כגחלק כ' עניין א' סימן ב' כולל סתרי הלשונות.
כל לשון ולשון הנמצא מתפשט בכל אומה ואומה צריך להבין שאין הכוונה במציאותו לפי טבע האנושות, אלא כדי להעתיק העניין הנחשב בנפש מנפש זה האיש אל נפש זה האיש האחר. והיה הלשון עם חמשת מקומות הפה כלי מוכן לפעולת ההעתקה הנחשבת ההיא בכל לשון ר"ל לשון האומה המוסכם. והנה נודע והתפרסם לכל שהלשונות רבות אינם פחות משבעים, לפי שהאומות הנבדלות בחוקותיהם זו מזו הם גם כן אינם פחות משבעים. ואם הם יותר אינו נמנע, וגם אינו רחוק עד שאם היה הדבר כן, ר"ל שהיו האומות יותר, יתחייב להיות ג"כ הלשונות יותר. ואז היינו מפרשים המקובל בהיותם שבעים אומות שהן רבות. כי עניין שבעה או שבעים וכיוצא בשביעיות סובל לפרשו על ריבויים בלשוננו. והבדל אומה מאומה חייב שנוי חוקיה ודתיה וקצת ענייניה וכלל לשונה וכתבה. אמנם העניינים הנמצאים בנפש כל האומה ובנפש זולתה בכלל ובפרט הכל יוצאים ממקור אחד. ואפשר לומר עליהם בכלל שהם על כוונה אחת כללית ראשונה. אמנם הנמצא בה מצד הטבע לא ישתנה בם דבר מצדו, כי אם במקרה. וכבר נודע שהמקרה רובו משותף בין הרצון והטבע, והעניין הטבעי אי אפשר שישתנה מצד הטבע, ואם ישתנה בו דבר לעתים רחוקות, ועל ידי הפלא הרצוני האלהי יהיה על יד נביא להצדיק נבואתו בחלק מחלקי המציאות הטבעי, ולא יהיה בכל העולם שזה נמנע. ולנמנע טבע קיים אי אפשר השתנותו, גם יהיה כדלפעמים השנוי בהכרח עניין מבלעדי הצדיק נבואת הנביא. ואולם לא יהיה זה כי אם בצד השגה מהשגות השם הנכבד, ובכח הכרח הדבור המשותף בין האדם ובין האלהים. והוא להודיע לרואי השנוי יקרה בארץ כשיקרה, ולא יתכן עמוד השינוי ההוא משונה מאשר הוטבע עליו בתחילתו תמידי, אבל יהיה עוד שינוי שני בשובו אל טבעו ואל חקו הראשון. ובשובו יתאמת ויתקיים הפלא שתהיה פלא באמת.
וכבר יקרה ג"כ בשמים בתנועה החלקיית הפרטית לא בכללית ולא בחלק מהחלקים הגופיים, כלומר שישתנה כוכב אחד ממציאות טבעו. כי החלק הגופני העליון קיים בעצמותו בקיום הדבר הנקרא כל, בתחתונים. ולא עוד אלא שקיום הדבר שהוא כל, אצלנו סבתו הקרובה הוא מציאות החלק העליון, והחלק העליון מקיים את כל התחתון. ואע"פ שמציאות החלק בכל, והכל בחלקים שאין בעליונים דבר משתנה לעולם בעצמותו ולא בכל מקריו, כי אם בחלקי התנועה המקומית הסבובית המוטבעת בגלגלים. שכל תנועה שנוי ואין כל שנוי תנועה. והנה חיוב מציאות הבדל האומות היה תחלה משנוי המקומות העליונים והתחתונים, שכל העולם הוא במקום במקרה והחלקים צריכים אל מקום ואל זמן. ומן האדם הוא כל, וחלקיו רבים מתפשטים ומשתתפים ממה שהוא כל וחלק. ויקרא שם הכל הראשון והחלק האחרון שבכל בשווה, והוא שם אדם הפרטי, ושם אדם הכללי שהוא שם המין. ויהיה זה הנקרא בשם כל, כל הכל אשר אין אחריו כל, בדמות סוג הסוגים שאין עליו סוג על דרך משל. ויהיה זה הנקרא בשם חלק, חלק החלקים אשר אין תחתיו חלק, בדמות מין המינים שאין תחתיו מין על דרך דמיון. ואם מן המינים מורכב מרבים, גם איש האישים מורכב מאיברים רבים, אלא שהבדל ביניהם הוא בהיות הרכבת מין המינים מורכבת מחלקיה, והרכבת איש האישים מודבקת בחלקיה. ואלה גופים רבים בלתי מדובקים, ואלה גופים רבים מדובקים. וכבר ייוחדו מצד היות לכל איש ואיש מנהיג בפני עצמו, כמו שיש לכל אבר ואבר מנהיג בפני עצמו, וכמו שיש לאלה כוחות מיוחדים כהוכללים, כן לאלה כוחות מיוחדים וכללים. וכבר דמו כל חלקי העולם לגוף אדם בכלליו ובחלקיו ויחדו אדם מדבר, כלומר משכיל לדמות העולם אליו ולא אל אחד משאר בעלי חיים. מפני היותו בעל שכל מורכב מגופים רבים.
