כאהשער השני-"יאר יהוה פניו אליך ויחנך"
כתוב "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור" (תהלים לו' י'). ידוע וברור לכל מקובל שלם שהתורה התמימה התחילה לגלות זה הסוד המופלג מעניין האור בפסוק השלישי שבבראשית. והיא אמרה אחר בריאת שמים וארץ ואחר הזכרת היסודות "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". ואע"פ שאמרו בראשית מאמר הוא אין מאמר מבואר נזכר עד שנזכר האור. ואמנם סוד ויאמר הוא אורים ועניינו אורים ותמים, ולמה נקראו שמם אורים מפני שמאירים את דבריהם. ואור שנברא ביום ראשון היה אדם רואה בו מסוף העולם ועד סופו, ראה השם ית' שאין הרשעים ראויים להשתמש בו חזר וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. וזהו אור התורה לפי שכל העולם ניכר בו למי שחנן לו השם מעט דעת והאיר עיני לבו באורו. והן הן מארת שנבראו ביום ראשון וכן הן מאורות שנבראו ביום רביעי, כי סוד ראשון ורביעי הוא דבר מבואר שהם א'ד' והנה חצי השם ומלאים אל"ף דל"ת וסודם אלף כוחות. ועניין אמרו "יאר יהו"ה פניו אליך" מורה שיש אור לפניו ובו כל שלם רואה מה שרואה והוא ראשית לאור שהשמש מקבל אור ממנו כדמות מה שמקבל הירח אור מאור השמש. וכל זה משל מאור לאור כי האור הבהיר הפנימי המזהיר הוא דבר בלתי גוף, ועל זה בא בו שהוא גנוז לצדיקים. ולפי שהצדיקים רואים אותו בעל פנים רבים נקרא האור ההוא בעצמו פנים. וסבתו הקרובה הוא שפע משפע השם ית' ונקרא בשם שר הפנים, ופניו הם נרמזים בסוד חיות הקדש. והם ד' פנים שהם לכל אחת מהחיות. ואם כן הנה הם י"ו וסוכבדם יו"ד, וכך עניין סוד י"ו ד' פעמים עולים ס"ד והנה ו' שבתוך סימן לשש כנפים שש קצוות. ורוח הכהן המברך צריכה להתפשט במחשבה בכל המציאות אל שש פאותיו עד שיקבץ כל הרוחות וכל הכוחות יחד ברגע הברכה, ולהשרות כוחם הכללי המנהיג המציאות על פני ישראל, עד שיאירו לבותיהם ויקבלו חן כללי מהשם ויתפשט החן ההוא האלוהי הכללי על כל אחד ואחד מישראל ויקבל הברכה מהשם ית' על שלש צורות שהן שש. והן הברכה ושמירת השם עמה והמאור מהפנים והחן מהשם עמו ונשיאת הפנים ושימת השלום מהשם לנו שהיא תכלית הכל.
