כואלה הם האותיות המשותפות במוצאם מן הפה:
אהח"ע, יוצאים מן הגרון ונחלקים לד' מדרגות. א' במעלה הראשונה הקרובה ליציאה. ה' במעלה השניה כי היא יותר פנימית. ח' במעלה השלישית שהיא יותר פנימית מן ה' ומן א'. כאע' במעלה הרביעית שהיא יותר פנימית מכל האותיות והיא קרובה להגא הפנימי אשר הוא לפני לפנים. ועל זה נתיחסו כל כללי הלשונות והאומות והשמות אל עי"ן. והנה אה"ח מן האחדים, וע' לבדו מכלל העשרות. ובעבור שהיא לעשרות שביעית וגם ז' לאחדים שביעית נקראו שניהם בצורה אחת, זה עי"ן וזה זי"ן. ונמצא ז' הוא ראשון לחבריו ומספרו מן האחדים לבדו, וכל חבריו עשרות ומאות ר"ל חציים עשרות וחציים מאות. כי כל האותיות שלש מערכות במספרם אחדים עשרות מאות. והאחדים ט', והעשרות ט', והמאות ד', ורמזם א"ח א"ח ד'. והנה י' עונה לכאן ולכאן, וכן ק' עונה לכאן ולכאן, זאת סוף לאחדים וראש לעשרות, וזאת סוף לעשרות וראש למאות. ואע"פ שהכל חוזר חלילה קרה לא' מה שקרה לי"ק, והנה א' סוף למאות וראש לאחדים. נמצא שהיו למספרים שלש מערכות ראש תוך סוף. והתגלגל ראש והיה תוך וסוף, והתגלגל תוך והיה סוף וראש, והתגלגל סוף והיה ראש ותוך. וזאת הדרך היא נתיב כל גלגול הנמצא בכל הנבראים. וכדי להשלים זה הגלגול נתוספו ה' אותיות על כ"ב ונכפלו וצויירו בציורים דומים ונקראו בשמותיהם, ועם כפל אי"ק בגלגולם היו כולם ל', והם שלשת נתיבות שהם ייי והיו באמתתם הראשון ב' דרכים, על כן הכל ל"ב נתיבות פלאות חכמה.
בומ"פ, מפני שהפנימי מהמבטא היה אהח"ע והחיצוני היה בומ"פ סודר הראש עם הסוף. וכבר זה יקרא, זה ראש וסוף, וזה ראש וסוף בצורת אי"ק הנזכרים. כיצד, הנה החיצוני סוף לפנימי מצד המוצא הנפרד מהפה בקול ורוח ודבור, והפנימי כבסוף לחיצוני מצד קרבתו אל ההגיון הנעלם, וכן זה ראש לזה וזה ראש לזה מזה הצד. ואמנם ד' מעלות בומ"פ נפרדות בהזכרת מבטאם, כי ב' נזכרת מודגשת בחיבור שתי שפתים תחילה ובהיפרדם בסוף. גם מ"פ כמו כן ומ' אמצעית בין ב' ופ' כי אינו מודגש. וב' מורפה יורה ההבדל שיש בין ב' ובין פ', שזה צריך לחיבור שתי שפתים ברפיון גדול כאילו נדבקו ולא נדבקו, והוציאו מתוך כך קול ורוח ודיבור יחד. וזה אינו צריך כי אם לחבור השפה התחתונה ברפיונו עם מערכת השינים העליונה. ופ' מצד רפיונו נדמה לו' שמצד דגושו נדמה לב', ומ' לא מורפה ולא מודגש בדומה לפ' מודגש והיה אמצעי בין ב' מודגש וב' מורפה.
