קהחלק השני שמו מקור מים חיים
"תורת חכם מקור חיים לסור ממוקשי מות" (משלי יג' יד').
| חלק שלם | נפש משלים | |||
| שני נקרא | אצל ראשון | |||
| לב כל עלם | בשמו מעלים | |||
| שפע נברא | בדמות לחשון | |||
| קניין גלם | כל חי מכלים | |||
| כי בגבורה | הומת שמשון | |||
| בדמות צלם | תחתיו כוללים | |||
| סתרי תורה | שבעים לשון |
"קאיראת יהוה מקור חיים לסור ממקשי מות" (משלי יד' כז').
מיני החכמים שלשה. והם נביאים, וחכמי לב, וחוקרי מדע. הנביאים הם אשר השפע האלהי מכריחם ומניעם לדבר או לחבר. וחכמי הלב אשר לבם זך ונקי ובר ומדברים ברוח הקודש וכותבים ספרי חכמת התורה האלהית אשר קבלו מה שקבלו מן הנביאים פה אל פה או העירום ספרים אל עניינים מקובלים שהם נעלמים מאד מן ההמון. וחוקרי מדע הם אשר השתדלו מלבם ומדעתם להשיג השגות נעלמות, ועשו כן מפני היותם אוהבי החכמה. ועל כן נקראו פילוסופים שפירושו אוהבי החכמה והיא מילה יונית, ושמוה בחיבורי החכמה כאילו היא בלשון הקודש. וגם הפעילו עניינה לפי צורך מחברי ספרי החכמה.
ואלו השלש מדרגות של אנשי החכמה נחלקו לחלקים רבים. כי הנביאים רבים וחיבוריהם רבים, וחכמי לבב גם הם רבים וחיבוריהם רבים, וחוקרי מדע גם הם רבים וחיבוריהם רבים. על כן כשרצה שום חכם אשר העירו השם אל חקירת השגת העניינים הנמצאים לדעת דבר שלם ונבון על בוריו לא סמך על מה שכתוב במין אחד משלשת מיני החבורים הנזכרים, אבל למד והתחכם משלשתם והשתדל להשיג תכלית כוונת כל חבור קבוחבור מהם, וחקר והבין וידע הכוונה אשר כיוונו אליה שלשתם. והיא אשר שכל כל משכיל בכח סובב סביבה להוציא אמיתת מציאותו לפועל עד שיושלם בו מה שראוי להיותו שלם, וישיג הדבר הקיים בפועל תמיד ויתדמה לו בכל מיני הדמות שאפשר להתדמות לו, ויתרחק מכל מה שהוא כנגד זה. כי זהו תכלית כוונת מציאותו בכח, ואין זה הכח מוכן ומזומן לכל אדם עד שיעלה זה הפועל ביד כל מי שירצהו. אבל יש מונעים לאדם מזה הפועל מהם מקריים ומהם הרגליים ומהם רצוניים ומהם טבעיים. ועל היות המונעים רבים אמר הכתוב "לא רבים יחכמו וזקנים יבינו משפט" (איוב לב' ט'), ר"ל ולא זקנים יבינו משפט, כי מלת לא מושכת עצמה ואחרת עמה. והעד שכבר אמר לפני זה "אמרתי ימים ידברו ורב שנים יודיעו חכמה: אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם". זה ביאור "לא רבים יחכמו" כלומר מונעי החכמה הם רבים. ואמנם אומרו "וזקנים לא יבינו משפט" הוא סוד גדול, כי עניין משפט הוא כבד מאד להבין אמתתו. והמצוה הראשונה שנצטוינו אחר החוק הוא עניין משפט, כאמרו "שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו" (שמות טו' כה'). ופירשוהו חכמי הקבלה ואמרו, שבת ודינין במרה איפקוד. ואמנם חק שבת הוא להעיד על הבריאה שכללה עניין חמר ראשון. ואמיתת מציאותו הוא חמ"ר מצו"י י"ש מאי"ן, הוא חמ"ר ראשו"ן, כי חמר העולם הוא המצוי הכולל כל המציאה. והנה החמ"ר הראשו"ן שסודו ח"ק השב"ת יעיד לך במספרו איך נבר"א העול"ם י"ש מאי"ן. ומי שלא השיגו לא יתכן לו שיאמין היותו יש מאין. וגם מי שהשיגו לא יתכן שיאמין הפכו. וממנו יבין שהעולם נברא קגהפוך, כמאמר התלמיד שהיה