ואחר שהודעתיך זה אשוב ואודיעך כי העניין הזה הנקרא בשם ברכה משולשת ובאה בהזכרת שלשה שמות יחד, הוא עניין שצריך כל משכיל שלם מקובל לעיין באמתתו עד שיתבאר לו כי זאת הברכה המופלאה עניינה צריך שיהיה כולל שלש שלמויות האדם. והם שלמות הגוף ושלמות הנפש ושלמות השכל. ואמנם שלמות העשר אינו מגיע בדבר עצמיי ואע"פ שהוא אשר כל העם הוכו בו בסנוורים ויחשבו בכלל כי בו אמיתת שלשת הברכות, ואין הדבר כן. והעד אמרו על זה "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (במדבר ו' כז'). ולא אמר אברך ממונם. ואמנם כל חכם יודע שברכת הממון מן השם גם כן על צורות ידועות, ממנה על דרך השגחה כוכבית כללית, וממנה פרטית, וממנה על דרך מקרה גמור, וממנה על דרך שותפות זה עם זה, וממנה על דרך השגחה האלוהית מכרחת כל הכוחות העליונות והכוכבים והמזלות. ודינם מבטל ברוב עזו ומשפטם משוה ברב כוחו. ויש לאלה הדרכים עוד דרכים רבים שיחלקו אליהם עד שיעלה זה לחשבונות מופלאות. ואמנם הכוונה הנה על זאת הברכה אינה לפי העושר רק היא לפי שלמות השכל תחילה, כי אחריו ימשך עניין שלמות הנפש ואחריו עוד שלמות הגוף. והעד הנאמן הוא ספר איוב כולו. והוא שבא בו מבואר העניין לפי הסדר ולפי שינוי הדעות נאמרו בו דברים מתחלפים ונתגלו לו סתרי התורה וסודות המציאות ואמיתת מהות המצות ומשפטי הגמול והעונש מפורשים באמיתת מהוכגתם ואמונת הנבואה כולה וענייניה. וכך הדין נותן שהיה זה כולו בא בספר איוב מפני מה שכבר נודע באמת ממאמר החכמים השלמים המקובלים מסתרי התורה עליהם השלום שאמרו משה כתב ספרו וספר איוב. ומי לנו גדול ממשה רבנו ע"ה שראוי להודיענו מה שהודיעו השם ית' מן האמיתיות כולן. וידוע שהוא ע"ה נאמר בו אב בתורה אב בחכמה אב בנבואה. והנה שלשתם בתורה ובספר איוב ר"ל שהתורה בה החכמה בה תורה ובה נבואה, וכן באיוב בו תורה ובו חכמה ובו נבואה. כלומר משני הספרים הנזכרים יכיר המשכיל מהות התורה ומהות החכמה ומהות הנבואה. וסימן אלו הג' הדברים נח"ת ורמזם "ומפני שמי נחת הוא" (מלאכי ב' ה'), או אמור חת"ן. והנפש השלמה בהם היא כל"ה אשר הכל בה ונשלמה בהם בכל נתח ונתח מנתחי הגוף שלה.
והיודע סוד כל המצות יודע שהכלל הכולל מספרם הוא חמ"ר הש"ס והוא רמ"ח עם שס"ה. ומפני ששני העניינים יחד כוללים השנה והנפש נשאר היות העולם כולל עניין השכל שהוא אמיתת העולם הבא. והשנה לפי ימות החמה היא שס"ה ושט"ן שמה. והנפש לפי איברי האדם בעלת רמ"ח אברים וחרד"ל שמה שהוא רו"ח בל"ב שהוא כנקודה אמצעית לעגולה שממנה כל הקוים יוצאים. כן מן הנפש יוצאים כל כוחות כלי האיברים. ומפני שאני עתיד לשתף שתי מצות עם זאת המצוה שהיא ברכת כהנים, והן מצות ציצית ומצות תפלין, בסוף זה החיבור אחר השלימי דברי בענייני זאת המצוה, אני חפץ עתה להזכיר בזה הפסוק השני עניין כולל ומופלג במדות, והוא שממנו יובנו סתרי כל המצות. ואומר שהאדם המורה על שם המין בכלל ההשגחה הכוללת אותו תחילה היא טבעית כלומר שבזה המין אישים מוכנים לקבל כח ההשגחה השכלית בטבע. וזאת ההכנה במין בכלל נחלקת למדרגות רבות. וידוע כי זאת ההשגחה שכוללת כל המין לא יתכן שתוציא כל המין מן הכח אל הפועל עד שלא ישאר איש מהמין שלא ישכיל. אבל עם היותה כוללת כל המין, והמין אישיו הווים ונפסדים, ואשר עברו מהם אין להם מציאות. והנמצאים עתה בכל זמכדן שהמעיין משתכל בם בזמנו אין ספק שההשגחה הפרטית בכל איש מהם מכלל העוברים והנמצאים והעתידים להמצא היא בהכרח פרטית אצל המקבלים אותה, אחר היותה כללית, וכללית אצל המין כולו אחר שהיא פרטית לכל איש ואיש מאישי המין האנושי מן המשכילים המוכנים בכח ההשגחה. ואחר שההשגחה זה עניינה צריך להיות האיש הפרטי הנמצא בכל דור ודור הרוצה להוציא כוחו אל הפועל השכלי, מכין עצמו אחר ההכנה הטבעית שבו בהכנה שנית. ואחר השנית בהכנות אחרות רבות עד שתדבק בה ההשגחה האלוהית המיוחדת הבאה לאדם מבלתי אמצעות הכוכבים. ואמנם הכנת האיש הראשונה מפני שהיא טבעית אין לאדם עליה רשות, ועל כן אין לו עליה גמול ועונש מפני שאינה תלויה בבחירתו, ואין גמול ועונש אלא במקום בחירה משותפת עם שכל. ואין שום חכם מקשה על זה. ועל כן הכנת האיש השנית היא שראוי שיגמל או יענש עליה מפני שהיא תלויה ברצונו וברשותו ובבחירתו והיא עניין הלימוד כולו.
