אוֹת
18 הפניות ב־2 ספרים
אוצר עדן גנוז
… תיבות ותוכי תיבות וסופי תיבות וכיוצא בם כולם דרכים נכללים תחת שם המשקל. ואמרו וצר בהן נפש כל היצור וכל העתיד לצור. הורה על היות התחלת כל דבר מן החומר השחור הדומה לחמר הדיו, ומן החמר הלבן הדומה לדם הצבוע. ואמנם כל גוף וגוף הוא אות וסימן לרואיו להכיר עמו קונו ופועלו. כן כל אות, היא אות וסימן ומופת להורות בו על שפע השם המשפיע הדבור באמצעיתו. והנה כל העולם וכל השנים וכל הנפשות מלאות אותיות. ודע שכמו שנכיר האיש היפה הגבור באבריו שהם אותיות יפות ונאות, וכמו שנכיר האיש …
… א'בר ח'לב ד'ם, וזה הוא סוד רופ"א שהוא בור"א החכמ"ה. וסוד כ"ל בש"ר, בש"ר וד"ם ששניהם מלאכ"י המו"ת שהם מלאכ"י תהו"ם ומפלי"א לעשו"ת ומלאכ"י האיי"ם לעשו"ת לשעו"ת, ואל תקרי האיים אלא החיים ולעשות פלאים בראם. ואם כן הנה כל אבר ואבר שבאדם הוא אות, כלומר דבר בעל חמר וצורה כאות מן האותיות, ודומה הכותב אותו לסופר שכותב האותיות. ומנין האיברים יורה על שהמספר המוטבע בם הכרחי לפי כונת היוצר. וכן מספר הקשרים שהם קבועים בכל איש איש ממינו. וכן המשקל שבכל גוף וגוף נשקל במשקל קבוע, ויוסיף ויגרע. …
אור השכל
… רבים, כדי שלא יחשוב ג"כ היודע את השם שכבר פטר עצמו מכל מה שקדם בהכרח לידיעת השם, בהיות לאל ידו לעשות. אבל הראוי הוא לשמור שתי השמירות כי זו מקיימת זו וזו את זו כדמות הגוף והנפש, ששניהם צריכין זה לזה. וכדמות האות עם הנקודה, כי המציאות לשניהם יחד בזמן אחד. ואע"פ שהאות דומה לגוף והנקודה לנפש, שהרי הנקוד מניע את האות והאות מתנועע, והמדע להניע את שניהם דומה לשכל המנהיג הגוף והנפש יחד. הנה כשירצה אדם למסור קבלה אחת בידיעת השם …
ספר היצירה העיד ששלשה דברים נבראו עם כ"ב אותיות. האחד עולם והשני שנה והשלישי נפש. והעולם הוא אש ומים ורוח ונבראו באמ"ש, וז' כוכבי לכת נבראו בבג"ד כפר"ת, וי"ב מזלות נבראו בה'ו'ז'ח' ט'י'ל'נ' ס'ע'צ'ק', הרי זה כלל העולם ופרטיו סתם. והשנה נבראת מן העולם …
… בפה בחמשה מקומות. וזכר מקום מבטאן ומוצא כל אחת מהן לפי מציאותן. ואמר שהן קבועות בגלגל ברל"א שערים, וכל מה שנמשך לזה ומשם תבין השאר. הנה בא המחבר ספר יצירה יהיה מי שתרצה ז"ל, להודיע ליראי יי' ולחושבי שמו שכ"ב אותיות הם יסוד הדבור והוא גלגל עשירי, ר"ל גלגל האותיות והוא הגלגל המעולה שבגלגלים והוא גלגל ראשון במעלה, וקדם לכל גלגל במציאות, והוא גלגל התורה והמצוה, וכל העליונים והתחתונים מתנהגים על פיו. ועליו נאמר "בדבר יי שמים נעשו …
ואם תמצא כוח שכלי בקדקדך בקלות תבין סודותיהם מפורשים, ומסוד זכרים ונקבות תתעורר אל עניינים נרמזים בם וממה שרמזנו לך, וגם ממה שתשמע אחרי זה, תדע שהכל תלוי בי' ספירות בלימה ובכ"ב אותיות הקדש.