ובחלק הראשון של המורה גלה הרב האלהי זה הסוד המופלא ועיין בו ותבינהו משם, ותדע כי כל איש ואיש מהשלמים בגופם ובנפשם ובשכלם, הנה נמצא אלהים עמם והוא אחד משפיע לכולם, ושפע אחד לכל אלא שיפרדו במעלות. ומפני היות השפע האלהי רב מבלי חקר, כפי הנמצא מצד המקבלים שהם בלי חקר, כשתחשוב העוברים וההווים הבאים ממין האדם, היה ראוי להיות זה השפע הוא הקרוב לאלוה יתברך יותר מהשפע הנשפע על השמים בפרטיהם. שהם גופים מקבלים שפע והם בעלי חקר, ואינו דומה מי שהוא בעל חקר למי שאין לו חקר בפועל. כי הנשארים משכלי בני אדם אין להם חקר והנמצאים משכלי השמים יש להם חקר. ועל כן היתה ראויה זאת הפעולה המעולה הנכבדת המיוחדת מכל פעולות המציאות להיותה מיוחסת לאלוה ית' שמו. ועל כן בחר השם במין האדם להיות חלקו בפעולתו יותר ממה שבחר בזולתו מן העליונים ומן התחתונים, וזה מצד שכלו. ועל זה אנו יודעין כי השכל הפועל בנו שכל פועל בפעל הוא אדון כל העולמים, ולא זולתו מן השכלים הנפרדים כולם. ואם זה השכל אשר לנו הוא עשירי הוא הכל, והוא המיוחד אצל הסבה הראשונה לכל במעלה. והנה שמו המיוחד לעד נאמן כמו שיתבאר.
והנה מפני היות פעלו אחרון התייחס שמו אל המספר האחרון ומפני היותו ראשון במעלה התייחס אל המספר הראשון. ומפני היות פעלו בדמות הגלגל מתגלגל בסבוב עגול שהוא פועל באשר הוא הוה והיה ויהיה, כלומר חלקי מן האדם שהם אישיהם הפרטים המיוחדים, התייחס שמו אל המספר האמצעי העגול. והמספר הראשון הוא הקצה הראשון בדמות אדם הראשון. והקצה האחרון יורה עליו המספר האחרון אשר הוא בדמות אדם האחרון. כווהאמצעי שבשניהם אשר יורה עליו המספר האמצעי המיוחד, אשר הוא חמשה מצד אחד וחמשה וששה מצד אחר, וששה לבד מצד אחר, הוא בדמות מין האדם אשר בין הפרטי הראשון והפרטי האחרון. ועל זה היה הראשון גם האחרון אחד אחד והאמצעים שנים כדמות שניהם שגם הם אחד אחד מדובקים. ואם תגלגל הגלגל יתהפך הדבר הנרמז, ויהיו השנים האמצעיים ראש וסוף. ויהיה מה שהיה ראש אמצעי, וכן מה שיהיה סוף ישוב אמצעי. וזה סוד השם הנכבד.
