לדאבל רכילות החכמה אם לא היה אדם מגלה אותה לזולתו או בכתב או על פה לא היה ממנה נשאר כלל. כי בני אדם שוים הם לבהמות בתחלת מציאותם בעניין ידיעת החכמות והלשונות והכתיבות והמלאכות כולנה. ואמנם דרכם לקבל תחלה בקצור ואחרי כן מתוך מה שיקבלו ידעו מה שלא קבלו בקצת עניינים. ועל זה נרמז גם מאמר החכם שאמר "תן לחכ"ם ויחכ"ם עוד הודע לצדי"ק ויוסף לק"ח " (משלי ט' ט'). לחכ"ם רמזו ל'שון ח'כמה כ'תיבה מ'לאכה, עו"ד ע'שיה ו'גם ד'יעה. כי אלה הארבעה עניינים הם כוללים כל ענייני בני אדם כסדר בשני מינים המעשה והחכמה כמו שתמצא ברפואות שהם שני מיני החכמה והפעל. לצדי"ק ל'שון צ'יור ד'יבור י'דיעה ק'בלה, לק"ח ל'ימוד ק'ריאה ח'כמה.
להולפי דרכי הקבלה רצוני להודיע לחכם הצדיק עניין הנבואה איך יתחייב שימצאנה על פי ידיעת השם. ואומר שהקבלה שנמצאת היום בידינו בעניין זה היא הקבלה בעצמה שנמשכה מאדם הראשון ועד אברהם אבינו וממנו ועד משה רבינו וממנו עדינו. ממנו בא לנו בכתב וממנו בא לנו על פה ואשר בא לנו בכתב נחלק בשני מינים נמצא ומפורסם לכל, הוא עניין השמות שבאו בתורה שיקרא שם השם בהם כגון יהו"ה שד"י אדנ"י אלהי"ם א"ל שד"י י"ה אהי"ה אלו"ה א"ל צבאו"ת. ואשר נקראו מהם שמות בשם העצם הם י"ה יה"ו יהו"ה כי יה"ו הוא אהי"ה בעצמו. והנה הם שלשה עצמיות ואשר נקראו מהם בשם התאר הם שלשה גם כן והם א"ל אלו"ה אלהי"ם. והנה אלה שלשה שמות מתחילים בשם א"ל והראשונים מתחילים בשם י"ה ואשר נקראו מהם בשם הכינוי גם כן שלשה עוד ואלה הם אדנ"י שד"י צבאו"ת והרי הם כולם ט' שמות. ויש שם שם אחד שהוא מורכב והוא א"ל שד"י והוא סוד גדול. ואמנם השם הכולל יותר בעירובם הוא משותף בחילוף (..) שכל. כי היסודות הארבעה אם לא יתערבו לא יהיה מהם חמר לדבר יחד עם ד' היסודות אבל עם העירוב ימצא החמר ובהכנת החמר תמצא הצורה.
על כן יהיו הדברים בכח לעתים ובפעל לעתים ולפיכך יתהפכו החמרים אל קבלת הצורות ויאמר על הדבר המורכב מחמר וצורה שהוא חמר לצורה שהוא מוכן לקבלה וכן על קבלו אותה כח קרוב או רחוק. ואם כן לפי מה שהתגלגלו אליו הדברים להביא העניין אל הכוונה בידיעת השם כפי הראוי נאמר כי שם הדבר ההוא מכל צד ומקיף בו עד שלא יצא דבר מגבול השם לוההוא הנזכר כשם חי שהוא שם כולל מקיף כל מתנועע מעצמו וכל מרגיש ואע"פ שההרגש כח בחי והתנועה מקרה לו. ואמנם שם הדבר הפרטי הוא המורה על מי שיש לו ייחוד ממה שיחשב שדומה לו ובשמו יורה על שזה הנקרא בזה השם אינו זה הנקרא בזה השם האחר. כי בשמות יורה על הבדל דבר מדבר או על שתוף דמיון שיש בין דבר לדבר, אם כן הנה יהיה זה לעתים בשם העצם ולעתים בשם המקרה. ועוד יהיה לעתים בחיוב ולעתים בשלילה ושם העצם הוא הדבר שיורה על איש מיוחד שאין שמו מקיף וכולל כל מינו ויורה גם כן על כל המין ועל כל הסוג מצד היותו מורה על מהות הדבר אשר השתתפו בו כל אישי המין.
ולפי הסכמת הדבור מצאנו דקדוק דרך הפעלה ודקדוק דרך ההגיון ולפי המציאות מצאנו שהדבור כללי לכל מין האדם ואמרנו עליו בזה שכל אדם מדבר מפני היותו בעל כח על הדבור השכלי. ומצאנו במציאות שלשת מיני הדבור. האחד הוא הדבור הנכתב וזהו מלאכותיי. והשני הוא הדבור הנבטא וזהו הסכמיי. והשלישי הוא הדבור הנחשב וזהו טבעיי. וסימנם מט"ה נהפך בכ"ח. ואלה השלשה הם בעולם האדם, ואמנם יש שם רביעי שמשפיע על עולם האדם ואינו מכלל עולם האדם והוא הדבור הנבואיי. וידוע שזה מעולה מכולם וממנו התחייבו השלשה בשלשת מדרגות כי הנחשב מעולה מהנבטא והנבטא מעולה מהנכתב. והטבעי כולל כל האומות ונשתתפו בו כולם יחד בטבע. וזהו אמרנו בכלל כי כל אדם מדבר ואמנם הדבור המוסכם והוא הנבטא כלומר הנזכר בפיות הוא שבו תבדל אומה מאומה וההבדל ביניהן נתלה בשינוי הלשונות. ואמנם לזהדבור הנכתב הוא שבו יבדילו דרכי צורות הכתיבות זו מזו ואין מלאכת זו הכתיבה דומה למלאכת זו האחרת מצד נתינת צורות בחמר הדיו. ועל כן קראנו זה הדבור הנמצא במכתב מלאכתיי עם היותו גם כן הסכמיי כי אינו טבעיי. ואל יטעך עניין מאמר התורה שאמרה "והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות (אלהים) על הלוחות". כי זה העניין אינו ממה שאנו מדברים בו עתה ויתבאר במקומו בע"ה. ואשר הוא נבואיי הוא אלוהיי ואינו כולל כל מין האדם אבל הוא לקצת אישי המין והם המיוחדים שבאומה המיוחדת והוא שבעדו יאמר בם שהם בעלי כח לקבל הנבואה.
ולפיכך תקרא כללותה של הנבואה קבלה, כעניין אמרם ז"ל משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה, מפני שנמשכה הקבלה ממי שקבל ומסר למי שקבל ממנו עד היום הזה וככה יהיה העניין מעתה ועד עולם. מפני היות ידיעת השם נעלמת בטבעה יותר מכל הידיעות נמצא לפי מה שאמרנו ששם השם המיוחד הוא השם הנקרא שם בן ד' אותיות והוא שנאמר עליו בקבלה שהוא שם המפורש. והוא השם הנכתב שלש פעמים בברכת כהנים שנאמר עליו "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". מלמד שהוא סבת הברכה הכללית הכוללת כל האומר על פי חלק מיוחד ממנה שהוא המשמש לפני השם. והם כהני יי' שאמר בהם השם "כה תברכו את בני ישראל אמור להם". ובברכה ההיא המעולה אשר בה שם זה ג' פעמים הורה השם על שלוש זה השם, ושאותיותיו שתים עשרה והם שלשה שמותיו, ושלשתם יחד נקראו שם אחד. כאמרם שם בן ד' לחאותיות חכמים היו מוסרים אותו לבניהם ולתלמידיהם פעם אחת בשבוע וזהו המיוחד. ואמר עוד שם בן שתים עשרה אותיות וזהו המשלש עד שאמר עוד שם בן ארבעים ושתים אותיות וזהו המושבע כלומר שכולל שבעה שמות. ושלשה פסוקים שבתורה שכלל אותיותיהם רי"ו אמרו עליו שם בן שבעים ושתים אותיות, ובאו הנה אותיות במקום תיבות או במקום שמות מפני שהם ע"ב שמות כל שם ושם בעל שלש אותיות. וכל אלו הרבים בעלי אותיות רבות עם היותם שמות רבים נקרא כל כלל מהם שם בן כך וכך אותיות, וזה מפני שהם כולם על עניינים אלהיים.