ולפי זו הדרך של הקרבה הנמצאת בין המוצא הזה ובין המוצא הזה היה ראוי להמיר המוצא הקרוב במוצא הקרוב לו. וכן מצאנוהו בכל לשון. ואע"פ שהדין נותן להחליף כל האותיות זו בזו מצד היות כולם בעלי חמר אחד, והוא בספר הדיו, ובספר האחד, ובספור קול ורוח ודבור, שכן קרה ליצור בעצמו. וכבר הושוו זה לזה ר"ל היצור הושווה לדבור והדבור ליצור, ובאמת כי הדיבור הוא כמו צורה ליצור והיצור הוא כמו חמר לדבור. והנה חמר כל היצור הוא רוח מים ואש, ושלשתם חמר אחד. ומן הסיג של המים נברא העפר והורכב מארבעתם. ומן הזך של האש נבראו השמים והופשטו מכולם ושבו עצם אחד נפרד מתגלגל בסבוב. והארץ לעולם עומדת מתוך כובדה ומקומה. וכבר קרה בין כוחות השמים חבור עם כוחות הארץ באמצעות האמצעיים הנזכרים. והנה האדם הורכב מה' יסודות, ד' יסודות כגשמהם כלל כל גוף מורכב, ויסוד א' פשוט שמימיי שהוא כח מהכוחות הגלגליות בכללו נפש או רוח או נשמה. הכל כוונה אחת, שהוא כח מנהיג כל הגוף ומעמידו זמן קצוב. ואחר כן נפרד ממנו ואם הוסיף במעלה על מעלתו מוסיפין לו מעלה בשכרו, ואם פחת פוחתין לו. והיסודות כבר קרה להם שיתחלפו הקרובים מהם זה בזה בחלקיהם, וגם כן קרה לרחוקים, אלא שזה הוא זה בכח, וזה הוא זה בעצמו אחר כן בפועל. וזה קרוב וזה רחוק אבל אינו נמנע מהיות זה הוא חברו האחר. כי האש בעבור היותו קרוב לאויר במקום, ובאיכות אחת יותר קרוב, ויותר קל שישוב האויר אש ממה שישוב עפר. וכן שובו מים קל וקרוב לאויר, כי הוא אויר מצד היותו בעל שתי איכויות. ומצד חומו הוא אש בעצמו, ומצד לחותו הוא מים בעצמו. והנה הוא מצד אחד אש ומים, ועל כן נקרא רקיע גם שמים. ומצד אחר אינו לא אש ולא מים, ועל כן היה אמצעי בין האש והמים. וממנו תביא ראיה על חבריו בצורה הזאת אשר רמזתיה לך על הרוח היוצא מרוח הקדש.
וכן תבין מהם הדברים הנקראים ספירות בעצמם, כי מצד אחד זו היא זו ומצד אחד אין זו זו. והמשל בזה כי החכמה היא הבינה והבינה היא החכמה מצד אחד, כאמרם אם אין חכמה אין בינה ואם אין בינה אין חכמה, וכן בדעת. ומצד אחר החכמה אינה הבינה וגם הבינה אינה החכמה, על כן הוצרכו שתיהן לאמצעי שהוא כל אחת מהן ואינו אחד מהן, והיא המחשבה הדומה לרוח עם האש והמים. והשם הוא מוציא המחשבה לפועל שלם כמו שמוציא רוח הקדש את הרוח לפועל להוליד כדממנו מים למטה ואש למעלה, כן השם הקדוש הוא מוציא המחשבה לפועל להוליד ממנה חכמה למעלה ובינה למטה, כלומר זאת לעיין בה בעליונים, וזאת להבין בה בתחתונים, ומתחלפות זו בזו וזו עולה וזו יורדת רמז לסלם. ואם כן לפי מה שרמזתי בכל זה תדע שכל האותיות מתחלפות זו בזו.
גיכ"ק, ד מעלות הן. והג' מן האחדים, והיו"ד מכאן ומכאן, והכ"ף מן העשרות, והקו"ף מכאן ומכאן. והנה כל יו"ד מלא הוא כ' פשוט, וכל כ"ף מלא הוא ק' פשוט. והנה כ"ג מקבלים דגשות, י"ק לא יקבלו דגשות בכלל. ועניין רפה ודגש שהם נזכרים בקריאה בדרך אוי"ה בג"ד כפ"ת אינו, שאלה לבדם אינם מקבלים דגשות ר"ל אוי"ה ולא שבג"ד כפ"ת ידגשו לבד, אבל כל האותיות נרפות מדגשות אפילו אחהע"ר ר"ל נאמרות בחוזק וברפיון. וכבר נמצאו נקודות אח"ר ואע"פ שלא נמצאו נקודות ח"ע. והנה ח"ע כל עת שיבוא אות מודגש אחר הזכרתו כגון "חַכּוּ לי", "הנביא עִדּוֹ", יודגשו, כלומר יאמרו בחזקה. ואם לא ימצא להם זה יאמרו ברפיון בטבעם הראשון. ואם לאלה שנפרדו מהדגשות קרה להם מקרה הדגשות כזה, כל שכן לאחרים שנמצא להם דגוש במקומות הרבה. ואמנם באמת כי כל האותיות בהדגשם לא יפרדו מצורת המבטא הראשון שלהם, אבל יקבלו צורת החוזק לבד, אבל בג"ד כפ"ת בהדגשם יקרו להם שני עניינים יחד, שהם יפרדו ממבטאם, וישתנו ממקומם, ויטו קצת אל מבטא אחר, גם יקראו בחזקה. והנה גיכ"ק מוצאם מן החך, והיה הי' והק' בצורת א', והכ' בצורת ב', והג' כמות שהיא, ועל כן נשתתפו בצורת אב"ג שהוא עיקר כל טעמי כההאותיות הנרמז בספר וספר וספור, וכל חיך יטעם. אבל כי כל האותיות בצורת מזון להעמיד הנפש המדברת ולהאיר כוחותיה, כמו שיאיר השמן את הנר הדולק באמצעות הפתילה על דרך משל. שאם יחסר שמן לא יאיר הנר, ואם יחסר עניין הפתילה או ישתנה ערכם לא יאיר. ואין זה מצד חסרון האש אלא מצד המזון והניזון ר"ל השמן והמוך. כן אם יחסרו האותיות מהנשמה או ישתנה ערך הגוף תפרד הנפש ולא תפעל בגוף, ואין זה מחסרונה כי אם מהם.
