להואמנם עניין קשירת התפילין ביד כהה והיותם לאות הוא סוד אות מיוחדת והיא והיא יו"ד שכוללת עשר ספירות בלימה. תבין זה מן הקיבורת שהיא חתומה באות י' ועל כן ד' פרשיות אבג"ד הן י' ועל כן רמז על ידך אל תקרי ידך אלא יודך. ולפיכך יהיה אמרו והיו לטטפת בין עיניך שרש לזה שענינו בין שתי עיניך והעין מפה והעין מפה יהיה סודו ע' י' ע' זהו מני"ן קי"ם והוא רמז אקמ"ט הרמוז למעלה עי"ן יו"ד עי"ן עי"ר. יו"ד פעמים אחד יו"י תוכם. ט"ט בגדפי שתי"ם פ"ת באפריקי שתי"ם חבר שתי"ם עם שתי"ם במספרם ותמצא סודם קש"ר ש"ל תפלי"ן והכל רא"ש. רמז עליו מלת אשר שהיא תוך שני שמות שהם ארבעה, א"ה י"ה אש"ר א"ה י"ה. וכן עוד חבר גדפ"י עם אפריק"י ותמצא מספרם טטפ"ת, ועל כן באו בם שני בתים רמז לבתים שהם ב"ב שתים שתים כמו שרמזתי שהן ארבע פרשיות שבתפילין. וכן סוד תפלי"ן עש"ר רמז אל עשר ספירות בלימה חמש כנגד חמש. והנה הפרשיות לוד"ד ושבמזוזה א"א הרי הכל עשר חמש א"ד וחמש א"ד אלה כנגד הראש ואלה כנגד הלב. והם מזוזות הבית שהם שערי הבינה נפתחים לעתים ונסגרים לעתים ר"ל המח והלב. כי גדפ"י כולל יחד. וקשר עניין שאלת הבן עם ההזהרה על התורה ואמר שראוי לספר לבן דרך תשובה על שאלתו כל מה שקרה לישראל בכלל עם פרעה ועם כל עמו ולהודיעו האותות והמופתים. והכוונה בצאתנו ממצרים שהיא לתת לנו את הארץ. והכוונה ביציאה "ויצונו יהוה לעשות את כל החקים האלה ליראה את יהוה אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה". וזה כלו נתינת טעם אחר טעם, זה מפני זה וזה בעבור זה. "וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני יהוה אלהינו כאשר צונו". וזכר שבעה עממים והיותם מנוצחים מפנינו וצוה להשמיד מפני פחד, "כי יסיר את בנך מאחרי" וכו'. ואמר "כי עם קדוש אתה" וכו' "לא מרבכם מכל העמים חשק יהוה בכם" וכו' "כי מאהבת יהוה אתכם" וכו'. וכבר דברנו בזה מה שמפסיק בעניין בזה שבא בתורה כיוצא בו פעמים רבות. ואמר "וידעת כי יהוה אלהיך הוא האלהים האל הנאמן שמר הברית והחסד לאהביו" וכו'. "ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו" וכו'. "ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים אשר אני מצוך היום לעשותם". ומתוך שכבר ידעת אמרם היום לעשותם ולא היום לקבל שכרם תוכל לדעת למה אמר וידעת וכו'. ותבין כי הגמול האחרון הוא חיי העולם הבא. ותדע מזה עניין אמרם לפי דעת אחת בזה חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא. וזהו עניין כל המציאות.
לזפרשת והיה עקב תשמעון
החל לברך אותם בשכר הבנת המשפטים. תבין מזכרו הנה משפטים לבד, ובמקום אחר קורא הכל מצות וכן חקים. ופעם כוללם בשם מצוה אחת, פעם בשם תורה ופעם מזכירם כלם. ומאמרו עליהם לעתים שמירה לבד, לעתים עשיה לבד ולעתים שניהם יחד, מכל זה תבין כי זה נקשר בזה. ועל הכל יש כונה מיוחדת והיא כוללת כל הכוונות יחד, מפני שהיא תכלית התכליות למציאות האדם. והתכלית ההיא האחרונה היא ההשגה השכלית הנבואית, ר"ל ההשתדלות בה להשיגה כל ימי חיי האדם. כי בהשתדלות מספיק לפי היכולת שאנחנו לא נאשים המשתדל אם לא יתנבא, אבל נאשימנו אם לא ישתדל להתנבאות, מאחר שהתבאר לנו כי היא התכלית האחרונה. ואמנם אם לא יוכל להשתדל עד כאן ישתדל כמה שהוא למטה מזה מעט כגון העיון בחכמה. ואם אין כחו סובל יעיין במשנה. ואם חלש כחו מכל זה יקרא בתורה שבכתב ויתמיד בה למודו עד שיתחזק כחו. ואמנם אם לא ילמד כלל הוא חייב מיתה כמו שאמרו ז"ל על כל מה שאמרתי ודלא מוסיף ייסוף ודלא יילף קטלא חייב. ואמנם אם יש לו הכל ואין לו דרך בהבנת המשפטים ישמעם מפי החכמים לפחות כדי שיוכל לקיים בם מצות ושמרתם ועשיתם אותם. ואז יקיים לו השם מה שייעד לו כשאמר "ושמר יהוה אלהיך לך את הברית ואת החסד" ושאר הברכות כלן. ואם אין לו לא זה ולא זה אין לו מן הברכות אפילו אחת מהן, ואם תקשה והלא אין בידו שום מצוה לא בידיעה ולא במעשה. ואנחנו רואים מעשים נגלים בכל יום לחשהרשעים הם המצליחים תמיד יותר מן הצדיקים. וגם שלמה אמר "יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים" (קהלת ח' יד'). תשובה לקושיתך הוא העיון בנשמתך אם היא דבר אחד עם גויתך שמהם תבין שהגמול לזה עונש לזה, והענש לזו גמול לזו. ולולי היות האדם בעל שני עניינים לא היה לו גמול וענש. ועל זה בארנו למעלה עניין אמרו "ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו". ואמר שהגמול האחרון הוא חיי העולם הבא. ולכך אמרו ז"ל מאי ליעבד איניש וליחי לימות מאי ליעבד איניש ולימות ליחי. ואין צריך תירוץ אחר למי שמודה על האמת, ויודע באמת דאית דינא ואית דיינא ואית עלם אחרן. אבל למכחיש זה אין ראוי לענות לו ולא לדבר אתו כי אפיקורוס ישראל כל שכן דמפקר טפי.
ואמנם אין ספק עם כל זה שאם יש שם שמירת מצות עם ידיעתם וקיומם ועם עשיתם יש שם בהכרע הברכות כלן. ומכלל שמירת המצות במעשה ובידיעה היא זכרון הנפלאות הראשונות כמו שנאמר "כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם זכר תזכר" וכו'. שלא תחשוב מחשבת עשרת נשיאי ישראל המרגלים, אבל תבטח בשם בטחון אמתי ושלם. ואז תמצא שהוא ית' יעשה לכל אויביך נופלים תחתך מה שעשה לפרעה ולעמו. והסבה בהיות איביך נופלים תחתך "כי יהוה אלהיך בקרבך אל גדול ונורא". ועיין אמרו רמז מופלג בחרם ע"ז בעניין ה"כסף והזהב עליהם ולקחת לך פן תוקש בו כי תועבת יהוה אלהיך הוא ולא תביא תועבה אל ביתך" וכו'. כל המצוה וכו'. ראה מה שאמרתי לך לטשכולל הכל בשם מצוה אחת. וראה זכרו עניין הניסיון באמרו "למען ענתך ולנסתך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא". מצותו כתיב אחת היא לאמה. וכבר הודעתיך כי אמרו לדעת, חוזר אל המנוסה. לא אל המנסה ולא אל שאר העם כדעת הרב ז"ל שאין צריך להרחיקו כל כך כמו שאמרתי כשדברתי בזה. אבל אמרו לדעת חוזר אל בעל הלב. וזה ביאורו לדעת בניסיון עצמך מה בלבבך מקויים בשמירת המצוה המיוחדת שזכרנוה למעלה שהיא תכלית האדם. אם תשמרנה בהתהפך עליך הרעות בעת נסותך עצמך שהיא עת המעשה לא עת המחשבה לבד. וזה מפני מה שתראה מחוץ ברוב המוענים ומבית ברוב המחשבות בלב. כי לב בנפש כמלך במלחמה ולא יכיר בעל הלב כחו עד שיכנס במלחמה בפעל וינצח את העומדים כנגדו להלחם. וזהו סוד כל הניסיון ואל תאמין שנעלם דבר מהשם ית' ושעל כן הוא מנסה חלילה וחס. כי הכל גלוי לפניו ולא ישיג זולתו איכות ידיעתו ומחשבת המשיג מבלתו היא חסרה והשם ית' משלימה.