והעניינים ההם נכללים בכל שם ושם מהם על עניין אחד והוא שבו יושג מציאות השכל הנפרד המשפיע על מין האדם, ושהוא מוציא שכל האדם מן הכח אל הפעל על פי השפע הנשפע מאתו על הנפש האנושית אחר היותה ראוייה להשיג עם היותה מכינה עצמה לקבל אותו השפע הנקרא אצל כל מקובל זיו השכינה ואצל כל חוקר אור השכל ואצל כל צדיק רוח הקדש. והנה ברצות זה האיש המיוחד להשיג השגת השם המיוחד על פי ידיעת שם העצם המיוחד צריך שישתדל ויתבודד עד שישוב עצמו מיוחד ומפורש, ויכין עצמו לקבל תחלה דרכי הקבלה כולם מהם מפי סופרים ומהם מפי ספרים, עד שלא יחסר לו דבר מענייני השלמות המשלימים כח האדם הדברי ברוב הענין המחשבי אחר היותו שלם בעצם מוחו מעיקר היצירה, ואחר היותו שלם במדותיו הטבעיות והנפשיות והשכליות, ר"ל שתהיינה כל מדותיו או רובן שלמות לפי מזגו הטבעי וימזגם עוד בהרגל הנפשיי וישקלם עוד בשקול הדעת עד שיכריח לטשכלו כל מדה ומדה שבמדותיו עד שיוכל ללכת בה באמצעיותה ולא יטה ימין ושמאל, ויוכל עם זה להנהיג זולתו במדות. ואחר שהדבר כן והתחלנו כבר לדבר בעניין השם המיוחד נודיע מה שהוא הכרחי להודיעו בידיעת אמתת זה השם ונמסור בקבלה כללית הקדמות כוללות הכרחיות להקדימם לידיעה זו ואלו הן.
דע שהקבלה קודמת לידיעה בכל דבר כמו שהלשון קדמה לידיעה ליודיעיו להבנת כוונת המדבר בו. והקבלה הנזכרת פה קדמה ללשון בתכלית האמת ואינה מסופקת אצל אחד מן המקובלים. כי קבלה היא לנו שם מורה על דבר שהשומעו מקבלו מיד אם אינו חסר דעת, ואנו לא נשגיח בחסרי הדעת בדרך זו כאשר לא ישגיחו החוקרים במחשבת קצת אישים שלא למדו חכמת ההגיון. וזו הקבלה היא באמת בנויה על כ"ב אותיות ועל ניקודם ועל ניגונם וכל מקובל יודע שיש שם ה' אותיות גדולות והם מנצפ"ך. וראוי שתדע שיש לאותיות עניינים ראשונים והם עניין הכרת הבדל צורותיהם ועניין ידיעת הבדל מספריהם ועניין השגת הבדל שמותיהם. כאילו נאמר על דרך משל א ב ג ד יש הבדל בין כל אחת ואחת מהן בצורה ויש הבדל ביניהם במספר ויש הבדל ביניהם בשם. וההבדל שיש ביניהן בצורה הוא מורגש בחוש הראות שהוא הנראה לעין שכל אדם רואה שזו הצורה שהיא א היא זו בעצמה א גם זו בעצמה א גם זו בעצמה א גם זו בעצמה א. אין בין אלו הצורות החמש הבדל עצמיי אבל יש ביניהן הבדל ממקריי והוא יופי הצורה לפי מהותה ולפי ארכה ורחבה ועמקה וקויה ונקודותיה וזויותיה וכיוצא בהן מן המקרים. גם מן המראים שכבר אפשר שיובדלו בצבעים לפי החמר שלהם שיהיה דיו אדום או שחור או לבן או ירוק או תכלת וכיוצא בם. ואמנם אישיהם דבר אחד בצורה הכללית ויורה על מהות השם הכללי הנופל על כל פרט ופרט מהם בשוה והוא שם אלף. גם יורה על שינוי המספר שהוא אחד או אלף וישא זה מה שישא זה בעצמו. ואמנם יתכן עוד שיבדיל ביניהם דבר אחד והוא הנקוד שכבר ינוקד זה בחלם וזה בחרק וזה בשרק וזה בקמץ וזה בצרי, על דרך חמש הברות של סימן נוטריקון וכיוצא בם מן הנקודים הנשארים. ועוד יתכן שיבדיל ביניהם דבר אחר והוא עניין הנגון שזה האות שהוא אלף יקרא או, בחלם, והנגון יניעהו למעלה תנועה גדולה נמשכת הרבה כשהוא מוטעם בטעם מהטעמים המגביהים. וכך יקרה לכל נקוד שיתנועע על פי הטעם בין להגביהו בין להשפילו בין ליושבו על יושר בינוניות בין להטותו הטיה גדולה קרובה אל ההגבהה בין להטותו אליה בהטייה רחוקה או להטותו בנטייה קרובה או רחוקה אל ההשפלה, וכיוצא בזה באלו יקראו החכמים הבדל מקריי. ואמנם ההבדל הנמצא בין צורת האלף ובין צורת הבית והגימל והדלת ובין השאר כולן הוא הבדל עצמיי ואשר יעיד על הבדלם הוא שמם ומספרם.
והנה העניינים מקובלים ואינם בשום צד מן הצדדים מורגשים ואמנם עד ההקבלה ישובו שני העניינים האלה הכללים כאילו הם מורגשים בכל עת שיורגש את האותיות. כי כל מקובל בכל עת ראותו בהרגש אות אלף כבר ידע שזה שמו אלף עד שישוב מאהמורגש אצלו באות אלף מושכל כללי כולל כל אלף שנכתבה מעולם בכל שעה, ושהיא גם היום כתובה ועתידה להכתב עד עולמי עד. וקרה לאותיות כזה עם המרגיש המקובל שהתפרסמו אליו ענייניהם לאחר מזה עד ששבו מושכלים מה שקרה לאישי המינים כולם עמו כשעלה מהשגתם מן המורגש אל המושכל. והנה כבר ידעת עם זה איך ישוה עניין האותיות לעניין המציאות במעשה בראשית באלו הדברים ובכיוצא בהם מן החמרים והצורות והמקרים.
ועתה אודיעך עוד איך ידיעת עניין האותיות וכל הנמשך אחר מציאותם ומהותם ומקריהם במעשה מרכבה מיוחס אל ארבע חיות הקדש, כמו שעניין מעשה בראשית מיוחס אל ד' יסודות העולם. והם שניהם שני מעשים אלהיים כלליים וכנגדם באותיות שני לחות אבנים שהם גם כן מעשה אלהים המה והמכתב בהם מכתב אלהים הוא חרות על הלחות ועוד יתבאר סודם.
ואמנם המרכבה באותיות היא במציאות התיבות אשר הפחות שבערוביהם היא תיבה בת שתי אותיות המצורפות על דרך ספר יצירה ברל"א שערים פנים ואחור, אבל העירוב מתגבר והולך עד אין קץ. כי אי אפשר לנו להגיע לזו הידיעה ולא לדעתה זולת השם יתעלה ומה שאין לו תכלית אינו מחויב אצלנו להשתדל בו להגיע עדיו. כי אנחנו בעלי תכלית וכל השגותינו מגיעות עד תכלית בהכרח לפי מהותינו והשם שם בנו כחות להשיג בם הראוי והצריך והמועיל להצלחתנו ולהשלמתינו, ולא רצה ולא בקש ממנו כי אם מה שגזרה מבחכמתו להפילו בנו תחת כח ויכולת ואפשרות באמתת עצמותינו להשאיר ממנו חלקים נצחיים כנצחותו ית' שהיא מדרגה גדולה לנו לפי מהות עולמנו זה השפל. ולפיכך נתן בנו דעת בטבע להשיג בו חכמת הטבע ושם בנו כח לקבל שכל עם רוב למוד, עד שנשיג בו חכמת האלהות. והטביע בנו כח הלשונות הכולל כל המציאות במכתב ובמבטא ובמחשב על דרך מה שהטביע בעולם כולו, כי המכתב בעולם הוא המציאות המורגש. וזה כי כמו שנבדלו המכתבים זה מזה כן נבדלו הסוגים זה מזה וכמו שנבדלו האותיות אלה מאלה לפי מיניהם כן נבדלו המינים אלה מאלה. וכמו שנבדלו אישי האותיות בכל לשון נכתבת והיו מורגשות כן נבדלו אישי המינים בכל המציאות המורגשת וכמו שקרו לאלה מקרה קרו לאלה וכמו שיש לאלו סגולות ייחדום מזולתם כן יש לאלה סגולות ייחדום מזולתם. וכמו שיש הבדלים בין אלה לאלה כן יש הבדלים בין אלה לאלה וכמו שאלה כשיתערבו ויתמזגו יקבלו צורות מתחלפות כן האותיות כשיצורפו ויתהפכו ויתערבו ויתמזגו יקבלו צורות מתחלפות. והן ההבנות שבם התחלפו הלשונות הנבטאות וההבנות הן הנחשבות.