דטלנ"ת, אלה ה' מעלות. אחת מכלל המאות, וב' מן העשרות, ושתים מהאחדים. ומפני שלא היו מן המאות בכל כלל האותיות כי אם ארבע והן תשר"ק, והק' משותפת לכאן ולכאן. ולא היו בשתי המערכות שהן מערכת מוצא הגרון ומערכת מוצא השפתים, מפני שהם הראש והסוף, שום אות מן המאות. ונשארו שלש מערכות בתווך והיה הלשון תוך השינים והחיך, והוא אמצעי לכולם. ובאו לחלקו י אותיות, והיה קו"ף מזה ומזה, והיו דז"ט מן האחדים ונשאר לנ"ת עם סצר"ש, הושם ב' ב' לעשרות והן ל"נ ס"צ ואחד מפה למאות וב' מפה והן רש"ת. וידוע כי סוד רש"ת בא"ת ב"ש הוא בעצמו אב"ג, על כן ק' סוף גיכ"ק וד' ראש דטלנ"ת. ואלה כולם צריכים ביאור ארוך ואין כוונתנו להאריך בם כי אם להודיע סוד מבטאם ברמזים למשכילים.
זסצר"ש, כבר אמרנו כי ז' מן האחדים וס"צ מהעשרות ור"ש מהמאות. ונודע מזה כי זסצר"ש ודטלנ"ת וגיכ"ק כללו שלשת כומערכות המספר, אבל שלשתם אמצעיים לדבור. כי אלה מהחך, ואלה מהלשון המכה במערכת השינים העליונה, ואלה מהלשון המכה ביני ביני במקצת, ובכל במקצת. וגם החך הוא מוציא בהכאת קצת מאמצעות הלשון עליו, אבל אהח"ע וגם בומ"פ לא כללו כי אם שתי מערכות המספר וגם אין להם צורך מהלשון. על כן סוד הדבור ורמזו נכלל תחת של"ג, שעניינו, ש'פה ל'שון ג'רון. ונרמז בעניין של"ג שתחת כסא הכבוד שממנו נבראת הארץ שנאמר "כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר הֱוֵא אָרֶץ" (איוב לז' ו'). ולפיכך מי שיש לו שלג יכול לברוא ארץ, ומן הארץ אדם, בגלגול האותיות. ועוד תדע כי ש' שלישית למאות, ל' שלישית לעשרות, ג' שלישית לאחדים, וכן כוחות האדם כולן משולשות. שכלו, משכיל ומושכל ושכל. נפשו, מדמם ומדומה ודמיון. גופו, מרגיש ומורגש והרגש. וגם לשון מספר שלג התחלה שלמה נופלת זו על זו שלשה שלשים שלש מאות. והנה שלש אותיותיו היו משלשה מוצאים קרובים אמצעים כדי לכוללם עם המניין, ג' מן גיכ"ק ול' מן דטלנ"ת וש' מן זסצר"ש.
ואחר שכללתי לך מקומות מוצאם ומבטאם בקצור אכלול לך ניקודם גם כן בקיצור. וזה דרכם, דע כי הניקוד נחלק לחמשה חלקים. והם חלם, שהוא מניע את האות למעלה ועל כן הוא נקודה למעלה מן האות בצורה זו, אוֹ עם ו' או בלא ו' גם כן אֹ. וחִרִק שהוא הפך מן החלם שהוא מניע את האות מלמטה, ועל כן הוא נקודה למטה מן האות בצורה זו, אִי או בלא יוד גם כן אִ. ואלו השנים שהם למעלה ולמטה הם פשוטים ולעולם אינם כזמורכבים, כי הם לעולם בנקודה מיוחדת כל אחד מהם. אך יש להם הרכבה מצד האותיות לא מצד הניקוד, ולא ישתנה אחד מהם מטבעו אלא במקרה. ולא ישתנה שום ניקוד אל החיריק אבל חטף קמץ לבד ישתנה אל דמיון חלם לא אל חלם ממש, כי החלם תנועתו באיחור והחטף תנועתו באיחור, ועל כן נקרא חטף שתנועתו חטופה. ואמנם השורֻק נחלק לשני חלקים בנקודו, אחד מהיר ואחד מאחר. המהיר משולש בג' נקודות זו על גב זו תחת האות בצורה זו אֻ וכשהוא כך הוא בלא וא"ו, והמאחר נינקד בנקודה אחת לבד ולא [יבוא] לעולם בלא וא"ו ונקודתו תוך אות ו' בצורה זו אוּ.
