הַסְכָּמָה

… כל זה מפני מחשבת דברי לשון מוסכם שעם ההסכמה יובנו הענינים שהורו על הראשונים. אבל מי שרוצה להבין מה שהוא ענין ראשון להסכמות, ורוצה לדעת מה הפרש בין המוסכם והמוטבע והמורגש והמושכל והמפורסם והמדומה והנחשב ורוצה להכיר מהות ההסכמות כולן, ומי הן המסכימין, ואיך נפלה ההסכמה שוה בין קצת בני אדם ולא נפלה בין קצתם זו ההסכמה אבל אחרת, צריך שיעיין בראשיתן של העניינים כולם ויראה כל דבר ודבר מהם ממה הורכב, ויפשיט ההרכבות כולן עד שיגיע אל מה שהוא ראשית לכל דבר …

… חט"ה חי"י החט"ה עצ"ם חי"י העצ"ם חט"ה כ"ח הרכ"ב באברי"ם כ"ח ברכ"ה באברי"ם כ"ח הרכב"ה בחמ"ר, וכן רבים כהם יורו על כחות ההרכבות כולן. והנה כבר התבאר לפי הדרכים האלה שהאדם יכול להשיג כל מה שיבין מצד ההסכמה. וההסכמה פרסום מקובל מאיש לאיש, ואם כן כל מה שישכיל האדם מכל דבר ודבר מן הנמצאים, הוא לפי המורגש ולפי המושכל ולפי המקובל. והשגת המורגש תלויה בחמשת החושים שהם גופנים ר"ל כחות בגופים. והם הראות שהוא כח בעינים. והשמע שהוא כח באזנים. והריח …

… נבואיי מוסכם הוא. אבל הנזכר במבטא היוצא מן הגרון א' הוא מוטבע ואינו מוסכם, ואם כן אינן דומים. והנמצא בלב הוא מושכל אבל לא יושכל אלא מפני שהוטבע בלשון. והמוטבע בלשון לא יצא לפעל לעולם אלא מפני המוסכם. כי המוסכם קודם למוטבע בזמן והמושכל קודם לשניהם במעלה, והדבור האלוהי הנבואי קודם לכולם במעלה ואינו נופל תחת הזמן, ואין דמיון בינו ובין האחרים השנים, כל שכן שאין ערך ביניהם. ואמנם הוא שפע שופע מהשם ית' תמיד. על כן מובן, בין יהיה א' מורה על אלוהים, בין יהיה …

… מהם. ובלשון יון אינא, ובלשון לעז אונו, ואלה מתדמים. ובלשון אשכנז אין, מתדמה גם כן, ובלשון תוגרמה ביר, ובלשון פרס יתץ', ובלשון תתר ניקן, ובלשון בשקואנם (.). וכולם מורים על מספר אחד שהוא ראשית לכל מספר. ודע שכל הלשונות באמת הנדברות על דרך חבורי אותיות מוסכמים כאלה הנזכרים, הן הסכמיות. אבל כמו שמציאותם במבטא הוא לכל שוה שהם בדבור מוטבעות, כן צרוף האותיות. ר"ל בזה המקום צירוף העניינים הנמצאים הטבעיים הוא נכון, מוטבע לא מוסכם. ועל כן לא ישתנו העניינים בשנוי שמות נמשכים. כי הם שמות רבים …

… וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם" (בראשית א' ו'). וזה אמרו בחלק ב' בפרק ל' של המורה שהורה האמתיות באמצעות השמות. ואמנם לפי מה שאמר ימצאו מהם רבים אין חקר מן השמות המופרשים כשלא נשגיח בשתופים ובהשאלות ונקח מהם כל מה שנפלה עליו הסכמה להתמיד השם ההוא לדבר ההוא תמיד. ואפילו אם יש אחריו סודות לא נקחהו אלא לפי דרכו הראשונה הנכרת לכל בתחלת מחשבה. כי מי שישאל לחברו מהו הדבר שנקרא מים בלשון הקדש יענה לו מיד המים הידועים. ואין הפרש בין מלוחים ומתוקים ומרים ועכורים וזכים …