סוף דבר שכל משכיל שלם כשיעיין באמתת שלשת העניינים הנזכרים באותיות שהם הכתב והבטוי והחשוב ויקבל מחכמי הקבלה מה שראוי לקבל מהם כבר יעלה בידו ממנה הדבר שהיה לאדם תכלית מציאותו. וזו היא הדרך הקרובה מכל הדרכים להגיע אל התכלית ההיא שהיא לשתף מציאות האנושות עם מציאות האלהות על צד קיום נצחי.
מגוהנה מרכבת האותיות היא תחלה תלויה בשרשי הדבורים. ודע כי כמו שיש במציאות המורכב שלשה עניינים שהם החמר והצורה והמקרה. כן יש בכל לשון גם כן שלשה עניינים ידועים והם השם והפעל והמלה. והשם הוא השרש לכל דבר וזה בכל פעל ישאל האדם עליו מה שרשו, וכשיודע מה שרשו יודע מיד שהנוסף עליו הוא שבעבורו נקרא פעל. כאמרך מתפעלים מה שרשו ותדע כי שרשו פעל והוא עבר מבנין (מבנין עבר) והוא לשון יחיד זכר אשר עשה מעשה מן המעשים ושם המעשה הוא פעל, פ"ה מנוקד בחלם ועי"ן מנוקד בפתח ולמ"ד נמשך ועל כן לא מנוקד הוא בשוא. ולפעמים יקרא זה הדבר בשם בעל ד' אותיות והוא זה הנזכר בעצמו עם תוספת כח והיא פעלה ונשתנה בו הנקוד גם כן. וההבדל שבין זה לזה הוא כי פעל הוא לשון זכר ופעלה לשון נקבה. ואם כן תאמר כי מלת מתפעלים הנוסף על שרשו הם אותיות מתי"ם שהם שתים לפניה ושתים לאחריה. ויורו המ"ם והתי"ו על עומד לבניין התפעל, ויורו היו"ד והמ"ם על רבים ושהם זכרים. והשרש לה שלש אותיות והן פ"ה עי"ן למ"ד על כל פעול יורה עליו הנוסף במבטא שהוא הדמיו"ן מצירו והוא פ"ה עי"ן ולמ"ד ומורה על היות הדמיו"ן פעו"ל גם הדמיון פועל בלא ספק. והנה שלשת עניינים אלה יחד פועל פעול ופעל. וזה אחד מן הסודות שראוי לאמתם בשכל. וכן הנוסף על שמ"י דמיו"ן שי"ן מ"ם יו"ד ודע זה גם כן והנוסף על זכרי שם דמיון בחלוף פ' למ"ם ואם כן הנה הוא דמו"ת. קח שרשם ותמצא היודיי"ם בם מורים על עצם המדבר על עצמו שיש בו דבר מיוחס אליו שיהיה שרש שמי שם, ושרש זכרי זכר. ויורו היודים על היחסים וזה מלא שי"ן מ"ם מדוהנוסף בו על שם הוא מי"ן וכולו משמי"ן מנשי"ם ודעם. וזה מלא זי"ן כ"ף ר"ש והנוסף עליו נפשי והנהו זכר נפשי. נמצא שם מלא נוסף על זכר כי נפשי הוא שי"ן מ"ם בעצמם. חבר שם עם זכר ותמצא במספרם פרי זכרים הוא חמר וצורה ומהם בא"ו נקבו"ת. וזה העניין יושלם ביאורו עוד לפנים אבל נאמר עתה שאחר שמעשה מרכבה נמצא באותיות גם כן כמו שנמצא בם מעשה בראשית והיה השם כחמר והפעל בם כצורה. מפני שבפעל יכולו העניינים והמלה במקרה ראוי להודיע פה עניין הרכבת זה השם המיוחד. ונאמר בו למה היה מורכב באלה האותיות ולמה נכפלה בו האות השנית ומה טעם באו עליו שני הכינויים הידועים ולא זולתם ומה טעם יהיה שם העצם מד' אותיות אהו"י ולא מזולתם מי"ח אותיות אחר שכולם יח"ד השם שמו בהם והם כ"ב והיה השם במספרו כ"ו. ואם כן הנוסף עליו הוא ד' חבר כ"ו עם כ"ב ויעלה כוכ"ב חבר ד' אל כ"ב ויעלה כב"ד חבר ד' אל אהו"י ותמצא חצי השם מלא יוד הא. וזהו ענין היות חצ"י הש"ם ככ"ל הש"ם שסודו כח המשכיל השם הכללי והנם דל"ת כחו"ת.
ולפיכך נודיע מקצת טעמי השם בזה ומה שראוי שנדבר בו תחלה הוא שנאמר בעניין מה שבא בזאת הפרשה בין השם ובין משה בעניין השם הנכבד אחר השיגו מה שהשיג ממנו בעניין הסנה. ונאמר שכבר שבו אישים רבים בו מה שכבר קבלנוהו והוא שאין נבואה מבלתי ידיעת השם ושידיעת קודמת להשגת הנבואה אינו אמת. והביאו ראייה ממקום ראייתינו כלומר מעניין משה בסוד הסנה ואמרו שאם היה משה יודע את השם לפני עניין הסנה איך היה שואל אחר כך לשם מה שמו. ועוד מהטענו טענה שנית ממקום מופתינו בעצמו ואמרו אם אין נבואה בלתי ידיעת השם תחלה איך אמר השם על האבות "ושמי יהוה לא נודעתי להם" ושלשתם היו נביאים גמורים באמת. ושמע טענותינו ותשובתינו אנחנו אחר ששמעת קושייתם. דע כי תשובתינו לאלה החושבי מחשבת שוא היא שמדרגות הנבואה הן רבות מתחלפות זו מזו, אך הכלל הכולל את כולם לאשר צריך שיקדם לכל מדרגה ומדרגה מהן ידיעת השם הכללית מן השמות איזה שם שיהיה משמותיו יתע'.
והמופת התוריי הראשון בזה הוא בענין אברהם אבינו ע"ה "ויבן שם מזבח ליהוה ויקרא בשם יהוה". וכן אומרו עוד "ויקרא שם אברם בשם יהוה". והנה נאמר עוד "ויאמר אברם אדני יהוה מה תתן לי", והשם ענה לו "אני יהוה אשר הוצאתיך מאור כשדים". והוא אמר לשם עוד "אדני יהוה במה אדע כי אירשנה", והשם אמר לו "אני אל שדי". ובענין סדום ועמורה באו שמות מתחלפים מאד בתוך הדברים באל"ף דל"ת ומהם ביו"ד ה"א. וכן בא עוד בעניין באר שבע "ויקרא שם בשם יהוה אל עולם", כמו שבא לפני זה "הרימותי ידי אל יהוה אל עליון קונה שמים וארץ". וכן בא בענין יצחק "ויבן שם מזבח ויקרא בשם יהוה". וכשבירך את יעקב בנו אמר לו "ואל שדי יברך אותך". ויעקב אמר "והיה יהוה לי לאלהים". ובא עוד בענין יעקב "ויאמר לו אלהים אני אל שדי". ודע כי נעשה שינוי שמות שני האבות שהם אברהם וישראל כי שם יצחק לא נשתנה, בא בהם מאמר "אני אל שדי" עם עניין פריה ורביה. ואעפ"כ הנה בא בעניין הוראת הבדל השגת משה להשגתם "וארא אל מואברהם ואל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי יהוה לא נודע להם". וכבר אמר "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני יהוה" ואחר כך אמר לו "לכן אמר לבני ישראל אני יהוה ... ונתתי אותה לכם מורשה אני יהוה". ועם כל זה נאמר שם "וידבר משה כן לבני ישראל ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה". ואם כן מפני מדרגות הנבואה התחדשה הידיעה בשם עת אחר עת וגם התחדשו השמות ולפיכך היה מן הדין שיאמר משה בעת ששלחו השם אל אומתו להוציאם מארץ מצרים מבית עבדים "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם". והיתה התשובה לו על שאלתו בזאת בשם מחדש והוא "אהיה אשר אהיה" ועוד "אהיה שלחני אליכם" ועוד "יהוה אלהי אבותי" וכו', עד "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר". וזה כולו מכלל המופת התוריי הראשון. ואמנם המופת השני המושכל הוא שכל משכיל יודע שאי אפשר להיות שם השגה אלהית בלתי למוד חכמה עיונית שלימה, וכל חכמה היא מתבארת על פי השמות. ואם כן ידיעת השם קודמת לחכמה והחכמה קודמת לנבואה וזה התבאר במופת מושכל אצל כל פילוסוף שלם.
