קסטהא לך תשובתך לשאלות ששאלת. דע כי אני לקחתי באלו הצורות השם הכללי ולא השם הפרטי (...) נקודה קטנה מעוגלת מעט היא עיקר העומק (.) על (.) עומק הגוף ביו"ד וכן התחלת ה"א רוחב גופה וכן צורת וא"ו אורך עצמה וכן לקחתים אני ופרטיו רבים אך בהיות תוספת לצורות שלהם הוא לעניין [אחר] ואני אגידנו לך. דע לך כי צריכה להיות היו"ד קעצורתה חצי כדור עגול בעל ראש וזנב מפני שדומה לתלי והיו"ד תלוי ולו ראשית ותכלית שהם ראש וזנב, ראש וראשית לעשרות וזנב ותכלית לאחדים. על כן הוא עמוק מאד להבין זה, ואם תאמר איך יתכן לומר שאות מורה על עצם השם יהיה (.) ותדע לך שכן הוא, שהאות לא יתכן היותו נמצא ומצויר בלא צורה, וצורתו ומספרו ושמו מוסכם על מה שראוי להורות עליו, והדבר הקרוב לנו להבין הוא שהשם יתע' שכל והוא סבה ראשונה לכל ציור ולכל צורה בין שכלית בין דמיונית בין הרגשית, והוא ית' ראשית הכל ותכלית הכל והוא צורה לכל, וסבה אחרונה לכל. והוא פועל אחרון בכל, והשפע נשפע מאתו ית' עלינו והוא כן, גם כן כולו אחרון שאין אחריו אחרון אחר. על כן הוא התכלית מצד השם ית' בשפעו כל זה הורה היו"ד. ואמר בספר יצירה בעשר ספירות נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת. ועל כן הספירות עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה. ועוד אמר עשר ספירות שאין להם סוף עומק ראשית ועומק אחרית, עומק טוב ועומק רע, עומק רום ועומק תחת, עומק מזרח ועומק מערב, עומק צפון ועומק דרום. ואדון יחיד אל מלך נאמן ית' מושל בכולן, ממעון קדשו ועד עדי עד. כולו מושל באלה העשר עמוקות לעולמי עד שהם ראשית ואחרית וטוב ורע וו' פאות, כלומר שהוא ית' הוא הכל והוא בו בכל והכל בו. ועם זה כבר התבאר סוד יו"ד וצורתה ואפילו בפרטיה ואוסיף לבאר לך סוד שמה וסוד מספרה יותר מבואר.
קעאדע כי יו"ד מלשון תודה כמו שתאמר מן יודה יוד כמו ידה ויוד כן תאמר מן יודה יוד לרבים יודו כמו "יודו ליהוה חסדו". ואם כן פירוש יו"ד הוא שהשכל האנושי הוא האחרון שבשכלים הנפרדים כולם והוא העשירי. ו"העשירי יהיה קדש ליהוה" (ויקרא כז' לב') והוא שיש מציאות לסבה הראשונה כמו שאמרו אוהבי החכמה, כי שני עדים יש לנו על מציאות השכל והם צאת שכלנו מן הכח אל הפועל. והיות הצורות הוות, הנה הנפסדות נמצאות בחמריהם בכח ויוצאות לפועל. ופועל השכל שכל, ונותן הצורה צורה, נבדל שפעולתו מימינו וכל היוצא מן הכח אל הפועל הוא השכל הפועל והוא שרו של עולם והוא יורה ויעיד על השכלים הנפרדים ועל שמו ית'. וכן מספר שהוא עשרה לעד על היות השם ית' חתום בנו והתחלתנו מן השכל הפועל בנו שהוא העשירי. והוא אצל השכלים האחרים תכלית ואצלנו המורכבים והמעושרים ראשית. ועל זה היה שם השם מן האחדים ולא היה מן העשרות ולא מן המאות, וחוזר חלילה אל האחדים עד חציים לה"א והלך לפנים עד ו' ועוד חזר לאחור לה"א. להורות על חזרת החלילה כאמרו "וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" (קהלת יב' ז'). כלומר גלגל הוא וחוזר בעולם חלילה. וזה סוד יהו"ה. הנה כבר בארתי לך מה שנסתפק לך בעניין שאלתך על עומק יו"ד.
ועתה אגיד לך עניין ה"א. אין ספק כי עניין צורת האותיות כולן לא ימלטו מעומק ורוחב ואורך, אך יש שהוא מורה על אורך יותר מאחרות כוא"ו כמו שאגיד. ולפני אגידי דבר מזה אצטרך קעבלצייר צורת כ"ב אותיות כדי שיובנו לך ענייניהם. וזו צורתם לפי הכתיבה המרובעת המקובלת היום בידינו כפי קדמונינו חכמינו הקדושים ז"ל, שקבלו מפי הנביאים והנביאים מפי משה רבינו ז"ל ע"ה ומשה מפי הגבורה מהר סיני. אם כתיבתינו זאת אשורית שמה כן מפני שמאושרת באותיותיה לא זולת זה. והנה ספרי הקדש הנמצאים היום בידינו לעדים ברורים.
אבג דהו זחט יכ למ נסע פצק רשת אלו צורות כ"ב אותיות שכל הלשונות נכללו בהן וכל הדבור יוצא מהן. ואחר שציירתים לך אודיעך שהם צורות מעידות על התולדות בשלשת דרכי עדות בצורתן ובתנועתן ובמקום תולדותם. וגם שמם ומספרם וניקודם שהוא המניעם לתוספת עדות. ואם תאמר מה ראית לומר שאלו הציורים מורים על התולדת יותר משאר ציורי האותיות הנמצאים לשאר האומות. וגם אני אומר כי צורת האותיות כתב ישמעאל או כתב יון או כתב לועז והדומים להם מצורות כתבי שאר האומות הן מורות על התולדות הנה תשובתך בידך.