ואמנם שאר ההכנות נחלקו מפני שהן הכנות רבות והן דרכי המדות האנושיות. וזה מפני שיש מהם טבעיים ויש מהם הרגליים. וכבר נאמר על הטבעיים שמדות הנפש נמשכות אחר מזג הגוף וההרגליים יקבלם האדם מן השוכנים איתו בבית או משכניו או מקרוביו או מאנשי עירו. ויתכן לתקן בם הטבעיים אם לא הוישרו או לקלקלם אם הוישרו, אבל לא יגיעו אל הקצות אבל ימשכו מעט מפה או מפה. והמדות האחרונות הן הנקראות שכליות כלומר שהאדם מנהיג מדותיו בשכלו, והוא המשערם כדין השכל ומכריחם ובעבור היות המדות רבות מהן טובות ומהן רעות, ונחלקות גם כן הטובות לטובות ורעות, והרעות לרעות וטובות לפי המקומות ולפי הזמנים ולפי האנשים הביא ההכרח הטבעי לבני אדם להיות כל איש ואיש מתחלף מחברו בדברים שבין האדם ובין חבריו חילופים מופלגים, וכל שכן בדברים שבין האדם למקום. והנה יזדמן שמדת הכעס על דרך משל טובה ורעה טובה במקומה ובעתה ולפי המקבלים, ורעה בלתי מקומה ובלתכהי עתה ולפי המקבלים, וכן שאר המדות כולן. ולפיכך צריך שלם למזג כל מדותיו. וכבר זכר ר' שלמה החכם בן גבירול ז"ל עניין מדות האדם בספר "מדות הנפש" שחיבר ובקש ליחסם אל חמשת החושים. וזכר מהם עשרים מדות ויחס ארבעה לכל חוש ולקח בם דרך מופלאה מאד והביא ראיות על כל מדה ומדה מדברי תורה שבכתב ומדברי תורה שבעל פה ומדברי חכמי המחקר. ואע"פ שצר לו הדרך בקצתם אין ראוי להאשימו כי עמק המדות חזק ואמיץ והן משכני הדעות. וכבר דברו בם גם כן קצת חכמי הגלות כגון ר' סעדיה ז"ל, ור' בחיי ז"ל, ור' אברהם בן עזרא ז"ל, ור' משה בן מימון ז"ל בספר המדע, ור' משה ב"ר נחמן ז"ל ורבים כהם ע"ה.
