדת היין בשוה לא הוסיף ולא גרע. ומנחת הכבש "סלת עשרון, לעשרון רביעית. ומנחת האיל "סלת שני עשרונים" ולשניהם שלישית. ומנחת בן הבקר שהוא השור "סלת שלשה עשרונים" ולשלשתם חצי. "והעומר עשירית האיפה הוא". ואמר "כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם". הפלא והתימא מגלוי סוד הספירה וענייניהם על פי המספר.
ואמרו "כל האזרח יעשה ככה את אלה להקריב אשה ריח ניחוח ליהוה". וכן זכרו הגר ואמר בסוף זה העניין "הקהל חקה אחת לכם" וכו'. ואמר עוד "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם". בא להודיענו כל זה כי מה שהגיד לנו ית' מסוד הקרבן שקראו בג' שמות חקה ומשפט תורה שסודם חתם קו"ר פ"ש הה"ט וביאור סוד צירופם קרפוש החטה מת וכן קרפוש המטה חת, וסוד קרפוש זרע בלשון יוון. היתה הכוונה בכל זאת להראות עניין שיתוף הגר עם האזרח והכנסו תחת כנפי השכינה אחר היותו מכלל הקהל. וזו הוראה מופלאה מרמזת שהכח הדברי שהוא גר מהכחות האלהיות העליונות הנעלמות אחר השתתפו אתם דינו דין אחד עם דיני העליונים והוא כאחד מהם לכל דבר וקיומו נצחי כקיומם. ראה היש דבר לכח הדברי מעולה ממנו ודומה למי שניצל מן האבדון והשתתף עם בעלי הנצחות הקיימים לעד, כעניין מחשבתנו האמתית בגר שנפרד מעובד ע"ז בעל האבדון ונדבק בעם ה' בעלי הקיום התמידי.
נחואחר שזה עניין קרבן הבשר והיין והסלת שהוא הטוב שבקמח כל שכן בהיות הסלת בלולה בשמן והשמן מזכך הליחות ומביא לידי זכירת הנשכחות. רצה ה' ית' עוד לגלות לנו בזה ובזה ציור כחות המזונות עם היותם הכרחיות לקיום הגופים בשמירת הנשימות שבם נתלה הכח החיוני. ואמר "בבאכם אל הארץ" וכו', "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה ליהוה". וסודו תמירו תמורה כלומר תתנו דבר תחת דבר, כעניין "תחת כל בכור". ועל כן רמז בלחם בעצמו שהוא עיקר הדם ושרש הטפה הזכרי דבר זה ואמר "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה כתרומת גורן תרימו אותה". ואמר עוד "מראשית עריסותיכם תתנו ליהוה תרומה לדורותיכם". ודע שכתוב במסורת על מלת ערסתכם הראשונה לית כותיה חסר מחסר, והוא שאע"פ שדינו להיות בו יי"ו שהוא סוד השם מצד החירק והצרי והחולם, או יו"י לפי סדרו אם היה מלא עריסותיכ"ם, בא להגיד לנו בחסרונותיו שאם לא נסיר ממנו כחו הראשון ולא נתנהו לשם בחלקו לא יהיה לנו שלמות במזונינו. וזה בעצמו סוד ברית מילה וביאורו שעם התוספת על מה שבטבע המיניי יושלם חסרוננו על הראשיות כערלת המילה המכסה את עטרת האבר. ובחלה והתרומה והדומה להם מן המזונות כלחם וכבשר וכיין וכשמן ובכיוצא בהם יושלם חסרוננו גם כן. ואין ספק כי מכירי הטבעים בשווים ובתוספתם ובמגרעתם יכירו הכוונה האלהית מבוארת בקצת טעמי מצות התורה מפני שבהם יכירו מהות האדם וישיגו עם המצות החסר מהטבע מן האיש הפרטי הזה שנברא בעבור סופו. והטבע בו נטצרך הכרחי להמצאתו לפי מהותו שנתהוה מכח הערוה, כצרך הספינה אל עברי הים שהיא כלי להם לעבור בו לים. ומיבשה זו ליבשה זו, ומעיר זו אל עיר זו, ואחר עברם אם הגיעו אל מקום חפצם המכוון בעת בואם בספינה אם תשבר הספינה באחרונה עם היות הם בעיר אין השגחת בעליה בה על דרך האמת כי אין אנו מדברים פה כמחשבת הסוחרים בעלי דמיון הממון אשר כוונתם אינה שוה עם כוונת העוברים אשר אין דעתם לחזור. ומכאן תבין סוד אמונת קבלת תחיית המתים וסוד העיבור בחזרת העוברים. וכל היורד לארקא שוב אינו חוזר לא בגופו ולא בנפשו וכל העולה למעלה שוב אינה חוזרת. ומה שבין שני העניינים האלה הם בינוניים עולים ויורדים ונידונים אם זכו עלו למעלה ואם לא ירדו למטה לארץ לארקא. ומי שעובר הים הגדול בספינתו ומגיע לארץ ישראל ודעתו לחזור אינו מכלל הדרים בארץ ולא ינהג מנהגם, ואם אין דעתו לחזור הוא מכללם וינהג מנהגם. וארץ ישראל זו היא למעלה מהכל וגבוהה מכל הארצות ושמה ארץ החיים ואוירה מחכים באמת והמשכיל יבין כי זהו סוד הגר והאזרח והתרומה והחלה.