הנה שלש צורות הניקוד הנזכרות כוללות מעלה ומטה ואמצע. והאמצעי משולש ומציאותו למטה, גם כן רמז לשמים, וארץ, ואדם, שמים למעלה וארץ למטה ואדם בין שמים לארץ ושכינתו בארץ. והנה מספר אוֹ אוּ אִי עולה כ"ה, ועליהם הברכה והסוד בשם שלם בשלשתם, יוֹ יוּ יִי הוֹ הוּ הִי וֹו ווּ וִי הוֹ הוּ הִי. הנה אלה השלשה שמות הקדש נזכרים בצורת שלוש מרובע והם כ"ד אותיות וי"ב תיבות וסימנם "ביד"ך אפקיד רוחי" (תהלים לא' ו'). והסוד "הנו ביד"ך אך את נפשו שמור" (איוב ב' ו'). ומספרם לב"ד הוא ברמז ב"ן הב"ל מ' הב"ל, אם לא זכה היודעו נגלה לו בושתו ואם זכה נגלה לו סודו. ב"ן הלב מ' הל"ב צרף הלב ותבין, וכללו יחד הוא במספרו הנחשב במחשבת הלב, עליו"ן. על כן כל מי שהוא "שומע אמרי אל ויודע דעת עליון מחזה שדי יחזה" (במדבר כד' טז'). וגם "יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן" (תהלים צא' א'). ועל זה נרמז עלינו כחלשבח, שסודו ש"ם עליו"ן, זה שהוא אדון הכל. והנה האותיות הנזכרות שווים לנסתרות, ר"ל אלה י"ב ואלה י"ב בסוד מדת יום ומדת לילה, כי היום נגלה והלילה נסתר. על כן סוד הנסתרות גלגל אהוי, וסוד הנגלות החכמה, גלגל החכמה אהוי גלגל אהוי החכמה, ובדבר זה נשלים עניין סודם בע"ה.
ואמנם צרי הוא מורכב משתי נקודות תחתונות שוות אחת ימנית ואחת שמאלית, וסודו יצר בצורה זו אֵי, פעמים ביו"ד ופעמים בלא יו"ד כזה אֵ. אבל סגול הנקרא כמוהו מורכב מן ג' נקודות. וכן שוא מורכב משתי נקודות, אבל אינו מכלל המלכים אך הוא עבד גמור משרת מהיר מאד יותר מכל עבדיו, ונקודותיו למטה זו על גב זו. ובעת נוחו ינוח לגמרי, ולא ינוח שום אות בלעדיו חוץ מאותיות העלמה הארבעה הנקדשים לשם המיוחד כמו שנאמר לפנים בע"ה. אבל י"ח אותיות בנוחם יהיה ציור העבד המהיר תחתיהם, וכמו שבו תכלית מהירות התנועה, כן בו תכלית המנוחה. ובעבור שתי התכליות האלו צויר בשתי נקודות שזו נושאה את זו, והנושאת מתנועעת והנשואה נחה. וכל הניקוד צורות מעוררות השכל, כמו כל האותיות שמעוררות המדע אל ציור המציאות ברמזים המאירים הנמצאים בנתיבותיהם וכן מספרם. על כן היו הנתיבות ל"ב, כ"ב מהם היו אותיות, וי' מהם היו ספירות. ונרמזו גם כן באותיות בעצמן מן א' עד י' כי הם הורו על ב' עניינים, אחד על סוד הספירות, ואחד על סוד הנמצאות. ואמנם האותיות בעצמן הורו על ל' ספירות, י' בעולם, וי' בשנה, וי' בנפש, ונחלקות בהרכבות שבעולם אחדים, ושבשנה אחדים ועשרות, ושבנפש כטאחדים ועשרות ומאות. על כן סוד שכבת זרע מודיע סוד מטטרו"ן ש"ר הפני"ם אשר הוא ש"ר צבאו"ת בתנוע"ת הגלג"ל, כי במרא"ה הנבוא"ה גלג"ל התור"ה גם בגלגל התורה מראה הנבואה. ועוד תדע ותבין מזה כי עול"ם העליו"ן גלג"ל התור"ה הוא, וכבר ניתנה לבעל הנפש. והנה טצ"ץ עדות מקובלת, והגלגל ההוא הוא סבוב רוחני מקיף בכל מכל וכל.
