אוֹתִיּוֹת הַהַעֲלָמָה

וכבר הודעתיך שהסבה הראשונה אינה נקראת ספירה כי אינו נופל תחת המספר בשום פנים, כי אם על דרך שמו לבד הנכלל עם כ"ב אותיות יחד, והנבדל מהם והוא עמהם ומניע את כולם. ואמנם מידיעת דרכיו ומדותיו ופעולותיו שנדעם מתוך שמו, נדע מציאותו המחוייבת. כמו שנכיר הפועל מתוך פעולותיו ואם לא נראהו, כי הן יורונו עליו. וכמו שנכיר בעל המדות מן המתנהגים מהם וכמו שנכיר בעל הדרכים כולן מן ההולכים בם. וזה כולו נדעהו מתוך כ"ב אותיות שהן שמו הכללי יתע' ומתוך ד' אותיות מהן שהן שמו הפרטי ית'. והנה כולם יח"ד הם אותיות ההעלמה והם יהו"א וחלוקם יתגלה לפנים במקומו בע"ה.

… יתירה כי צרף כ"ב אלפין. ומפני שאמר אלף עם כולן, והנה היה ראוי א"א ב"ב ג"ג ד"ד ה"ה ו"ו ז"ז ח"ח ט"ט י"י וכן עד סוף. והיה זה הצירוף הראשון או האחרון, מפני שאינו מתהפך כמו האחרים הוסיף בעבור זה אלפא ביתא אחת וגלה לנו בה סוד השם המפורש על פי היות מאותיות העלמה בלבד. והוא שגלהו לנו על פי הכפל להורות שצריך לקחת הכפ"ל להפ"ך, וזה שהוא החל מן א"ל והיה ראוי שיחל מן א"א או שלא היה מזכיר א"א, מפני שאינו מקבל צירוף. והיה מתחיל מן א"ב כמו שהתחיל בשנית. ועוד שנה מזה אחר שאמר …

… הקב"ה, ועל כן אין ראוי לגנוב זה הכח עד שיראה שנעדרה מציאותו, ואין ראוי לכסותו ולהעלימו עד שיהיה דומה למי שנמצא לבטלה. ולפיכך נאמר בו לשון לא ינקה למי שמכסהו שהגנבה כסוי, כמו "ויגנב יעקב את לב לבן הארמי". וזה השם הנשוא הוא שם בן ד' אותיות שהוא מכוסה והוא אהו"י שהם אותיות ההעלמה. והנמשכים אחריו במעלה הם ש"ם תכ"ן ל"ב, ואחריהם יא' שרשים שהם זר"ע ג"ס חט"ף צד"ק. והנה ד' שהוא שרש הושם אמצעי בין יוה"א וסודו ב"ב. ב' כחות לי"ו, וב' כחות לה"א. וזה כולו יתבאר במקומו בסוד השם. ונשארו ב"ב …

… האחרון שבכולם הפך מן הראשון והוא תרפ"כ דג"ב. וכל צירוף שבכלל אותיותיו בלתי דומים כמו אלו יעלה מהם הצירוף שלם. אבל הדומין כמו שני ההאין של השם יתחייב מן השם בעבורם לפי צרופו י"ב צירופים לבד ונעדר חציו. אבל מן אהו"י יתחייבו כ"ד צירופין ושניהם אמת, וסודם של המספרים המצורפים לפי תיבותיהן הוא פסוק שלם. והוא אמרו על זה הרמז שאדם אומר לשם "בידך אפקי"ד רוח"י, והשם אמר לשטן על איוב הנו בידך, והשם אמר למשה מה זה ביד"ך ויאמר מטה. והנה ההקפ"ה למקי"ף וכן …

… שזכרנו מן השמות המפורשים שנזכרו בספר הבהיר ובזולתו, מפני שכולם יוצאים מזה הנזכר. כי שם בן י"ב הוא שלשה שמות בעצמם, ושם בן מ"ב הוא במספר שני שמות הקדש שהם החות"ם יה"ו יה"ו עולים מ"ב. (אהו"י) ושם בן כ"ב הוא במספר ד' אותיות ההעלמה א'ה'ו'י', שהם חמר לתיבת השם שמהם הורכבה. ועם היותו חמר ראשון לשם השם הוא כבר ידוע שמספרו כמספר כ"ב אותיות בכלל, שהם חמר שבעים לשונות. נמצא שאלו הד' אותיות הם שנזדככו מכל חמר הלשונות. ועל כן היו ראוים להיותם אחר המזגם ש"ם לש"ם הש"ם, …