… מורות תחילה על העניינים אשר בנפש. והאותיות הנכתבות מורות תחילה על אלו התיבות, וכמו שהאותיות נכתבות, ר"ל הכתב אינו אחד בעצמו לכל האומות, כן התיבות שיסופר בם על העניינים אינם אחדות בעצמם אצל כל האומות. ולזה היתה הוראת אלו בהסכמה לא בטבע. ודברו זה אמת מבואר. וזה כי הטבע לא יעשה דבר פרטי שלא יכלול מין אחד, אבל פועל פעל אחד כללי לכל המין. ובזה תבחן בין מה שהוא בטבע ובין מה שאינו בטבע, ר"ל כי הטבע הוא אשר עשה המינים, והוא אשר הבדיל ביניהם …

… לפי דרך הרב ולפי מה שכיון בו ולפי מה שהחלוקה מכרחת להבינו על הדרך הפילוסופית הענין עומד בטוב כמו שאמר הרב ואז יהיה השם המופרש מופרש מכל שם לעצמו, ויורה על דבר מופרש מזולתו. וצריך שתתעורר על זה בזה המקום והוא שקריאת השמות אחר שההכרח מביא להיותה מוסכמת שההסכמה ההיא עם היותה כוללת אישים רבים אפשר שתשתנה בזמן קרוב או רחוק וזה מפני שנוי מקומות המסכימים.

… הרוחניות, כגון חכמה שהוא שם ראשון ולא נגזר, אבל חכם נגזר ממנו. ואחר שהוא כן כל שם שהוא ראשון ואב ושרש, שלא קדם לו דבר לכל ענייניו אבל הוא קדם לכולם בין יהיו לו תולדות שנולדו ממנו ונגזרו ממנו או לא יהיו לו, הנה השם ההוא שנפלה עליו ההסכמה להיותו ראשון ראוי שיקרא שם המפורש, מפני שהיודעו לא יצטרך לבקש עליו שום פירוש. ולפיכך כל שם שיהיה נגזר מאחר שקדם לו באמתתו, ואם תסיר ממנו שרשו לא היה נמצא. הוא השם שראוי שיקרא היום הנגזר וצריך שיפורש עד שיוודע שרשו הראשון. זהו הכלל אשר …

… אומה ואומה צריך להבין שאין הכוונה במציאותו לפי טבע האנושות, אלא כדי להעתיק העניין הנחשב בנפש מנפש זה האיש אל נפש זה האיש האחר. והיה הלשון עם חמשת מקומות הפה כלי מוכן לפעולת ההעתקה הנחשבת ההיא בכל לשון ר"ל לשון האומה המוסכם. והנה נודע והתפרסם לכל שהלשונות רבות אינם פחות משבעים, לפי שהאומות הנבדלות בחוקותיהם זו מזו הם גם כן אינם פחות משבעים. ואם הם יותר אינו נמנע, וגם אינו רחוק עד שאם היה הדבר כן, ר"ל שהיו האומות יותר, יתחייב …

… האומה בהודו וזאת בכוש, והיא בתכלית הרוחק מחברתה, והלשון של זאת מוסכמת לסביבותיה ושל זאת לסביבותיה. ואין זאת רואה לזאת ואין ביניהן משא ומתן, יהיה זה הרוחק שביניהן במקום סיבה להיות זו בלתי מבינה לשון חברתה כי כבר התבאר שהלשונות הסכמיות, והדבור טבעי ואינו הסכמי. ואין טבעו מכריחו לאדם להוציא לפועל מה שהוא לו בכח אפשרי הדבור והמלאכות כולן, שאם לא ילמדום לאדם לא ידענה לעולם. והם הנמצאים באדם בכח אפשרי, ואינם לו בדמות הבחרות והזקנה, שהם …