ואחר שהתבאר זה נאמר שהשגת משה רבינו ע"ה בתחלת נבואתו היתה השגה מופלאת שבעדה התחייב להיותו שליח לפדות עם קדש מיד עם חול. והיה ראוי מזה הצד להיות בידו אות ומופת מצד השם לאמת שליחותו לארבעה מן הנמצאים בכלל בני האדם. והם חכמי ישראל והמוניהם וחכמי מצרים והמוניהם, ומלך מצרים היה מחכמיו. וצריך והיה לזה ההתאמתות לד' מיני מופתים. המין האחד מהם הוא לאמת מזלחכמי ישראל במופת מקובל אמתת מה שהשיגו מפי השם עד שיקויים אצלם השם הנקרא בשם זה חייב בגזירת חכמתו מרצונו שיהיו בגלות הזמן שקצב להם לבד לא יותר, והודיעם שהזמן כבר נשלם. ואמנם אפילו אם לא היה נשלם גזרה חכמתו לחשבו בחשבון שוה לנשלם לפי אמתת מהות הזמן שהוא ית' בראו והוא נברא ומחודש מאתו בלא זמן קודם לו. ואם יחייב שאין לפניו זמן כי אם זה הנברא הכללי שאנחנו משיגים אותו במציאותו לא במהותו. ונחלקנו לחלקים רבים שהם השמטין והיובלות והשנים והחדשים והשבועות והימים והלילות והשעות והעתים והעונות והרגעים והחלקים והדקים והנקודות והריפות עין (כהרף עין). והקטן שבכולם הוא הריפת עין והגדול שבכולם שיזכר בשם כללי בלשונינו שנת השמיטה היובלית. כמו שהמעט במספר בכולם הוא אחד והרב רבבה לפי לשונינו והנשאר מן הזמן ומן המספר הוא ארוך וצר ורב ומעט בערך זה לזה, כלומר מה שלפנים ומה שלאחור. והשם יתעלה אינו משיג מה שמשיגו על דרך חלק מתחדש אצלו והשגתו את כל חלק על דרך כי לא נשיגנה אנחנו, שאם השגנוה היתה השגתינו והשגתו אחת במין והיה מתחייב מזה שהיינו אנחנו והוא דבר אחד במין, וזה בתכלית הנמנע לשום נמצא שתדמה השגתו להשגת השם יתברך ואפילו למשיגים בפעל תמיד וכל שכן לנו שאנו משיגים פעם בכח ופעם בפעל. ואמנם זו הידיעה המקובלת בידיעת השם נדבר בה אחר זה.
והמין השני הוצרכו אל שינוי חלקי הטבעים לפי הוראת הפשט אצל המון ישראל. והמין השלישי שהוא פרעה וכל חרטמי מצרים וכל חכמיהם הוצרכו לדעת על פי משה ואהרן שיש כח מחפועל למעלה מעל הכחות הכשפניות ובידו יכולת להכריח את כולם ולשנות כחם וטבעם לפי צרך השעה. והמין הרביעי הוצרכו אל הבאת מכות מהן טבעיות אבל משונות מצד הריבוי ומהן בלתי טבעיות וגם מופלגות בריבוי כדי להכות עם רב במכה רבה. וכאשר ידע מרע"ה שהוא צריך לזו ההשגה בעניין שליחותו לאמתה לד' מינים הנזכרים שנשלח אליהם החל בראשונה (והיא) לאמתה לחכמי ישראל, ומיד אמר לשם "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל". והשם נתן לו טעם מורה לו שהוא אין הכח בידו ללכת ולהוציא מעצמו אבל הכח והיכולת הוא ביד השם, לפיכך אמר לו "כי אהיה עמך". ואחר שהבטיחו להיות עמו נתן לו אות ליישב דעתו ודעת חכמי ישראל והמוניהם בשליחותו בראות העין ובעיני הלב כי אז נתאמת לכל שהאלהים שלחו. ובא בכל זה העניין שם האלהים מפני שהוא שם כולל ולפיכך ראוי להיותו שם מיוחס למדת הדין, "כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים" (תהלים עה' ח') "כי המשפט לאלהים הוא". ואמנם שם יהו"ה הוא המיוחד והוא הפרט, ולפיכך ראוי להיותו שם מיוחס למדת הרחמים כי בזה השם מקיים אישיהם. והמקיים המינים הוא שאינו משגיח בפרטים לקיימם מסודרים אבל השגחתו היא בחמר הכללי להנהיגו ולשמרו תמיד ומעיין בצורות הכלליות הטבעיות ג"כ בכלל. ואמנם המקיים האישים הוא משגיח בכללים, ועל כן יתגלה מכאן הפעל האלוהי בכל השפלים שהוא על ידי שתי מדות אלהיות אחת פרטית מהוה הפרטים ושומרת הויתם בעולם, ואחת כללית מהוה העולם בכללו כל מטכלל וכלל ממנו נצחי וחדש ושומרת המציאות כולה כאיש אחד פרטי.
ומפני היות המדות שתים בשתי הקצוות יתחייב להיות מדה אחת אמצעית מכרעת בנתים כדמות לשון הפלס המכריע בין שתי הכנפים. וידוע שהמשקלים כללים והנשקלים פרטים והשוקל בין הנושא והנותן אחד מכריע ביניהם במשפט עד שיגיע למקבל מיד המוסר לו דינו בשוה. ודע כי שלשת השמות שהם יהו"ה אלהי"ם אדנ"י המכריע בין השנים הוא יהו"ה כי הוא לבדו שם העצם ונגזר מן הויה, כלומר שהוא נגזר ממציאות ומורה על חיוב המציאות. ועל כן יתחייב להיותו מכריע בין השנים שהם נגזרים מתארים מורים על פעולות זה מן אלהות וזה מן אדנות. וכך בא בדברי דוד בהלל הגדול שסודו אדנ"י הגדול ובו כ"ו פעמים כי לעולם חסדו והוא בסודו ג' פעמים כ"ו. ושם נאמר בראשו "הודו ליהוה כי טוב כי לעולם חסדו: הודו לאלהי האלהים כי לעולם חסדו: הודו לאדני האדונים כי לעולם חסדו". הנה זכר שלשתם, השנים על דרך הפעולות הבאות ממדות בעלי הכחות המושלות והשולטות על הכל על פי השם ית' ביד המלאכים ובאמצעות הגלגלים בהפעלות היסודות ומה שהורכב מהם. והאחד על דרך מה שבא בחותם כל המציאות שהוא כי טוב, מפני שהוא מנהיג ומשגיח בכל חלק וחלק מהמציאות על דרך כללי לא על דרך חלק פרטי אישי. ולפיכך היות ודרכו להיותו מכריע בין שתי המדות ראוי שיאמר עליו שהוא משולש, ועניינו אחד לעצמו, וגם אחד לדון במדת הדין על פי אלהים בשם קבוע לעתים למשפט, וגם אחד לדון במדת רחמים על פי אדני בשם קבוע נלעתים לרחמנות שהיא לפנים משורת הדין. ועל כן בא שם יהו"ה אח"ד לכלול שלשתם, ועל כן בא בדברי משה בלמדו סוד המדות בתחלת שליחותו לפי השגתו. "וירא מלאך יהוה אליו ... וירא יהוה כי סר לראות ויקרא אליו אלהים ... ויאמר אנכי אלהי אביך וכו' כי ירא מהביט אל האלהים" פחד ממדת הפחד ומשאר מדות. "ויאמר יהוה ... ויאמר משה אל האלהים... תעבדון את האלהים ... ויאמר משה אל האלהים ... ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה אהיה שלחני אליכם ... ויאמר עוד אלהים אל משה ... יהוה אלהי אבותיכם" וכו'. ועוד פעם שנית "יהוה אלהי אבותיכם". ואמנם באחד נאמר שלחני אליכם ובשני נאמר נראה אלי. וצוה למלך מצרים דברים בשם המיוחד "יהוה אלהי העברים נקרה עלינו". וכן יש פליאות בעניין הבדל השמות וכל שכן בהיות השם אומר לו למשה "כי אהיה עמך וזה לך האות". והודיעו שמו ושיאמר ושיעשה כל מה שיאמר ויעשה בשמו, עם כל זה נאמר "ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך יהוה". ואז נתן לו מופתים המוניים וכולם בשם המיוחד. ואעפ"כ עוד כתיב "ויאמר משה אל יהוה בי אדני", זה ביו"ד ה"א וזה באל"ף דל"ת, וזה יורה שפחד מדין המדות הנודעות בהבדל השמות. אז ענה לו המיוחד "ויאמר יהוה אליו מי שם פה לאדם" הורה לו ההשגחה הפרטית ואמר "הלא אנכי יהוה". ועוד משה מסופק "ויאמר בי אדני שלח נא" וזה בא"ד, ועל כן נאמר "ויחר אף יהוה במשה", בי"ה כתיב. ולא נח דעתו עד ששתף בשליחותו את אהרן אחיו עמו ואמר לו "אנכי אהיה עם פיך נאועם פיהו והורתי אתכם את אשר תעשון: ודבר הוא לך אל העם והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים: ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האתת". ונאמר "ואהרן אחיך יהיה נביאך". ונקרא אהרן הלוי תחלה ואחר כך נקרא אהרן הכהן. והנה דוד למד ממשה במה שאמרו בהלל הגדול שכן משה רבינו אומר לישראל במשנה תורה "כי יהוה אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדנים האל הגדול הגבר והנורא".