ועל השלוש הנזכר הנספר בנפש אמר ר' ישמעאל "שלש כתות של מלאכי השרת אחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש קדוש, ואחת אומרת קדוש קדוש קדוש". והכוונה בזה כי הראשונה כוללת שלשתם באחת, והשניה בשתים, והשלישית בשלש. בסוד היות העליונים כוללים השלוש הידוע בסוד שכל, והשניים בסוד שכל משכיל, והשלישיים בסוד שכל משכיל מושכל. כן במדות בעצמן ג' ספירות נכללות בסוד מחשבה שהיא ספירה לעליונים והיא השכל כמו שביארנו. ולעליונים מחשבה, ולאמצעים מחשבה וחכמה, ולתחתונים מחשבה וחכמה ובינה. ועל כן כ"ב אותיות מגלות הנסתרות שבספירות, והנקודות מגלות התנועות, והניגונים מגלים המהירות והאיחור הנמצאים בתנועות ובגלגליהן. ואם כן מזה תדע כי בנתינת התורה החכים השם את משה ומשה את אהרן ואת נדב ואביהוא ואת אלעזר ואיתמר בניו ואת יהושע תלמידו המיוחד לו כייחוד אלישע לאליהו. ויהושע החכים הזקנים והזקנים לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה. ואנשי כנסת הגדולה מסרו הקבלה לאישים מיוחדים מפני שכבר גברו הצרות ונתמעטו החכמות. והנמצאת ביד המיוחדים נמסרה פה אל פה כדי ללהעלימה מפני שרבו הפריצים. וקצת מן המיוחדים שבמיוחדים הנמצא אחר זמן ארוך כתב ממנה קצת ברמזים, והפתאים אשר היו חכמים בעיניהם עיינו במה שנכתב ממנה ולא הבינו בה והפכו כוונת המחבר ההוא אחד היה או רבים. וחשבו באמיתת הקבלה עניינים חדשים אשר בדו מלבם, ואשר לא עלו במחשבת המחבר לעולם. עד שנמשך העניין הבדוי השקרי ההוא אצל הרואים החיבור השני המזויף כאילו הוא אמת. והעלו עניינו בהקדמות כוזבות רבות להבהיל השומע בם, עד שהרבה מיראי השם נאבדו בדרכים ההם, ולא הצליחו באמיתת הדברים עד שאפילו בעניין ארבעה נכנסו לפרדס טעו רבים, ולא הבינו כוונת מי שייחדם משאר חכמי ישראל שנכנסו לפרדס גם כן. וכוונת האומר היתה לפי הקבלה שהם ארבעה עניינים שלא ימלט הנכנס לפרדס מאחד מהם. והם שלש רעות וטובה אחת. הרעות מות ושגעון וכפירה, והתייחסו גם שלשתם לשלשה מהם לבן עזאי ולבן זומא ולאחר, ושלשתם הציצו וניזוקו. והטובה היא קבלת שלום מודדת שלום והתייחסה לר' עקיבא שהוא נכנס בשלום ויצא בשלום. במדה שאדם מודד בה מודדין בו. וכבר אמרו שאם כל המדות בטלו מדה כנגד מדה לא בטלה. ורבים מבני אדם קרה להם זה אפילו לחכמים גדולים, מהם שידעו קצת מהדרכים האמיתיים וסמכו עליהם וכשנכנסו ניזוקו, קל וחומר מה שקרה לפתאים אשר לא הכירו שום דרך לבוא בגן. ואם חוה היתה בתוכו וניזוקה והזיקה בסבתה, מלחש המשיא הממית הנואף האמור, קל וחומר מה שיקרה למי שהוא עדיין בחוץ בבקשו השער לבוא בו, שהוא ימות או ישתגע או יכפור. כי "זה השער ליהוה צדיקים יבואו בו" (תהלים קיח' כ'). "לאואין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים" (בראשית כח' יז'). על כן המשכיל הרוצה לבוא בו, אל יבוא בלתי הוראת הנתיבות הידועות (אם) [עם] המורות דרכי השער. וכשימסרו בידו כל מפתחות הקבלה אז יוכל לפתוח השערים לכבוד השם, ויוכל לומר לשוערים שנמסרים המפתחות בידן, "פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה" (תהלים קיח יט'). ולפיכך אנו כותבים קצת מהוראת הנתיבות וממסירת פתחי השערים ומצורות ההכנסה בפרדס בע"ה.