אומר כשהשיגו, עולם הפוך ראיתי, וענה לו העונה עולם ברור ראית, כלומר אמת הוא מה שהשגת ממנו והוא דבר ברור, כי הוא עולם הפוך. ועל זה הסוד אמרו על האדם שהוא אילן הפוך, והעיקר שדומה למראה במראה הנבואה. והבן רמז זה מקריאת שם ספר יציר"ה אשר סודו גם כן מרא"ה הנבוא"ה הנתלה על צירוף האותיות שהוא התהפכם כחמר חותם לקבל חק השבת. כי שם החמר חק מכריע בין כף זכות וכף חובה. אבל שב"ת כולל ברי"ת המיל"ה בסוד הצורו"ת הכוללות הארב"ע חיו"ת הקדש וממנו חול וממנו קדש. ומה שהוא חול סודו ד"ם ומה שהוא קודש סודו ד"ת. ואמנם דם ודת שניהם חותם מתהפך מדם לדת ומדת לדם. והנה דת ודין עניין אחד לפני כל יודעי דת ודין. אם כן הנה סוד משפט שהוא הדין כמו שרמזתי למעלה בחלק הראשון בסוד ד'. ועל כן כאשר ישיג המשיג להיותו מבחין בין דם לדם ובין דין לדין ויבדיל בין ענג לנגע, על פיו יהיה כל ריב וכל נגע. כי כן משפט הכהן אשר חשן המשפט חקוק לפניו.
הקדמתי לך זאת ההקדמה הקטנה בכמותה וגדולה באיכותה מפני שתדע מהו הדבר המונע אותנו מלהשיג החכמה על אמתתה. והוא היות מציאות החמר הראשון מוכן לקבל כל הצורות, והוא נמצא על זה בכח. שאילו היה החמר הראשון חמר נמצא בפועל לא היה מקבל צורה אחרת זולת צורתו הראשונה, ולא היה מתהפך ומתנועע ומשתנה מעת לעת לקבל צורה זו אחר סור צורה זו. אבל היה בעל צורה אחת מיוחדת בעצמו בלא שינוי כלל כצורת עצם הגלגל שאין לו שום שינוי קדבעצם, אבל עומדת צורתו בגלמו תמידית בהתמדת גלמה. אבל החמר הראשון אע"פ שהוא קיים נצחי בעצמו כלומר לא ישתנה בבחינת אמיתת מציאותו, שהרי מציאותו בכח לא בפועל, ואם כן איך ישתנה. הנה עם זה צורותיו חלושות בחולשתו ולא יוכלו לקיימו בצורה אחת מיוחדת כמי שיש לו אשה ואינו יכול לפרנסה והיא מחזרת על הפתחים לזון עצמה ומבקשת מזון ממי שיזדמן לה ראשון ראשון, ומתפרנסת בין המון העם ואין לה בעל אחד מיוחד לעניין מזונה. כן החמר מקבל איזו צורה שתזדמן לו ראשונה ועומד בה זמן אחד, ובהשלים אותה צורה פעולותיה עוד תבוא אחרת ותפעל בו, וכן תמיד. והצורה אשר היתה בו אתמול היא תכינהו לקבל צורה שנית היום וצורת היום תכינהו לקבל צורת מחר וכן לעולם. וזה הנותן לו צורה, עושה עמו חסד ומשפט וצדקה כמו שהמשלנו בעניין המפרנסים הרבים. ואין ספק שיש לכל אלו המפרנסים מנהיג אחד שמסדר מאיזה מקום תתפרנס העניה הנזכרת בכל יום ויום. וזהו היודע ח"ק השב"ת אשר הוא בגימט' מנהי"ג הצורו"ת, והנה החמ"ר הראשו"ן הוא המתנועע לקבל צורת"ו מהחכ"ם הפועל בו. ועל כן תולד לפעמים ברוב תנועותיו חכמ"ה מצורת"ו מפני שבאה צורת"ו מחכמ"ה, ומהפועל ההוא בעצמו נשפ"ע מרא"ה הנבוא"ה. ועל כן חוייבו להמצא צורו"ת הגו"ף בשנ"י כחו"ת שסודם כולל ש"ש מאו"ת ושל"ש עשר"ה מצו"ת (בגימט' 2794 דהיינו 794+2=796 כמו צורו"ת הגו"ף וכן בשנ"י כחו"ת וכן ההמשך) שכללם תור"ה ע"ל פ"ה. וזהו עני"ן התור"ה להורות בה שיש במציאות פעל"ה קשור"ה אשר הפוע"ל קשר"ה, שעשה צורות אמ"ש משלשות והוא אשר אמת השכל קהבכח לשו"ן קדו"ש ונקרא שעשועי"ם בלא ספק. ואחר שהעניין כן כבר תוכל להבין מפני מה נאמר "לא רבים יחכמו" (איוב לב' ט') ודעהו.