הנה כבר התבאר לך רוב הקרבה שבינינו ובין השם עם רוב פחיתותינו ועם רוב מעלתו, כשנרצה לקיים מאמרו כאשר בא בתורתו המחייה המתים באמרה "את יהוה אלהיך תירא אתו תעבד ובו תדבק ובשמו תשבע". ועניין תשבע פה לפי הנסתר פירושו תהיה אצלו שוה לכל מין האדם הכולל שבעים אומות ושבעים לשונות ושבעים כתב ושבעים שרביטי מלכות על פי שבעים שמות. והספירה השביעית היא במדת ברית מילה.
והנה מזה הנזכר יתבאר לך מה שזכרו הרב הגדול במורה צדק בעניין השני ממאמרו הנכבד הנקרא מורה הנבוכים בראש פרק ששי ממנו. שאמר בו שם שעניין אומ' יי' אלהיכם הוא ספור למין האדם כולו. ואע"פ שלא היה מדבר כי אם לישראל לבדם ומה שאמר אלהי האלהים ר"ל אלוהי המלאכים ואדוני האדונים אדון הגלגלים והכוכבים אשר הם אדונים לכל גוף זולתם. וכבר ידעת מה שזכר באותו הפרק בעצמו גם כן מעניין הכחות ושהם כולם נקראים מלאכים ושכולם עושים מעשה מצות, ר"ל נבשכולם עושים רצון קונם מהם בטבע ומהם ברצון ומהם בבחירה ומהם בשכל, אחר שהכל נמשך לרצונו ית' ולגזירת חכמתו. ושם אמר שהשם שם בזרע כח מציר, יעשה תמונת אלו האיברים ויתארם. והוא המלאך ונקרא אצלנו יהו"ה ששמו כשם רבו. או שהצורות כולם מפעולות השכל הפועל והוא שרו של עולם אשר זכרוהו החכמים תמיד. וידוע שהכח הנעלם אשר הוא הפועל באדם הוא שראוי שיקרא בשם העלם מפני שהוא נעלם מן החושים והוא נגלה לשכל, הדין נותן להיותו נקרא בשם נעלם מן ההמון ונגלה לחכמים שהם נבדלים מן ההמון כהבדל שם משם, וצריך לכל מי שמבקש לדעת אמתת זה השם באמת, עד שיתקרב אל מי שנקרא בו. ושאמר עליו לנו "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר", שיבדל מן ההמון תכלית ההבדל. ועם היותו אתם יורה לרחוק מהם ויראם ולא יראוהו ויכירם ולא יכירוהו כי כן דרך כל כח נעלם משיג פועל ואינו מתפעל. וראוי שישאלהו רבו המוסר לו זה השם בידיעת אמתתו, ויאמר לו בני אתה רוצה לדעת את השם בשם. אם יאמר לאו יעוררהו עד שיכיר שלבו מת ואי אפשר לו לחיותו בשם, ואם אמר לו הין יבחנהו בשמות הנגלים וימסור לו מהם ראשי פרקים. ואחר כך אם רואה בם שיש בו רוח חיים מתנועע ומתעורר ומתחיל לחשוק בתוספת הידיעה יוסיף לו דעת וימסור לו מקצת ידיעת זה השם הנכבד אחר שידע דרכי הצירופים והגימטריאות באמתתם. וכך יעשה לו תמיד עד שתעלה הידיעה הכללית בידו ממנו על צד פרטית, שעל זה אמרו חכמים שם בן ד' אותיות חכמים היו מוסרין אותו לבניהם ולתלמידיהם פעם אחת בשבוע, על דרך ובו תדבק ובשמו נגתשבע. כי שמו הוא תדב"ק בסוד ו"ך והוא הרא"ש והשנים האחרים הם הסו"ף כמו שאמרנו למעלה.
וסוד שמו י"ה פעמים י"ה הרי רכ"ה, ו"ה פעמים ו"ה הם קכ"א חברם ותמצא שמ"ו. ואמנם חבורם הוא שזה מושל על כח מז"ל מאזני"ם שכחו כח קמ"ח, וזה שולט על כח מזל טל"ה שכחו כח ד"ם. וכפלו חט"ה טוב"ה שממנה כל קמ"ח בא, והנה יחמ"ץ בסוד פס"ח והוא סוד ד"ם מיל"ה. והוא סוד העבור על דרך גד"ה בפשוטה חכ"ש ועל דרך הו"ז בעיבור חכ"ש שסוד גד"ה הוא ז"ה, כי ג"ד הוא ז' וסוד הו"ז הוא וז"ה, זה שמי וזה זכרי כאילו אמר גד"ה שמי הו"ז זכרי. והביאור כי בעניינים הפשוטים שם השם נעלם בם ובעניינים המורכבים שם השם נגלה בם. וזה מפני שהנפש פועלת בגוף ומתפעלת מהשכל וכשפועלת בגוף היא פשוטה וכשמתפעלת מהשכל היא מעוברת, ובניה ובנותיה הן מחשבות שפליות. וכשהיא פשוטה השם נעלם בה שאין פעולותיו נגלות וכשהיא מעוברת הנה השם נזכר בה שפעולותיו נגלות, ואז מתגלגל הזכרון לשם לדר דר, ובכל דור ודור מדיני השם עם האדם שלא ישכחו שמו ואם שכחוהו ישכחם ואם ידרשוהו ידרשם ואם יזכרוהו יזכרם על דרך הגמול, כמו שנאמר "יהוה עמכם בהיותכם עמו ואם תדרשהו ימצא לכם ואם תעזבהו יעזב אתכם" (ד"ה ב' טו' ב').
וזהו סוד מאמר השם למשה "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם". אחר שאמרו לו מה שאמר בשם "אהיה אשר אהיה" שפשטו כה אהיה עם מי שראוי שאהיה עמו. וסודו שלשה ראשים א"ך א"ך א"ך, ראש ראש ראש, וכל ראש נדיכלול שני מלאכים עד היותם ששה כחות אלוהיות, והרביעי אהיה שהוא רא"ש. וסוד זה עוד אהיה שלחני אליכם אני אהיה שליח לכם. והסוד הגדול בו אהיה אני משיח לכל אליכם, מיכאל שר של ישראל, אני אהיה שם לכל חי, לכל שם אני אהיה, כח שלם לי אני אהיה, חכם שלם אני אהיה. א"ה פעמים א"ה הם ל"ו, י"ה פעמים י"ה הם רכ"ה הנה מחזו"ר רס"א. ונה"ר יצא מעדן הורי"ם ימהר"ו הר וים יה מדבר הדברים עצם היום אהיה לעצמי. וסוד מחזו"ר חמר אחד והוא חמר בת המובחר מהבוחר.
הנה בחברך שלשת השמות הנזכרים יהו"ה אדנ"י אלהי"ם תבין נפלאות מצירוף שלשתם יחד. וכן מצירוף שלשה שמות מיוחדים יהו"ה יהו"ה יהו"ה וכן מצירוף המיוחדים בשם העצם י"ה יה"ו יהו"ה וכן שד"י. גם א"ל שד"י סודו אל"ף למ"ד הנה הפני"ם דל"ת יו"ד שי"ן מטטרו"ן ש"ר, חברם עם הפנים והנה מטטרו"ן שר הפנים והנו שכבת זרע. זהו הכח הממונה על פריה ורביה בסוד פר"ו ורב"ו הנוסף על שד"י מלא במבטאו שהוא בסודו נולדתי. וסוד שד"י אנ"י נבר"א נברא החמר בלי אמצעי עץ מאבן אבן מעץ אל שדי מלא שר צבאות בתנועת הגלגל. והנה אל"פ למ"ד הראשים כוללים ההויה והנעלמים כוללים ההפסד ואלה הם הפני"ם שהם העיני"ם. והנה מטטרו"ן שר ההויה ההפסד, מטטרו"ן שר ההפסד ההויה. וסוד מטטרו"ן מחזור חמה שהוא מלאך הירח ממחזה רוח מרוח מחזה מיום ירח יום מירח מירח יום חמר יומי רוחנים דין בחמר דין ברחם רחם בדין רחום בחן, כל שדי רחמים בדין דין ברחמים. וידעתי שדי לך בידיעה זו שגיליתי לך סוד שתוף הכחות במדות, ודע נהשהשמות הכללים כגון אלהי"ם או צבאו"ת שהם מורים על נמצאים כוללים שולטים ומושלים על כל העניינים הכוללים כחות הזכרים וכחות הנקבות, יעידו שהם שמות לעניינים בעלי חמרים וצורות ויודו על הרכבות, והמורכבים שהם בעלי השמות ויורו על הפשוטים שהם בלתי בעלי שמות.