ודע כי שם המטה ערש ושי"ן וסמ"ך מתחלפין וסוד עַרִסוֹת עם עשרות הוא אחד. ותרומה תרי ממאה, הנה א' מנ' בסוד נ' שערי בינה חוץ מאחד שהוא חלק אלהי בסוד המכס אחד אחוז מן הנ'. וחלה מלשון תחלה כלומר קח התחלת עצמך שהיא הטיפה המעופשת שבתוך שכבת זרע שממנה נתהוה גופך ותנהו לשם ית' מתנה כי היא חלקו. ואז תציל השאר ממה שבך אשר החלק ההוא הנשאר לך הוא לך לבדך ואין לזרים אתך. ויש לך לדעת סשאלה המצות הן כולן עצות נכונות כי הן דעות אלהיות ואינן מחשבות אנושיות שיצטרך בעל המחשבה לחשוב בם ספקות אם מועילות ואם לאו. שמאחר שתאמין שהן אלהיות באמת מיד תאמין שהן מועילות בהכרח, בין תהיינה כפשוטן בין בנסתרן. ועל כן ברצונו ית' להועיל תכלית התועלת בנגלה ובנעלם, צונו לשמור מצותיו במעשה ולעיין על מה מורות וחזק המעשים מפני קדימתם בטבע וזמן ואמר "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה" וכו'. והורנו דרך הכפרה לשוגים ושהיא על פי הקרבן לפי מיננו הקרובים בחלוקותיהם. ואמר בסוף "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה". ולפיכך אנו מזכירין זה הכתוב בערב יום הכפורים אחר אמרנו "כל נדרי" וכו'. ועוד הוסיף לומר בשגגה "תורה אחת יהיה לכם לעשה בשגגה". אבל על הזדון והרשע אמר "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת יְהוָה הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ: כִּי דְבַר יְהוָה בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ". ופירשו בו הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא. ומאמרו עונה בא ניכר שענש בה, ולפיכך סמך לזדון עניין המחלל את השבת והוא מקשש עצים. והיה דין מקלל כדין מחלל שבשניהם נאמר הנחה במשמר, ומפני ששניהם התחייבו סקילה נאמר בזה (במקלל) "ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי יהוה". ונאמר בזה (במקושש) ג"כ "ויניחו אתו המשמר כי לא פורש מה יעשה לו". ובא עניין המקלל אחר מערכת השבת, ועניין המחלל בעצם יום השבת. והנה זה ביזה דבר יי' בפיו וחרף וגידף בלשונו, וזה עשה כמוהו בעצמו לא בפיו אבל בידיו והכל שוה. כי זה וזה יורו בחוץ סאלשני מיני עדים כשרים שהם האזנים השומעות והעיניים הרואות שמה שהיה בלב שניהם היה זדון ורשע. ובהיותם נרגמים באבנים שניהם נאמר בם "כאשר צוה יהוה את משה". ומפני שמצות תפלין שהיא לזכרון אינה נוהגת בשבת וחויב המקשש מיתת סקילה מפני חללו את השבת, רצה ית' המביא עצות למרחוק לעשות מצוה אחת לזכרון וצוה שתהיה נוהגת ביום ואפילו שתתחיל בשבת, כדי לזכר תמיד מצות השם מפני ראות העין והיא מצות ציצית. ואמר עליו "וּרְאִיתֶם אתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אתָם וְלא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זנִים אַחֲרֵיהֶם: לְמַעַן תִּזְכְּרו" וכו'. ותכלית הכוונה "להיות לכם לאלהים" וכו', שהכל תלוי בתכלית האחרונה.