סוד א' כ"ח ופע"ל
נודע מחמשה פרקים אשר בחלק הראשון והם פרק מ"ה ונ"ב ונ"ד וס"ז וס"ח. ומתשע הקדמות פילוסופיות אשר בראש החלק השני והם הקדמה ה' וי' וי"א וי"ב וי"ו וי"ז וי"ח וכ"ג וכ"ד. וגם משלשה עשר פרקים אשר בחלק השני גם כן עוד, והם פרק ד' וו' וז' וי' וי"ב וי"ד וי"ז וי"ח וכ"א ול"ו ול"ז ול"ח ומ"ח. ומשני פרקים אשר בחלק השלישי והם פרק כ"ז ופרק נ"ד.
כבר הודעתיך כי מה שבא בדברי הרב באריכות עניין, ובפירוש מבואר ובמקומות רבים מספרו, שלא אצטרך אני להאריך בו מפני שאין רצוני להעתיק ספרו בפירושי זה. אבל רצוני לבאר הדברים שרמז הרב אליהם בראשי פרקים לבד כפי מה שגזרה חכמתו בהמצאת חבורו, והם העניינים הנקראים סודות וסתרי תורה. ואע"פ שהוא רמזם במקום אחד יוודע מדבריו שגילם במקום אחר למי ששמר מצות צוואת המאמר אשר העירנו בה להשיג פרקי ספרו זה על זה, ואפילו בכל מלה שבאה בתוך הדברים ואע"פ שלא תהיה קומעניין הפרק. ואם כן אנחנו נכוון להודיע הנסתר שבתוך דבריו, יועיל למי שתרצה ויזיק למי שתרצה. כי חכמי האמת לא עזבו האמת מהגידו או ברמז או מבואר מפני פחד השומעים, אבל הגידוהו עכ"פ ומהם למדנוהו אנחנו. שאם היו מסתירים אותו מכל צד או לא היו כותבים אותו כלל מאין היינו יודעים אותו, כי לא היה לנו שום דרך להשיגו ולדעתו. ועל כן חוייבנו גם אנחנו מזה הצד בעצמו לכתבו כדי להודיע לבאים אחרינו שלא יהיה אבדו באבדנו. והכריחנו השפע הנוסף הנודע למשכילי האמת לכתוב מה שנראה לנו שהשגנוהו מן העניינים ההם הנפלאים, יקובל ממנו או לא יקובל.