דע בני כי כל הלשונות נדברות בפה כלומר בשפתים ובלשון. על כן נקראו שפה ולשון. וכל זה בטבע ואין צריך המדבר לדמות צורות אותיות מצויירות לפני היותו מדבר. שתאמר שאם לא יראה צורות אותיות לא ידבר. שהרי הנשים והקטנים ועמי הארץ מדברים, ושום צורות אות משום כתב אינם מכירים לא ראוה מעולם, ואין להם צורך לראותה כדי לדבר קעגבראותם אותה. אך לא ידבר שום מדבר בלתי כ"ב אותיות וה' תנועות הנולדות מן ה' מקומות הפה כמו שכתבתי למעלה. וזה דבר שלא יכחשנו שום משכיל. שאם תאמר אני אוסיף על כ"ב ענייני הדבור או אגרע ממנו, ותביא ראיה מן אותיות נמצאות בשאר לשונות נוספות על הנמצאות בלשונינו או נגרעות. כגון ג' בלשון ישמעאל או שי"ן כיוצא בהן שאינם נמצאים בלשונינו או כ"ף וכיוצא בזה או ח"ת ועי"ן וה"א שחסרו מלשון לעז וכיוצא בהן. דע שכל אלו הנה הם כמרופים ברפיון גדול והוא במקום מוצאם, או ברפיון בינוני או חלוש מאד. או הם כמודגשים בדיגוש חזק במקום מוצאם, או בדיגוש בינוני או בדיגוש חלש. והנה אנחנו בעצמינו ובלשונינו ידענו כי בג"ד כפר"ת מרפין ומדגשין הרבה ומעט ובינוני לפי כל אות ולפי מקומם, ואפילו רוב האותיות אנו מדגישין ומרפין במקומות. כי אותיות א"ח הע"ד לבד אמרנו שאינם מקבלים דגשות, ואע"פ שכשתדקדק אחריהם בעיון תמצא שאפילו גם הם מקבלים דגשות במקומות רבים. כי הנה מצאנו אל"ף מודגשת בג' מקומות וד' גם כן (.) שרף וכל ה"א מפיק דומה למודגש וכל חי"ת שאחריו אות מודגש נוטה גם הוא למודגש. כאמרך "חָנֵּנִי אלהים כחסדך" (תהלים נא' ג') וכיוצא בהם רבים. וכן באמרך (..) רבים וכיוצא בהם. ואם כן כל האותיות (.) פחות מכ"ב או יותר על כ"ב אך ציירנו מקום מוצאם המוכרח ומנינו אותם במציאות הכלים המולידים אותם בחמשה מקומות הפה. ויותר מזה אגיד לך אני כי הנה אנחנו הספרדים אין אנחנו מבדילים בין קריאת כ' לק', כי אם בעת היות כ"ף מרופא, אך המודגש שווה הוא בפינו במבטא. והמערבים מדגישים הקו"ף קעדהרבה כדי להבדילו מן הכ"ף בקריאתו. והצרפתים והאשכנזים מדגישים היו"ד הרבה. ואנחנו מדגישים אותו מעט במקום הדגשו, וגם אין אנו מבדילים בין ס' לצ' בקריאתם. והם מדגישים הצ' הרבה בקריאתה כדי להבדילה מן הס'. וכיוצא באלה העניינים שזכרתי הם בכל לשונינו, כל שכן שהוא יותר בין שאר לשונות. עם כל זה לא הוספנו על כ"ב ולא גרענו מן כ"ב.
וידעתי שתטעון עלי טענה אחת הכרחית ותאמר אחר שהודית בפיך כי ביטוי ס' וצ' וגם כ"ף וקו"ף בלשונינו יוצאים בשווה, מה צורך לצייר מהם ד' ציורים. כי שנים היו מספיקים ס' או צ' וכן כ' או קו"ף. אענה לך שזה העניין לא יתכן בין כ' לק', כי הנה כ' מודגש ומרופא ואין קו"ף מודגש ומרופא ככ"ף שנוכל לקרותו כ"ף ברפה. ועל כן הוצרכנו לשניהם. אך בין ס' לצ' יתכן לטעון עלינו בטענה זו מפני שאין דבר מבדיל בניהם. ואם כן בזה אני מודה על האמת כי זה שאנו משוים בין בטוי שניהם הוא טעות שנפל בפינו בעת הקריאה, ולא דקדקנו על אמתתו. וכשדקדקנו שבנו על אמתתו ודגשו הצד"י מעט כדי להבדיל בין שניהם מעט הבדל ודי, אל תפלא מזה, שהנה בקריאת שמות האותיות שיטעו רוב המדברים בלשונינו, על כן אבארם אני פה ואפרש שניהם בע"ה.
ודע שהקול היוצא מן הגרון נחלק לחלקים רבים אך עניינם ג' חלקים הם. והם קול גדול וקול דממה וקול בינוני, ולפי לחות הריצה וזכות הגרון יהיה קול המדבר. ולא ידבר שום מדבר קעהבלתי פתיחתו להוציא ממנו רוח ולהושיב אליו רוח. כי בפה ובאפים נכנס ויוצא הרוח לקרר את החום הטבעי שבלב שלא ישרף הגוף ממנו. והרוח הזה האוירי מורגש לעיניים בבואו ובצאתו, והוא חם ולח ופעמים קר ולח. ואם הוא חם הרבה או קר הרבה גורם [שהגוף] ישרף, כמו שהאש שורף ברוב חומו והשלג שורף ברוב קורו. אך בהיותו בינוני בחומו וקורו ולחותו החי עומד קיים בו, זה דרך הרוח. אמנם דרך הקול גם כן לא יתכן להיותו מורגש לעיניים כי אם לאוזניים. כי הקול אינו גוף ברוח אבל הוא נולד מהכאת אבר באבר, ולפי ההכאה יהיה הקול או קטן או גדול. וידוע שהמקום החלול או המנוקב, הקול נשמע בו יותר זך מפני זכות האויר הרוחני הנכנס בו כמו הכינור והדומים להם מכלי הזמר המולידים קול בלא דבור כלל. וכן האצלות והעליות הגבוהות והמערות וההרים והמרחצאות והבתים החרבות וכיוצא בהן, אוירם חלול יראה כי נולד מהן גם כן קול כקול המדבר. ומזה הסוד תבין מה עניין "משה ידבר והאלהים יעננו בקול", בקולו של משה. אחר שתדע שגוף האדם כולו נקבים נקבים חלולים חלולים, ומזה תבין איך השכינה שורה בגוף הנקוב והחלול המוליד הדבור זהו דרך הקול.
אמנם דרך הדיבור הוא יותר דק ואינו מורגש לא לעיניים ולא לאוזניים, כי הם כלים חיצונים, אך מובן ללב שהוא כלי פנימי נסתר כמו שהדבור באמתתו. אך שבעה שערים שבראש שהם ב' אוזניים וב' עיניים וב' אפים והפה, כולם כלים צריכים לדבור הנכתב קודם שיבינהו הלב. כי באמצעותם יבינהו הפה קעולהוליד בו קול ודבור. והאפים לצורך הרוח ככתוב "ויפח באפיו נשמת חיים", והעיניים לראות האותיות, והאוזניים לשמוע הקול היוצא מהפה אל הדבור, ואז הלב מבין אחר שלמד הלשון ההוא שמדברים לו בו טוב. ועל כן ההבנה שבלב היא הנקראת השגה, ממנה דמיונית וממנה שכלית. והשכלית ממנה מבדלת בין טוב לרע, וממנה מבדלת בין אמת לשקר. והמבדלת בין טוב לרע נקראת פרעומית, והמבדלת בין אמת לשקר נקראת אלבית. ואחר זה אודיעך כי צורת הדבור, אלמלא שהיא מצויירת בלב המדבר לא היה יכול להוציא הדבור לפועל לדבר בו. וידוע שצורת הדבור לכל מדבר בטבע ובהסכמה בלשון מהלשונות היא צורת הכרת העניינים הנמצאים. ומתוך זה חייבו המדברים לצייר עוד גם כן צורות שמות לעניינים שאינם נמצאים. והוא עוד ציור מלות באות לקשור השמות, והוא עוד ציור פעולות מורות על זמן עבר ועומד ועתיד. וכשתעיין בכל צורת הדבור לא תמצא דבר אחד בו כי אם שלשה דברים שהתחלנו בהם והם השם ומלה ופעולה. והשם הוא העיקר והמלה והפעולה הם מקרים נמשכים אחר השם. וזה כולו אין צורך לדיבור לציירו באותיות כי אם במציאות. ועל כן באו ציורי האותיות בציורי עיקרי המציאות. ועל כן נצטרך להודיעך כי ציורי אותיות מכתבנו הם יותר מעולים משאר ציורי אותיות שאר המכתבים של שאר אומות. וטענתנו בזה היא שכל עמי אומתנו אינם מקובלים במכתבנו, שידעו לומר קבלה יש בידינו שאם פלוני הסכים לשונינו או מכתבנו. אך הם מקובלים שעזרא הסופר ע"ה ניקד כ"ד ספרים של תורה שבכתב, גם הם מקובלים עוד שמשה קעזרבינו נתן לנו תורה מהר סיני והיא הכתובה על הלוחות משני עבריהם. אך הוא, חדוש לשונינו אינו מקובל אצלנו. אמנם המקובל יותר הוא שהעולם [נברא] באותיותנו ובלשון הקדש, ואיש ואשה לעדים על היות כל הלשונות הסכמיות מאדם הראשון. וזהו האמת בלי ספק כשידוקדק זה הדעת.