פרשת ויקח קרח
משה רבינו ע"ה מתוך רוב ענותנותו ורוב אהבתו את קרוביו עם כלל ישראל, כשהיתה המצוה מגעת לו מפי הגבורה היה שמח בה שמחה גדולה והיה מגידה כמו ששמעה מהשם כמו שהיא כתובה בתורה שבכתב. והיה מפרשה בפירושה כאשר צוהו השם גם כן לפרשה. ומפני דרך סתרי תורה וסתרי המצות בטעמיהן לא היה אפשר שיגלה לכל תכלית כונה בהם, אבל היה מבאר לכל עניין הפשט. והיה מגלה ליהושע תלמידו ולזקנים ולנביאים עניין הנסתר. והיו מקצת קרוביו עם מקצת שאר העם מקנאים על הרב ועל התלמידים כקנאת רשע לא לשם שמים, שקנאת סופרים תרבה חכמה. ולא היה בהם רוח סבלהשתדל לעלות מעניין אל עניין כי היו עצלים בלימוד ולא היה להם חשק עליו בשום פנים, אך היו רוצים שתתגלה להם האמת במקרה. והיה נראה להם לפי מחשבת פתיות לבם הרע שמשה ואהרן היו מונעים מהם ידיעת סתרי תורה וגלוי טעמי מצות מצד גאוה ואהבת רבנות ושררה, חלילה להם מזה שהרי איך ראוי להאמין זה על מי שאמר ליהושע "המקנא אתה לי ומי יתן כל עם יהוה נביאים" וכו'. והנה נאמר "הוא אהרן ומשה" ונאמר "הוא משה ואהרן" שמותם שוה בטובה. ודבר זה שזכרתי גרם לזקנים העצלים לומר מה שאמרו לשני עמודי עולם כמו שנאמר "ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם יהוה ומדוע תתנשאו על קהל יהוה". וכי מה ראו בהם מהשררה ורבנות עד שיאמרו להם מדוע תתנשאו, כי אם מה שזכרתי לך. ומשה ראה בם שאינם תלמידים הגונים ואע"פ שהיה מהם נשיאי קריאי מועד אנשי שם. ועל כן לא היה אפשר לו למסור להם דבר סוד נסתר וסופם מוכיח על תחלתם. ובא בקבלת האמת החולק על רבו שלא לשם שמים כחולק על השכינה. ולפי שהיתה החלוקה בדברי תורה, עם שלא היתה לשם שמים, לא מנע משה מענות להם על דבריהם, ואמר להם "בקר ויודע יהוה את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו". וצוה לבחון דבר זה על ידי מחתות שסודם חתמות, ועל ידי א"ש עם קטר"ת תבין סודם קשט אמרי אמת בקשר א"ש עם תשר"ק שהם אלף ועשרה שסודם ראש הפועל על סוד האש שהוא עיקר הניסיונות. ואמרו "ובקשתם גם כהנה" הורה בו שהיו מבקשים מעלה שאינה ראויה להם. וקשר המחלוקת ידוע ואין צורך להרבות דברים בו רק אמרו "סגבזאת תדעון" וכל הנקשר עמו מן המופת, מורה על כח השם בשינוי הטבע. וע"כ אמר במחתות "ויהיו לאות לבני ישראל... זכרון... למען" וכו', זו ראיה ברורה על בחירת השם בקצת בני אדם ובקצת פעולות נפעלות על ידי הנבחרים ושאין רשאי לפעול אותם. והוא אמרו בעניין זה "זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לא מִזֶּרַע אַהֲרן הוּא לְהַקְטִיר קְטרֶת לִפְנֵי יְהוָה וְלא יִהְיֶה כְקרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד משֶׁה לו".