והנה נאמר אחר זה כי עניין הנאמר עליו שהוא בכח יחלק לשני חלקים, והם כח רחוק וכח קרוב. ובהשתכלך בהקדמות הפילוסופיות תמצא בהם עניין מבואר על מה שבכח, ותמצא שיש הבדל גדול בדבריהם בין מה שיש לו מציאות בכח ובין מה שיש לו מציאות בפועל. ואין דעתם כדעת המדברים, אבל הפכה. וגם יש הפרש גדול בין מלת כח ובין מלת בכח, כי באמרם כח מורים על מציאות דבר בפעל לא בכח. אמנם הוא שני מיני כח אחד עצמיי ואחד מקריי. העצמיי הוא הטבעי המעמיד הגוף וקוראים אותו צורה או נפש וכיוצא בו אבל אינו גוף והוא כח בגוף. והמקריי הוא שהגוף מעמידו ולא ימצא בלעדיו, והוא דבר נוסף על הגוף ומתחלק בהחלק הגוף, והמעמיד הוא אמיתת ההויה ואינו מתפשט בכל הגוף וגם אינו מתחלק בהחלקו. אבל שני מיני הכח האחרים יאמר עליהם בכח, כלומר שהם נמצאים בכח ולא בפועל. והוא שיאמר על קזמה שבכח כח מפני שהוא מזומן לצאת לפועל אם לא ימנעוהו מונעים עצמיים או מקריים. כאמרך הנער הזקן בכח מפני האפשרות הנמצא בזקנו שהוא מוכן לגדל שיער השיבה אם לא ימנעוהו מונעים מזה. ואמנם לא יוכל אדם לומר על מי שאין בטבעו הכנה להוציא כוחו לפועל שהוא בכח, כי לא יאמר אדם החמור משכיל בכח כי אין בטבעו להשכיל לעולם, אבל יאמר הסכל משכיל בכח, וכשהשכיל יאמר עליו שהשכיל בפועל. והמין הזה פעם יהיה לנו מונע מעצמו ופעם מצד הפועל בו, ועל כן נחלקו לשני מינים כאשר תשמע.
וראיתי להאריך בזה מעט לפי הכרח העניין הגדול הזה, ואני אטעימך בזה מעט הדבש שטעמתי מכלל מטעמי המדע והחכמה בו כדי לשמח אחרים כאשר שמחתי בו גם אני, וראיתי אני כי יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך. ועל כן אצטרך למשול לך משל כח השכל לאור השמש אשר הוא שופע על העין, כי כן המשילוהו קצת חכמי המדע ואמרו כך, כי העין הוא גוף זך חיצוני לגוף יותר זך מכל אברי הגוף החיצונים ומקצת הפנימיים. וזה שמפני רוב זכותו קיבל מהנפש כח הראות, והכח ההוא באמת, הוא מקרה והעין נושא אותו והוא בו בכח, ובהיות השפע הנבדל ממנו הבדל גמור משפיע עליו והוא אור השמש, והעין מכין עצמו בטבעו או ברצון הנפש ומסיר בעל העין כל מונע מקבלת השפע ההוא השמשיי. הנה יתחייב שיצא העין מן הכח אל הפועל וישיג מיד הדבר שהיה מתחילה אצלו בכח ויכירהו בפועל וישוב אצלו נראה. ואז בהמצא הפועל בשני נושאים ר"ל בעין ובספר על דרך משל יהיו שלשת העניינים נמצאים בפועל, אחר היותם בכח העין קחהרואה, והראות הנושא על העין, והספר הנראה. כי טרם הפועל היה העין רואה בכח, והראות נמצא בכח, והספר נראה בכח ואז לא היה מציאות לראות כלל. ובהמצאם בפועל הנה שבו שלשתן כאילו הם דבר אחד מצד הפעולה הנמצאת בם בפועל, אבל מפני היותם גופים לא יקבלו דיבוק אבל יהיו שני דברים גופים, ואחד גופני לא גוף אבל כח נמצא בפועל בגוף הנושאו, והנראה כשנראה גם כן הוא משותף בהיותו מורגש עם ההרגש המרגישו וכאילו הוא נושא ההרגש גם כן.