ואחר שהדבר כן לא יתכן ש(לא)התחיל אדם בלשון אחר מהלשונות לקרוא שמות לחיים הנמצאים. אמנם מה שקרא לו האלהים שמות אין בו צורך שיקרא לו האלהים שם. אך טענתנו היא שאדם נביא היה וכן נח וכן אברהם יצחק ויעקב ולוי וקהת ועמרם ומשה, כולם היו נביאים בלא ספק, וקבלו זה מפי זה, ושאר נביאי אומתינו קבלו מהם. וידוע שהקבלה הנשארת היום בידינו היא מדברי הנביאים ע"ה. וידוע שאינו דומה דבר מקובל מפי מנהיג לבד (כח) [כי] המדמה (שלא) [שלו] הגיע אל השגת הדבור מהשכל הפועל באדם חי, וראיה וטענה תורית בלא ספק. אך טענתנו השכלית גם כן במעלת אומתינו ובמעלת לשונינו היא מושכלת, והיא שכל האומות מודות בה, והיא שכל מה שנמצא במציאות יש לו שם כללי, צריך שיבדל מזולתו בעניין מעלה מן המעלות. וצריך עוד לדקדק אם השם ההוא, אם יש לו שם פרטי גבוה ואם לא, ואז ידוקדק עוד אם יבדל בו משאר מינו. וכן צריך לדקדק אחר הפרט ההוא עד הגיע אל הפרטי האחרון, וגם כולו הוא בטבע ואין להרהר אחריו. בלשונינו נקרא זה הטבע בחירה, כאמרם שבעה [רקיעים] ברא הקב"ה בעולמו ומכולם לא בחר להיות כסא כבוד למלכותו אלא ערבות שנאמר "סולו לרוכב ערבות ביה קעחשמו" (תהלים סח' ה'). וכן אנחנו מברכין "אשר בחר בנו מכל העמים ורוממנו מכל לשון". והעידו על זה הנביאים עוד באמרם "והייתם לי סגולה מכל העמים" (שמות יט' ה'). וכן כתוב "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה" וגו' (עמוס ג' ב'). והרבה כיוצא בזה מן הטענות התוריות על בחירת אבותינו מכל אומה ולשון.
וכן התחייב בהכרח שם לכוכבים, ותאמר כוכב זה שם כללי ופרטי כוכב חמה ופרט גבוה שם כוכב מאיר והוא שם השמש. כי גם השמש נקרא כוכב אלא שנקרא מאור גדול ומאיר יותר משאר הכוכבים. וכן אין ראוי שתשאל למה בחר השם באברהם יותר מכל דורו כמו שנאמר "אתה הוא יהוה האלהים אשר בחרת באברם" (נחמיה ט' ז'). וכן "ויבחר בזרעו אחריו" (דברים ד' לז'). וכן "בך בחר יהוה אלהיך להיות לו לעם סגולה" (דברים ז' ו'). דע שמלת צומח שם כללי ופרטיו רבים, ואין בכל פרטיו יותר נבחר בטבע כיהודי. והטענות התוריות על זה הן רבות מאד, כבר זכרנו קצתם. אך הטענות השכליות על זה הן שכל אדם בעל כתב ובעל לשון ורז"ל זכרו זה כאמרם שבעים כתב יש לו להקב"ה בעולמו וע' לשון וע' שרביטי מלכות. והנביא אמר "ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה" וגו' (מלאכי א' יא'). ופירש הרב הגדול רבי משה ז"ל מורה צדק במורה נבוכים כי זה רומז אל הסבה הראשונה של כל אדם והוא מכווין אליה וידוע ששום אדם בעולם ר"ל שום אומה מן האומות אינה חושבת שטועה באמונתה, שאם היתה חושבת זה בכללה היתה אמונתה נאבדת והיתה נחלפת באמונה קעטאחרת. אך כל אומה ואומה קבלה בקבלה מחוזקת שאמונתה אמיתית, ושאר האמונות פחותות כנגד אמונתה. ואל תפלא מן היות האמונות נחלקות וזרות ונכריות ורחוקות זו מזו. שהרי אפילו באומה אחת בעצמה זרות גדולה בין הנקראים בשם יחס אחד עליה, כגון אומתינו שנחלקה לאומות רבות. וידוע שהשם הכולל כל אומה שם אחד כללי והוא שם יהודי. והנה הם נחלקים ליחסים אחרים פרטים לשם יהודים כגון רבנים וקראים וצדוקים וביתוסים וכותיים ורבים אחרים אין אנו מכירים. והנה הרבנים מתפארים שהם מאמינים יותר אמונה טובה מן הקראים והכותיים, וקוראים אותם מינים ואפיקורוסים. וכן גם הם קוראים את הרבנים ואומרים שהם פתאים שמאמינים דבר שאין ראוי להאמינו, וקוראין עליהן "פתי יאמין לכל דבר". וטענתם שהנביאים הם החכמים הגדולים שבכל מן חכמי בני אדם, ואילו ראו שראוי לכתוב ולצוות על התורה שבעל פה היו כותבים אותה.... (עד כאן כתב היד השני)
אלף בית שהועתק מספר מפתח הרעיון - (כך מופיע בכתב היד)
א שמו אלף ומספרו אחד. דע כי אלף זה הציור הוא ציור דבר נמצא, והוא גוף בעל שלש פאות, והוא הנמצא תחילה. ויש לו צוואר וזרועות ימין ושמאל והוא נחלק לשלשה חלקים מעלה ומטה ואמצע. ולו צורה תחתונה דבקה אל האמצע כצורת חבור הרגל. וזהו מה שכתוב בספר יצירה בבריאת האדם שהורה עליו שהוא בעל ראש בטן וגויה. ואם כן ציור זה קפציור אדם, ועל זה הסוד נאמר ביחזקאל שראה על הרקיע כמראה אדם עליו מלמעלה, ואמר וממעל לרקיע כמראה דמות כסא, ואמר שלמעלה ממנו דמות אדם חלוק לשני חלקים ממראה מתניו ולמטה. כי הוא מנה הכלל, ומנה הראש והגויה לדבר אחד, מפני היותם משני יסודות עליונים מאש ורוח. כמו שכתוב בספר יצירה ראש נברא מאש, ובטן נברא ממים, וגויה מרוח מכריע בנתים. ואם כן הראש והגויה לבדם הם מלאכים ומשרתים כמו שביארנו למעלה מאמרו "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט". וכן הנביא חילק הראש והגויה לחלק אחד והבטן לחלק אחר, והדין עמו מכל צד. שהנה הנפש היא שורה על הראש והגויה לבד יותר