ודע שכמו שיש ללב שתי מחשבות בכל דבר והן הראשונות ההפכיות. כאמרך הין על דבר אחד במחשבתך הראשונה ומיד לבך מהפכה אל לאו, או לאו קודם להין שהוא הפך מקדימת הין ללאו. כן יש לפעל שני מינים ראשונים לפי מרוצתו אחר מה שהיה תלוי בכח. והכח יאמר על מציאות יכולת, והעדר הכח יאמר על חסרון יכלת מהפעל. כראות והעורון על דרך משל, שהראות כח נשוא בעיניים, והעורון הוא העדר הראות ואינו כח נשוא בעיניים. וכן תאמר על המחשבה בכלל שהיא מכח נשוא בלבבו של החושב. והנה לפעמים יאמר על האיש החושב שהוא חושב בכח, והוא כל עת שאיננו חושב שום מחשבה. ולפעמים יאמר עליו שהוא בפעל, והוא כל עת שמחשבתו אתו לתת ולשאת בין הין ללאו. ומפני היות ההין והלאו כדמות חיוב ושלילה בעניינים הנחשבים, צריכה המחשבה אל מכריע בין שני הנשואים הנחשבים כהפכים. ולפעמים יספיק הדמיון להיותו מכריע בין הין ולאו. ולפעמים יצטרכו אל השכל להכריע ביניהן. וההבדל הזה יהיה ככה, והוא שהדבר המדומה אשר שתי המחשבות חולקות בחיובו ובשלילתו די להיות הדמיון מכריע ביניהן. והמושכל צריך אל השכל כמו שהמורגש צריך אל המרגיש. והמנוסה יהיה הניסיון מכריע בינו ובין המנסה. והניסיונות יודעו מחוץ בצאתם לפעל לא בהיותם בכח, מפני שבהיותם בכח יעלמו לעתים מן המנוסה, כאשר יעלמו מן המנסה. מפני היות מחשבות הלב רבות מאד ומשתנות ומתחלפות בכל עת, מרגע כמימריה אל רגע כמימריה. ומתהפכות מהין ללאו ומלאו הין עד שאין ראוי לבטוח במחשבה דמיונית, אך במושכלת ראוי לבטוח עליה מפני שהיא קיימת קיום חזק כקיום המורגש השלם באמיתת השגתו. ועל כן התורה אומרת במן "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם". וסמך ליה "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו יהוה אלהיך מיסרך". ועניין המוסר על פי הייסורין מן האב לבנו הוא דרך אהבה והוא לפי הכרע הטבע הבן שאינו שלם. ולפיכך אמר מיד "ושמרת את מצות יהוה אלהיך ללכת בדרכיו וליראה אתו". מכלל שעם שמירת המצות אין ייסורין באין, ואם באין מאבשום סבה סופן לטובת בעליהן. וראה אמרו הזהרתו תמיד על עניין השם באמרו "השמר לך פן תשכח את יהוה אלהיך לבלתי שמר מצותיו ומשפטיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום פן תאכל ושבעת" וכו'. ומפני זכרון השם תמיד צוה לברכו על כל דבר ודבר מפני פחד השכחה אשר גאות הלב סבתה. כאמרו "ורם לבבך ושכחת את יי' אלהיך" וכו'. ואומר "המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבתיך למען ענתך ולמען נסתך" ותכלית הכוונה "להיטיבך באחריתך". ולפיכך אמר "וזכרת את יהוה אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך כיום הזה". וראה אמרו "והיה אם שכח תשכח את יהוה אלהיך והלכת אחרי אלהים אחרים" וכו' "העדותי בכם היום כי אבד תאבדון עקב לא תשמעון בקול יהוה אלהיכם. וסמך ליה שמע ישראל וכו'.
ראה והבן שתכלית הכוונה היא לשמוע בקול יי' בסוד הנבואה שאמרתי לך תמיד. ולמדנו מדבריו שאם לא תעדר תחלה ע"ז מן הלב אי אפשר לשמוע בקול יי'. והוא סבת האבדון לעובדיה כגויים כלם, כגופים כלם שהם עובדי ע"ז כל עוד שאינם נמשכים אחר דיעות הנשמות המשכילות. והנה יש כאן שאלה מופלאה וראוי להשיב עליה תשובה נכונה. והשאלה היא זו, איך יתכן לחשוב ששבעה עממים הנזכרים בתורה נענשו בבוא ישראל לארצם להשמידם. והנה הם עד היום ההוא היו שקועים בעבודת ע"ז ולא נאבדו בה. והתורה אומרת "לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת בגוים האלה יהוה אלהיך מורישם מפניך ולמען הקים את הדבר אשר מבנשבע יהוה לאבתיך" וכו'. ואם כן יורה זה שלא מצד צדקת ישראל אבל מצד רשעת האומות ההם, וגם בסבת קיום ברית האבות. הנה שתי סבות גדולות. והנה זה קשה שאם גזר השם עליהם מימי האבות לאבדם ולהשמידם לא היה זה מפני רשעותם אלא מפני אהבת האבות. ואם היה מאז מפני רשעתם לא היה אם כן מפני אהבת האבות. ואם היה מפני שתי הסבות מימי האבות, הנה לא נשאר מהם איש חי בימי ישראל. ועניין היות עוג חי מאז והוא הפליט הוא דרש ואם אינו כן, אבל היה הוא בעצמו בטל במיעוטו הוא ואחרים עמו. כי היו מעט אם היו אמת. והכוונה היא על כל שנאמר עליהם לא תחיה כל נשמה. חוץ מן השבים ומן העונים שלום אשר לא משבעה גויים הם רק מארץ רחוקה. רק מערי העמים האלה לא תחיה כל נשמה. ואם כן הענש לא הגיע לעם שהיה בימי האבות כי אם לבני בני בניהם עד כמה דורות. והתשובה היא זו, דע שמימי אברהם היו הגויים ההם בתכלית הרשע ועובדי ע"ז רק המדה האלוהית המנהגת כל אומה ואומה כך דרכה לפי מה שהשגנוה מצד התורה, להאריך אפו ית' עד עשרה דורות. שכן מצאנו מאדם ועד נח שהכעיסו לפניו בע"ז והאריך להם עד שהשחית כל בשר את דרכו על הארץ והביא עליהם המבול. וכן מנח ועד אברהם י' דורות ולולי אברהם היה העולם לוקה אז בדורו כמו שלקה סדום ועמורה וחברותיהן באש. ופרעה ועמו לקו בימי [משה] וז' עממים בימי יהושע. ומאמר החכמים ז"ל שאמרו עשרה דורות להודיע כמה ארך אפים לפניו. לא מפני היותם ארבעה או עשרה בסכום קבוע, אלא להודיע שאריכות אפו עומדת שנים רבות. ולפעמים נוקם מיד מן הפרט או מן הכלל מגלפי מעשה זה או זה. ולפעמים מן החוטא עצמו ולפעמים מזרעו, פעם מן הקרוב ופעם מן הרחוק. ולפעמים מאריך הרבה וארך גליותינו שעמד עד היום מספר שנים שסימנם חק"ת תשוב"ה לעד שהאריך אפו לאומות ולא השמידם עד עתה.