והנה הפלא הגדול מעדתינו הנה דזאת עדת יי' קדושה איך נאמר עליהם [בכתוב בליעת] הארץ "וכל ישראל נסו לקולם" והם הדרים סביבותיהם "כי אמרו פן תבלענו הארץ". ועוד עניין האש שעל השאר ועדין הם חלוקים על משה ועל אהרן לאמר "אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם יְהוָה". ולולי רחמי השם וחסדיו הרבים היו הורגים המנהיגים והיו גם הם כולם נהרגים. ואמנם בעל הרחמים מחל ולא מחל והמחילה היתה על ידי המחתה והאש והקטרת, מדה כנגד מדה שעליהן היתה המחלקת הראשונה. והנה הכח שעמד כנגד הקרבן אשר "יצא הקצף מלפני יהוה" והחל לנגף במיתת מגפה בעם, עד שהרג מהם בצאתו י"ד אלף ת"ש "מלבד המתים על דבר קרח". וההליכה הממהרת עמדה כנגד הקצף הממהר, וע"כ נאמר "ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה". וזה מופת יותר גדול מכולו להחזיר לאחור כח מפני כח כדמות בריאת רוח מפני רוח. וזה הוא סוד כל המדות האלהיות והוא סוד הקרבן שהוא שכינת עניין במקום (בהסתכלות) [בהסתלקות] זולתו ממנו. ולעתים סדתהיה הברחת הרעה מפני הטובה ולעתים להפך, וזה כדמות בריחת הבריאות מפני החולי ובריחת החולי מפני הבריאות. וכן סוד כל ההפכים וכל העדר וקניין כמו הסרת הקרירות מהמים בהגיע אליהם החמימות, והסרת החמימות בבוא הקרירות. וכן בכל גוף נושא שני הפכים עת לזה ועת לזה, אך העדר הקנין אע"פ שדומים להפכים אין דינם שוה. וזה כי העיורון והראות שהם העדר והקנין אינם שני כחות נמצאים לעתים נתחלפים בנושא אחד כמים שמתחלפים לחום ולקור כמה פעמים, ויש ביניהם אמצעי והוא הפושרים. כי הראות הוא כח נמצא שהעין נושאו אבל אין העיורון כח נמצא כי אין לו מציאות, והחושב שהעין נושא העיורון והוא כח בעין אינו מכיר בין ימינו לשמאלו אפילו בעניינים הטבעים כל שכן שאינו מכיר דבר בכחות האלהיות ובמדות ובספירות ובדומיהן מעניינים העליונים. והשם ית' ברצותו לכלות תלונות בני ישראל מעליו ומעל שלוחיו הנאמנים צוה לקחת שנים עשר מטות ואמר למשה "איש את שמו תכתוב על מטהו". ואמר לו "ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי כי מטה אחד לראש בית אבותם". וצוה להניחם כולם באהל מועד ואמר "והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח" וגו' וכן עשה. ונאמר "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים", סודם ויגל"ם קדשי"ם, הם שבט לוי. והוא שראה ירמיה הכהן, "מקל שקד אני רואה" (ירמיה א' יא'). עם הוראת מהירות העניין פה ושם. פה באמרו "והנה פרח" מיד באמרו ממחרת, ושם "כי שקד אני על דברי לעשותו" (ירמיה שם). ומכלל האילנות הממהרים להוציא פרחים בניסן הוא אילן השקדים. וצוה השם להשיב את מטה סהאהרן לבדו לפני העדות "למשמרת לאות לבני מרי". והכוונה בזה "ולא ימותו" בשביל התלונות, ועוד העם המופלג צועק ואומר "הן גוענו" וכו', "כּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן יְהוָה יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ". כבר אתה רואה מן התורה שהשם לא כעס עליהם על זה המאמר כמו שעשה בשאר מקומות. והוא מפני שבאמרם זה היה הדין אתם לא מרו מפני פחדם לקרבה אל מקום הקדש, וזה הפך מעדת קרח. על כן אמר השם לאהרן "אתה ובניך ובית אביך תשאו את עון המקדש" וכו'. והמשיך העניין והזהיר אותו ואת אחיו לשמור משמרתו ומשמרת האהל ואמר עליהם "אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו גם הם גם אתם". והכוונה בשמירה "ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל". וזו תכלית הטובה דומה לרופא יועץ וחכם האומר לבריא התנהג בשמירת הבריאות ולא תחלה. ושמירת הבריאות דרכיה כך וכך ואם יקרה לך שלא שמרת עצמך כראוי וחלית הזהר בך שלא תאכל דבר פלוני ולא תשתה כך וכך פן תמות בלא עתך. כך ענייני התורה כלם עצות אלהיות מופלאות.