והנה בהיותם כולם בכח ואחר כן יצאו לפועל יתחייב מזה שימצא דבר אחר נבדל מהם שפועל בהם זאת הפעולה, והיא סבת צאתם מן הכח אל הפועל. והדבר ההוא הוא אור השמש או דבר אחר מן הדברים שהם מאירים, ואין ספק כי אור העין הוא בעצמו אור השמש ואור השמש הוא אור העין בעצמו אשר הוציאו מכח לפועל, ואם כן פעלו הוא עצמו. כי אור השמש נבדל מן העין תכלית ההבדל, אלא שמשפיע עליו אור, והוא חלק מחלקי אור השמש לפי מציאות העיניים. לא שאור השמש מקבל חלוקה כי אינו גוף. וכבר יוחלט שם הוצאה מכח לפועל על מי שהסיר המונע מהפועל, כמו שהוזכר בהקדמה הי"ח. והבן זה ויוסר לך בו ספק גדול ותדע כי השכל הפועל הוא פועל בפעל תמיד, והרב המסיר מונעי השכל מן השכל כבר יאמר עליו שהוא הוציא הכח הדיברי מהכח אל הפועל. אבל הכח אפשר היותו גם כן עצם דבר כגון הצורה המעמדת החומר, ואפשר היותו מקרה כאור הלהב, ויקראו זה וזה בשם כח כי שניהם באמת כח בגוף. ואע"פ שאין אחד מהם גוף כמו קטשהוזכר בהקדמה הי' בחלק השני וכמו שזכרתי לפני זה בזה הסוד בעצמו.
ותדע לך כי השכל אשר באדם בכח הוא השכל אשר נמצא בו בפועל, אלא שזה האיש לא השיגו ולא הכירו בשפעו, וכשיכירהו אז יקרא משכיל בפועל, אבל טרם שישכילהו יקרא משכיל בכח. והשכל ההוא האנושי החמרי אם כן כבר תקראהו כח, כלומר שיש בנפש הכנה אחת להשיגו. אבל צריך שתייחסהו אל עין הנער היונק אשר עיניו פקוחות והאור שופע עליהם בפועל והוא אז רואה האור בכח ורואה הדבר הנראה בכח אך לא בפועל. וזה משתי סבות, אחת מפני לחלוחית העיניים שגבר הרבה, ושנית מפני שאין בו התעוררות הבנה עדיין להבין עניין האור ועניין הדברים הנראים. אבל כשיוסרו ממנו אלו השני המונעים ותהיינה עניו פקוחות ביום והוא במקום האור, הנה נודע שלא פעל בו האור אז מה שלא היה פועלו מקודם לכן בו, כי הפועל מהאור הבא עליו הוא שווה אצלו עם אותו שהיה פועל בו לפני זה. אבל הוא אשר קיבל האור התחדש בעיניו דבר שלא היה להם כי אם בכח מצדם, ואם היה בפועל מצד האור. כן השכל בעצמו שווה הוא לנפש האדם המשכלת בכח כמו שהוא שווה לה כשהיא משכלת בפועל, אלא שנתחדש בא דבר שלא היתה מכרת והכירתו. וכבר התבארו אלו העניינים כולם בספרים רבים מספרי החכמה, וזה שזכרתי בהם היה לעורר שכלך אל שיש דבר אחד אתך נמצא בכח, ובו נתלית אפשרות יציאתו לפועל ואין לו מונע מזה הפועל בו אבל מונעיו מזולתו. ואם כן אין ראוי שתהיה גם אתה עוזר להרשיע ולחדש המונעים, כי אין זה דרך קיהבחירה בחיים אבל היא הפכה. אמנם אמיתת הבחירה היא שתבחר להסיר המונעים שלמותך האחרון ממך בכל כחך ובזה תשלים מציאותך בפועל.
סוד ב' השב"ח האמית"י
נודע מארבעה פרקים אשר בחלק הראשון והם פרק מ"ט ונ"ג ונ"ח וס"ג. ומפרק ה' אשר בחלק השני. ומשלשה פרקים אשר בחלק השלישי והם פרק כ"ח ומ"ד ונ"ד.