והנה מסכתא שלמה שגורה בפי הכל מכלל המדות במשניות והיא מסכת אבות והיא מרגניתא דלית ליה טימי. ונכללו בה שמות חכמים רבים להורות שמדרך הקבוץ השכלי נאמרו בה הדברים המופלאים ההם כמו שעשו חכמי המחקר במבחר הפנינים. ואי אפשר לי לדבר בם בזה החיבור על אותה הדרך הפרטית שדברו במדות אלה החכמים הקדמונים ז"ל. אבל כוונתי היתה פה בהזכרת קצת המחברים בה וקצת הספרים שחוברו עליהם להודיעך שכל החכמים השלמים הודו והשיגו וידעו באמת שהמדות האנושיות הן שרש ועיקר למציאות השכל. ואם אין לאדם מדרגת שלמות לא יתכן לעלות במדרגות הנבואה. ואמנם נתיבות המדות הן נחלקות בחלוקים מופלאים. ומי שלוקח לו מהמדות מדה אחת וממליכה על כל מדותיו כולן באותה המדה הוא נדון בהשגחה מהשם. כאברהם במדת החסד, וכיצחק במדת הפחד, וכיעקב במדת האמת, וכמשה במדת הענוה, וכאהרן במדת השלום, וכדוד במדת הגבורה, וכשלמה במדת המשפט. כמו שהעידו הכתובים על אלה הנזכרים ע"ה שהיו שבעה רועים והם עמודי העולם בשבע מדותיהן. ורבים מהנביאים והחסידים והחכמים והצדיקים שנמשכו אחר אלו הדרכים הנזכרים והיו להם מדות ממוזגות בינם ובין בני אדם ובינם ובין קונם וייחדו עצמם באותם הז' מינים הטובים, וראו כי זאת היא הדרך הנכונה ללכת בה וכושמשו שכלם במדותיהם, וידעו מה שכבר נודע לכל שלם שאין השגחה בשום פנים מהשם באדם אלא על פי השכל ועל ידי המדות. ואחר שנודע להם זה הסוד הגדול ונגלה אצלם זה הסתר המופלג וידעו גם כן שהתורה ניתנה להשלים חסרון המדות, ושני העניינים יחד ישלימו זה האיש הפרטי הנמצא בכלל המין. קבצו שני העניינים יחד בכל יכלתם והשלים כל אחד מהם חסרונותיו כפי כוחו, וכל מה שגבר על כל אחד ואחד מהם העניין האחד או השני או שניהם יחד יותר מחברו גברה מעלתו במציאותיו אצל קונו יתעלה וישתבח שמו לעד.
וכאשר נתבאר דבר זה אצל כל חכם הוצרכו רז"ל לומר, שם בן מ"ב אותיות קדוש ומקודש ואין מוסרין אותו אלא למי שהוא בקי וצנוע ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מדותיו דבורו בנחת עם הבריות, וכל היודעו והזהיר בו ומשמרו בטהרה אהוב מלמעלה ונחמד מלמטה ואימתו מוטלת על הבריות ותלמודו מתקיים בידו ונוחל שני עולמים העולם הזה והעולם הבא. אלו הדברים זכרום רז"ל במסכת קידושין (דף ע"א.). וזכרם רבי משה בעל "מורה הנבוכים" במאמר הנכבד בחלק הראשון משלשת חלקיו בפרק ס"ב, בזכרו שם עניין ברכת כהנים כמו שזכרתי למעלה בשער הראשון שהביא הרב ז"ל עניין השם בארבעה פרקים של חלק הראשון של המורה. ומפני זה ראיתי שראוי לדבר פה במה שאמרו ז"ל באלה העניינים, ושראוי לבאר כוונתם כפי כוחי הנה בדברים ההם הנזכרים שאמרו רז"ל. חלקו העניין הזה הנזכר בשם בן מ"ב אותיות לחמשה עניינים ושתפום יחד בקשר אחד. ואלו הם החמשה חלקים שנקשרו בקשר ההוא האחד. אחד עניין קדושת זה השם והוא אמרם עליו שהוא קדוש ומקודש. ושני הזהרת המוסרים שלא ימסרוהו כי אם לראוי והוא אמרם אין מוסרין אותו אלא לבעל המדות ההגונות. ושלישי הוראת המדות מדות מעולות למקבל כאמרם עליו שצריך המקבלו להיותו צנוע ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מדותיו ודבורו בנחת עם הבריות. ורביעי הודעת ענייני היודכזעים את השם איך צריך שתהיה והוא אמרם עליו וכל היודעו וזהיר בו ומשמרו בטהרה. וחמישי הגדת גמול יודעיו באמרם עליו שהוא אהוב מלמעלה ונחמד מלמטה ואימתו מוטלת על הבריות ותלמודו מתקיים בידו ונוחל שני עולמים העולם הזה והעולם הבא. ואחר שזכרתי אלה החמשה חלקים אבאר כל חלק וחלק מהם לעצמו ואחר כך אודיעך הקשר הקושר את חמשתם יחד בהכרח.