ואמנם הכהנים והלויים המשרתים את השם הדין נותן להיות מזונותיהם הטוב שבמזונות. ועל כן אמר "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם יתנו ליהוה" וכו'. "בכורי כל אשר בארצם" וכו', "כל חרם בישראל" וכו', "כל פטר רחם לכל בשר" וכו'. ואמנם אמר שהבכורות הטמאים ראוי לפדותם אבל הטהורים לאו כי קדש. והם ג' מינים אשר עם הגו"ף יהיה סוד כללם כולל שכבת זרע או אמור עם מלת טפ"ה המורה על סוהגוף. והם שו"ר כש"ב ע"ז ומהם תבין היות כב"ש שופ"ט הזר"ע כי מזל טלה הוא הדיין הראשון על הטפה לפי הממשלה, וזה מכלל חכמת שמים. והכח השמשי לתקופת ניסן בנקודה הראשונה של המעלה הראשונה מעלותיו מזל טל"ה. ועל היותו כחו הראשון ד"ם כשמו אמר ית' "את דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר אשה ריח ניחח ליהוה ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה". וכן הנמשך עם זה לצרך מזונם הטהור. ואמרו "לחק עולם ברית מלח עולם" הוא סוד מגלה אמיתת המציאות אשר בין האדם והעולם והשם.
ואמרו עוד "בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל". וכן ללויים מורה לך על קרבתם אל השם ועל התרחקם מזולתו בתכלית. וכן הדקדוק המופלג האחר במתנת מעשר מן המעשר, כי הנה המעשר אחד מעשר מדות, ואם כן כשהלוי לוקח עשר מדות ממאה מדות נותן לכהן מדה אחת מן העשר מדות, ונשארו צ' מדות ביד הישראלי, וט' מדות ביד הלוי, וא' ביד הכהן. והרמז אט"צ והכל ק' מדות נחלקות אל תכלית החלק והנקדות עד א'. וזה דרכם, ק' צ' פ' ע' ס' נ' מ' ל' כ' י'. הנה סוד כל חכמות מבוארות עם כ"ז אותיות על דרך צורה זו,
סזהנה י' עשירית ק', גם א' עשירית י', גם ב' עשירית כ', גם ט' עשירית צ', וכן השאר כולן עשיריות זו מזו.
ודע כי החשבון זה הוא חשבון עשר ספירות והוא מתרבה והולך. כי אלף הוא מסומן עם א' ואמנם עשיריתו מסומן עם ק' ועשירית עשיריתו י'. ועוד י' אלפים מסומנים עם י' ועשיריתם א' שהוא במקום אלף שעולים תשר"ק ועשירית עשיריתו ק'. וכן הדבר הולך ומתגלגל חלילה באותיות מסומנות, ואמנם לשברים אין להם אותיות שנוכל לסמוך על מספרם כי אם על דרך השלמים. ויהיה האחד שלם ואשר הוא יתר ממנו מתרבה ומתמעט הפחות ממנו לפי חשבונו המתרבה. ויהיה אחד אמצעי בין הכפל והחצי, ויקרא בשם שניהם כי הוא כפלו של החצי והנו כפל והוא חציו של הכפל והנו ג"כ חצי מפני שהוא חצי שנים. והוא אם כן לפי מציאותו עם המספר היה בעל ג' מדות בהכרח, כי הוא שלם וכפל וחצי בסוד חש"ך אפ"ל שמשם נברא הכל. על כן ימנה השם עם מנין הספירות כאחד מאלו השלש מדות שקרו והשיגו לאחר הנספר בספירות. וכן קרה לב' עם עצמו ועם כפלו שהוא ב' אם א' שהוא חציו, וזה כי השנים הוא מספר אחד בעצמו ומקובץ והוא חצי ארבעה וכפל אחד. וככה יקרה לג' שכפלו ו' והוא חציו ואחד וחצי הוא חצי השלשה והשלשה הוא כפלם, וכן כל הספירות הנספרות.
פרשת חקת התורה