ואנו רואים היום הנצרים עובדי ע"ז ואע"פ שאינם מכירים דבר בטיבה, ואם כן אין ראוי לומר שיש קושי בעניינים אלו. כי אם מצד חסרון השגת המתנת המדות האלוהיות. כי המכירן לא יתעה ולא יבקש לשפוט את שופטיו רק יעיין בתורה כראוי והיא תתרץ לו כל קושיותיו בעניינים כאלה כמו שפירקנו לו זו הקושיא. ועל כן אמר "וידעת כי לא בצדקתך" והעד "כי עם קשה ערף אתה זכר אל תשכח את אשר הקצפת את יהוה אלהיך במדבר" וכו'. ולפיכך רצה משה להודיענו כי לא בצדקתם באה להם הארץ הטובה לנחלה כי אם מפני דבר אחר. וזו ראיה שיש שם גמול לא מצד היותו ראוי לבעליו המקבלו, אבל מצד זולתו, וכמשפט הגמול כן דין הענש. וזה סוד גדול שגילתהו התורה ועם הודאת בעל הריב אין צרך לעדים. ועל כן משה מזכיר להם ההכעסה שהכעיסו וההפסקות שהקציפו. ואיך השם מבקש להשמידם לולי תפלותיו ובקשותיו על דרך סתרי המדות. ומזכיר להם בכללם עניין העגל ועניין מתן תורה ושונה והולך ומספר דרך הגדה כל מה שקרה לו ולהם עם השם. ומה שהתחייבו אצלו לולי רחמיו יתב' שמו. ועל כן כולל ואומר בסוף אחר ספורו. "ועתה ישראל מה יהוה אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את יהוה אלהיך" וכו'. ומודיע להם חשק השם לאבות והבחירה בנו אחריהם מכל העמים. כי זה יחייבנו מדלעשות רצונו תמיד. ולמול את ערלת לבבינו "כי יהוה אלהינו הוא אלהי האלהים ואדני האדנים" וכולל כל הכחות והכל תחת רשותו. וקשר עם אהבת הגר רמז לאהבת השכל אמרו "את יהוה אלהיך תירא ואתו תעבד ובו תדבק ובשמו תשבע". ואמר "הוא תהלתך והוא אלהיך" וכו'. זהו מה שמזהיר עליו "ואהבת את יהוה אלהיך ושמרת משמרתו" וכו'. כולי האי והלואי ואולי, שנקיים מצותיו. הוא שאומר "ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך" וכו' "למען תחזקו" "ולמען תאריכו ימים וכו'. ואמר עם שבח הארץ "ארץ אשר יהוה אלהיך דרש אתה תמיד עיני יהוה אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". תשרי הוא רשית כתיב וזה סוד גדול בהשגחת הארץ. מיום הבחירה בה ובאבות עד יום הגלות. ואמרו תמיד הוא רמז אל מדת י' תמי"ד עינ"י יי' צדקת יי' והכל יו"ד שסודו עשרי"ם. והובא לרמז כת"ר שהוא מספר י' דברות באותיותיהם.
"והיה אם שמע תשמעון" וכו', עניין האהבה זכרנהו והפחדת חסרון המטר. כאמרו "לא כארץ מצרים היא" וכו' "והשקית ברגליך". וחייך תלויים ביד אהבת השם בעל המטר. ואם תכעיסהו בסבת ריבוי מזונך הוא ימעיטנו וירעיבך במיעוט המים. וזה מדה אותה ממעטת התורה שהיא חיי הנפש ושמה מים. והוא ימעיטך המים שהם סבת חיי הגוף כמזון. "השמרו לכם מע"ז פן יפתה לבבכם וכו' וחרה וכו' ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן יבולה ואבדתם מהרה וכו' ושמרתם.. וקשרתם.. ולמדתם.. וכתבתם" כל אלה מצות תפילין ולמוד ומזוזה. והכוונה "למען ירבו ימיכם לנצח כימי מההשמים על הארץ.. כי אם שמר תשמרון" וכו'. לאהבה ללכת ולדבקה בו זו היא תכלית כל הכוונות. וסוף סוף לא יתיצב איש בפניהם והטעם כי פחדכם ומוראכם יתן יהוה אלהיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה כאשר דבר לכם. זו ראיה על אמיתת ההשגחה האלוהית בארץ ובכל מקום הראוי בארץ וכיוצא בה תמיד.
פרשת ראה אנכי
"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו אל מצות יהוה אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום". ראה אנכי זה כמו למלה הראשונה של עשרת הדברים והוא מה שרמזתי לך בה באמרו "אנכי עמד בין יהוה וביניכם". וכן אמרו "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך" והוציאו זאת המלה בנוטריקון וגלו בה סוד מופלא ומכוסה. באמרם על ביאורה אנ"א נפש"י כתבי"ת יהבי"ת. וסופי תיבותיהן א"י ת"ת א"ת י"ת, ותוכי תיבותיהן נפ"ש תב"י הב"י, ועולים בגימ' האמצעיים תתנ"ט ונסתרם משפ"ט נפ"ש, ש"ר שט"ן, לשו"ן הקד"ש די"ן. וסוד דין לשון הקדש, וסוד דין נבואה שר"ש זנ"ב רא"ש משי"ח ש"ר שט"ן. ורמזו על הפוך זה הנרמז במלת אנכ"י יהיב"ה כתיב"ה נעימי"ם אמרי"ה. והנה כלל המספר הראשון עולה יחד תשנ"ב וסודו אנכ"י אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. י' מדת רחמים כוללת ברכ"ת הכהני"ם שהיא ברכת עין והיא ברכת סופם אומרת לכל אנכי בה תהילתי בלשון הקדש. אנכי נפשי כתובה בלשון הקדש כתובה בתורה וכהנה יבינו מוהנשארים. ויכיר המעיין בזה מי מדבר בלבו ואי זו היא רוח הקדש השוכנת בקרבו. ובכל הלשונות מודיעה לו מה טיבו ומה הוא הכח אשר בו. וסוד הכלל הנכלל כולל תור"ה עם מצו"ה שנתנו בשתי"ם על פי משבי"ת מלחמות הכולל ו' שמו"ת שהן ה"א. ברוך הוא וברוך שמו הנותן תורה וברכה לעמו ברוך כבוד יי' ממקומו. וראה והפלא מאמרו ראה ואחריו אנכי. ואמנם כשזכר הכלל אמר "אנכי נתן לפניכם היום" וכלל בו ברכה וקללה. ראה מה היא זו המתנה הנתונה לפנינו מפי השם ומפי משה. וכן כתיב עוד "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת המות ואת הטוב ואת הרע". כעניין אמרו עוד הברכה והקללה נתתי לפניך. ועוד שינה ואמר "החיים והמות נתתי לפניך", והנה על הכל אמר "נתתי לפניך" כשכלל אותם. אבל כשפרט אותם והבדיל ביניהם אמר הדבר בשם מצוה לא בשם מתנה. כאמרו בברכה "אשר אנכי מצוה אתכם היום" וכך אמר בקללה בעצמה "אשר אנכי מצוה אתכם היום". והנה בכלל רמז סוד היום פעם אחת בכלל, ובברכה בפרט רמז היום, וכן בקללה רמז היום. והנה שלש פעמים מלת היום נזכרת. ואם תבין סוד היום הנזכר במן גם כן שלש רגלים תבין גם זה. ואמרו "את הברכה אשר תשמעו אל מצות יהוה אלהיכם" הורה עליה שהברכה בעצמה היא השמיעה בעצמה.