מכל הגוף, שמקום משכנה במוח שהוא בראש ובלב שהוא בגויה, על כן לב מבין. והחכמה והבינה והדעת במוח והלב המבין הוא המכריע בין החכמה והדעת, ועולה ציור הבנת הלב בנתים. וסוד התפלין לעדות על היות שורש מציאות אמיתת ההשגחה במוח ובלב, כלומר בראש וגויה באש וברוח. הנה לך כזה הציור מעולה ומורה על התולדת המעולה שבכל המציאות, ר"ל על תולדת האדם (.) והם שם זה הציור אלף ועניינו הוא מפני שכל חכמה אנושית אינה מגעת לאדם בלא לימוד. והנה אלף כמו למוד מגזרת "ואאלפך חכמה" (איוב לג' לג'). גם אלף לשון שררה כמו "אלופי ומיודעי" (תהלים נה' יד'). גם אלף לשון המספר האחרון שהוא האֶלֶף, כי רבוא ורבבה מלשון רבוי. והנה האדם שעל הכסא הוא השר הגדול שבשרים הוא שר הפנים בלא ספק. על כל (..קו) בשם ית' שהוא סבתו הראשונה והאחרונה, ועל זה נקרא קפאאלף (..שר) כמו שאמרתי. ומפני היותו ראש הושם הראש ומספרו אחד, והנה אלף תכלית ואחד ראשית.
והנה האדם ראשית, ראשית ותכלית כאלף, ובזה דומה אל השם. ועל זה כולו נאמר עליו "מראה דמות כבוד יהוה" (יחזקאל א' כח'). ומפני היות כל מין האדם נמצא מן אדם אחד לבד ראשון לכל, והוא אדם הראשון, נקרא אחד כשם ית' שנקרא אחד. וכן ראוי שכל צדיק וצדיק נקרא אחד כאברהם "אחד היה אברהם" (יחזקאל לג' כד'). וכן "ישראל גוי אחד בארץ" (ד"ה א' יז' כא'). וכן אמרם ז"ל עמוד אחד יש בעולם שהכל תלוי בו וצדיק שמו שנאמר "וצדיק יסוד עולם" (משלי י' כה'). וכן א' תמצאהו עם כל אות ואות שאי אפשר להזכיר שום אות בלתו, וכן מספרו אחד והוא בכל מספר בפועל ובו כל מספר בכח. וכן שמו אלף מורה על מספר משולש והוא כי ראשי המספרים אי"ק. והנה אלף עם אי"ק שוים במספר, כי מן א' עד עשרה אתה מונה סימני אותיות אחד אחד, ומעשרה ועד עשרים אתה מונה סימני אותיות שנים שנים, והעשרים סימן אחד והוא כ"ף. ומן עשרים ואחד עד שלושים שנים שנים והשלושים סימן אחד והוא למ"ד. וכן לכולם אתה מדבק האחדים אל כל מספר העשרות והם שנים שנים עד ק' ועשר שסימנם ק"י שבם שלמו העשרות כולם. ומשם ומעלה אתה משלש סימני אותיות המספר. וכשאתה מונה מאה ואחד עשר אתה מסמן קי"א ומשם ומעלה מתחיל השלוש. ועל כן אל"ף מספר ראשון לשלש, וכן האדם בעצמו הוא מספר ראשון לשלוש שהוא בעל גוף ובעל נפש ובעל שכל. וגופו משולש ראש בטן וגויה כמו שרמזנו. קפבועל מה שאני יסדתי והתחלתי לבנות על ציור אל"ף, אם תראה שחסרתי מן הראוי לרמוז בו השלם אתה חסרוני דרוש וקבל שכר.
ב זה הציור שמו בית ומספרו שנים. והוא גוף רחב מלמעלה וארוך בסופו מלמטה. ואחר הרוחב התחתון בסופו נקודה יוצאה לחוץ מורה רגלי האלף. וזה הציור הוא כציור משכן שיש לו שלשה צדדין סתומים וצד אחד פתח כציור העולם בעצמו, שמזרח ומערב ודרום סתומים וצפון פתוח, כמו שנאמר "מצפון תפתח הרעה" (ירמיה א' יד'). וכן אמרו רז"ל כשברא הקב"ה את העולם סתמו משלשה רוחותיו והניח צד צפון פתוח ואמר, כל מי שיתפאר שהוא אלוה יבוא ויסתום את הפתח וגם אני אודה לו שהוא אלוה. וכן כתיב "וגם אני אודך כי תושיע לך ימינך" (איוב מ' יד'), כלומר שסתמת שמאלך בכח ימינך. וידוע כי משכן צד הרע בשמאל ומשכן צד הטוב בימין, ועל כן נזכר לשם ימין ולא נזכר שמאל. כאמרו "ימין יהוה עושה חיל ימין יהוה רוממה" (תהלים קיח' טז'). וכתיב "ימינך יהוה נאדרי בכח ימינך יהוה תרעץ אויב" (שמות טו' ו'). וכתיב "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים" (ישעיה מח' יג'). וכתיב "וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו" (מלכים א' כב' יט'). ואף אם נכתב הנה שמאל כבר ביארו (..) שמאל ממש. ואמרו וכי יש שמאל למעלה אלא אלו מימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה. והבן זה מאד. והנה צד הבית שהוא למטה מורה שהבית משכן לאלף ועל כן נקרא שמו בית אלף. ומשכנו כמו שהעולם בית השם ומשכנו ומעונו, ואע"פ שאין צריך למשכן ולמעון אך אחר שהעולם עשוי במאמרו ית' השכין עליו אורו וזוהרו ואור קפגמלאכיו וזוהר משרתיו. ועל זה יקרא משכן לו ולמשרתיו על דרך משלי היכלי המלכים וחדריהם ומשכניהם ומעונותיהם וטירותיהם ודבריהם, שהם המושלים והשולטים עליהם ועל כל אשר בהם. ומספר בית שנים, ודע שזה מורה על המשכן הנקרא בית, לפי שהמשל הנשוא אינו ממין בעל הבית אבל יש שינוי גדול ביניהם כהבדל האדם והבית על דרך משל. והנה שנים כפל אחד והוא שני אחדים, ואילו היה ממין אחד ואע"פ שנמצאו השנים מהרכבת אחד בלא ספק. והוא גם כן מלשון שניות, כי בידוע שלא ימצאו שנים מבלתי א' ואם כן השנים צריכים לאחד. והנה ימצא אחד מבלתי שנים ואם כן אין האחד צריך לשנים. ודע שכמו שהאחד ראשית כל מספר זוג או נפרד, כן שנים ראשית כל הזוגות וגם הוא זוג, ושלשה ראשית כל הנפרדים וגם הוא נפרד.