… השנית ג"כ.  הֹ  הֻ  הִ  הָ  הֵ  וככה יקרה לכולן, אבל אנחנו מדברים באותיות השם לבדם. והנה נבחרו עוד שתי אותיות אחרות ליחד בהם שם השם, וראוי כן לנקדם בה' נקודים  וֹ  וֻ  וִ  וָ  וֵ  וככה ג"כ זאת האחרת. כי ארבע אותיות הקדש הן שהן קדש קדשים מפני שנבחרו להיותם בטבע נעלמות לפי לשון הקדש. ואמנם הרביעית שמצאנוה שהיא השנית בעצמה, היא ג"כ זו  אֹ  אֻ  אִ  אָ  אֵ . וידוע כי הנעלם מן הא' הוא אל"ף. והנה יגיע זה הסוד הנזכר אל נ' ואל כה' ואל ה' לפי המספרים בכלל. ואלה האותיות אשר …

… "אחותינו את היי לאלפי רבבה". ואמנם ה"א סימן הידיעה בראש וסימן הנקבה בסוף אשה, ובסמוך (בסמיכות) מתחלפת (ה') בת' "אשת חיל" לה שמה. והו"ו לשון זכר לו שמו, לי שמי ובתוך איש ודעם. ולפי הטעמים שזכרתי ורבים כהם ראוי שיקרא שם המפורש והמיוחד לשם יתע' באותיות אהו"י לבדם. ומפני היותם ד' אותיות בלבד השתתף עמהם ד' והיה עמה חצי השם במבטא, ובכל השם במכתב, בענין יו"ד ה"א כלומר ד' אותיות הם שבהם השם המפורש ומיוחד, כשישתתפו מהם ד' יח"ד והוא שיורה סודם על חלוקם וחלוקם על סודם. …

… לכללים ולחיבורים ולפירודים, כי מדרכם יוודע סוד שם המפורש על אמתתו. וכבר עלה השם לחמש אותיות בשתי המעלות והן אלהי"ם צבאו"ת, והיו עשר. ועל כן י' עשרה, וכל שם המיוחס לשם לא ימלט מהיות בו אות מאותיות אהו"י, שהם ארבע אותיות הנח ונקראו אותיות ההעלמה, ומהם חובר שם הקדש העצמיי.

דע בני והבן כי אותיות השם הם ארבעה, אהו"י, ונקראו בכללם אותיות ההעלמה. על דרך "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" (שמות ג' טו'). ונאמר בקבלה לעלם כתיב, כלומר שראוי להעלימו. ועל כן היו אותיותיו אותיות ההעלמה. זהו המובן לעם, אבל לנעלם אינו זה, כי אם לעלם הוא דבור משותף. ועניינו …

… ותאמר אחר שהדבר כן, מפני מה לא היה שם אהו"י מורה שהוא שם המיוחד. דע שכן היה ראוי אבל מפני שהשם רצה להעלים שמו, כדי לבחון בו לבות המשכילים ולצרוף ולברר וללבן בו כח שכלם, היה הכרח לכסותו ולהסתירו ולהעלימו. והורכב על זה מאותיות ההעלמה, ולא היה נעלם תכלית העלם, אפילו המשכילים בעיונם אליו לא היו יכולים להשיג ממנו שום דבר. והיה השם נמצא אצלם על דרך מקובל לא על דרך מושכל. אבל היה הכרח שיהיה משותף בין שתי קצוות כדי להשלים בו שני מיני בני …

ואחר שהדבר כן הנה היתה שם סיבה להעלימו וסיבה לגלותו. ואילו היה אהו"י שם קבוע והיה צורך להודיע שאלה הד' הם האותיות המשמשות עם כל נקוד, היו הכסילים תמהים ואומרים שזה לא יתכן שיהיה השם מורה על אותיותיו שהם שמשים לזולתם, שלא היו מכירים מעלת זה העניין האמיתי העליון. על כן הוצרך לגלות …