החלק הא' בעניין קדושת השם הזה. השמות שנקרא בהם ממ"ה הב"ה, הם כולם שמות קדושים. ואמנם יש הפרש גדול מאד בין קדושתם, כי יש שם משמותיו משתתף עם עשרת הקונים כמו שנאמר לפנים בע"ה בשם אלהי"ם. ויש שם משמותיו שנאמר עליו שהוא שם העצם והוא שם יהו"ה, וחלקיו שהם י"ה גם אהי"ה שהוא יה"ו. ולא יקבל אחד מהם דבר ממה שלא יקבלהו שם העצם שהם ארבעה עניינים. ואלה הם: פעל"ה שהיא תורה על זמן עבר או עומד או עתיד. ורבו"י שהוא מורה על רבים יחד כגון י"ם של זכרים או ו"ת של נקבות שאלה מורים על רבים או על רבות. ודע"ת כגון ה"א הידיעה שבראש התיבה גם כן המודיעה הדבר כגון ה"א של שם האדם המורה על שם המין, וכמוהו גם כן ה"א האלהי"ם. וסמיכ"ה כגון אלה"י ישראל. והנה הג' מאלה הד' משתתפים עם מלת אלהי"ם שהוא שם מיוחס לשם ית' בשם התואר, והם ריבוי דעת וסמיכה אבל פעולה לא תשתתף עמו. וכבר אמר הרב ז"ל במורה בחלק הראשון בפרק כ"א, כל שמותיו ית' הנמצאים בספרים כולם נגזרים מן הפעולה. וזה מה שאין העלם בו אלא שם אחד והוא יו"ד ה"א וא"ו ה"א שהוא שם מיוחד לו יתעלה ולזה נקרא שם מפורש. עניינו שהוא יורה על עצמו ית' הוראה מבוארת אין השתתפות בה. אמנם שאר שמותיו הנכבדים מורים בשיתוף להיותם נגזרים מפעולות, ימצא כמותם לנו, אלה הם דבריו ז"ל והם מבוארים בעצמם. וזכר זה אפילו בשם אדנ"י שהוא נגזר מן האדנות וכן אלהי"ם מן אלהות, ואמר שם שזה השם הוא המיוחד שבשמות המפורסמים לו ית'. אמנם שאר שמותיו כדיין וצדיק וחנון ורחום ואלהים הם מביאורי הכללות כחוהגזרה, גם אלה הם דבריו של הרב ז"ל. והוסיף שם ביאורים רבים אין צרך לנו פה להשיבם כי ממקומם הם מובנים למי שקבל סתרי ספריו.