ג שמו גימל ומספרו שלשה. זה הציור מורה על דבר בעל ראש וארוך ישר וברגלו קשור רחב אחד למטה ישר כשיעור אורכו. והנה אורכו ורוחבו שווים, וזו ההוראה כעל דבר שהוא בעל ראש ורגל ואורכו ורוחבו שווים. וכן כל מה שיש לו ראש ורגל הוא מורה על מעלה ומטה כלומר על דבר עליון ותחתון ושווה בשני ענייניו, כלומר באורכו וברוחבו. וכבר ידעת מתוך דברי, שכל מעלה ומטה הם עומק הגוף. והנה ציור זה עומק ורוחב ואורך כשלשת הריחוקים שמהם נולדה כל פיאה ונמצא כלל קצה. ובהיות העומק לא שווה והאורך והרוחב שווים תשמע עניינו.
קפדדע שהעומק בכל דבר אתה מעמיק בראשו ואתה מעיין אם ראשו של דבר הוא עיקר מה שאתה מעמיק בו אם סופו וכפי היותו אתה דן אותו. כי יש מה שסופו טוב מראשו ויש מה שראשו טוב מסופו. וכן כתוב "טוב אחרית דבר מראשיתו" (קהלת ז' ח'). ועוד כתיב "חכם עיניו בראשו" (קהלת ב' יד'). ופירשו בו בראשו של דבר. והראש והזנב שני ראשים גם שני זנבים ולפי מעלת כל אחד ואחד מהם כשתעריכהו לזולתו יוודע איזה מהם עליון במעלה ואיזה מהם תחתון בפחיתות, ואז יקרא המעולה ראש והפחות זנב. וכן ציור גימל כשתצייר המציאות בו תמצא ראשית המציאות עיקר ושורש וסוף המציאות זנב, בעת שתעריכהו אל ראשיתו, והאמצע כולו בלא תוספת ובלא מגרעת. כאמרנו ארכו ורחבו שווים והם כל בעלי התולדת שכולם נבראו בשווי כפי מהות כל מה ומה מהם ושמו גימל. ודע שזה מורה על דבר נגמל מלשון גמול. והגמול אינו נופל אלא על דבר נגמל מלשון גמול, והגמול אינו נופל אלא על דבר נגדל ונשלם במציאות ראשון, כמו "ויגדל הילד ויגמל" (בראשית כא' ח') שזה גמול לו שמוציאין אותו על דרך מעולה שלא היה מכירו מטרם, והוא לפרנסו במזון שלא היה ראוי לו מקודם שיזון ממנו, ושכר העולם וגמולו הוא תשלומו. גם גימל מלשון גמל נושא משוא כבד. וכן כל משא הוא שם על השלוש, ובשלוש תלוי כל הלשון כאמרך המשא והנושא ונשוא, וכן הכותב והכתיבה והכתוב, וכן כל דבר אפילו בשם ית' כאמרך השכל המשכיל והמושכל. וכן השאר ועל זה מספר גימל שלשה כמו שאמרתי לך מציורו בשלשת הרחוקים.
קפהועניין הג' ושנים ואחד הוא כשאר המספר אלא שנבדלו שלשתם מלשון, כי זה סופו ה"א ועיקרו שלש ואינו ריבוי וממנו ועד תשע עשרה אין שום מספר מורה ריבוי, לא ריבוי זכרות ולא ריבוי נקבות. הוא מורה ריבוי מצד אחד אך לא לפי דרך הלשון, כי הלשון כשמורה על ריבוי זכרות מוסיף יו"ד מ"ם ובמעט מקומות ו"ו תי"ו. וכשמורה על ריבוי נקבות מוסיף ו"ו תי"ו ובמעט מקומות יו"ד מ"ם. ואין משלשה ועד תשע עשרה לא זה ולא זה. אך שנים מורה על כפל מפני היות הנו"ן מנוקדת בפתח והיו"ד בחירק, וכל ריבוי ביו"ד מ"ם, אין אחד מהם מנוקד כמו עשרים שהוא לשון ריבוי זכרות, והרי"ש מנוקד בחירק אך היו"ד והמ"ם אינם מנוקדים לעולם. וכן ו"ו תי"ו בריבוי נקבות אינם מנוקדים לעולם. וכל כפל נקבות בתי"ו כמו שנים שעיקרו שי"ן נו"ן מן שנים, ויו"ד מהם הם מורים על כפל הזכרות. והנה גם שתים היה ראוי להיותו שנתים בנו"ן נח בין שי"ן ותי"ו, והדגש על התי"ו, והתי"ו מבלעת הנו"ן ההוא ושב אם כן להיות תי"ו של שנתים, שתים, במקום ה"א המורה תמיד על נקבות בסוף הדבור ברוב המקומות. ומזה תבין כי המספר הפך שאר הלשון.
וכבר זכר זה בן עזרא החכם בלשון ע"ה בספר צחות בפרשו האותיות ושמם ומספרם. והאמת הוא מה שאמרו שם בעניין, זה כי אחר שה"א מורה על נקבות ובאו המספרים משלשה עד עשרה כולם בה"א בסופם, זו ראיה שהמספרים האלה הפוכים מהלשון. שהנה לא מצאנום נזכרים בספרים כי אם על זכרות, וזהו ההפך. ובסמוכים יבואו תוי"ם במקום האי"ם ועדיין זה על קפוזכרות כי אם במקום מן המקומות שיבואו לפעמים גם כן לשון נקבות. והנה גם אמרו ואני שלשת החצים צדה אורה לשלח לי למטרה הוא בא על לשון זכרות, ומלת חצים לעדות. ואמרו ושלשת נשי בניו, הוא בא על נקבות ומלת נשי לעדות. וכיוצא בזה ימצא במספר מקומות, אך מספר אחד הוא בלא ה"א ובלא ריבוי. ואם הוא מלשון אח הוא מעניין חבור, ואם הוא מלשון המורה עניין יחד גם הוא מעניין חבור. ותרגום אחוז אחוד, כלומר מחובר. וכן אמר הרב ז"ל בהיות היות אח ואחות נאמרים בשיתוף מצד ההשאלה על דבור דבר לדבר. והנה על זה צריך להודיעך כי כל מספר מקרה נוסף על עצם דבר הנמצא, ולא יתחבר לא עם גוף מורכב מחומר וצורה. כי המספר נקרא כמות המתפרק, וכן כמות הוא מכלל כמות המתפרק, וכמות המדבק הוא הריחוק. ואם כן לא יקרא במי שאינו גוף ולא כח בגוף בשום מספר, לא ביחיד כמו א' ולא בכפל כמו שנים, ולא ברבים כמו עשרים ולא בשאר המספרים כלל. כי אינו מקבל מספר אלא דבר שהוא מחובר, ועל כן אמרתי לך אפילו א' מורה גוף.
