אֱמֶת

… והוא שם [יהו"ה] שנאמר במקומו שמתחיל בי' והוא לענין ספירות שהתחלת חלוקם השוה היא הו"ה כלומר (...) במה ידמו אל הספירות (...) מקום פירוש בלא ספק מפני (..) והנה אמר פה נעוץ סופן בתחלתן כשלהבת קשורה בגחלת וסוד גחל"ת אמ"ת וסוד קש"ר שק"ר וכענין מציאותינו כלומר כי השקר בו אמת גם (...) קשר אמיץ וסודו הקשר הנפש (..) בגוף שהוא גולם או חמר לה והוא לה (..) בו סוף מצדו שאינו סובלה באמת שלולי שהוא אינו סובלה לא היתה לעולם ממנו כמו שאין צורת חמר …

… כלומר משק"ר ואמ"ת וכל קש"ר שק"ר וכל אמ"ת תלי"א והנפ"ש אמ"ת. והנעלם בסופי תיבות מן שקר שהוא מלא (שקר שק"ר) הנהו נפש ובתוכם יו"י שהם (ע') [כ"ו] והכל כו קשר נפש, ומהם תמצא האמ"ת שקר"י, כאשר תמצא השק"ר אמת"י. והנה המשכיל בכח שכלו יאמ"ת השק"ר גם ישק"ר האמ"ת, כלומר האמת היא נחלקת לשלשה חלקים בסוד אמ"ש, א"מת מ"כריע ש"קר, א"מת ש"קר מ"כריע, וכן כולם. אמ"ש אש"ם מש"א מא"ש שא"ם שמ"א יה"ו יו"ה הו"י הי"ו וי"ה וה"י.

… שלש מאות שלשים וחמשה שסודם אל"ף למ"ד שי"נ ה"א והסוד בנעלם ל'פ'מ'נ'א' ד"י לאש"ה, בנגלה א"ל שד"י פ"ה לאמ"ן מאדנ"י סופי תיבות והנשאר של אלף וסודן לא"ד אלפי"ם שנ"ה, כלומר לחמשת אלפים שנה שהוא זמן הקץ באמת. ועל כן נאמר "פדיתה אותי יי אל אמת" (תהלים לא' ו'), שהאלף נימנית כ"ו לבד ועם הנשאר הוא אמ"ת. אל"ף מ"ם ת"ו, קיו"ם אמ"ת מועי"ל אמ"ת אבל מזי"ק מ"ת עול"ם המו"ת עול"ם אמת"י רא"ש האיל"ן. ויש כותבין אל"ף מ"ם ת"ו ויהיה סודו אד"ם הראשו"ן והוא אמ"ת …

… הנפש ידבר בזה, והתיבות תרמזנה אל העניינים המושכלים. כי כמו שהדבר אפשר שהוא מושכל מבלתי שיתואר באמת ובשקר כן התיבה אפשר שהיא מובנת מבלתי שתתואר באמת ולא בשקר. וכמו שאפשר שהמושכל מן הדבר יתואר באמת ובשקר, כן התיבה כבר יהיה  מה שיובן ממנה מתואר באמת ובשקר. והאמת והשקר אמנם ישיגו העניינים המובדלים והתיבות המורות עליהם כשהורכב קצתם על קצתם או נחלק קצתם מקצתם. אבל כשנחלקו נפרדים לא יורו על אמת ולא על שקר. והשם והמלה ידמו לעניינים הנפרדים שלא יצדקו ולא יכזבו, …

וסוד שם בן ד' אותיות הוא שמי"ם, לפי דרך הכפלת חציו הראשון על עצמו והוא בעצמו עוד על חציו האחרון. ואמנם חציו על חציו, וחציו על חציו, כלומר זה על עצמו וזה על עצמו יהו"ה שמ"ו. וכשתשים אותו מלא במבטאו על שמ"ו ויעלה ד"ם, תמצא סוד זכ"ר ונקב"ה בראם, והוא עולה י"ה שמות מיוחדים, ז' מהם סימנם יעק"ב, וח' מהם סימנם יצח"ק. והם ב' מדות אמת ופחד, האחת כוללת ידיעת השם שהיא מדת האמת, והשנית כוללת יראת השם שהיא מדת הפחד.

ומפני שאין אנו עדין היום באותה המדרגה שאנו מצפים לעלות אליה בכל יום, עדין המחלוקת במקומה עומדת למי החמדה והאמת, הלנו אם לצרינו, עד בא המכריע הדולה המרגלית מהבור ויתננה לאשר יחפוץ, לנו או להם. ואז יתברר האמת תכלית הבירור, ותשוב החמדה לבעליה הראויים לירש אותה הנקראים בנים, ותסור הקנאה והשנאה ותבטלנה המחשבות המדומות מהלבבות, ויראה כל איש ואיש את כל אחד ואחד מאישי המין כאלו הוא חברו, וחברו הוא עצמו כמו שהאדם רואה כל אבר …

… אל השקר ורחוקים מהאמת. מפני שהאמת והשקר שתי קצוות, אשר אין אחריהם קצה ממינם והם שתי תכליות. ואע"פ שהאמת דבר נמצא והשקר בלתי נמצא, על כן המעורב היה אמצעי לקצוות, ונחלק גם הוא ברוחק ובקירוב אל אחת מהן. וקראו הקצה האחד כולו אמת והקצה השני כולו שקר. והאמצעי חציו אמת וחציו שקר, וחלקיו רובו אמת ורובו שקר. ואמנם החלוקה שאינו לא אמת ולא שקר אינו מדין החלוקה הזאת. וידוע שהדבור הוא המורה על דבר נמצא, ואם הוא נמצא במציאות כמו שנזכר בדבור, ייוחס לדיבור …

וכבר נודע כי שם הוא סימן מורה על מציאות עצם או מקרה. וסוד הש"ם, ה'וא ש'מו מ'לכותו, ועוד הו"א ש"ם מלכו"ת, סופי תיבות וראשי תיבות ותוכי תיבות הש"ם אמ"ת וכל"ו, והאמ"ת מושכ"ל, והא"ם מושכל"ת, והש"ם כל"ו אמ"ת, והאמ"ת כל"ו ש"ם, והמושכ"ל אמ"ת. והסוד הוא זה הבינהו, שם מלכות, הוא מלכות שם הוא, ובשם יתעלה הוא שמו והוא מלכותו בעצמו. ואין זה דבר שידומה אבל הוא מושכל, כי במדומה יפול …

… רוח אופנים, שמוש רוחני מהבלים, וכל העולם עומד על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן. והסוד הגדול צורות השם שמות הצור והנה ראש השכל הפועל. ועל כן תדע אשר השכל הפועל הראש שהוא עצם הצורה, ועל כן נברא ראש מהראש והתחייב להיות בינם קשר שהוא שקר ואמת. ואם כן הנה כל קושר אמת. ועל כן היתה התורה לאות והיתה התרה לאות גם הקשרה לאות, כי גלגלי התורה היצרים גם גלגלי היצרים התורה, ואין היצרים כי אם מחשבה, וכל מחשבה ספירה בסוד חשבון ומספר, והכל תלוי במספר וחשבון, …