ואחר שהדבר כן ויש שמות של השם שהם מתחלפים בקדושה והיה שם העצם יותר מקודש מכל שמותיו ית'. ואין אדם רשאי להזכירו אלא במקדש, וכהני השם המקודשים לבד בברכת כהנים וכהן גדול ביום הצום שהוא יום קדוש. הדין נותן שהשם ההוא שנאמר עליו "ליראה את השם הנכבד והנורא" (דברים כח' נח') נקרא קדש קדשים וקדוש ומקודש. ומפני שהשם הראשון של ארבעים ושתים שהוא א'ב'ג'י'ת'ץ' סודו ו"ך והוא מיוחס לשם העצם וסודו שם עליון והוא הרא"ש ויורה על עצם האש שסודו עצם הצורה ובו ציור קדמון ומורה על הצור הקדמון, נאמר על שם בן מ"ב מפני אלו הסיבות שהוא שם קדוש ומקודש ועל סיבות אחרות רבות כאלו והדומין להן. והנה סוף זה השם גם כן ש'ק'ו'צ'י'ת' וסודו ו"ץ. וגם ושם הוא שמ"ו היוצא מן י"ה מרובע שעולה רכ"ה ומן ו"ה מרובע שעולה קכ"א, בסוד יהוה איש מלחמה יהוה שמ"ו (שמות טו' ג'). והנה התוך של זה השם הוא ב'ט'ר' צ'ת'ג' וסודו ד"ן, והוא תוכו של שם אדנ"י כי ראש וסוף של אדנ"י הוא תוכו של יהו"ה וסודו נמצא בצורו"ת. ואין שָּׁם אלא חילוף ג'ט' בו'ו' וסודו של השם ההוא האמצעי שהוא המרכז לשם זא"ת האר"ץ. וסוד ו"ץ הוא סוד יהו"ה ואחד שזה השם הנכבד יורנו דברים שנתקדש בם לפני השם כמו שנאמר "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יהוה אלהיכם" (ויקרא כ' ז'), דין הוא שיקרא קדוש ומקודש. ולא עוד אלא שמלת קדושה הזמנה היא כלומר הזדמנו אתם לקבל כוחי כי אני מזומן להשפיע ברכתי עליכם עד שתתדמו לי במדותיכם. כי על כן הורנו ית' שמותיו מורים על מדותיו ואפילו שם העצם מדה הוא, שכך בא בקבלה שם יהו"ה מדת רחמים ושם אלהי"ם מדת הדין. ור' אברהם בן עזרא אמר כי פעם יורה על העצם ופעם על מדה. כעניין ב"וארא" כשזכר ושמי יהו"ה לא נודעתי להם" (שמות ו' ג'). סוף דבר שאחר שנודע במופת שלא יתכן שיושג השם לזולתו ולא יושג כטממנו כי אם מציאותו והוא שאינו נעדר בשום פנים ובריותיו וקיומם יעידו על מציאותיו ועל קיומו הנצחי ועל יחודו ית', אין שם דרך להשיגו באלה ההשגות כי אם על ידי אמיתת מעשיו שיורו עליהם שמותיו ית'. ומפני היות זה השם מורה על זה העניין כולו שזכרנו כמו שזכר הרב וכמו שנודע עניינו לפי הקבלה, נאמר על זה השם הנכבד והנורא שהוא שם קדוש ומקודש.
והחלק השני בהזהרת המוסרים זה השם לבניהם ולתלמידיהם. הנה הורונו חז"ל שזה השם גם שאר השמות הקדושים צריך המוסר אחד מהם לבנו ולתלמידו לבחון מדות התלמיד ודעתו, ואם מדותיו הגונות ויש בו כח שכלי ראוי לקבל דבר מופלג כזה, הנה הוא הגון ודין הוא למסרו לו ואם לאו לאו. ועל כן התנו על זה במלת "אלא", באמרם אין מוסרין אותו אלא למי שעניינו במדות כך וכך.