כבר רמזתי לך ארבעה נתיבות הניקוד ונשאר נתיב אחד ושמו קמץ, והוא אָ מורכב מן פתח ומין חירק. ובן עזרא אמר כי השלשה ניקודים הם שורש לכולם והם בלתי מורכבים. והם אלה אֹ אִ אַ ושמם חולם חירק פתח, והשאר מורכבים מאלה השלשה. וזה מפני שכלל התנועות שלש נתיבות ואלה הן, תנועה מן האמצע ותנועה אל האמצע ותנועה סביב אל האמצע מן האמצע עולה למעלה. וזו צורת חלם שהיא למעלה ואל האמצע יורדת למטה. וזו צורת חירק שהיא למטה וסביב האמצע לא למעלה ולא למטה אבל מקפת ומסבבת סביב סביב שהיא כדורית עגולה. והאמצע היא הארץ שהיא באמצע השמים וסביבה מקיפין כל הרקיעים. והארץ מורכבת מד' יסודות ב' מהן עולים מן הארץ לצד השמים. וזו תנועה ישרה ונקראת ממטה למעלה והיא לאויר ולאש. וב' מהן יורדים אל הארץ בתנועה ישרה גם כן ונקראת ממעלה למטה והיא למים ולעפר. והתנועה השלישית שהיא סביב האמצע ר"ל סביב הד' יסודות הנקראים בכללם ארץ, היא המקפת סביב האמצע. ואם לבכן החלם תנועתו כתנועת האש והאויר, בעליה למעלה. והחירק תנועתו כתנועת המים והעפר, בירידה למטה לפי טבעם. והפתח תנועתו כתנועת הגלגלים כולם בסבוב, ולא ציירוהו כי אם בצורת קו ישר למטה מן האות וניכרין לבד. אמת שיש מקומות שמנקדין אותו ואת הקמץ למעלה מן האות. וראוי היה להקיף כל האות אבל נרמז כך לבלתי הפסיד צורת האות בעדו. והקמץ המורכב מקו ונקודה למטה באמצעו הוא לעד על היות ציור קו הפתח במקום כדור עגול. וגם קמ"ץ בגימ' כדו"ר והוא עוד בגימ' מקי"ף, וכל מקיף נקודה באמצעיתו על כל פנים שסביבה מתגלגל. ואע"פ שהקמץ מורכב הוא יותר שלם מהפתח, על כן הושם הפתח שמש משרת לקמץ. ותנועת הקמץ מאחרת ותנועת הפתח ממהרת. והנה גם הסגול מורכב מצרי וחירק וקרה לו בהרכבתו פחיתות והיה שמש לצרי והיה הפך מן הקמץ, כי הקמץ נעלה בהרכבתו והסגול נפחת בהרכבתו. ויש לצרי מעלה שאין לפתח ולקמץ ולסגול, והיא שכמו שלא תשתתף עם העליון והאמצעי והתחתון שהם חלם ושורק וחירק תנועת שוא, כן לא תשתתף עם הצרי אף על פי שהצרי והסגול והשוא נקראים בהברה אחת אֵ אֶ אְ, והקמץ והפתח גם כן בהברה אחת שוה, אלא שזה ממהר יותר מזה. והנה נקראו הקמץ שהוא אָ קמץ גדול והצרי אֵ קמץ קטן והפתח אַ פתח גדול והסגול אֶ פתח קטון. ומזה תבין כי הקמץ והצרי מלכים גדולים והפתח והסגול מלכים קטנים שהם משרתים לקמץ ולצרי. וכל אלה העניינים יש להם טעמים נפלאים בציורי החכמה ובנתיבות התנועות הנמצאות בעולם וצריכים פירוש ארוך. ואשר רמזנו מהם כתבנוהו בסמכנו על המקובלים בחכמת המציאות ובחכמת לגהשמות, שבהם העולם מתנהג בכח הבורא ית' אשר סדרם לכבודו להודיע בהם גבורות תפארתו יתעלה. ואחר שהברות הקמץ והפתח אינן משתנות כי אם במיהור ובאיחור דין הוא שימנו שניהם לאחד ולא לשניים בעניינים שאנחנו בהם. וכן הצרי והסגול נמנה את שניהם לאחד ונשים המלכים לשרש ולעיקר, כי כן קבלנו וכך ראוי להיות. ואם כן הנה כולם הם שנים, כי השוא אינו מלך, ושלשה שהיו לנו הרי חמשה. וידוע שאעפ"כ הם שבעה גם כן וזה רמז לשבעת כוכבי לכת שהם חמשה כוכבים ושני מאורות, שכל התנועות נולדו מידם. והיה השוא המניע האות במהירות דומה לגלגל המזלות שהוא מתנועע התנועה היומית כ"ד שעות יום ולילה, וכן הוא משרת לז' כוכבים, לב' מהם ב' מזלות, ולה' מהם י' מזלות ב' לכל אחד ואחד מהם, אחד ביום ואחד בלילה בי"ב עתים.