ואמנם אמרו בקללה "והקללה אם לא תשמעו" זה תנאי ואינו כראשון אם תשמעו. ומן המחויב להוסיף ידיעה עוד בזה על מה שהודענו בעניינו במקום אחר. הוא שתלה הכל בהסרה מן הדרך הידועה אשר הזהיר ללכת בה תמיד. ושבהתחלפותה מזתבוא הקללה עם לכתם אחרי אלהים אחרים אשר אין להם ידיעה בם מה הם ומי הם. וצוה תמיד בידיעת השם מפני שאי אפשר לסור מאחריו עם הידיעה באמתיות. ורמז "ונתת את הברכה על הר גריזים" ג' רזים כתי' י' שמות הקדש רמ"ז י"ג המחז"ר י"ב חמ"ר חרב"ן. עיבל בנין מחבי"ר בעלי חמר זה אל"ף מחזו"ר מחזור הפוך. גרזי"ם ועיב"ל י"ד שמות עם י"ד, ה"ר וה"ר הרהו"ר י"ו שמות ידי"ו רב לו ידיו די לו סימן יהוד"ה. וביאורם "הלא המה בעבר הירדן" הנה עב"ר הירד"ן ואברה"ם העבר"י שוים בגימ' "אחרי דרך מבוא השמש" ראשי תיבות אדמ"ה. והסוד תלוי במחזו"ר השמ"ש והיר"ח. "בארץ הכנעני" באתצ"ה, הוא סימן מספר כ"ב אותיות. ע"ל חמשי"ם הש"ם הגדו"ל הוא מקום מבח"ן ברכ"ה וקלל"ה גדפ"י עם אפריק"י טטפ"ת. "הישב בערבה מול הגלגל אצל אלוני מורה" הישב בערבה מרובע ארבעה, מול הגלגל המלא מלא, הישב בערבה בחסרים יחסר מחסר גורע גרוע טבע הבניין טבע האין. מול הגלגל מביט הטבע הוא מביט זמן אצל מזל טלה. אלוני מורה, מחזור לבנה, זמן מורה, רוח לב הזמן, רוח זמן הלב, שליח, שמח, חמש, באמצע דם חלזון, מאור לחוזים. ומאלה יובנו כמה וכמה רמזים ויודעו לבעלי החרוזים חוקרי הר עונים הגנוזים סתרי הר עיבל ושלומי הר גריזים. כי דמותם נחלק כחלוק האגוזים ואינם שוים כלוזים ושניהם בעל"י רגזי"ם.
והנה תדע שאחר השלימו עניין שני ההרים הנזכרים חזר לפרש סתריהם בפירוש. ואמר "ושמרתם לעשות את כל החקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוה אתכם היום". ובאר ואמר "אלה מחהחקים והמשפטים". החקי"ם ה"ם טב"ע הל"ב, והמשפטי"ם כוללים הנפ"ש והד"ם. ולפיכך אמר "אשר תשמעון לעשות בארץ אשר נתן יהוה אלהי אבותיך לך לרשתה כל הימים אשר אתם חיים על האדמה". כלל באמרו תשמרון ופרט במלת לך וכלל בשובו לאמר אשר אתם חיים והם טבע הלב עם הדם והנפש אשר הם כוללים והם פרטם פרטים ובכללם. עוד כלם על האדמה חיים והחיוב עליהם מה שצוה לכלל ישראל "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם ירשים אתם את אלהיכם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן ונתצתם את מזבחותם" וכו'. והמשיך להזכיר כל מיני אבדון והפסד לכל מיני ע"ז מכל צד ומכל פינה, עד שלא ישאר שום שארית לזכרה בעולם. באמרו "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא" ואמר "לא תעשון כן ליהוה אלהיכם כי אם אל המקום אשר יבחר יהוה אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובא"ת שמ"ה". אהבת שמו שמחתו חמשים וחמש שמטת השנים לשכנו תשרי לשלום תדרשו. ובאת שמה תדרש ותבוא שמה לכהן ושמש תדרשו ותמצאו שם האבות. ובאת שמה שם הקדשה לשכנו תדרש השם הקדוש שכנו בלשון יון מהירות נצחי מתמיד מרבה עתותיו זו אחר זו.
וכך צריך לעשות בדרכי השגת הנבואה, עד שלא יתקרר הלב מהשיג ולא יתרשל מלדרוש שם השם תמיד. והבאתם שמה מאהבתו עולותיכם וזבחיכם וכו', כל מה שתשחטו מן הכחות העליונות והתחתונות הנגלות והנעלמות החיצונות והפנימיות הכל יהיה לכבוד השם יתב' ולהזכיר את שמו תמיד מאהבתו. מטושמחתם במזונכם משמחתו ואז תקבלו את ברכתו מאתו. עיין וראה והבן איך התורה מסירה מעלינו מכל צד שאפשר כל מחשבת ע"ז עד שימחה שמה וזכרה מן הלבבות ומן העולם מבית ומחוץ. ולא ישאר שום הרהור במחשבת הלב עליה שמא יש בה שום אמתות. שכבר הודיעתנו התורה שאין בה ממש ואינה כולה כי אם כשפניות ודמיונות ושקרים קושרים לבות הפתאים. והגידתנו איך העמידה העולם הזה אין הכוונה בה כל ימי חיינו כי אם להשתדל לדעת את השם יתע' ולאהבו ולדבקה בו ולעבדו בלבב שלם עם היותנו נותנים לכל דבר ודבר חקו ולכל גוף וגוף משפטו הראוי לו כפי חלקו כאשר צוה יי' בצדקו. עד שאמ' ית' לכבוד שמו "ושמחתם לפני יהוה אלהיכם אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהתיכם והלוי אשר בשעריכם" וכו'. ועל זה יחד מקום לשמו ית' וית' ואמר "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר יהוה" וכו' שם תעלה עלותיך וכו'. ראה איך בקש למחות מהלבבות דיעות הראשונים בקרבן. והזהיר על איסור אכילת "הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים". על הארץ תשפכנ"ו מפני שכל כשפנו"ת נולד ממנו. ודמהו למים ששם נראת בבואה של אדם. גם דמיון נגזר מן דם כמו שנגזר עליון מן על. ועניינו דומה לעניין דורות ולעניין מראה ואי אפשר לראות מראה הנבואה כי אם באמצעות הדמיון. וכשיחשב הלב דבר כח המדמה יציירהו וידמהו גופני, לפיכך יתנועע דם הלב הרוחני ויברח ממדת הפחד החקוקה במים כברוח כסף חי מפני עצור האצבעות בהיותו תוך כף היד. ועל כן זכר הצבי והאיל שמורים על כח מרוצת הרעיון. כי צבי נגזר מצביון בסוד שם נהארץ צבי היא לכל הארצות. וכן שם איל נגזר מן אילות ומן כח וגם מן הואיל שענינו רצה. ונרמז בעניין (שה"ש) השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה בחפץ ורצון פנימיים וחיצוניים, אם תעירו ואם תעוררו שתעירו ושתעוררו את האהבה עד שתחפץ את הרצון עד שיתרצה. ומלת אם בזה המקום כמלת אם כסף תלוה את עמי שהוא חיוב להלוות. כן פה חיוב להעיר ולפייס עד שיתרצה. תשפכנו כמים תכשפנו ברצון שד תכשפנו כמקטרג רצח כשקר"ן. ואמר רק הדם דם הקר הוא מהשד המביא לידי השמד לא תאכלנו עם לא תאכלו לא תעלנו לא יאמתנו השכל אצלך. על הארץ תשפכנו כנפשות אשר הם כמים, ותכלת. דו מתות, שם דמיונות, דמיון שמות, נשפכות מן הדיו נהוות ונפסדות. ואמר "השמר לך פן תעזב את הלוי כל ימיך על אדמתך" הוא המשמש את השם המתלוה עם הכח האמתי העליון המכהן תמיד. והורה דרך למזון התאוה "כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר". וגלה סוד הבריאה כאמרו "רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני יהוה".