ד זה הציור שמו דלת ומספרו ארבעה. וזהו הציור הוא הפך מציור גימל. ואם תיקח גימל ישר ודלת הפוך כזה, או גימל הפוך ודלת ישר כזה, הנה תמצאם שניהם כשני חברים רואים זה את זה, וכשתי דלתות סגורות שהם מתגלגלות על שני צירי הבית. וזהו עיקר ציורם כי הם שניהם כשני שערי הבית ועמהם כל בית נסגר ונפתח באמת. והנה ציור ד' רחב ועמוק וארוך ואע"פ שהגימל אינו כן כי אם רחב וארוך כציורו קפזהמצוייר בתחילת מחשבה. וכן גם הדל"ת אינו כן כי אם ארוך ורחב בציורו המצוייר בתחילת המחשבה. והנה עוד ידוע כי אין הבדל בין ציור נו"ן וגימ"ל אלא הזנב הנוסף על גימ"ל, ואין ציור בין דל"ת לרי"ש אלא זנב הנוסף בדל"ת. וכן אין הבדל בין כ' לב' אלא הזנב הנוסף בבי"ת. וההבדל שבין ה' לחי"ת מדובק בציור אחד והה"א אינו מדובק אך הוא מעל שני ציורים נפרדים, מה שאין כן ציור שום אות אחד. כי אין שום אות בעל שני ציורים נפרדים כי אם ה"א לבדו, וזה לעניין גדול. גם כן כ' וחי"ת ציורם אחד בעצמו ושנויים תשמעהו לפנים. ובין ו' לזיי"ן שהזיי"ן בעל שני צדדים בראשו והו"ו בעל צד אחד בראשו והוא צדו של פניו. ובין ל' לק' הפוך כהפוך ג' לדלת. ובין ע' לצ' שהצדי יותר מיושבת על תחתיתה אך העין יותר מעוגלת מעט מלמטה, אך לזאת שני ראשים ולזאת שני ראשים. ובין ח' לתי"ו רגל אחד תוספת בתי"ו. וכבר הודעתיך כי ציור חי"ת וה"א קרובים, גם כן החי"ת והתי"ו. ואל תאשימני על קוראי האותיות בשם זכרות לפעמים, ובשם נקבות לפעמים. כי הנה אות סובל שני העניינים כמלת רוח, כאמרו רוח גדולה וחזק וכמלת אש כאמרו "תאכלהו אש לא נופח" (איוב כ' כו') וכן רבים. וכן אות ואותות כאמרו "למחר יהיה האות הזה" (שמות ח' יט'). כמו שהודעתיך כי עניין אות כמו סימן וכמו שם שהוא סימן. והנה התי"ו מורה נקבות גם כן, וכן האות הראשון גם האות האחרון לשון זכרות. והנה כתוב "האותיות שאלוני על בני ועל פועל ידי תצוני" (ישעיה מה' יא') שהוא לשון נקבות. וכן "ואותיות ואשר תבאנה יגידו למו" (ישעיה מד' ז') שהוא לשון זכרות, ומלת יגידו לעדות שפירושו האותיות יגידו למו אשר קפחתבאנה, כלומר הנותרות. ועל כן תמצאני מזכירם בשתי לשונות, תדע שהדין עמי.
ודע שהציור א' וט' וי' ומ' וס' ופ' וש' שהם שבעה ציורים אין להם דמיון בחבריהם ולא הפוכים לציורם על חבריהם. אלא כל אחד מהם ציורו זר מציור כל חבריו. אך חמשה עשר ציורים הנשארים יש להם דמיון אלו לאלו או הפוכים מדומים כמו שהודעתיך. וחמשת הציורים הכפולים ר"ל ציורי מנצפ"ך הם ציורים מצויירים בצורות האותיות שנקראו בעצמם בשמם. כי שמותם לא נשתנו ואין שמות ציורי האותיות כי אם כ"ב. ואלה הה"א ציורים נשתנו מחבריהם במעט שינוי, שהרי הם לפי מספרם משונים ולפי צורתם (שהם) [שונים], אך אין שינוי בשמם כי שמם כשם חבריהם החמשה, ושינוי מספרם הוא שהאותיות כמנפ"ץ הארוכים מספרם במאות כמספר הוזח"ט באחדים, וכמספר נסעפ"ץ בעשרות. ומפני שהאותיות היו כ"ב ולא הספיק מספרם כי אם עד תי"ו שמספרו ארבע מאות הוצרכנו עוד חמשה ציורים להשלים המספר המשולש. שהאחדים מספרם מאחד ועד תשעה וסימנם א'ב'ג'ד'ה'ו'ז'ח'ט'. והעשרות מספרם מעשרה ועד תשעים וסימנם כ'ל'מ'נ'ס'ע'פ'צ'. והמאות מספרם ממאה ועד תשע מאות וסימנם ק'ר'ש'ת' כ'מ'נ'פ'ץ. והנה לא נשארו לנו ממספר הציורים הכ"ב כי אם דל"ת והם ק'ר'ש'ת', והנזכרים י"ח ומספר כולם יח"ד. והנה ק'ר'ש'ת' כנגד י'כ'ל'מ' וכנגד א'ב'ג'ד', וכן באלפבית המשולש מצוייר אי"ק בכ"ר גל"ש דמ"ת. ומפני שאני בדל"ת ובציורו ובמספרו הארכתי בו כל זה העניין בהכרח להורות עליו שגם קפטהוא תכלית אחת מהתכליות. כי בחברך מספר אבג"ד תמצאם במספר עשרה שהיא תכלית אחדים וראשית העשרות. ובחברך יכל"מ תמצאם במספר ק' שהוא תכלית העשרות וראשית המאות. ובחברך קרש"ת תמצאם במספר אלף שהוא אלף שהוא תכלית המאות וראשית האלפים.