והנה קרה ללשונות מה שקרה ליסודות, ואע"פ שללשונות קרה בהסכמה, והיתה הסיבה הרוחק שביניהן. וליסודות קרא בטבע, אבל הסיבה היא אחת לשתיהן והיא הרוחק. וזה כי היסוד שחלקיו קרובים לחברו ישובו הם הוא, והוא הם בחלקיו גם כן. ועל כן היה קל התהפכות האש לאויר, והאויר לאש בחלקיהם …

ואמנם סידורם הוא טבעי ואינו כנזכרים שהם בסידור הסכמיי, שאם הלשון הסכמיי הדבור הוא טבעיי. וזה סדרם הטבעי א' מן הגרון ב' מן השפה, הרי לשניהם ב' קצוות הדבור. ג' מן החיך ד' מן הלשון, הרי אבג"ד אמורים מד' מקומות, ועוד חוזר חלילה הדבור להאמר ה' מן הגרון ו' מן …

… והדבור כולל שלשה דברים והם שם ומלה ופעולה. ואמנם שיקרא זה האיש זה הדבר בשם זה הידוע אצלו ואצל אומתו. וזה הפועל בצורה הזו הידועה, וזה הדבור בציור מיוחד וכל זה משונה בדבור הקריאה באותיות אצל אומה אחרת. הנה תדע שזה מוסכם בכל אומה ואומה ואינו טבע, אבל מוצא הקול מהגרון והרוח מהשפתיים והדבור מחמשת המקומות הנזכרים. והיה אם כן כלל הדבור משותף בשתוף זה, כלומר בקול ורוח ואותיות וניקוד, והברת הקול משותפת עם רוח בהכרח.

הנה כל זה הוא טבעי שבכל אדם שלא ישתנה באחד ממנו, כי אם במקרה כאלם וזולתו מהדומים לו. ועל זה התבאר במופת שהלשונות הם הסכמיות. ובהיות זה טבע בא בעל לשוננו להורות לנו כוונת הדבור ומעלתו, וכן עשה כל מסכים לשון או כתב. ודע שכל מסכים לשון כבר קדם לשון מוסכם ללשונו השני, והעד שאם לא קדם לו לשון לא היה יכול להסכים עם זולתו לקרוא דבר …

… חלקים יש מהם משותפים שנקראו גמורי השיתוף כגון רוח מזרחי ורוח הקדש, שנשתתפו בשם רוח לבד ונבדלו בעניין הבדל גמור. מפני ששניהם שני עצמים שאין בין עצמותם שיתוף שיורה שבעדו נשתתפו להקרא שניהם בזה השם המיוחד. ויש מהם מוסכמים והוא שיהיה שום עניין מעמיד שני העצמים שהשם על שניהם אחד או עצמים רבים. והשם ההוא המיוחד לנקראים בו מורה בהסכמה על כל אחד מהם מצד שהם משותפים בעניין ההוא. ואשר מקיים לזה העצם הנקרא בשם זה הוא בעצמו המקיים …

… ונבדל מהם תכלית ההבדל בעצם ובעניין זולת שם הנהגה. ומה שיורה עליו שתוף היות זה הדבור נמצא להשלים בו חפץ ובחירה וכוונה ורצון. וזה גם כן בדמותו מזה הצד יתכן לשתפם או בכיוצא בזה. שהרי אלה הנושאים זה עניינם לפי הכוונה הטבעית המשותפת עם ההסכמיות בזה.

שם שפע הוא שם מוסכם בלשון לאומרו על דבור עניין נכבד, ואפילו על ריבוי עניין יסוד מהיסודות, באמרו "כי שפע ימים יינקו" (דברים לג' יט'), ועניינו הוא כעניין מי שיש לו תוספת מעלה בעצמו או בענייניו כולם או בקצתם. והוא שם דומה לשם נדיבות …