זה הסוד כבר נזכר במקומות רבים מבואר למשכילים עניין אמתתו, ואמנם יהיה עוד נרמז לפנים גם כן, אבל יהיה זה המעט אשר נעורר עליו פה, יהיה כמו מפתח לשאר העניינים הנרמזים עליו בספר. והוא כי עניין שב"ח הוא אצל קבלתנו ציור שלש צורות הנמצאות בכל המציאות אשר הם בעלי חומר. והן צורה ש'וקעת וצורה ב'ולטת וצורה ח'לקית וסימנם שב"ח, והם שלשה עדים נאמנים מעידים על הפועל. והנה האחת מצויירת על האחרת, כי הבולטת כמו חותם הטבעת הבולט תפעל בשעוה צורה שוקעת, ואם היא שוקעת תפעל בשעוה צורה בולטת. וכל זה נקרא פתוח"י חות"ם, והסוד פתו"ח ח"י ומ"ת כלומר הפועל חי ונפעלו מת בסוד נשמ"ת חיי"ם שהוא שני"ם ח"י מ"ת. וזהו האמת שיכירהו כל מי קיאשהוא מכיר החומר והצורה. ואף כל סכל רואה כי הגוף מת ויודע כי הדבר הנפרד ממנו הוא שם בו חיים, ואם כן גם הוא חי היה, והעד כי בהיפרדו מן הגוף מת הגוף מיד. ואמנם צורת חלק היא כצורה הנוספת על החמר והיא נפרדת באמתתה מן החומר אלא שהיא מצויירת עליו כצורת המכתב על הספר, וכצורות המצויירות עם דבר לח על דבר קשה כדיו שהאותיות מצויירות ממנו על הקלף, אינן באמת לא בולטות ולא שוקעות אבל הן אמצעיות בין שני מיני הצורות האלה ונקרא שמם חלק. ואמנם הבולטת או השוקעת אינן לחות בשום פנים אבל אחת קשה ואחת רפה. ועל זה הסוד נאמר בדברי הקבלה בעניין המדות מדת הדין של מעלה קשה ומדת הדין של מטה רפה, מפני שהעליונה חותמת צורתה בתחתונה, והראוי והנראה לעין כי התחתונה בולטת. ואם כן העליונה שוקעת והשוקעת היא הנפשיית הנעלמת והבולטת היא הגופיית הנראית לעיניים, והצורה מהצורה והחמר מהחמר. ואמנם מדת רחמים של מעלה רפה ומדת רחמים של מטה קשה. ומזאת תבין זא"ת באמת. ומשתיהן תכיר ממשלת הרוכב המניע את שתיהן, ותתחייב מראותך מעלת פעולתו וחכמתו העליונה בהן לשבחו ולשבח שמו וזכרו לפי השגת שכלך בהם, ותגיד גם כן בפיך לשומעים מה שהשגת משבחיו. ואמנם התפלות והתהילות והשבחות והברכות כולן אמת בלא ספק, אבל הן להורות לשומעים מה שהשיג המשבח מציור מעלת המשובח באמצעות שבח פעולותיו ויופיים ותיקונם, או להורות לאחרים באיזה דרך ישבחוהו, או להרגיל עצמו על השבח ההוא להיותו קל להמציאו אצלו על פה בכל עת חשבו עליו. ואין הפרש אם כן קיבבהיות כל אותם השבחות נמצאות בתורה או בנביאים או בכתובים או בתלמוד או בשירי המשוררים המתרחקים מדרכי התארים בכל יכולתם, כי הכל נמשכים אחר כוונה אחת מקובלת ומושכלת אצלנו. ולולי היות העניין כן לא היינו מוצאים בתפלות תחלה ברכות הנקראות אצלנו מאה ברכות שהאומרם בכל יום הוא מתברך בכל יום, וכל האומרים מודים שסודו מ"ם יו"ד ושבים ע"ד יהו"ה כאילו אמרום כולם. וכן תמצא בכל זה העניין הנקרא אצלנו תפלות שהן משותפות מכל מיני חבור. ואמרו חכמינו שהמתפלל י"ח ברכות, וחייבוהו חיוב כרת, יתברך בזה ותתהפך קללתו לברכתו, וזה אמרוהו ברמז הכהן באמרם כל כהן שאינו מברך אינו מתברך. ואמרו "עשר תעשר" עשר בשביל שתתעשר. ואמנם אמרו שהמתפלל הוא יותר חמור מהקורא קריאת שמע ואע"פ שהתפלה מדרבנן וקריאת שמע דאורייתא, והחמירו על זה ועשו חיזוק לדבריהם ואמרו שאפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסוק. ורמזו שיכוון בברכה ראשונה ובפסוק ראשון לפחות, ואם לא עשה כן ולא כיוון לבו לא יצא ידי חובתו, ואם כיוון לבו יצא. והבן מהות השבח האמיתי מדבריהם.