הנה עניין חילוק האותיות הרמוז בספר יצירה היה משולש מן ג' ראשונים והם אמ"ש, ומן ז' שניים והם בג"ד כפר"ת, ומן י"ב שלישיים והם ה'ו'ז' ח'ט'י' ל'נ'ס' ע'צ'ק', וזה החילוק הוא לפי היצירה. ונלקחה אות ראשונה מהם לפי סדר אלפ"א בית"א ישרה והושמה ליסוד ראשון, …
… שם השדים שטיביאה, ושם היסודות בעצמם הנחלקים לשני חלקים אש ורוח חלק אחד עולים, ומים ועפר חלק אחד יורדים, קראום בשם אחד עם השדים והוא שטיביאה, ולפי זה הדרך תמצא בלשונות נפלאות, ובעקר לשוננו יותר מכולם. ואמנם המספר הכולל כל האותיות בלתי מנצפ"ך שהם כפולות, עולה מן א' ועד תי"ו אלף וארבע מאות ותשעים וחמשה, שהם אלף וחמש מאות פחות חמשה. ומספרם בסימנם אתצ"ה, וכללם תצ"ו, וסודם מלכו"ת. ואם תוסיף מנצפ"ך קצרים שהם פ"ר, יעלו כולם פרצו"ת, וסודם שלמו"ת …
החלוק הזה של אותיות לפי מציאותם נחלק על דרך הדקדוק של הדבור לשני חלקים שווים. והם י"א אותיות שמשים ושרשים, וי"א אותיות שרשים שאינם שמשים. והשרשים נלקחים בסדר ידוע לפי האלפא ביתא והם ג'ד' ז'ח'ט' ס'ע'פ' צ'ק'ר', והשמשים נלקחים גם כן לפי הסדר והם א'ב'ה'ו'י' …
… השרשים, תחיה ותהיה שר המשרתים, ותכיר מי הוא משרת השרים אשר סודם חומר וצורה, ומהם תשיג סוד שנ"י מלכי"ם המשרתים את המלך אדנ"י צבאו"ת, אשר רמזו ישעיה הנביא ע"ה באמרו "שרפים עומדים ממעל לו" וגו'. ומהנזכר תתעורר אל מציאות אותיות הא"ב במבטא שנחלקו לחמשה חלקים בחמשה מקומות הפה. והם אהח"ע בגרון, בומ"ף בשפתים, גיכ"ק בחיך, דטלנ"ת בלשון המכה על מקום שרש השנים שבמערכה העליונה, זסצר"ש בשינים המכה במקום ההוא בעצמו, אלא שההבדל אשר ביניהם הוא קטן מאד והוא מצד היות האחרונים …
והנה אחר שהאותיות נמצאות בכלל בחמשה מקומות הנזכרים, נחלקו כל הכלים ונפרדו בצורות הזכרה לכ"ב חלק, והיו בגרון ד' חלקים זה בפני זה, כי א' הוא בראש הגרון שהוא, סוף הצוואר למעלה. וה' הוא פנימי יותר שירד מעט בגרון, וח' ירד יותר, וע' ירד יותר, ואם כן הנה ע' ראשית מציאות הדבור. ועל כן נרמז שהלשונות כולן …
ואמנם סידורם הוא טבעי ואינו כנזכרים שהם בסידור הסכמיי, שאם הלשון הסכמיי הדבור הוא טבעיי. וזה סדרם הטבעי א' מן הגרון ב' מן השפה, הרי לשניהם ב' קצוות הדבור. ג' מן החיך ד' מן הלשון, הרי אבג"ד אמורים מד' מקומות, ועוד חוזר חלילה הדבור להאמר ה' מן הגרון ו' מן השפה ז' מהלשון ממקומו השני, ח' מהגרון ט' מהלשון ממקומו הראשון, י' מן החיך. …