וכבר הודעתיך שהציורים חוזרים חלילה מאלף לאחד, ואם כן חסרו מתשלום ציורי המספר חמשה מספרים ושמום הצופים כלומר הנביאים בציור שדומים לכ'מ'צ'פ'נ'. והורו לנו בהם [חכמה] זו כמה גדולה. שהנה פ"ץ הם ציורים מובנים שהם במספרם הולכים כשורה, ושב פ"ה קצר פ"ה ארוך, צד"י קצר צד"י ארוך, ומה שהיה יושב בו שב עומד. וכן כ"ף ונו"ן אלא שאין כ"ף ונו"ן הארוכים הולכים כשורה במספרם עם הקצרים הנקראים בשמם. ומ"ם פתוחה שבה סתומה וגם היא חוץ משורת המספר. וזה כולו לעניין תשמעהו. דע כי פ"ה קצר מספרו בעשרות שמונים כמספר ח' באחדים וכן פ"ה ארוך מספרו במאות שמונה מאות. ועניין ח'פ'ף' במספר שזה שווה באחדים וזה שווה בעשרות וזה במאות. כי זה שמונה אחדים וזה שמונה עשרות וזה שמונה מאות, לשון נופל על הלשון. ואין הכל כי אם שמונה באמת אלא שנחלקו במספר רב ומעט, כי אמיתת כל מספר הוא מאחד ועד תשעה לבד והשאר אחריו הורכב ממנו ונקרא על שמו. ושתי דרכי תכליות המספר הם באמת תשעה ועשרה לבד, אלא שהתשעה תכלית ולא ראשית, והעשרה תכלית וראשית על א ב ג ד ה ו ז ח ט גלגל חוזר חלילה והה"א נקודה אמצעית לו. [וכן י כ ל מ נ ס ע פ צ והיה גם הוא גלגל קצחוזר חלילה ונ' נקודה אמצעית]. וכן עוד בחברך עם קרש"ת התוספת שהיה חסר ממנו והוא כמנפ"ץ והיה גם הוא גלגל חוזר חלילה וך' נקודה אמצעית. והן שלש נקודות שסימנם הנ"ך ומספרם חמר וצורה שהוא הדבר שעליו חוזר הגלגל חלילה.
ומה שקרה לציור חפ"ף הוא מה שקרה לציור טצ"ץ ומן האחד תבין השני. כי מספר טצ"ץ תשע מאות ותשעים ותשעה והכל תשעה תשעה. אך כמ"נ לא כן קרה להם, כי הנה כ"ף עשרים וחבריו ב"ר בציור בכ"ר, ב' אחדים, ב' עשרות עשרים, ב' מאות מאתים. ואיך בא זה כן והנה כ"ף ארוך חמש מאות. וכן מ"ם פתוח ארבעים ומ"ם סתום שש מאות ושורת מ"ם פתוח דמ"ת ושורת מ"ם סתום וס"ם. וכן נו"ן קצר חמשים ונו"ן ארוך שבע מאות ושורת זה הנ"ך ושורת זה זע"ן. והנה התבאר לנו קצת טעם זה הדבר והוא כי תכלית ציור האותיות נשלם בתי"ו ששורתו דמ"ת ושורות חבריו הבאות אחריו בשנוי הם הנ"ך וס"ם זע"ן וסימנם בשורה הראשונה הו"ז נס"ע כמ"נ. והנה בזה השלוש הנוטה משורת המספר השווה בסופו נדע שלש עקרי המספרים, והוא כי אי"ק הם ראשית ותכלית. ועתה חשבם תכליות יבואו א"ח טש"ץ יק"א וזהו ציורם בהיותם תכליות בכ"ר גל"ש דמ"ת הנ"ך וס"ם זע"ן חפ"ף טצ"ץ יק"א.
ולפי זה העניין אמר בספר יצירה שלשה עדים נאמנים עולם שנה ונפש. והנה עולם משלש רוח ומים ואש, ושנה משולשת רויה וקור וחום, ונפש משולשת גויה ובטן וראש. והפכם אש ומים ורוח, חום וקור ורויה, ראש ובטן וגויה. וסדרם אש וחום קצאוראש, מים וקור ובטן, רוח ורויה וגויה. הנה אלה התשעה עניינים בתשעה הנזכרים באותיות של מעלה, ומהם תבין סוד הקרבן המשולש. ותדע שהוא כנגד התולדת כמו שכתוב על בתר באמרו "קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת ואיל משלש ותור וגוזל" (בראשית טו' ט'). ואין תור וגוזל ממינם ולא מבותרים כמותם כאמרו "ויקח לו את כל אלה ויבתר אתם בתוך ויתן איש בתרו לקראת רעהו ואת הצפר לא בתר" (שם). והנה ידוע שתשעה דברים כשתתן לכל אחד בתרים שהתוך שלהם חמשה ישלימו כולם עשרה, חוץ מן ה' שהוא אחרון ואין לו בן זוג אלא אם תכפלהו. ואם כן כלל המספר הראשון שלש, וכן יכלול השני שבעיות, והשלישי עשיריות, והרביעי שנים עשר. ואם תכלול הכל רצוני לומר ג' עם ז' ועם י' ועם י"ב ישלם מספר ל"ב נתיבות פלאות חכמה. ודע שכן עולם ושנה ונפש, עולם מושבע שנה מושבעת נפש מושבעת, עולם מעושר שנה מעושרת נפש מעושרת, בעשר ספירות הנזכרות. עולם בן י"ב שנה בת י"ב נפש בת י"ב. וכן זה שזכרנו השלש נודע באותיות ובמלות, והשביעיות בתר עם בתר הדומה לו כשמו ותמצא בכ"ר עם הנ"ך ז"ז. ב"ה הם ז' אחדים, כ"נ הם ז' עשרות, ר"ך הם שבע מאות. וכן תעשה לעשיריות קחם בתר עם בתר הדומה לו בשמו, מ"ם מ"ם כ"ף כ"ף וכמו כן נו"ן נו"ן ותמצא דמ"ת עם וס"ם י"י. ד"ו הם עשרה [אחדים מ"ס הם עשרה עשרות ת"ם עשרה] מאות. וכן תעשה למספר שנים עשר קחם כאשר עשית את חבריו ותמצא הנ"ך עם זע"ן שהשינוי בין נו"ן נו"ן ושמותם שווים. ועל כן יבואו לך ה"ז קצבשהם י"ב אחדים, נ"ע שהם י"ב עשרות, ך"ן שהם י"ב מאות, הרי לך כללם עולה ל"ב נתיבות וזה מבואר.
ועוד נודע לנו סוד אחר בם בעבור היותם אמצעיים כמו שציירנו למעלה, ואם יהיה זר בעיני הפתאים לא נחוש מהם. והוא כי כמ"ן הארוכים עם חבריהם שהם הו"ז נס"ע ט' אותיות שמספרם יחד בחזרת אלף לאלף חללה. לפי הקבלה הידועה הוא בסוד מספר מטטרו"ן ש"ר הפני"ם שהוא ש"ר צבאו"ת בתנוע"ת הגלג"ל. ותולדת האדם ויסודו וחמרו הראשון הקרוב לו להיותו אדם נקרא שכב"ת זר"ע. וכשתשים ן' תחת ש"ת יהיה סודו בכ"ר זע"ן, וכשתמנה נו"ן חמשים יעלו שלי"ט וסודו אש חם שממנו הבריה ונקרא דם ערלה אש חם ודם מילה רוח, והנה מה שרמזנו באש. ואם כן הוא סודו סוד אדם לפי היצירה. וכן נאמר בסוד אמ"ש שסוד ראשו וסופו א'דם מ'לאך ש'טן, ושלשתן עדים נאמנים בסוד מכ"ן עם אמ"ש. שמה שהוא בתוכם ט"ל א"ד שסודם א"ל אח"ד וכללם יחד יו"ד ה"א ו"ו ה"א, שמספרו ד"ם הנקרא א"ב וא"ם. ומספר שלשתם הקטן דמות אדם, ומספר שלשתם הגדול מאב"ק, והשם יכפר בעדינו. וכשתכלול שני המספרים יחד ותאמר דמו"ת אד"ם מאב"ק יבואו העניינים שלשתם במספרם כמספר שלשת האבות שמהם נברא הכל. ושמם אברהם יצחק ויעקב ובחילופם הם שלש הויות והמשכיל יבין. הנה כבר התבאר לך עניין מנצפ"ך בתוך דברי בהכרח בעבור בואם מחוברים עם דמ"ת שהם שלשת תכליות מצד א'.