וזה מכלל חכמת העיבור המקובל כי העולם והשנה והנפש נקשרים קשר אמיץ "וחשוקיהם כס"ף" (שמות לב' יב'), שהוא סוד כ"ו ס"ה פ"ו שהן שלש מעלות. ורמז שלשתם בסופם וה"ו שזה יורה על שלוש השמות בשלשה פסוקים ו"י ו"י ו"י. ועל כן תדע כי שם בן מ"ב גם הוא שמותיו משולשים. על כן כל פעולה באה משולש, ממניע בלתי מתנועע והוא השכל הנבדל, וממתנועע בלתי מניע והוא הדומם, ומדבר מורכב ממניע וממתנועע והוא כל הנמצאים שבין השכל והדומם אשר מהם כל המציאות והם הם המציאות. ועל כן אב"ג הוא השם הראשון אמנם ית"ץ שם שני הוא, ואם תאמר ששניהם שם אחד בן ו' אותיות תצטרך לומר שהוא מורכב משני שמות בסוד לדשם בן ארבע אותיות שהוא מורכב משני שמות. והנה י"ה לעד נאמן, ואע"פ שלא מצאנו השני כי אם הפוך ומשותף לא לבדו. ושני עדים הורונו זה לבד והם הללו יה הללו יה, וזה גם כן לסוד גדול ונרמזהו לפנים בע"ה.
והנה נודע כי כל אות צריכה אל ניקוד ואל ניגון, וכבר כתבנו רמזי האותיות ועתה נדבר בניגון במקצת ממנו. ונאמר כי הטעמים הנקראים מלכים הם י"ב כמספר המזלות, והם ידועים. ויש להם ו' משרתים, והוא להורות שמצד אחד הכוכבים משרתים למזלות, ומצד אחד הם מלכים להם והמזלות משרתים לכוכבים. וזה על דרך היות הגוף שמש לנפש מצד אחד, והנפש משמשת לגוף מצד אחד. וכן עניינים רבים במציאות דומים להם בציור זה שהם שמשים מצד ומלכים מצד, בין בעניינים הטבעיים בין בהנהגיים והם עבדים ונעבדים. והנה ארבעה יסודות הם פועלים קצתם בקצתם ומתפעלים קצתם מקצתם. ובשתי איכויות נקראו פועלים מצדם והם החום והקור, אחת לאש והיא החום ואחת למים והיא הקור. ובשתי איכויות אחרות נקראו מתפעלים מצדם והם היובש והלחות, אחת לעפר והיא היובש ואחת לאויר והיא הלחות. ואלו הארבע איכויות הן כפולות ליסודות אשר כל יסוד ויסוד מהן יש לו שתי איכויות והן שרשים לכל הטבע. כי בעדם היו היסודות הארבעה יסודות לכל מה שהורכב מהם, וכאשר היו הם ארבעה כן הורכבו מהם ארבעה מינים משונים זה מזה. וכפי הרכבת מזגיהם נשתנו בצורותיהם, רק צורותיהן בכלל הן ארבע לבד. והן צורת הדומם בכלל הדומה בטבעה לטבעי העפר, וצורת הצומח בכלל לההדומה בטבעה לטבעי המים, וצורת החי בכלל הדומה בטבעה לטבעי האויר, וצורת המדבר בכלל הדומה בטבעה לטבעי האש. ולאלה הארבעה יסודות ארבע מיני חכמות נעלמות מן העין וקראום הפילוסופים בלשונם בארבעה שמות אלה, "יימנציאה" "אידורמנציאה" "אאירומנציה" "פירומנציה".
ואלו הארבע חכמות, האחת מהן היא חכמת העפר ר"ל חכמות החול ונקראת חכמת הנקודות. וכולם עולים י"ו צורות, וכבר חוברו עליה ספרים הרבה. ומפני שהארץ מורכבת מארבעה יסודות תחילת הנקודות ארבע נקודות ישרות נקראות דרך, וכן מראשית ארבע שורות בצורת ארבע אצבעות של היד, ותנועתן מקרית מן הפנים אל האחור. כל זה לרמז, ומפני שיש להרכבת הארץ שמונה איכויות סוף הרכבת הנקודות ארבעה זוגות זה כנגד זה שהם שמונה נקודות ונקראת קהלה. וכן היו עוד שמונה שורות ולהן שני עדים ולמטה מהן דיין אחד וחוץ מכולם אחד עונה לראשון ולכולם אחד אחד והוא כמו צורה לכולם. וכל זה לרמזים מופלאים נודע סודם לבעלי החכמה ההיא. והחכמה השניה היא חכמת המים והיא נעשית על ההשבעות והלחישות. ודע שמשם מדרגות הרוחניים מתחילות עד הגיע החכמה הטבעית לאש באמצעות האויר, והיא חכמת הנבואות המצוירות בימים ובכל הדברים הזכים שהם בלתי מאירים. והחכמה השלישית היא חכמת הרוח והיא חכמת השדים באמת והיא רוחנית מאד זכה ניכרת בין לגדולים בין לקטנים בין לאנשים ובין לנשים וצריכה לקטורת ולדם שהוא טבע רוחני. והחכמה הרביעית היא חכמת האש והיא חכמת השמות אשר הם אש לובוערת והדבור נמצא שם. ועל כן נאמר למי שהיה משתמש בהם ולא היה ראוי לכך יצאה אש מהחשמל ושרפתו. ובאמת כי חכמי המחקר לא הכחישו זו החכמה אבל לא השיגו נתיבותיה, גם חכמת השדים שהיא השלישית לא ידעוה על מתכונתם ורובם הכחישוה עד שאמרו אין שדים בעולם. גם אנחנו לא אמרנו שמציאות השדים כפי מחשבת אוחזי העינים שהם עיורי לבב. ולא ידעו כי אם לחישות כי הספיק להם בידיעת הלחש ולא בקשו החכמה כלל.