והחלק השלישי בהוראת מדות המקבל. והנה חייבו להיות התלמיד המקבל ידיעת זה השם בעל ששה עניינים מתחלפים. אחד מהם בחיוב מדה, ואחד בשיעור זמן, ואחד משותף בין הטבע וההרגל, ושלשה מהם בשלילות. צניעות וזמן וישוב הדבור כל אלה השלשה הם חיובים, ושלשה אחרים בשלילות. ואלה הם אמרם אינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מדותיו. ועתה נאמר למה זכרו אלה מן השאר והוא שעניין אמרם למי שהוא צנוע, הורו על שזה התלמיד צריך שיהיה מן התלמידים שמתביישים מעצמם וכל שכן שהם יתביישו מזולתם וכל שכן אם כן שיתביישו מן השכינה השורה על ראשם תמיד. וכבר אמרו איזהו צנוע זה הנפנה בלילה כדרך שהוא נפנה ביום. ואמרו הצנוע מכסה טפח ומגלה טפח. והצניעות היא מדת החסידים השלמים. כי מי שאינו צנוע הוא דומה לבהמות, ואין לו הכנה לקבל השכל האנושי וכל שכן השכל האלוהי. וכן כתיב "ואת צנועים חכמה" (משלי יא' ב') ונאמר "והצנע לכת עם אלהיך" (מיכה ו' ח'). סוף דבר שמדת הצניעות היא כוללת מדות טובות ומעוללות תחתיה, והשמות מתקבלין בלחש ובצנעה מצנוע לצנוע. ועניין אמרם ועומד בחצי ימיו שזה יורה על הזמן אין זה הדיבור נאמר על חצי שנותיו של אדם, וכבר בא כיוצא בו כמו שנאמר "אל תעלני בחצי ימי" (תהלים קב' כה'). ועניינו בעודי בכוחי לקבל צורת השכל ולהוסיף תמיד אל תסלקני מן העולם. וכבר ידעת איך אמרו על עניין הלימוד לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא ושליש במשנה ושליש בתלמוד. והקשה בזה ומי ידע כמה חיי. וכך ראוי לומר הנה ומי יודע כמה הם חצי ימיו של המקבל והלא יותר ראוי למסור הקבלה לזקנים מזולתם. והלא אמר הרב שכבר מנעו ללמדה לבחורים מפני רתיחת הדם החיוני עד שיתישבו הליחות הנותרות הרותחות, ומצינו המקבלים מצד המזג. ואם כן עניין חצי ימי האדם בזה המקום הוא במצוא האדם כח נפשו מזומן וחזק בעצמו כחוזק בעל הגבורה בגוף, על דרך משל שיאמר עליו שהוא אז עומד בחצי ימיו כלומר חזק הנפש המשכלת. ועניין אמרם ואינו כועס מפני שכבר נאמר שכל הכועס כעובד ע"ז, וזה מפני שהכעס מסלק את הדעת. ומי שאין בו דעת ודעתו מיושבת עליו איך ימסרו לו את השם והשם הוא המעיד "כי כעס בחיק כסילים ינוח" (קהלת ז' ט'). ואמנם מה שבא בקהלת במדת הכעס שנאמר "טוב כעס משחוק כי ברוע פנים ייטב לב" (קהלת ז' ג') זה אי אפשר לפרשו על הרב עם התלמיד, שיותר טוב לכעוס עמו כדי לייסרו מלשחוק כי בשחוק מסיר ממנו היראה ובכעס מוסיפה עליו ומחזקה בלבו. ועל כן אמר כי ברוע פני הרב ייטב לב התלמיד בסוף. ואפשר לפרש בו דרכים רבים. סוף דבר שהכעס הוא עניין מקלקל כל השורה, ולפיכך נודע שהיא מדה כוללת מדות רבות תחתיה וראוי להרחיקה. ועניין אמרם ואינו משתכר רמז לעניין נדב ואביהו וראוי להרחיקה שנאמר עליהם שתויי יין היו. ועל כן נסמך עניין
ועניין אמרם ואינו מעמיד על מדותיו והכל כוונה אחת כלומר שמי שבא לקבל ידיעת השם אינו ראוי שיעמיד מחשבותיו על מדותיו, אבל צריך שיעמיד מדותיו ויקימם לפי שכלו. שראוי להמשיך המדות אחר השכל לא השכל אחר המדות, כי המדות כחומר והשכל כצורה והדין הישר הוא שימשך החמר אחר הצורה לא הצורה אחר החמר. וכן עניין מעביר על מדותיו כלומר שמעביר מדותיו בשכלו כל עוד שמשמשות על דרך הישרה. ומי שדרכו שהוא שולט ומושל בשכלו על יצרו ועל כל כוחותיו הוא שראוי לגלות לו הסוד. ועניין אמרם ודבורו בנחת עם הבריות מורה על היות זה התלמיד מחשב בדעתו מאד וכל רואיו יאשרוהו. וכח גדול וחזק הוא לאדם עניין ישוב הדעת, עד שקצת חכמים בארו שזה אי אפשר להיות כן אלא אם כן יהיה זה האיש בעל מזג שווה או קרוב לשווי מאד בעצם מוחו מתחילת יצירתו. וכשתשתכל בעיון טוב באלו הששה עניינים הנזכרים תמצאם כוללים צרך השלמות האנושי מכל הצדדים. ועל כן לא הוצרכו חכמים לבקש מן התלמיד ההגון כי אם אלו הכללים לבד שהם סבת שלמות השאר.