ראה והבן מזה פלאות תמים דעים והוא שתדע כי התורה ניתנה לנו להודיענו אמיתת מהותנו מראש ועד סוף. ומידיעת מהות האיש תלקח הראיה לידיעת מהות כל איש ואיש מאישי המינים כלם. עד שתהיה ידיעת המינים לפי מהותם ניכרת למשכיל השלם המשיגם. והעניינים הצריכים לנו לדעתם הגידתנו נאהתורה מהות אמתתם מהם בפירוש מבואר כעניין מהות הדמים. ומהם ברמזים קרובים להבינם כמהות הנפש. ומהם עמוקים מאד כהשגת מציאות השם ית' ומציאות העניינים הנאצלים מאתו ית' מן השכלים הנפרדים עד השכל הפועל. ולפי שרצה ית' להודיענו מהות הדם הודיענו תחלה סוד הקרבן בספר ויקרא. והודיענו סוד המזבח ומהותו וסוד הזבח ואמתתו וסוד הזובח ושרשו וסוד הנזבח ועיקרו. ואלה ארבעה עניינים נקשרים והם המזבח שהוא המקום שבו תעשה תמיד שפיכות דמים לקרבן שהוא מקום קבוע ומוכן לכך. והדם הנשפך על גבי המזבח החיצון המוכן לזבח והושם פתח אהל מועד נקרא דם עולה. והוא א' ה"ל מוע"ד מצורף ושמו מזבח הנחשת. ויובן סודו משם הנחש הנקרא נחש נחשת. וסוד משכן נמשך גם יובן משכינה ומנשיכה, כי הנחש נושך. וסוד מזב"ח הנחש"ת מחשב"ת החז"ן ובה זמנ"י תשוב"ה כבינ"ה כתשוב"ה כקש"ת כשר"ש מתשוב"ה בינ"ה מבינ"ה תשוב"ה. ועל כן מזבח הנחשת מהותו הנחש והוא מקום שבו מתגלה איך ימו"ת השט"ן. שהיא תכלית הכוונה ואשר שפך שם דמו המי"ת שטנ"ו ואם לאו שט"ן המית"ו. ועל כן הדם שופך על מזב"ח הנחש"ת דם שטנ"י המו"ת.
ואמנם מזבח הזהב שהוא מזבח הפנימי איננו עשוי לשפיכות דמים כי אם לקטרת ועל כן מקומו לפני ארון העדות. וראה אמרו ית' עליו בסוף פרשת ואתה תצוה "ונתת אתו לפני הפרכת אשר על העדות אשר אועד לך שמה" וצוה להקטיר עליו קטרת סמים ידועה. והזהיר ואמר "לא תעלו עליו קטרת נבזרה ועלה ומנחה ונסך לא תסבו עליו". ואמנם צוה לכפר עליו באמרו "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפרים אחת בשנה יכפר עליו לדרתיכם קדש קדשים הוא ליהוה". ראה סוד הקטרת וכחה איך גלה לנו ית' ויתפאר שמו באמרו "איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו". וככה אמר בעניין שמן משחת קדש "איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו". וכבר ידעת מה שבא מעניין כח הקטרת מן הכפרה בעניין עצור המגפה. ועל היותו מגלה זה אמר בראש פרשת כי תשא את ראש בעניין נתינת כפר נפש לכפר על המניין בפקד אתם. והנה הקטרת מכפרת ומצלת כל גו"ף מדין כר"ת כלומר גו"ף מרשי"ע שכן קטרת בגימ'.
ודע כי היא נעשת מד' מיני סמים וסימנם שלח"ן או אמור לנח"ש והם נטף ושחלת וחלבנה ולבנה. ויש בצירופם גלוי לידיעת מהותם. וכן בעניין השמן עם בשמיו פלאות השם. ושמן המשחה וקטרת הסמים עם שאר עניני המשכן וכל כליו עם מזבח הקטרת ועם מזבח העלה וכליהן, הם כלם צורות עשויות מחוץ מורגשות לעיניים מפני שיצוירו העניינים הפנימיים שבעולם ובשנה ובנפש בהם. וכל שכן עניין הדם שהוא עניין קרוב לנפש מאד עד שנתחייב אל היותו הוא בעצמו כאמרו "כי הדם הוא הנפש" כאשר אמרתי למעלה. ובעבור שלא יחשוב חושב שאין לאדם אם כן שום נפש זולת הדם, גלה עוד והורנו שלא קרא שם הנפש בשם הדם אלא מפני שתלה כפרתה בדם. באמרו כי הדם הוא בנפש ולמה הושם בה כדי לכפר כאמרו בנפש יכפר. ומעניין הזב והזבה ושכבת זרע ודם נדות ודם נגלידה ודם טהר יובן סוד דם שני השעירים הנקראים שדים. "ושעירים ירקדו שם" "ולא יזבחו עוד [את זבחיהם] לשעירים" וכו' וכל עניין עזאזל ודם הפר. וגלה בסוף העניין ואמר "כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם כי הדם הוא בנפש יכפר". ואמ' "על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם והגר הגר בתוככם לא יאכל דם". וחזק זה העניין בצד חיה או עוף ואמר בם "ושפך את דמו וכסהו בעפר". ונתן הטעם והשיב בזה עם האדם מצד נפש הבשר ואמר "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו היא כל אכליו יכרת".
ראה פלאות התורה ואיך גלתה מהותינו מצד החמר הקרוב לבעלי חיים ומצד צורת החמר הקרובה אשר היא כח מכחות השדים. וצריך לכפר בהם כפרות ידועות כדי שלא יגיע באמצעותם נזק לנפש המשכלת מצד היותם מונעים ממנה כח השגתה את קב"ה ואת מדותיו ופעולותיו בשמותיו שבם הכל נברא ונכתב ונחתם. לפיכך התיר הבשר והדם אסר ואמר "ועשית עלותיך הבשר והדם על מזבח יהוה אלהיך.. והבשר תאכל". הנה הבדיל בין הבשר והדם והודיענו בדבריו כחו ומהותו של הבשר וכחו ומהותו של הדם. ושזה ראוי לאכילה וזה ראוי לשפיכה על המזבח. וראה אמרו אחר זה "שמר ושמעת את כל הדברים האלה אשר אנכי מצוך למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם כי תעשה הטוב והישר בעיני יהוה אלהיך". שמר ושמעת ריש שטה שהיא ש' של סימן בי"ה שמ"ו כמו שזכרתי בראש ספר ואלה שמות. ואין טובה אחר זו הטובה נדשרצה השם להטיב עמנו בהודיענו לנו סתרי התורה וטעמי המצוות מתוך פשוטיהם וסמך בעניין זה אמרו "השמר לך פן תנקש אחרי הבלי הגוים אחרי השמדם", שכבר צוה להשמידם ואמר "ופן תדרש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני לא תעשה כן ליהוה אלהיכם כי כל תועבת יהוה אשר שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם".