וחכמת האינגרומנציה שהיא חכמת השדים וחכמת האובות והידעונים וחובר חבר מעונן ומנחש ומכשף והעלאת המת ודורש אל המתים בעד החיים, וגם חכמת האסטרונומיה שהיא חכמת האסטרולוגיה כלומר חכמת הכוכבים והמזלות לדעת העניינים העתידים לבוא לעולם, ונקראו יודעיה חוזים. אין ספק שכל אלה החכמות והדומות להם שהם ממינם הם כולם מזויפות מן החכמה העליונה ומן החכמה התחתונה. ועל כן תורת השם התמימה הגידתנו זיופן ועיוותן ואסרה אותן בכלל ובפרט לעשות מהן דבר, והתירה מהן ידיעת החכמה בם. כמו שנאמר "לא תלמד לעשות כתועבות הגוים" (דברים יח' ט'), לעשות אי אתה למד אבל אתה למד להבין ולהורות (רש"י). ואמנם שתי הפעולות שהן ממין חכמת השם ית' אנו חייבים לדעתם. והן חכמת הדיבור שהיא חכמת השמות אשר חקקן השם בעט שלהבת על הכתר הנורא שהיא ראשית היצירה והמרכבה. כמו שנאמר כי טרם שניתנה התורה היתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה. וחכמת גלגול האותיות בניקודן לזובניגונן. ועל כן נודיע הניגון כמו שייעדנו ואחר כן נודיע הגלגול אחריו בע"ה.
הניגון הוא יופי התנועות ויורה על הוצאת הקולות וזכרנום לחמשה עניינים מפני חמש הברות הניקוד המשתנים. וגם הכינור שהוא בעל חמשת יתרים כולל כל ניגון. וקוראים חכמי המחקר זו החכמה בלשון יון מוזיקא, כי שם הכינור מוזיקא, ונקרא אצלנו גם כן נועם גם טעם כמו הטעמים שהם זרקא ותרסא ותביר ורביע וגריש והדומים להם. כי בהם תתיפה הקריאה כולה ותנעם לשומעיה ועולה למעלה ומארכת וחוזרת לאחור, ובסופה ראש מגולגל כמו עגולה קטנה נקראת בשם זה, זרקא. והעניין שהיא זורקת הניגון באריכות. וכל הטעמים כולם צורתם ותנועתם ושמם מורים על מהותם ואמתתם כמו שקרה גם כן זה לאותיות ולניקוד. ומזה האחד תבין כולם, שאין כוונתי לפרש טעם כל אחד מהם בזה הספר. אבל כוונתי לרמוז הדרך הראויה להקריאה לידיעת הגלגול אשר עליו כל כוונתנו, ואחריו סוד המצוות בקצת כללן ובקצת פרטיהן. וזה כי הגלגול הידוע המשולש אשר נעורר עליו על סתרי היצירה צריך תחילה אל אותיות ואל ניקוד ואל ניגון. ובעבור שהגלגול הוא בן ג' אותיות כמו שתשמע, וצריך לחבר אליו חמש נקודות וניגונים ידועים עמהם. על כן הקדמנו כל מה שהקדמנוהו עד עתה בקצור דברים וגם שמנו קצת עניינים ביניהם מדרכים אחרים כמו שהמשיכנו כל עניין ועניין אל דרכו ההכרחי לנו לפי דעתנו ולפי קבלתנו. ואין ראוי להאשימנו על מה שכתבנו ועל מה שנכתוב כי כוונתנו להועיל לחברינו מעט מן החכמות לחאשר השפיע השם על עמו ישראל הקדושים, ושים דעתך מה שנאמר בע"ה.