טזחלק ו' עניין א' סימן ס' כולל כל המצות,
כל מצוה ומצוה מן תרי"א מצות אשר צוה לנו משה רבינו ע"ה על פי ה', כמו שנאמר "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג' ד'), היא בכלל חברתה קשורה בסוד תורה, שהוא בגימ' תרי"א, וכן קשור"ה. וכן כתיב "את יי אלהיך תיר"א" (דברים י' כ'). וכן ויראת מאלהיך והוא סוד יראת שמים, וכן כתיב "יראת יי ראשית דעה חכמה ומוסר אוילים בזו" (משלי א' ז'). והנה תדע שנשארו מן תרי"ג ב' מצות והם ב' קצוות, הקצה הראשון הוא בתכלית המעלה שאין מעלה אחריה, והוא סוד ידיעת השם. ואם תחשוב להגיע אל תכליתה תצטרך להיותך שכל נפרד וזה נמנע מכל בעל חומר, אבל צריך שתדע ממנה מה שאינך ראוי להיות סכל בו מצד היותך בעל צלם אלהים, ובעל דמות אלהים, ר"ל משיג המושכלים ומנהיג הכוחות הרוחניות הטבעיות והנפשיות שלכך נוצרת. "ואם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת" (אבות ב, מ), כלומר להשיג הרבה ולא להיות סכל כבהמה בצורת אדם. והקצה השני הוא בתכלית הפחיתות שאין אחריו פחיתות, והוא הפך מידיעת השם, שהוא הרחקה ממנו בתכלית הרוחק. והוא שאם תהיה סכל מידיעת השם לגמרי מכל צד ומכל פינה, ואין לך עליו לא אמונה מקובלת ולא מושכלת הנה אז אתה כמי שאין לו אלוה, ומי שאין לו אלוה אינו אדם. וכמו כן יזאם יש לך עליו אמונה מקובלת בלתי מושכלת, אתה תלוי בין האמת והשקר שאינך יודע אם קבלת אמת או שקר. ואם היא אמת ואתה עובד אלוה לפי קבלתך אתה עובד את השם באמת, אבל במקרה לא בעצם, וכמו שעבודתך מקרית כן גמולך מקרי. ואם היא שקר ואתה עובד מה שאין לו מציאות לשם אלוה, נמצא שאתה עובד ע"ז במקרה ואתה חושב לעבוד אלוה. על כן ענשך גדול מגמולך וכמו שאתה חושב ליגמל בעבור עבודתו, כן ראוי שתחשוב שאם לא תעבדנו באמת אתה חייב ליענש על היפוך עבודתו אשר אין לו חפץ בה. ואם כן אין השלמות העליון המבוקש ממך שתגיע אליו בעניין האמונה, כי אם בציירך מציאות השם וייחודו והיותו בלתי גוף ובלתי כח בגוף, באמונה מקובלת ומושכלת. ואם האמונה הראשונה שלימה עמך כל מעשיך יהיו לשם שמים, ואם היא חסרה ממך כל מעשיך יהיו לשם הפכם.
וסוד שם בן ד' אותיות הוא שמי"ם, לפי דרך הכפלת חציו הראשון על עצמו והוא בעצמו עוד על חציו האחרון. ואמנם חציו על חציו, וחציו על חציו, כלומר זה על עצמו וזה על עצמו יהו"ה שמ"ו. וכשתשים אותו מלא במבטאו על שמ"ו ויעלה ד"ם, תמצא סוד זכ"ר ונקב"ה בראם, והוא עולה י"ה שמות מיוחדים, ז' מהם סימנם יעק"ב, וח' מהם סימנם יצח"ק. והם ב' מדות אמת ופחד, האחת כוללת ידיעת השם שהיא מדת האמת, והשנית כוללת יראת השם שהיא מדת הפחד.