ואם ידעת סוד העקדה ועניין בת יפתח תפלא מאד מגלוי סוד זה הנזכר בע"ז. ועוד תבין מזה גלוי ערות מחשבת עוברי ע"ז ומאמרם שאומרים לנו כמה ראוי להם שיתפאר בם אלהיהם. שאפילו בניהם שורפים בעדם, ומביאים עלינו ראיה מעניין אברהם ויצחק. ולו הבינו מאמר העקידה ומה שנגלה בה מסוד השמות שבאו בעניינה, לא היו מביאים ראיה ממנה. וכל שכן בהיות המעשה ההוא ניסיון לבד לא הריגת נפש אדם אבל חלוף נפש אדם בעד נפש איל שהוא ממין טלה. וכל שכן לפי דעת קצת חכמי התורה שהאמינו שהעקידה כלה היתה במראה הנבואה והמעשה הובא להיותו משל, לקחת ממנו ראיה לדורות ליראת אלהים. כמו שנאמר שם "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך יחידך ממני". וכל שכן בהיות אברהם אבינו אב ראשון לכל אומתנו ויצחק אב שני. והיה צורך להשלים האבהות על ידי אב שלישי, עד שיוליד השלישי י"ב שבטים ובת אחת כנגד י"ג מדות אלוהיות המתחייבות באדם בקיום אבריו מג' אבות. שהן המדבר הנקרא אברהם, והחי הנקרא יצחק המגיע לשערי מות וניצול, ובא חי אחר תחתיו נהוהיה לעלה. והצומח הנקרא יעקב המוליד התולדות. והאב הא' הוא חסד שאין חסד אחריו לפי מציאות אישי מין האדם בעלי שכל בכח. כי בזו ההמצאה חסד מופלג לשתף שכל עם גוף אדם בעל בשר ודם. והאב הב' הוא דין לחיות ולמות ולהחליף חי מדבר בחי בלתי מדבר. זה דין ישר והוא ענף יוצא מן החסד שהוא השרש הראשון לכל דבר. והאב הג' הוא אמת. וסימן שלשתם אח"ד אמת חסד דין. והסדר מתחלף מפני שמתגלגלות המדות ומתמזגות זו בזו וזו בזו. ועל כן נזכרה צמיחה באמת שנאמר אמת מארץ תצמח. וראה הפלגת צירוף י"א אותיות אלו לפי זאת הצורה:
תקח מהם חמ"ר ומיד תמצא מלת תמצ"א עמהם כפולה וכהנה רבות אתנו. והנה זאת היא צורת הצמיחה בקריאה שנקראת בשווי לארכה ולרחבה. ואם כן מדת אמת היא מצויה עם כח הצומח. וביאור זה כי עם צמיחת רוב למוד תתגלה האמת ולא בלתי רוב למוד בשום פנים. ולפיכך נזכר הלמוד ביעקב מפורש במדתו ובעינינו, ובעשו אחיו נזכרה צידה שהיא צמיחה גופנית בשני מינים. כאמרו "ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה". הנה שני מינים איש יודע ציד מין אחד בצידת בעלי חיים, איש שדה מין שני באילנות ובעשבים הנולדים בשדה. ויעקב איש תם נוישב אהלים גם הוא שני מינים, נגלה איש תם, נעלם ישב אהלים. איש בלימה איש הבלים לומד תורה שהיא כלה מלאה הבלים. מן הבל פיהם של תינוקות של בית רבן. ועוד "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל". והנה אדם להבל דמה הבלי הזמן מונעים הבלי התורה. והבלי התורה מרחיקים הבלי הזמן. והמלחמה חזקה ביניהם וכן הבלים ורוחות מהם קיימים ומהם הווים ונפסדים. גם הלב הבל. ויהי הבל רעה צאן ועבד אדמה וכן עשו. ואמנם באמת זה רעה צאן עם אדם "ארבה אותם כצאן אדם" (יחזקאל לו' לז'). ועשו שופך דמי הצאן ואפילו דמי אדם. ויעקב לקח שני גדיי עזים טובים רמז לבעלי הגורלות שני שעירים. ויעקב איש חלק ועשו איש שעיר שכן כתיב "הן עשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק". והנה עתה לקח ברכתי. וכן ישראל כי חלק יי' עמו וכו', לא כאלה חלק יעקב וכו'. ואמר חלק יי' לא חלק כי אם הכוכבים והמזלות שהם צבא השמים והשמש והירח לכל העמים אשר תחת כל השמים. ולכן נאמר ואתכם לקח יי', רמז לקוח את ספר התורה. ומפני פחת הכחות המשותפות עם בריאת השנים אמר השם "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אתו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו". ומפני היות הכחות והמדות והעניינים האנושיים חזקים מאד בכל איש ואיש ממנו לפי התגדלו בבריאתו והם בהמיות בתחלת הויתם, צריך להפכם על פי הלמוד עם רוב הרגל הפוכם.
אמר השם "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת". הנה כבר גלה לנו ית' ענין אמיתת הנבואה ומהות נזהחלום באמרו לנו שנשמר מן המתפאר בנבואה ובחלום. מפני שכבר אפשר לאדם שיתחדש עליו צד רוחנית מכלל העניינים הנעלמים שבם כח להגיד עתידות לעתים, ומתדמה עניינם לעניין הנבואה כהתדמות פעולות החרטמים והמכשפים לפעולות הנביאים. כמו שנאמר "ויעשו כן החרטמים בלהטיהם". והסוד שבהבדל אשר ביניהם כהבדל שבין האדם והקוף לפי הנגלה, ובהבדל שבין השכל והדמיון לפי הנעלם. ואע"פ שאין ערך ביניהם ולא שיעור ולא דמיון ולא יחס, יש ביניהן צד דומה לפי העולה בתחלת מחשבת ההמון, ואין הדבר כן. מפני שאין שני העניינים באים למתנבאים שהם משני מינים ממקור אחד בשעת הפעל. אבל הדבר כמו שאמרו חכמי האמת ז"ל במסכת ברכות בפסוק וחלומות השוא ידברו בעניין הקיום, והתימה שאמרו שם בתירוץ העניין לא קשיא כאן על ידי מלאך כאן על יד שד.
וראוי להודיעך מה שבא בסנהדרין לפי מה שיובן מן הנסתר בעניין. "ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמור נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם". ואמר דרך הזהרה רבה ועצת חיים נכונה מפני היות רשות האדם נתונה לו מוחלטת בנפשו. "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חלום החלום ההוא כי מנסה יהוה אלהיכם אתכם לדעת הישכם אהבים את יהוה אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם". וסמך לדברים אלה אמר "אחרי יהוה אלהיכם תלכו ואתו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואתו תעבדו ובו תדבקון". ראה קשר הכתובים האלה איך הוא חזק ואמיץ. מפני שזה העניין נחהוא יתר ראשון ואמצעי ואחרון אשר כל נפש תלויה בו. ויש בעניין זה סכנת נפשות אשר אין מקום בכל התורה כלה שראוי לפרסם ענינו וסודו ונסתרו יותר מזה. וכבר הודעתיך מאמרם הקדוש המיוחד לעניין זה. והוא אמרם ז"ל כל המודה בע"ז כופר בכל התורה כלה, וכל הכופר בע"ז מודה בכל התורה כלה. והכל תלוי על עניין אמרם גם כן בעניין זה בעצמו אנכי ולא יהיה לך בדבור אחד נאמרו. ועוד אמרו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. ודע שאין מקום בכל התורה כלה שהוקשה ללב כל חכם לב כמקום הזה שאנו בו, מפני שני עניינים מבהילים הלבבות בתחלת מחשבה שבאו בו. האחד מהם אמר ובא האות והמופת אשר דבר אליך וגו', מפני שנביא האמת גם כן לא יבחן אלא באות ובמופת. כאמרו עליו "וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר דברו יהוה אשר ידבר הנביא בשם יהוה ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו יהוה בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו". מכלל שאם יהיה הדבר ויבוא הוא הדבר אשר דברו יי'. ותקנו זה באמרם ז"ל שבעניין ע"ז לבד נאמר לא תאבה לו ולא תשמע אליו לשום אדם לא תשמע על זה לא לנביא ולא לחכם וכל שכן לזולתם. וזה מפני שנביא האמת וחכם אמתי לא יסיתך ולא יפתך ולא ישיאך ולא ידיחך עם כל כחו לעזוב עבודת אלהים חיים אשר ידעת, כדי שתלך אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם לעבדם.
ואם כן יהיה מי שתרצה המפתך אל זה מיד תכיר בו שהוא מסית ומדיח. כמו שתכיר בעיניך אם אתה רואה בם בכח האור השופע עליהם כעיור וסומא אשר עיניו חשכות ואינו רואה בם נטשום אורה. ואומר לך שאתה החשך והוא באור. ואתה יודע בעצמך בידיעה ברורה שהדבר להפך ושהוא בחשך ואתה באור. ואתה רואה אותו והוא אינו רואה אותך ורוצה שתודה לו שהאמת אתו ומפתך על זה תמיד. זה יקרה לך עמו בכל עת פתויו כל זמן שאתה אינך מסופק בידיעת דבר זה באמת ואתה רואה שהוא אינו רואה ואינו מכיר שהוא סומא. כי מיד אתה יודע שהוא משקר בכל מה שהוא אומר לך שהוא רואה. ותצטרך בזה לשני תנאים והם שתכיר בעיניך שהן רואות באמת מה שרואות, ושתכיר בעיניו שהן בלתי רואות מה שהוא מתפאר בם שהן רואות אותו. וזה העניין אינו צריך שתהיה מסופק בו בשום צד משני הצדדים מצדך ומצדו. מפני שאם תסתפק באחד יתחייב שתחשוב לעתים שמא אתה מתדמה ואפשר שהוא אומר אמת. ראה איך צריך המכחיש דברי נביא או דברי חולם להיותו חזק באמיתת ידיעת השם במופתים חזקים ואותות אמיצים עד שלא יהיה כח לשום אות ומופת עם בואם שיוכל בו לדחות מפניו כח הראשונים. זהו העניין הקשה שסובל עניין אמרו ית' ובא האות והמופת ואע"פ שנאמר על זה חס ושלום שאין הקב"ה מעמיד חמה ברקיע לעוברי רצונו. והעניין השני אמרו "כי מנסה יהוה אלהיכם אתכם לדעת הישכם אהבים את יהוה אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם".