ודי לנו בעדות הנמצאים המעידים על מציאות מציאותיהם. וידוע שכל מה שהתבאר אצלנו שהוא נמצא צריך שנחקור מציאותו. ואם הוא עלול נדע מיד שיש לו עלה והיא אשר המציאתהו, ואם הוא עלה נחקור, אם יש לו עלה אם לאו. ואם נמצא לו עלה נדע כי הוא עלול. וכך נעשה עם כל נמצא אשר נשיג מציאותו עד שנגיע אל נמצא אחד שהוא עלה מחויבת המציאות בבחינת עצמה ושהיא עלה לכל נמצא ואין לה עלה. וזהו מה שיורה עליו שם י"ה ושם יה"ו ושם אהי"ה ושם יהו"ה שהשם יתע' הוא עלה מחוייבת המציאות בבחינת עצמה ואין זולתו דומה לו. וכל זה נחקור בארבעת מיני שאלות שהם יש ומה ואיך ולמה על כל נמצא זולת השם ית, שאין לנו עליו רשות להפיל שלשת השאלות האחרונות רק הראשונה בלבד והיא מלת יש, שהיא שוה למלת נמצא ומורה על מציאות דבר והוא שוה למלת הויה. ועל כן נאמר "להנחיל אהבי יש" (משלי ח' כא') והוא סוד שדי, יש ד', כלומר יש דל"ת כחות שהם מעידות על מה שלמעלה מהם ועל ממציאם והם עדים על דל"ת אותיות אהו"י שהן אותיות ההעלמה והן חמר לשם השם המפורש על דרך,
נואהי"ה עם יהו"ה א"ה פנים ו' אחור ה"א י"ה יה"ו יהו"ה הי"ה ו"ה ה"ו הו"ה והי"ה ויהי"ה
רוח אופנים כך דרכו פנים ואחור מתגלגל ומתנועע על פי הש"ם אל שדי בסוד כסוי הדם כסוי גלוי הדיו בסם הסם בדיו הכסוי גלהו הגלוי כסהו דם חיה ועוף כסהו דם בהמות שמרהו דם האדם גלהו דם בחול טמנהו ובקדש לעולה העלהו. ולפי דרך זו דרך השם תדעהו ובדרך אמת בחנהו ותמצאהו.
והנה אלהי"ם עניינו כחות הם ואמנם צבאו"ת עניינו אות הוא בצבא שלו סימן יש לו שבו נבדל מכל נמצא והוא מורה עליו שהכל צבאותיו והוא מלך שופט ומושל על כולם. ועל כן נקרא בשמות כוללים כל הכחות והצבאות, ואומר אלהי האלהים כעניין אמרו אלהי הצבאות ונאמר צורי ונאמר אלהי צורי וכמוהו רבים. וסוד שניהם י' עשר"ה והנה שר מילה שר פ"ה הו"ה ה' חמש"ה משי"ח ו"ה ושש"ה תור"ה. ועוד ה' הנה ה' חמש"ה חמש"ה חמש"י התור"ה. ועוד שהוא מטטרו"ן צור חי בציורו רחוק חוקר וקרוב ובוקר בקורו בארבע בחדש ביבש מסדיר סדרים סדרן מטרטון מנטטור שליח רגלי אדניו רגלי הגלגל מלאך הירח מגלה ומכסה טפיו המכריח ההויה מזכיר הלב כחמר לגבוה כלו חציו מיעוטו רובו. הנה כבר גיליתי לך קצת פרטים מסתרי השמות הנגלים המפורסמים בספרים וכללתי בם גם כן כללים גדולים וכולם מעידים על היות שם דבר מחויב המציאות בבחינת עצמו אשר אין לו סבה ואינו בעל נזתארים, הוראתם על תארי פעולותיו ועל מדות נשפעות מעצם אמתתו על ברואיו מהם להמציאם ומהם לשמור מציאותם ומהם להנהיגם מסודרים כפי הראוי להם. וזה כולו כפי מה שבא בסדר י"ג מדות שנאמר עליהם ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם. ושם הורה בהם בראשם ענין השם המיוחד באומרו שם "ויעבור יהוה על פניו ויקרא יהוה יהוה אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת". כי שם העובר הוא שם הקורא והוא שם הנקרא, עם היות על פניו חוזר אל העובר שהוא בעל פנים המורים על אמתת מציאותו. וכבר יורה זה שהתאר אינו נוסף על עצמו של המתאר. כמו שרמז הרב המורה בסוד שם "אהיה אשר אהיה" שהתאר הוא המתואר בעצמו והוראתו היא כאילו אמר הנמצא כלומר המחויב המציאות. וכן בעניין אומרו בהשגה "וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם". וכן הנה מלת אשר כאלו שם אהי"ה שמורה בעברי בלתי היותו שם על עניין הויה נצחית לעתיד אחר שאינה מחוברת אל זמן, וכל שכן בהקשר שם אהי"ה הראשון בשם אהי"ה השני עם מלת אשר. וזהו זה בעצמו וכל שכן כשבאר בו עוד שאלה השנים הם עניין אחד באמתת מציאות, והוא שאמר "אהיה שלחני אליכם". והיו שלשה שמות מורים על עניין אחד באמתת הבחינה. וכן במדות באו שלשתם בצורה אחת כי שלשתם יורו על דבר אחד. וכן בברכת כהנים בשלשת השמות שזה השם הוא שם בן שתים עשרה אותיות והוא נרמז בשם אני והו הושיעה נא. גם החכמה מגלה הגלם שסודו לחם ורמזו "ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח". סוד האב נחמגלה סוד הבא, אב הסובב הגלם הכולל החכמה והבינה. והנה השם כולו מצורף כזה:
יהוה יההו יוהה הוהי הויה ההיו
והיה וההי ויהה היהו היוה ההוי
זה השם צריך ללקחו משלש בראשון ויתחברו ממנו שלשה שמות שלמים. וצריך לקחתו עוד ולהפכו מסופו לראשו ולקחת אות מכל שם ויתחייב שם אחד מן הארבעה שמות ושם אחד מן הארבעה ושם אחד מן הד' ויעלו שלשה שמות. ועוד צריך ללקחו לפי השניות על דרך הראשונים שהם שלש שלש אותיות יחד אבל צריך להפכם לאחור ולהתחיל מן התיבה השנית לאחרונה לאחור ולהשלים עוד באחרונה להורות על צורת הגלגול בו. ועוד צריך לעשות לשלשיות כן גם כן, אלא שצריך להתחיל מן השם שהוא חמישי לראשון ולהוליכו לפנים עד הסוף ואחר כן צריך לשוב אל הראש הראשון ולהשלים בשם הרביעי, או אם תתחיל מן השם השביעי הוליכהו לאחור עד הראשון ועוד תשוב אל האחרון ותשלים בשמיני לראשון שהוא החמישי לאחרון. וזהו עניין סוד השם הזה שנאמר עליו שהוא שם בן י"ב אותיות, שרוצה לומר תיבות מצורפים בצירוף שלם וכמוהו זה השם בעצמו.