והנה אחר שתצייר שתי הקצוות הנזכרות באמונה אשר לא נתלו במעשים, תצייר היות תורה אמצעית בין שתיהם, מפני שתלמוד תורה מודיעך דרך המעשים ההגונים שתלך בה, ודרך המגונים שתתרחק מהם. ומפני היות כל המצות נמשכות אחר האמונה, עלו כן במספר שווה לידיעת השם. וסודם "זה שמי לעולם וזה זכרי לדר דר" (שמות ג' טו'). כי כשתחבר ז"ה שמ"י תמצאם שס"ב, וכשתחבר ז"ה זכר"י תמצאם רמ"ט. חבר שס"ב עם רמ"ט יעלו תור"ה. גם תחבר עוד י"ה שמ"י ותמצאם שס"ה, ותחבר עוד ו"ה יחזכר"י ותמצאם רמ"ח, חברם יעלו תרי"ג, וסימניך מש"ה רבינ"ו. שים כ' מן רבינ"ו עם מש"ה ויעלו שס"ה, וחסר כ' מן רבינ"ו וישאר רמ"ח, כתוב מש"ה רבינ"ו וצרפיהו ויצא לך י"ה מבשרנ"ו. והנה שס"ה מניינם כמניין ימות החמה ורמ"ח כמניין אברי אדם, ומה שהוא כנגד אבריך צוה השם לעשות בם מצות. כלומר לרמוז שלא נברא בך שום אבר כי אם לעבוד בו את הבורא לא לזולת זה, שהרי הם כמספר מצות עשה. ואם תעבוד בם לזולתו בעצם אתה עובד אלהים אחרים, ואם הוא מקרה הנה אלהים אחרים. ועל כן ראוי שתעבוד את השם, שהוא אל שדי שהוא כנגד אלהים אחרים, בכל אבריך במצות עשה. ואם תשכיל את השם הנה עבודתך שלמה שכל אבריך יתנועעו בכל תנועתם, אחר כוונת תשלום התכלית ההיא המיוחדת בכל תכליותיך. ואפילו בשעת משאך ומתנך ומאכלך ומשתך בו תחשוב, ולא יטעך הזמן בהבליו להמשך אחריו במעשיך כי אם במקרה או בהכרח הטבע האנושי. ועל זה היו מצות לא תעשה כמניין ימות החמה שס"ה, לרמוז שלא תעשה מעשיך על פי הבלי הזמן ומפני שהחמה נכרת לכל, יותר. ורוב ענייני בני האדם מתגלגלים משנה לשנה ומשתנים. גם כלל איברי האדם הם נמנים על פי השנים השמשיים. נרמז העניין להזהיר האיברים מהעניינים המתהפכים המשתנים מעת לעת כדמיון ההנאות המדומות והמורגשות, אשר הם כולם הבל ורעות רוח, עוברים לשעתם כענן בקר וכטל משכים הולך. ואין להם שום השארות הנפש בענייני האיש הפרטי, לא בעצם ולא במקרה כי אם רגע קטן מדומה.
והנה כל המצות שנצטווינו עליהם באו לנו בדמות הקדמות להשגה, שאם אין הקדמה אין השגה מושכלת, ואם אין השגה מושכלת אין אמונה נשלמת, ואם אין אמונה נשלמת אין עבודה קיימת, ואם אין עבודה קיימת אין גמול נפרע, ואם אין גבול נפרע לא השלים הנברא אמיתת ברייתו. והמשל בזה מי שלא הלך בשוק לא קנה מזון, ואם קנה ולא הביאו אל ביתו לתקנו לא יבשלנו, ואם שמהו בקערה אחר שבישלו אם הגיע לכך לא יאכלנו, ואם לא יטאכלו לא יחיה בו. ואם אכלו הגיע אל תכלית כוונתו כשאכלו בכמות שוה ובאיכות ממוזג וחי בו. כן המצות אם עשה אחת מהן ועזב האחרת הקרובה לה בטבע ימצא שהפסיד הראשונה, ואם קיים השנייה צריך עוד לקיים הקרובה לה. ועל זה רמזו באמרם (אבות ד' ב') "מצוה גוררת מצוה", וכן העבירות זה דרכן כי "עבירה גוררת עבירה". ועל זה נרמז באמרם בעניין זה "שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה". ואם עלה ממצוה למצוה בין מקטנה לגדולה בין מגדולה לגדולה, יתכן שיושלם לו סוד התכלית האחרונה. וידוע שמי שהושלם שכלו ישמור כל המצות בכל יכולתו, שאילולי לא היה להם מציאות הוא היה מחדשם וממציאם, כל שכן בהיות להם מציאות שלם שאי אפשר לחדש טובות מהם לעולם. ועל כן אין ראוי להוסיף עליהם ולא לגרוע מהם. ואם תאמר בדעתך שאחר שעלה אדם אל המעלה העליונה מהן והיא התכלית האחרונה שהיא ידיעת ה', מעתה מה צורך מהן. הנה הראיתיך שצריך אליהם האדם כל ימי חייו, מפני שהן לא נצטווינו עליהן לשמרן, אלא כדי לעמוד בכוחם נגד יצר הרע, ולהחזיק כח יצר הטוב. ואחר שלא ייפרדו מן האדם כל ימי חייו שני היצרים, הנה אם לא ישמור המצות התהפך בו כוונת השם, ואולי ישלוט טבעו על שכלו עת מן העתים, ויפסיד כל מה שהרויח כל ימי חייו. ועוד אתה רואה מהשם יתברך שאע"פ שברא את עולמו, לפי פשט התורה בששת ימי בראשית והשלימו לא עזבו בלתי השגחה, אבל שומרו תמיד עוד, כן התורה והמצוה, אע"פ שאתה מגיע אל תכלית אחת מהן, צריך לך לשמור פרטן וכללן בהשגחה גמורה תמיד. והעד שאם לא תלמוד תמיד תשכח מה שלמדת כן אם לא תעשה המצות תמיד ייחלש כח יצרך הטוב ואתה לא תרגיש.
