22חלק ט' עניין ד' סימן ד' כולל טעם הכרח המצוה ותועלתה בכלל.
מבואר הוא שאדם שהוא משיג את קונו ושומר מצוותיו וירא ממנו, הוא אשר ראוי לומר עליו שבעבורו נברא העולם מצד אחד. ומי שראוי לומר עליו שהעולם נברא בעדו יתבאר מהרה שיש טעם גדול מצד טבעיו להמציא לפניו מצוות הכרחיות ומועילות. וזה שאם לא היו המצות מכריחות את האדם ומיישבות דעתו, אין לך בכל בעלי חיים חי יכול ויודע להושיע כמו האדם. ולפיכך לא היה אפשר מבלעדי מצות משלימות החסרים ומחסרות מהמותרים, עד שיסודר כל חסר בסדר שלם. והמוסיף יגרע עד שישתנה עניינו, והגורע יוסיף עד שימוזג דרכו. וזה כולו היה תחבולה אלהית כדי שיעלה העניין הטבעי הכולל יצירת האדם ברוב הנהגה ישרה תוריית, ויהיה כל איש סכל דומה לבעל שכל, עד שיושלם המכוון באישים היוצאים מהם לפועל. ואחר שהוא כן הנה התבאר טעם כל מצוה בכלל וטעם תועלתה וטעם הכרח מציאותם, ר"ל המצוה והתועלת הנולד ממנה.