אהיה אההי איהה היהא היאה ההאי
נטיהאה יההא יאהה האהי האיה ההיא
וזה בעצמו צריך ללקחו בראשון וימצא כמוהו בשוה, וידוע שהתוספת מזה על זה בכל שם ושם הוא ה' יבוא הסוד ה' פעמים י"ב או י"ב פעמים ה'. ורמזם "כי בי"ה יהוה צור עולמים" (ישעיה כו' ד'). וכן "סלו לרוכב בערבות בי"ה שמו" (תהלים סח' ה'). נמצא י"ב פעמים ה' הוא שוה למספר ו' פעמים י', והנה כל השם בשניהם ועולים נ"י ויצאו ממספר י"ב פעמים א"ד. והנה סודם "בי אדנ"י שלח נא ביד תשלח". ואמנם מספר הכלל הראשון מרב"ע קח כל השם האחד מהם על דרך מרבע ויעלה ומשל"ש, חברם ותמצא סודם מרבע ומשלש. ואמתתם לפי צירופם שת"י וער"ב, חבר אליהם ו"ה של תהו או ה"ו של בהו או א"י של אות יות ותמצא סודם שכב"ת זר"ע על דרך בכ"ר זע"ן. כי ן' ארוך מספרו ש"ת, והוא האד"ם על דרך נ' קצר. והנה זרע האדם כ"ב שסודו חט"ה ואם כן זרע האדם חטה בסודו שכבת זרע והוא שתזרע חטה. ועל כן נקרא שת בשם זרע, "כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין". קח חטה מלא ח"ת ט"ת ה"א ותמצא בסופה את"ת הפוכות, עשה מן חטה מספר והנה כ"ב את"ת והן את"ת אהו"י והן אותיות א' ת"ו י' ת"ו, ורמזם המופלג "ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האת"ת ". רמז "אשר ברא אלהים לעשו"ת " האת"ת, וזהו אשר תעשה בו שכבר נאמר לו "ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך". ואמנם מטה של משה של סנפירינון היה ונקרא מטה האלהים גם מטה אהרן אבל לא נקרא מטה יהו"ה, וסודו מ"ם ט"ת ה"א סמטה אמת ומספרו אד"ם מלא"ך שט"ן, סופם ת"ר ת"ק ת"ש ימי"ן, תוכם א"ד ט"ל, ראשם אמ"ש. וסודם אד"ט שמא"ל ימי"ן, או שמאל או ימין, אילן שמים אד"ט בסוד שלשה מרבעים אשר במעלה הראשונה אשר תוכם י"ו כ"ה ל"ו והכלוי עומד במרכז נחזור עוד מ"ט ס"ד פ"א.
והנה כל המספר מתגלגל בם, וזה כי תחלת הציור בתאר הגופני הוא נקודה וממנה יתפשטו הקוים עד הגיעם אל הקו המקיף בכל, ובהכרח יהיה זה על דרך שתי וערב לפי צורת שש קצוות אשר הקו המקיף בכולן והנקודה תוך כולן. ואם כן אין להם התחלה ידועה אבל כל חלק מן הקו המקיף הוא התחלה והוא תוך והוא סוף בערך זה אל זה, אך הנקודה היא התחלה ידועה בהכרח. ועל כן בא אות י' שהיא התחלה לכל האותיות בראש השם, להורות כי י' היא התחלה לכל מספר. ואשר היה בא בו בשם השני א', להורות כי א' הי"ה התחלה וראש הראשון לכל אשר היה. ובהיות א' גם כן תכלית הצורות הוא (.) מספרו עשר"ה שהוא ש"ר הסבו"ב והוא שר העין כלומר שר הפנים הוא תכלית האחדים, וסופם כן בא להורות כי א' תכלית וסוף וקץ לכל אשר הי"ה ממנו בעצמו.
וכן השם ית' הוא שהכל היה ממנו והוא התחלה לכל מה שכבר נמצא והתחלה לכל מה שהוא עתיד להמצא והוא סבה ראשונה לכל, וכמו שהוא התחלה ראשונה לכל כן הוא עוד מקיים הכל כדמות הרוח שממנו הכל ובו בשם הכל על צורת ה"ו אשר תוך כל מספר וכאשר הוא תוך וראש לכל כן הוא תכלית לכל מארבע הסבות. הנה התכלית מעולה מכולן ובעבורה היו השלש סאשהן החמר והפועל והצורה. והשם כצורה לכל מפני שהוא ראשית לכל כמו שהצורה ראשית לכל בעל חמר מתהוה על דרך משל לפי יכלת הדבור על דרך צורת דברה תורה בלשון בני אדם. כי אין לנו כח לעמוד על אמתת דבר כאשר הוא בשם מן השמות כי אם בדרך משל וחידה ורמז שהוא חמר. ח' חידה מ' משל ר' רמז אשר תוכם שדי"ם וסופם לז"ה, וסוד צירופם בשלשתם זה חמר לשדים ובהם שר המזל מיחד, וסודם הלב חמר השדים, והמופלא שבו לב חמר השטן, שטן חמר הלב, חמר הלב שטן, וסוד שטן זרע לבן זנב ערל והנו לב נזרע גם לב מזריע שהוא הוא מזל רע והנהו גוף רע כי חמר הלב זרע לבן. ואם ידיעת זה כולו איך נדבר בשם כי אם השם? ועל דרך חידה או משל או רמז.
וכל נברא הוא החמר כי החמר הוא נברא ואפילו בגימטריא שוה. וסוד החמר ה"א ח"ת מ"ם ר"ש, והנו משמרה אחת, שמר חתם הא. והשם פועל עלת כל פועל וכל פעל וכל פעול ועל כן נאמר בספר הבהיר,
י' פעל י' פועל י' פעול
כלומר יש פעל ויש פועל ויש פעול וכולן פעולותיו יתע'. ויורה על זה שם בן י"ב המורה שהשם ראשית הכל ומעמיד ומקיים הכל ותכלית הכל, והכל מחכים לו ומקוים לטובו. וכל מי שיש לו צער צועק לו בשמו בטבע ובהרגל, כי הפונה צועק אי אה גם יה גם וה וה גם הוי אוי יא יוי וי וכיוצא בם הה הא וכן רבים. וחצי השם דאגה וחציו אהבה אחד אחד, וכולו חוזה סבאחד אחד והשני המחזה והשלישי החזיון. ובחבור אהי"ה עם אדנ"י יהיה אלהי"ם, ושני שמות וחצי הם אדנ"י. ואם כן ה' מהם עולים ב' מאלה, גם י' מהם עולים ד' מאלה, ואחד הוא מצפ"ץ ועולה ש' הרי שד"י ועד כאן ד"י. הנה כבר ראוי לך ולכל הדומים לך שיספיק מה שאמרתיו בכלל מענייני השמות המפורסמים.
ואמנם עתה אשוב לדבר בשמות הנעלמים כמו שייעדתי לעשות וגם בהם אדבר בכלל בהכרח, שכבר אמרתי לך שהפרטים אין להם תכלית ואומר תחלה שזה השם שכותבים אותו במזוזות מחוץ לא היה צריך לכתבו שם אלא מפני רמזו הביאוהו והוא כוזו במוכסז כוזו היוצא מן יהו"ה אלהינ"ו יהו"ה בא"ב ג"ד. ונקדים הקדמה לזה הביאור ולמה שיבוא אחריו והוא שכבר נודע לכל, שכל בעל שם שקוראים אותו בשמו והוא מבין לשון הקורא ומכיר שקורא אותו שראוי הוא לפי דין האנושות שיעננו ואין שום סבה מונעתו מענות לו. ומי שקוראין אותו בשם שאינו שלו הדין נותן שלא יענה לקורא ואע"פ שמבין השומע שהקורא מכון לקרוא אותו אלא שאינו קוראו לא בשמו ולא בכינויו. ואשר יקרא בשם למי שאינו מבין בקריאת שם אין שם מי שיענהו. וכבר נאמר בתורה שלפעמים השם היה קורא את משה ומשה עונה לשם, כעניין אומרו בסנה "ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני". ולפעמים משה קורא והשם עונה לו כעניין אומרו "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" ופרשו בו בקולו של משה. ויתחייב מזה הנזכר בזו ההקדמה שכל מי שמזכיר את השם ומדבר כראוי לו לפי מה שיש מהדבור בשתופו ובצירופו בין השם סגוהאדם שיענה לו לפי קריאתו, וזה יהיה מתוך התפעלות הנפש מהדבור בהתפעלות מהנגון.