ודע שמזה המציאות הקודם לאומות וללשונות, התחייב היות האומות מתגלגלות בממשלות מזו לזו ומזו לזו. והתחייב היות ההשגחה מתהפכת בם בדמות הכרובים ובדמות להט החרב המתהפכת, השוכנים מקדם לגן עדן כדי לשמור דרך עץ החיים. ומהתהפכות שם השם התחייב התהפכות הדעות והצורות ושינוי האומות וחילוף חוקותיהם. ולא עוד אלא שכל תנועה סבובית או ישרה היא מתהפכת בדמות הפכי תנועות השם המיוחד, וחומרי המציאות התדמו אל חומר זה השם. והוא האותיות שהם חומר הדבור. וכמו שחומר המציאות נמצא בחמשה מקומות, והם ד' יסודות והשמים. כן נמצא הדבור בחמשה מקומות הפה. ואמנם מפני שהצורות מהן פרטיות ומהן כלליות, התחייבו להיות התנועות במציאות כלליות ופרטיות, וזה כלו התחייב מהשם שתנועותיו היו גם כן כלליות ופרטיות. וכן תנועות הלשונות כולן מתגלגלות בצורה שווה בחמש תנועות ראשונות, השלש שמימות סבוביות, והן ממערב למזרח וממזרח למערב, ונטיותיהן בשני הפיאות ימין ושמאל. ואע"פ שהתנועה הסבובית כוללת את שלשתן והיא אחת בעצם, והשתים יסודיות ישרות, והם ממעלה למטה וממטה למעלה. ואע"פ שהתנועה הישרה כוללת את שתיהן והיא אחת, נמצא שהתנועות כולן נכללות בסוג הסוגים בשם תנועה, וחלקיה שתים ראשונות, והם הסבובית והישרה, והם מינים לתנועה. ותחת הסבובית שלש, והן מזרחית ומערבית ונוטה. ותחת הישרה שתים והן עולה ויורדת. כן נמצאות בדבור בעצמו בדמותו כזבצלמו, כי מהנמצאות בכל לשון התחייבו הנמצאות בעולם. ומפני שהתנועות עניינים מקריים צריכין אל מנהיג להנהיגם בבעלי החומר. והמנהיג צריך שיהיה נחלק לשני חלקים, אחד מנהיג ומתנועע עם המתנהג, ומנהיג בלתי מתנועע עם המתנהג, התחייב להיות באותיות המנוקדות, שהנקוד בם כצורות התנועות, עניין שלישי והם הדבר הנקרא טעמים וניגונים. והם לאותיות ולנקוד כנשמות, שגם הם מתנועעים עמהם בעת שמניעים אותם. אלא שתנועתם מקרית ותנועת האותיות עצמית. והתחייב על זה להיות לכל זה מנהיג בלתי מתנועע שהוא מניע הכל מחוץ, ר"ל שהוא נבדל מהם בעצם ומשפיע עליהם בהשגחה, והוא השכל האנושי המניע כל הלשונות. והוא בלתי מתנועע לא בעצם ולא במקרה, ור"ל השכל האנושי הפועל במין האדם בפעל מצדו ובכח מצדם. הוא אשר שינה הלשונות אחר היותם דבר אחד מובן לכל מדבר, שגם היום הוא דבר אחד, אלא שהוא בלתי מובן לכל מדבר והיה סיבת זה פיזור האומות.