ומה אוסיף להודיעך בעניין כלל המצות, שאני יודע שאם אתה בעל שכל תבין כוונת השם בכל המצות אחר זאת ההערה הנרמזת בזה החלק השני. ואם לאו כל מה שאני מנגן באזנך בעניין שמירת המצות אני דומה לפניך כמנגן לפני הצלמים. ואחר שהודעתיך זה כולו אשלים לך עניינו במה שייעדתי להודיעך אותו בזה החלק כמעניין היות האיש הזקן יכול לחטוא בפיו ובלבו. והוא בעניין הדיבור והמחשבה, שאחר שהדיבור הוא ההבדל שבו נבדל האדם משאר בעלי חיים, גם המחשבה היא מסגולות האדם ומהנכבדות שבסגולותיו. הנה יתכן לחשוב שחטאם גדול מחטא העובר על המעשים והוא אמת מצד אחד. והנה מודיעך אני זה כולו בקצור.
דע שהאדם ראוי להיות נדון על העניין שבו יוכל להשלים חפץ קונו יותר מעת שלא ישלים חפצו, ממה שראוי לדון אותו על העניין הרחוק מחפץ קונו. והעניין הקרוב אל חפץ השם יותר הוא המעשה הטוב. והראייה על זה שהשם ית' אע"פ שדבורו היה שלם בעצמו ומחשבתו שלמה אצלו עד שהוציא דבורו ומחשבתו לפועל מלאכתו אשר עשה לעין כל חי לא נודעה שלמותו. ואע"פ שאין לו צורך בכך, הנה אנו רואים שחפץ בזה. וכבר עשה עד שהכירו הנבראים מעשיו הנפלאים. ואם לא היה בעבור מעשיו מי היה משיגו מהמשיגים אותו. ואע"פ שהמעשים גם משותפים עם המשיגים והמשיגים ג"כ עשויים.
הנה הודיענו שאין השגה לנו בו אלא מתוך הביטנו במעשיו אשר הם יעידו על מעלתו. כן על דרך משל בעניין הזקן, אע"פ שכבר חלש כוחו כבר עשה מעשים, ואם היו טובים כבר ניכר מהם ואם רעים ניכר בם, ועוד נמשך בהם גם כן אחריהם. ואם יאמר בפיו מה שאינו ראוי מיד ייחס לו השומע המעשה הרע ויקראהו אדם רע, ואם יאמר דבר טוב ייחס לו הצדק ויקראהו צדיק. ואולם מחשבתו אין בה כי אם דמיון והוא יחטא בה בהיותו סכל כבר עבר על הכוונה. אבל אינו נדון כי אם על המעשה, שאם חשב לעבור עבירה אינו נתפש על מחשבתו עד שיוציאנה לפועל, ובטובה הפך הדבר. ועל זה רמזו רז"ל "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ומחשבה רעה אינו מצרפה למעשה עד שיעשה מעשה" (קדושין מ.). וזה מכלל מדת הרחמים. ועל כן אין התכלית הנחשבת והנדברת נכרת בלתי המעשה, והמעשה הוא המוציא התכלית לפועל כפי מה כאשנדבר ונחשוב, ולבעל השכל הטוב כבר כללתי לו סוד כלל כל המצוות במעט דברים לפי העניין.