ולפיכך המתנבאים מכינים עצמם על דרך הנגון לקבל שפע מן השכל הפועל ויבוא להם הדבור גם כן מנגן ומרנן ומפזז ומכרכר. שזהו טבע באדם לקבל מתוך שמחה כמו שאמרו לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה. ונאמר אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר. והחכם הנה הוא השלם במדותיו, והגבור הוא הכובש את יצרו, והעשיר הוא השמח בחלקו. ומהות הנבואה ואמתתה הוא שפע שופע מהשם יתע' באמצעות השכל הפועל על הכח הדברי וממנו עובר לכח המדמה וממנו עובר לכח המתעורר וממנו לכח המעשי וממנו לכח המחשבי וממנו לכח המרגיש. ואלו הכחות כולן משותפות עם החכמה והבינה והדעת. והכל היה השכל התחלה למציאותם ולמהותם אלא שהוא סבתם הרחוקה שהכחות נמצאות זו מזו וכן המדות גם כן נמצאות זו מזו ונמשכות זו אחר זו, כמו שהאיברים כולם נמצאים זה מזה ונמשכים זה אחר זה. כאשר אנו רואים זה באילן מן הזרע שממנו צמח השרש ומן השרש הענפים מזה העלים ומאלה הפרחים ומהם הפירות שהם תכלית כוונת מציאות הטבע ומן הפירות עוד חלילה זרע אחר חדש. ויתחייב מזה הגלגול שיהיו בדברים האלה לפי רוב מיניהם עניינים שוים ועניינים נוטים מהשיווי עד שיהיו בלתי דומים אלה לאלה. אבל לפעמים תהיה נטייתו זה מזה בעניינו נטיה קרובה ולפעמים תהיה הנטיה כל כך רחוקה עד שיהיה עם הענפים ג"כ רחוקים ואע"פ שהם נכללים בגוף אחד ולולי שיש ביניהם אמצעי עונה לזה ולזה לא היה אפשר להפכים להתקבץ סדבגוף אחד. וזה כבר יקרה באיברים שהרי יש מהם מי שהוא בתכלית החום, כלב. ויש מי שהוא בתכלית הקור כעצם לפי האנושות וכן בשאר העניינים במדות ובדרגות.
ולפיכך יקרה שישיג איש אחד השגה אחת בעניין אחד הפך מה שהשיג זולתו וכאשר היה הדבר כן יתחייב מזה מאחד אם הוא מנהיג והשני מנהיג גם כן שתהיה ההנהגה המתחייבת מהשגתו של זה הפך מן ההנהגה המתחייבת מהשגתו של זה. ולפעמים תהיה ביניהם קרבה רבה או מעוטה לפי רוחק ההשגות ולפי קרבתם. וההשגה שאני מזכירה פה אני מונה אותה לפי מה שאני בו בעניין זה היא השגה בכלל. אמנם יש ממנה אלהית ויש ממנה שכלית ויש ממנה מדומה ויש ממנה מורגשת. וזה ההבדל צריך לשלם שיכירהו עד שלא יטעה מן ההשגות. והבחינה בהן היא לעיין בין ההנהגות ויראה איזה מהן יותר שלימה בהבאת האדם לשלמות הגוף והנפש והשכל והרוחת הממון ורוב שמירתו כדי להוציאו כאשר יתדמה בו המוציאו אל דרכי השם שהם חסד ומשפט וצדקה. ויודע מיד כי הקרובה אל זה יותר היא שלימה יותר והיא שראוי ללכת בה והמעלה והפחיתות תהינה בזה לפי הקורבה וההרחקה.
ואחר שהודעתיך לך כל זה הנה נתלה בין עניין ההשגה ואין ראוי שתמשך בה אחר קצת מחשבות המנהיגים מפני היות המתנהגים על פיהם אישים רבים ועמים כוללים ואפילו אם רב מרבבה כי האמת אין מדרגתה נתלית בריבוי עם, אבל במעט. ואמנם אם תראה אישים מועטים משלימים מה שזכרנו ורבים מרחיקים דרכיהם והולכים בהפכם הדין הישר נותן שתמשך סהאחר המעטים אשר האמת אתם ותתרחק מזולתם, ושיהיה איש אחד כנגד כמה אלפים ורבבות של בני אדם הדין הוא עם זה האחד אחר שיתבאר לך שהאמת אתו מאיזה צד שתוכל לדעת זה שהוא כן. ואמנם כל עת שלא יתאמת לך עניינו של זה המיוחד או המעטים ולא עניין הרבים ואתה מסופק בזה ובזה אל תזוז ממה שאתה בו לשום דרך, כי כבר אפשר שהיית חושב לתקן עצמך והיית מתקלקל. וגם אין ראוי עם היותך מסופק לעמוד עם ספקותך ואפילו רגע קטן ולא להתרשל ולהתעצל מחקירת דרך לצאת מן הספק, אבל ראוי להשתדל השתדלות חזקה עם הוצאת כל ממונך וטורח גופך וצער נפשך אם אי אפשר זולת זה עד שתצא מן הספק כל עת שהספק ההוא הוא מן הספקות שיהיו סבות להפסד הנפש שהוא עקר ההשארות הנצחי.
ולפיכך אצטרך אני עתה להורות לך בדרכים שיוציאוך מן הספקות ההם בעניין זה שאנו בו. והדרכים ההם הם העיון המופלג בדרכי השמות הנעלמים כולם על הדרך הראשון, והוא לדעת אמתת הוראתם לפי מה שיובן מהם בלשון הקדש. ואחר ראוי לדלג מידיעה זו לידיעה שנית רחבה מזו והיא לדקדק על הבנת הדבור לפי מה שיורה בכל לשון על דרך מה שמדברים בה בעליה. וצריך להתיר כל הלשונות אל לשון הקדש על פי כ"ב האותיות עם הכפולות השש שהם כמנפצ"א ולדקדק בכל עת על דרך זו.
והנה מספר אלה האותיות ל' שהם שלשים וסודם בכ"ח בסוד ב'טא כ'תוב ח'שוב ורמזם "קול יהוה בכח". וזה כי כ"ב אותיות אין בם כפל ואותיות הכפל לפי מה שכתבנו הם כמנפצ"א י"ק והם ח' אותיות. ואמנם נמנו אלה הששה עם השנים כדי להשלים המספר עד אלף ולגלגלם חלילה. וכן הראוי הוא שתדע כי בכ"ב אותיות מספיק לגלגל בם כל המספרים מן אחד עד אלף ועד רבבה ועד אין קץ. כיצד, הנה ידוע כי על דרך חשבון הודו מציירים בבני אדם תשע צורות ומתגלגלים עליהם כל המספרים ומבדילים בין המספרים בצורה אחת עגולה שקורין אותה סִפְרֻ וכל מספר מתגלגל על ט'. ואמנם אנחנו יש לנו אותיות שמורין על המספר והנה א' הוא סימן למספר אחד, ב' הוא סימן לשנים עד ט' שהוא סימן תשעה. והנה י' סימן עשרה גם הוא סימן עשירי לנמנים בשורה באחדים והוא סוף לכולם. ואמנם מדרגת י' אצל העשרות כמדרגת א' אצל האחדים. וידוע שאם תמנה תשעה אחדים תצטרך להשוות להם אות אחת סימן לאשר בתוך והיא אות ה' כצורה זו
וכשתקח זה הספר הראש עם הסוף ממנו שהם א"ט יהיה הכלל המחובר משניהם עולה י'. וכן עוד כשתקח האות השני לאלף שהיא ב' על דרך ההליכה לפנים ותחברהו עם האות השני לט"ת שהיא על דרך החזרה לאחור יהיה המחובר משניהם י' גם כן. וכן חבור ג' עם ז' זה לפנים וזה לאחור יהיה המחובר משניהם י', וכן ד' עם ו' לפנים ואחור עד שישאר ה' לבדו בעצמו מתהפך פנים ואחור, והוא שנאמר עליו "בהבראם" בה' בראם. וזה הסוד יגלה לך עניין עץ ה'דעת שהוא בתוך ה'גן ועץ ה'חיים שהיא ה' הידיעה, ויגלה לך כל סתרי התורה וסודות המציאות וזו היא צורתה בכתבנו ה וצורתה מעידה על מהותה שהרי היא בעלת שני קוים ישרים ולה זוית נצבת וקויה מורים על היות לה ארך ורחב בשיווי. ועל זה נרמז שנתנה הארץ לאברהם בתוספת ה' על שמו כשנאמר לו "קום התהלך בארץ לארכה לרחבה כי לך אתננה". ויש תוכה קו מתפשט מנקודה ונמשך כדמות בן מתגדל ועל כן מספרה חמשה שמורה על סוד העבור ועל סוד טבור הבטן והנו ש"ם אח"ד. ועל דרך ההתהפכות שמורה על עניין להט החרב המתהפכת הוא ענין שוב הקר חם או שוב החם קר, וזה על דרך המרח"ק שבין דבר לדבר. כן סוד לה"ט החר"ב הוא רח"ב הטל"ה שממנו יוודע המהלך מפני שפניו פונים אל השמאל והליכתו לאחור לפי צורת המכתב. ועל היודע צורת ב שהיא נכתבת בעלת שלשה קווים והקו העליון מתחיל מן הפנים המביטים אל השמאל ואחרי כן נמשך לאחור ואחרי כן יורד למטה ואחרי כן מתחיל סחמן הנקודה המבטת לאחור ונמשכת והולכת לפנים. ודע עניין צורת ה' שהיא צורה אמצעית במציאות מתהפכת לזכות ולחובה פנים ואחור.