והחלק הרביעי בהודעת ענייני היודעים את השם, באמרם וכל היודעו וזהיר בו ומשמרו בטהרה. הנה הורונו באלו השלשה עניינים שהם הידיעה והזהירות במושג הידוע ההוא, והשמירה הטהורה הנקיה והזכה בו, שהם סבת הגמול הנזכר אחריהם בחיוב גמור. והזהירות שאחר הידיעה והשמירה בטהרה הם עניינים מורים שישמור אדם עצמו אחר שידע את השם בשם לבלמען חייו מבלתי היותו מהרהר אחר מדותיו בשום פנים. ואפילו אם ראה בעצמו או בזולתו בכלל או בפרט דינים שונים ומשפטים מעוותים לפי מחשבתו הקצרה, שאין כל מה שהוא רואה בעיניו או מהרהר עליו בלבו או חושבו מצד הספרים כי אם יושר גמור ודין אמת ומשפט שלם בכל. ובעשותו כן כבר הצליח השם ית' דרכו בו ואשריו ואשרי חלקו ואשרי רבו שלמדו תורה ואשרי הוריו ויולדיו שהביאוהו לעולם הזה כדי שיזכה בו לגמול לשכר הקיים הנצחי הטוב.
והחלק החמישי בהגדת גמול יודעי השם, באמרם עליו שהוא אהוב מלמעלה, כלומר עם העליונים שהם פעלו ליולדיו להביאו לעולם הזה. ונחמד למטה בין התחתונים, וזכרו בעליונים אהבה מפני שמכירים, ובתחתונים חמדה מפני שיש בקצתם מכירים ובקצתם בלתי מכירים. ואימתו מוטלת על הבריות והוא עניין כולל גם כן עליונים ותחתונים כי אימת רבו בשמו עליהם כמו שזכרו בסוד שמא לרבך עלך. ולמודו מתקיים בידו זה פירשו הרב במורה והוא אמת מה שפירש בו, והוא שאמר שזה הורה על השגת השכל הפועל והיא חכמה שאי אפשר לשכחה לעולם. והוא קיום הלימוד המגיע לאדם אחר ידיעת השם בלא ספק. ונוחל שני עולמים העולם הזה והעולם הבא, הורונו ז"ל באמרם שהיודע את השם לא נברא העולם הזה כי אם בעבורו ובעבור הדומים לו. וכל שכן שלא נברא גופו כי אם בעבור נפשו. וזה מפני שלא נבראת נפשו כי אם בעבור ידיעת קונה על פי שמו ית' שמו. והקשר הקושר אלה החמשה שזכרנו הוא עניין השיתוף שבין האדם ובין השם מצד ידיעת השם, שאין לאדם מעלה למעלה ממנה. והיא אצל כל חכם שלם באמת מביאה לידי הנבואה. והיודע זה באמיתתו ידע אמיתת ההשגחה האלוהית שממנה ראשית מציאות האדם וקיום היותו בעודו בעולם הזה ותכלית מציאותו אחר פרידת נפשו המשכלת מגופו. הנה כבר השלמתי גם כן השער השני בכללו לפי כוונתי ולפי הראוי לפי דעתי, ועתה אדבר עוד בעניין השער הלגשלישי בע"ה.