כמו שנרמז בסוד הפלגה מן ויפץ ומן בלל, כי כשתמצא זאת האומה בהודו וזאת בכוש, והיא בתכלית הרוחק מחברתה, והלשון של זאת מוסכמת לסביבותיה ושל זאת לסביבותיה. ואין זאת רואה לזאת ואין ביניהן משא ומתן, יהיה זה הרוחק שביניהן במקום סיבה להיות זו בלתי מבינה לשון חברתה כי כבר התבאר שהלשונות הסכמיות, והדבור טבעי ואינו הסכמי. ואין טבעו מכריחו לאדם להוציא לפועל מה שהוא לו בכח אפשרי הדבור והמלאכות כולן, שאם לא ילמדום לאדם לא ידענה לעולם. והם הנמצאים באדם בכח אפשרי, ואינם לו בדמות הבחרות והזקנה, שהם אצלו בכח חיובי שיצא לפועל, ואין לו מזה מונע כי אם העדר צורתו לבדו. על כן העניינים ההם לא יגיעו לאדם מצד למוד והרגל אלא מצד טבע וידיעת המלאכות. והבנת הדבור הם כוחות נפשיות צריכות אל מוציא מכח לפעל. ואם לא ימצא מי שיוציאם לא יצאו לעולם. ומפני שהאדם בעל שכל בכח לפי טבעו, אם ילמדוהו יקבל ואם לאו לאו. ומפני שהוא מדמה עניין לעניין, כחואפילו אם לא למד אחר שראה מי שלמד וצייר עניינו, אפשר שיפעל פעל מתדמה לפעלו במקרה בלתי למוד, או ירכיב פעל אחד אל פעל אחר ויוליד מהם פעל שלישי, כי הכל נמשך אחר העניין הטבעי. והנה על זה תמצא ששתי קצות שתי אומות שהן קרובות זו לזו, תדע זו לשונה שלזו וזו לשונה שלזו. ואולי יתפשט זה הרבה באומה האחת ומעט באומה השנית או הרבה בשתיהן, עד שיחשוב השומע דבריהם שזו היא זו, או מעט בשתיהן עד שיהיה ניכר ההבדל שבשניהם. ואמנם ריחוקי הקצוות לא יבינו זה את זה.
והנה קרה ללשונות מה שקרה ליסודות, ואע"פ שללשונות קרה בהסכמה, והיתה הסיבה הרוחק שביניהן. וליסודות קרא בטבע, אבל הסיבה היא אחת לשתיהן והיא הרוחק. וזה כי היסוד שחלקיו קרובים לחברו ישובו הם הוא, והוא הם בחלקיו גם כן. ועל כן היה קל התהפכות האש לאויר, והאויר לאש בחלקיהם הקרובים. וכן אויר למים, והמים לאויר בחלקיהם הקרובים. וכן המים לעפר, והעפר למים בחלקיהם הקרובים. אבל העפר והאש התהפכותם קשה במקומם, מפני שביניהן תכלית הרוחק וקל בהמצאם בקירוב. וזה התחייב מן היות החומר של ארבע היסודות חומר אחד ראשון לארבעתם בכלל. וכן קרה ללשונות בעצמן בדומה לזה מפני היותן גם כן כולן בעלי חומר אחד, והוא הדבור בכלל שחלקיו כ"ב אותיות. וכבר גרם הפיזור שקרה לאומה מיוחדת שנפוצה על פני כל הארץ לשכוח לשונה ולדבר לפי הלשון שהיא קרובה לה בשכנותה, עד שיהיה זה סיבה אלהית כדי שתשוב באחרונה מעלת הדבור ליושנה כשתתקבץ האומה המיוחדת במקום מיוחד. שכבר יהיה הקבוץ ההוא כולל כל הלשונות אשר בארץ, ותהיה סבה שכולם ידברו בלשון מוסכם ביניהם, ותהינה כל הלשונות מורכבות בהרכבה אחת. אחר שהלשון תכלית הכוונה בה להעתיק הכוונות מנפש לנפש. עד שכשיארך הזמן לא ידעו בעלי הלשון המורכבת איזה דיבור היה בלשון פלוני ואיזה בלשון פלונית שלא יחלק הלשון ההוא לשנים. וזה הדבור קרוב למושכל ראשון, שכבר יקרה היום למי שמדבר לבני ביתו הקטנים בשתי לשונות ומרגילם בכך כטשהם יחשבו שכל מה ששומעים אינו כי אם בלשון אחד. ואע"פ שהיה צריך להאריך יותר בסתרי הלשונות והיינו יכולים לגלות בענייניהם נפלאות, אלא שהיינו צריכים אל אריכות דברים ואל הקדמות רבות כדי לאמת ענייני סתריהם במופתים ברורים. הנה מספיק עד כאן במה שאמרנו בם בכלל לפי כוונת קיצור זה החבור.