ואחר שהוא כן למה לא יעמיד חמה ברקיע לעוברי רצונו מאחר שהכוונה לנסות אוהביו. אם כן אפילו אם היה מעמיד חייב הרואה להיות אצלו אות או מופת על הייחוד יותר חזק מעמידת חמה ברקיע. וצריך שלא יהיו שני המופתים ממין אחד, שאם סהיו כמעט שאין בכל מופתי הנביאים גדול מעמידת חמה ברקיע. והוא מופתו של מלחמת משה כאמרו "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש". והוא מופתו של יהושע תלמידו כאמרו "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון". ונאמר "וידם השמש וירח עמד". וטענות נוצרים על האי"ש הידוע יש"ו שעשה מופתים והיו סבה אצלם לעבדו לאלוה הוא שעל כיוצא בו אפשר לומר כי מנסה. וזה שהוא אצל כל חכם שלם וכל שכן אצל נביאי האמת שיתגשם השם נמנע בתכלית המניעה. ולא יספיק בו שום מופת להכחשת ידיעת זו האמונה ולא יהיה ביד מאמיני ההגשמות שום מופת מושכל בשום פנים. אבל מתפארים בזה בשקבלו שעשה בזמנו מופתים מורגשים. והיודע האמת יודע שאין מופת מורגש יכול לדחות המופת המושכל אבל איכא דברים בגו בבוא האות והמופת המורגש. וכל שכן עם הגידו ית' שאם יבוא האות לא נשמע לו מאחר שבא להכחיש המושכל. וכל שכן עם אמרו שאם בא בכוונה, ממנו בא. כי מנסה יי' אותנו לדעת בלבבנו ובנפשנו בידיעה גמורה לא במחשבתנו לבד, האם אנו אהבים אתו אם לאו ור"ל האם אנו כל כך חכמנו בידיעתו ית' עד שלא יפתנו שום פתויי הבליי לסור מאחריו אם לאו.
והסוד הזה אני רוצה בחפץ גמור לגלותו לכל משכיל מבואר. והוא שאין יש יותר מהמצאת יצר הרע באדם אשר ממנו נמצא הדמיון הטועה והמתעה ברוב העתים ולרוב האדם. והוא שטן והוא מלאך המות והוא יצר הרע. ומפני שכך דרכו של יצר הרע ומפני שכך אמר לאדם עשה כך ומחר אומר לו עשה כך סאוכך עד שאומר לו לך ועבוד ע"ז והולך ועובד ע"ז. והוא כלי לנבואה ולחלום לפיכך אמר הקב"ה לא תשמע אל דבריו בעניין ע"ז שהיא כנגדי אבל בשאר שמע לו לשעתו. כאמרו אל תמר בו אל תמירנו בו כי שמי בקרבו. ועל כן רמז הנה כי יקום בקרבך ואמר "והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת כי דבר סרה על יהוה אלהיכם המוציא אתכם מארץ מצרים והפודך מבית עבדים ולהדיחך מן הדרך אשר צוך יהוה אלהיך ללכת בה ובערת הרע מקרבך". ומאמרו ובערת הרע מקרבך תבין זה שרמזתי לך שנאמר על יצר הרע אשר הוא מקרבך ואין לך מסית ומדיח גדול ממנו. ושאר המדיחים זולתו הם שלוחיו והוא שנרמז בעניין כי יסיתך אחיך בן אמך וגו'. ואנשים בני בליעל שהם אנשי עיר הנדחת הם שלוחיו כי הוא כך שמו בליעל אשר אינו מבני עליה. אבל הוא יסו"ד לל"ב יורד לשאול תחתית לארק"ע לקבר ושוב אינו עולה. וזהו יצר הרע שהוא כח גופני ושמו נפש חיה שנאמר "תוצא הארץ נפש חיה למינה". וכן אמרו "ישרצו המים שרץ נפש חיה".
וכל המאמין שהנפש החיה שהיא המרגשת נשארת אחר המות הוא העיור שזכרתי. והחושבים שיקום בתחיית המתים ויקום יצרו הרע עמו אין למפלתו כי יצ"ר ר"ע הוא רש"ע. והכתוב אומר "על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים" (תהלים א' ה'). וחכמי האמת ז"ל אמרו תחיית המתים לצדיקים בלבד. אחר שגלו ברמז אמרם ירידת גשמים לצדיקים ולרשעים. עם היות גשמים משותף אל מטר ואל גשמות. ואמנם [שי]קום הגוף המת ויחיה בלי יצר הרע אין זה נמנע, ולא יותר סברחוק מהוית גוף שלם גמור כגוף עוג וגלית מטפת דם הנקרא שכבת זרע. גם הדברים שהם קשים בעינינו אינם כן אצל השם בלבד מה שבא עליו מופת בהמנעו בהתגשמות והדומים לו. אף כי בהיות התורה גם כן מיעדת לזמן התחייה אמנם כלי יצר הרע. ועל כן המכיר מהותו יתגלה לו מיד כל מה שאמרנו ובלעדי הכרתו לא יבין לעולם סוד ביאת האות והמופת ולא ידע סוד כי מנסה. והמסירו לא יתפתה אם ינוסה ממנו או מהשם ששלחו לפתות כמו שבא בעניין אחאב. באמרו "מי יפתה את אחאב ... ויצא הרוח ויעמד מלפני יהוה ויאמר אני אפתנו". ונאמר לו "תפתה וגם תוכל צא ועשה כן". וראה אמרו שם "אצא והייתי לרוח שקר בפי כל נביאיו" (מלאכים א' כב' כ') וניתנה לו הרשות לצאת ולפתות וכן עשה. ודע שנביאי האמת וחולמי חלומות של אמת לא יצוו לעולם לשום אדם ללכת לעבוד אלהים, אבל יצוה לעולם כל נביא השם וכל חולם חלום אמת בא מהשם, לעבוד את השם באמת ולהשמר מעבודת זולתו תמיד. והדמיון שדמוהו עובדי ע"ז הוא מפני שהשכל נעלם מהם והעלימו השם מן ההמון כדי לזכות הפרושים המפרשים עצמם מהם בכוונה ונמשכים אחר יודעי השם ומכיריו ועובדיו ואוהביו עושי רצונו. ודע שאין הקושי כלו כי אם בעת הכנס החכם בשערי הנבואה, מפני שאז תתחדש עליו רוח אחרת. והנה אז תהיה מלחמת הניסיון חזקה מאד בקרבו, בין הרוח השכלי ובין הרוח הדמיוני. וכל זמן ששני הכרובים האלה מטעים להט החרב המתהפכת, והנביא רואה הלהט ההוא ואינו יכול להשיג משניהם הטעו אם הטוב, ואם הרע לעולם יסופק בדעתו על עניין עצם השגתו. אבל בשמעו הקול מדבר מבין סגשני הכרובים יצא מן הספק וידע כי זה הוא הקול המכריע בינתיים. ואמנם בעת השיגו הלהט מיד ידע שזולתו פועל בו וכבר השתתף עם המתנבאים על כל פנים. ואשר לא עלה אל מדרגה זו יעיין באותות וישתדל לדעת את השם במופת. ואשר לא זכה לכך כי לא השתדל בעיון המופת אבל קבל קצת אמונות ועמד על קבלתו. ולפיכך אם בא מי שמפתהו לסור ממה שקבל מסוד הייחוד לא ישמע לו. ועל כן צוה השם להרוג המסית והמדיח בין ליחיד בין לצבור, כפי מה שבאו באנשי עיר הנדחת.