דע בני והבן כי אותיות השם הם ארבעה, אהו"י, ונקראו בכללם אותיות ההעלמה. על דרך "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" (שמות ג' טו'). ונאמר בקבלה לעלם כתיב, כלומר שראוי להעלימו. ועל כן היו אותיותיו אותיות ההעלמה. זהו המובן לעם, אבל לנעלם אינו זה, …
… עצמו תכלית ההבדל מעצם זולתו. וגם הבדל ענייני עצמו מענייני עצם זולתו תכלית ההבדל אשר אין הבדל גדול ממנו, כמו שנאמר בחלק הקטן הבא אחר זה. ואמנם בזה אודיע בו איזה אותיות הם שנתייחדו להיותם שם לו ית' שמו. והוא שנאמר שהאותיות כולן כ"ב, ובחר השם מהן כשהודיע זה לבעלי הלשון ד' אותיות, ובא להורות בם מציאותו. וראה שלא היה אפשר להורות על מציאותו המיוחד כי אם בשם מיוחד, וצוה את משרתיו הכהנים לברך בו את עמו המיוחד המובחר משאר אומות, כמו שנבחר שמו משאר אותיות, …
ודע שמפני שהחל"ם הוא כולל במספרו החכמ"ה, וסודו כולל ג' ספירות שהם ג' שמות מיוחדים בשלוש יסודות של שלש אמות שהם שלש מאות שהוא ש', ועמו נשלם חשמ"ל. לפיכך היה עליון על האות. וזכור כי מי שמחל על כבודו, כבודו מחול. והנה חשמ"ל כולל לחמש נקודות כאחד, כי למטה ממנו ד' חיות הנקראות בשם אדם לפי צורת פניהם. שנאמר "ודמות פניהם פני אדם" (יחזקאל א' ז'). וגם חשמ"ל הנו גם הוא יש לו עניין …
כבר התבאר לך שהאות כחומר והנקוד כרוח המניע את החומר. וההשגה בכוונת המתנועע, והמניע הוא בשכל והוא הפועל ברוח ובחומר. והתענוג שמקבל המשיג במה שהשיג היא התכלית. ואלו הן ארבע סבות הנמצאות לכל פעל נמצא בפעל. והנה החומר הוא הסבה הפחותה מארבעתן, והתכלית היא הסבה …
… וזה כדי להעתיק מה שהוא חקוק על ספר מהספרים ממקומו ולחקקו עוד בלב המעיין בו. וידוע שהאותיות אין להם תנועה בעצמם, ועל כן נתן השכל על פי הטבע כוחות בכלל הפה, להמציא האותיות במבטא בדמות מציאותם הנמצא בספר. והושמו לאותיות נקודות מורות על תנועתם במבטא בהעתקתם מן הספר אל הפה. ואם כן המתנועעים בעצם הם אותיות הפה, ובמקרה הם אותיות הספר. והשתתף אל זה הכרח מקום התנועות החלקיות, כי לא יתנועע שום מתנועע בלתי מקום ובלתי זמן. וחלקי המקום הם הרחוקים, וחלקי …
… וכמו שהנושאים הדבור זה רחוק מזה העניין, כן הדבור הנשוא בבחינת אמיתתו זה רחוק מזה בכל ענייניו. ושלשת נושאי הדבור הם הלב והפה והספר, ושלשת ענייניהם הם האותיות הנכתבות, האותיות הנבטאות, והאותיות הנחשבות. ואשר משותף הדבור לשלשתם הוא שם אותיות, ואשר יבדיל ביניהם הם שלשה שמות. ואלה הם הכתב המיוחס לספר הנושאו, והלשון המיוחס לפה הנושאו, והבין המיוחס ללב בנושאו. וסימן שלשתם ג' ראשי תיבות, והם ל"י כ"ל בכ"ר והפוך בכ"ל, וסימן "ויהוה ברך את אברהם בכ"ל" …