אבל ראה אמרו ית' "ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר נעשת התועבה בקרבך". שאחר זה צוה לדין העושה זה במכת חרב ולשרוף עיר הנדחת עם כל שללה. מפני שלא יהרגו בני אדם דרך עול וחמס כי אם בדין. ואמר על זה "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב יהוה מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבתיך כי תשמע בקול יהוה אלהיך" וכו'. ומפני שזכר הנהרגים על ע"ז צוה להרחיק ההשגחה היתרה מן הגופים. ואמר "בנים אתם ליהוה אלהיכם לא תדגודדו ואל תשימו קרחה בין עיניכם למת". והטעם כי "עם קדוש אתה" וכו', ובך בחר יהוה להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה". וכשימות א' מכם אז חיה באמת אם הלך בדרכי השם בחייו. ואין צריך אם כן להמית החי את עצמו על המת שכבר חיה ביום מותו ודבק בשם ית'. ואם יצטער על פרידתו ממנו די לו במה שאמרה תורה על גדולי העולם. כמו שנאמר ביוסף על יעקב "ויעש לאביו אבל שבעת סדימים" וכן באהרן כתי' "ויבכו אתו כל ישראל שלשים יום". והנה אחר זה הורה הבדל ישראל מן האומות במזון. ואמר בכלל לא תאכל כל תועבה, וזכר המינים הטהורים לאכילה והטמאים כמו שבאו בספר הג'. ואמר בסופם "כי עם קדוש אתה ליהוה" וכו'. וצוה על המעשר ונתן טעם ואמר "למען תלמד ליראה את יהוה אלהיך כל הימים". ועוד אמר למען יברכך וכו'.
ואמר "מקץ שבע שנים תעשה שמטה", והורה ענינה ורמז בסופה עניין היות שמירתה סבה לשעבד גויים רבים תחתנו. באמרו "והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבט ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו". ורמזו במעשר מקצה שלש שנים הוא רמז לשלש ספירות מעשר ספירות. ומשך עמו מקץ שבע שנים רמז לשבע ספירות הנשארות. והזהיר על הלב לבלתי אמצו ועל היד לבלתי קפצה מן האח האביון וכל שכן בשנת השמיטה. והוא סוד מדת הנדיבות. וכן במכר האח לשלחו חפשי בשנת הז' אחר עברו ו' שנים וצוה להעניקו בצאתו ולחזק עליו שלש מדות. מדת אהבת האח, ומדת הרחמים עליו, ומדת הנדיבות מצורף אל זכרון חסדי השם. באמרו "וזכרת כי עבד היית" וכו', "על כן אנכי מצוך" וכו'. ועניין המרצע מבואר במשפטים, ועניין הבכור זכרונוהו, וכן עניין שלש רגלים פסח שבועות וסכות. וצוה על מדת הנדיבות באמרו "איש כמתנת ידו כברכת יהוה אלהיך אשר נתן לך".
פרשת שופטים ושוטרים
סהאמר השם להם לתת שפטים ושטרים בכל מקום לפי השבטים, והכוונה בהם "ושפטו את העם משפט צדק". הנגלה ידוע, והנסתר הוא על גוף האיש האחד שצריך לתת בכל שער ושער משעריו שופט צדק ושוטר חזק מושל על כל כח וכח הראוי לו. עד שיהיה סדר האיש האחד בעצמו מסודר כסדר העם כולו לו או אמור שצריך לסדר הכלל לפי פרטיו בכלל ובפרט הכללי לפי פרטיו בכללם. והנה באו אזהרות על הדינים והם הכרחיים, שאם לא ישמורו לא יתכן להיות הדין משפט צדק. כגון ההטיה והכרת הפנים ולקיחת השחד, כי השחד יעות ויסלף. ואמר על זה "צדק צדק תרדף". ונתן הטעם ואמר שהכונה בו "למען תחיה וירשת את הארץ" וכו'. ומפני שהאשרה עם המצבה היו נהוגים לע"ז אמר "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח יהוה" וכו'. ואמר "ולא תקים לך מצבה אשר שנא יהוה אלהיך". וסמך ליה מה ששנא ומה שהוא ית' תועבה אצלו, והוא בעל מום. ואמר עליו "לא תזבח ליהוה אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת ייהוה אלהיך הוא". כעניין "הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך" וכו' (מלאכי א' ח'). והסוד הוא שהלב כשהוא בעל מום לא יתכן לזבחו בשום דרך כדי שיקובל ברצון. אבל הלב השלם הוא שאפשר בו זה, כלב דוד האומר ולבי חלל בקרבי. וזבחו זבח תודה כאמרו זובח תודה יכבדנני. וכאמרו לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה אחר אמרו זבחי אלהים רוח נשברה, ושברונו היא זביחתו. והנה בעל הדע"ת הוא א"ב בי"ת די"ן מצד כח הדעת שבו, והוא שלבו דואג בקרבו ואשר איננו נשבר הוא בעל מום ואל ירצה סולקרבן אשה. ושבירת הלב היא תקנתו ככריתת ברית מילה שהיא תקנת טבעו הקשה והרע. ושבירת היצר היא תקנת הנפש המושכלת, וקשיותו הוא שרש המום. ודע כי הטב"ע כלו מו"ם.
ואחר זה הזהיר בחזקה על ע"ז כמנהגו הטוב בכל מקום וכלל עם ע"ז הגופים העליונים וחייב סקילה את העובד. וכשהתבאר בשני עדים כשרים אמר "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה". וגם זה על כחות כמו כן "ובערת הרע מקרבך". כי הוא העובד ע"ז או המשתדל לעבדה. שכן כתיב "כי יצר לב האדם רע מנעוריו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום". וכתיב וייצר בשני יודי"ן בשני יצרים טוב ורע כעץ הדעת. ועל כן רמז במום כל דבר ובע"ז הדבר הרע. ובער"ת הרע ברעות שתעשה לו מפני שמציאותו הוא שפע מגלגל ערבות. לא שגלגל השכל מבלתי אמצעות ערבות. ועל כן בהיותו רע בלתי שכל יישוב טוב עם השכל. ופתח אחר עניין ע"ז עניין גדול והוא אמרו "כי יפלא ממך דבר למשפט" וכו' "וקמת ועלית" וכו' "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם". יפתח בדורו כשמואל בדורו, וכן תמיד בכל מקום בהכרח. תעלא בעידנה סגיד ליה וכל שכן הירא והוה זנב לאריות ולא ראש לשועלים. אע"פ שהארי כחו בזנבו והוא על גופו, והשועל ראשו שפל נוגע בארץ. "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך" וכו' "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך". כאן חצי הספר. "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידן לך ימין ושמאל". אפילו אם יאמרו לך על הימין שהוא שמאל ועל השמאל שהוא סזימין לא תסור. ואע"פ שלא יתכן שיאמרו לך זה בשהם שופטי צדק וחכמי אמת וכוהני יי', אבל יתכן שתחשדם אתה על שלא דנוך כי אם להפך. ואמנם אחר שהם שופטים אתה חייב לקבל עליך דינם כי יש עליהם גם כן דיין אמת שלא יעלם ממנו אם דנוך דין אמת לאמתו כפי כחם אם לא. ועל כן אמר "והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן" וכו' "או אל השופט ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל". גם זה בייחוד.
ודע כי יצר הרע והאיש הרע הם שרש וענף והוא שאין שם יצר הרע אין שם איש רע. והנה היצר הרע אפילו אם מינוהו בדין אמת והוא הפך ממחשבתו ומחפצו, לעולם יאמר שהשכל עושה לו עול עם היות השכל דיין אמת ודן דין אמת לאמתו. וככה יקרה לאיש הרע עם השופט הנאמן. ועל כן צוה ית' שאם יעשה בזדון ולא יקבל עליו את הדין יומת. ואם לא היה כן לא היה לדבר סוף, והיה כל [אחד] שופט את שופטיו החכמים והיה הדין בטל מעיקרו. וסמך לזה עניין אמרו "אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותיו", ואמר "שום תשים עליך מלך אשר יבחר יהוה אלהיך בו" וכו'. והזהיר על הנכר"י והוא הר"ע שכן אי"ש נכר"י בגימ' אי"ש ר"ע. ואמר "אשר לא אחיך הוא", והזהיר על הריבויים והמותרות וגלה טעמיהם וצוה לכתוב לו פעמים ספר אחד פנימי ספר אחד חיצוני. ואמר "והיתה עמו התורה וקרא בו הספר כל ימי חייו" והכוונה "למען ילמד ליראה את יהוה" וכו'. והטעם "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל והתכלית למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל". משאול ודוד ושלמה סחורחבעם תבין עניין זה. ולפיכך אמר במשפט הכהנים והלוים להכין מזונם.