ה קצגשמו ה"א ומספרו חמשה. זה הציור הוא זר מאד מכל הציורים מפני שהוא לבדו בעל שני ציורים. ואין שום ציור בכולן מורכב כי אם פשוט, ואם יראה לך כי אל"ף או קו"ף או תי"ו הם בעלי שני ציורים גם כן, מפני שתמצא סופרים רבים שכותבים אק"ת ואינם מדבקים אותם, דע שזה אינו אצלם כי אם הרגל הכתיבה לא ידיעת אמיתת ציור האות. כי רוב הסופרים אין להם השגחה בידיעת סוד ציור האות. כי אין כוונתם כולם אלא ליפות ציור כתיבתם. אמנם אנחנו ידענו בביאור ובקבלה שלימה שאין שום אות מצוייר באותיותינו בלא דבוק כי אם ה' לבדו. וזה לעניין גדול והט אזניך לשמעו. דע כי מן אל"ף עד דל"ת הוא כמו עולם אחד בפני עצמו כי מספרם יו"ד. ומן ה"א עד יו"ד הוא עולם אחד בפני עצמו כי מספרם ה"ם, והכל פירושו יה"ם, כלומר עשרה ה"ם. וכן כתבנו למעלה בעניין היצירה רוח ורוח ומים ואש ארבעה, ושש פאות שהם ששה הרי כפל עשר ספירות. ועל כן ארצה להודיעך סוד מספר אבג"ד עד רבועו. וכמוהו אצייר לך אחרי כן סוד מספר השם עד רבועו, בעבור היות ראש יו"ד וסופו ה"א והוא מהופך. ולא עוד אלא שאם העולם הזה נברא בה"א והעולם הבא ביו"ד, הנה העולם הזה קודם למציאות אדם מן העולם הבא. ואע"פ שבמציאות שני העולמים העולם הבא קודם לעולם הזה, וכן כתיב "כי בי"ה צור עולמים" (ישעיה כו' ד').
ועתה שים לבך להבין דברי אלה בע"ה. חשוב אבג"ד הם עשר, וחשוב א"ב א"ג א"ד יחד הם י"ב, וחשוב עוד ב"א ב"ג ב"ד יחד הם י"ד, וחשוב עוד ג"א ג"ב ג"ד יחד הם י"ו, וחשוב עוד קצדד"א ד"ב ד"ג הם יחד י"ח. הנה לך כי המספר המיוחד י' והכפול ס' והכל ע'. והבן זה כי הוא סוד גדול. ועלה המספר י' י"ב י"ד י"ו י"ח. וסיפור יהו"ה הוא כ"ו, סיפור י"ה י"ו י"ה הם מ"ו, סיפור עוד ה"י ה"ו ה"ה הם ל"ו, סיפור עוד ו"י ו"ה ו"ה הם ל"ח, סיפור עוד ה"י ה"ה ה"ו הם ל"ו. הנה לך כי המספר המיוחד הם כ"ו, והכפול הוא כמספר הששה חותמות שביצירה, והכל עולמ"ו. והוא סו"ס יהו"ה, א'ב'ג'ד' סו"ד סו"ס יהו"ה, והכל רכ"ב. והבן זה כולו מאד, ואחר זה תבין זה. ה"ו ז"ח ט"י הם מ"ה. ה"ו ה"ז ה"ח ה"ט ה"י הרי ס"ה. ו"ה ו"ז ו"ח ו"ט ו"י הם ס"ט. ז"ה ז"ו ז"ח ז"ט ז"י הם ע"ג. ח"ה ח"ו ח"ז ח"ט ח"י הם ע"ז. ט"ה ט"ו ט"ז ט"ח ט"י הם פ"א. י"ה י"ו י"ז י"ח י"ט הם פ"ה. הנה לך כי המספר המיוחד סודו אדם, והכפול סודו מלא"ך שט"ן, תמנה הכל יחד ותמצאהו. עוד מנה המספר הראשון שהוא יו"ד ה"מ וה' כפולים שהם ס' (לא ברור) וגם יבאו נ"ה עם תק"י והכל תקס"ה. וסודם החמ"ר והצור"ה הם עדי"ם אמ"ת והם אדי"ם מע"ת. והכל סוד מלא"ך אד"ם שט"ן והוא דמות הדמיון גם בו דמות הדמיון. ודע זה.
ונשוב לציור ה"א ונאמר שכבר ביארו היות ציורו רחב וארוך בשווה. ולא כנגד ראש רחבו כציור בן, ועליו פתח ולו ציור שני ותחתיו פתח. ואם כן הנה לה"א בן וכל בן לא יולד בלי עבור. והנה ה"א מורה עבור ומניינו חמשה שעולה סו"ד העבו"ר. וכן א'ב'ג'ד'ה' השלימו השם שהוא ש"ם אחד י"ה ועליו התבונה תלויה. והנה המלות המצויירות למעלה בצירוף זו עם זו הם ברוחב ה' ובאורך ו', והפוך המלה האחרונה קצהשבשורה הראשונה הוא י"ה, והפוך המלה הראשונה שבשורה הראשונה הוא ו"ה, הרי הסוף והראש י"ה ו"ה הפוך. וכן יושר המלה השנית שלמטה מן ו"ה הוא ה"ו הפוך, והוא ו"ה ישר, וסוף שורתו באורך הוא י"ה הרי סוף וראש יהו"ה ישר ממטה למעלה ה' כנגד ה'. וסוף כל השורות מפה מפה י"ט והוא סוד מחזור הירח שהעיבור תלוי עליו. וסוד העבור וסוד הרבוע שווים. וכשתחשוב אבגד"ה מרובעים תמצאם שווים עם אבגדהוזחט"י בכללם פשוטים שמספרם הכל. והנה שהוא חצי יו"ד כיו"ד כמו שחצי השם ככולו בסוד יהו"ה יו"ד ה"א, ודע זה. ואם כן הנה ה"א צורת בינה כשני פתחין מעלה ומטה כאשר בארתי למעלה. והמשכיל המעיין בדברי יבין סודו ממה שכבר גיליתי.
ו שמו ו"ו ומספרו ששה. זה הציור כבר רמזנו סודו והודענו היותו מורה על צורת קו ארוך והיותו חותם שלישי אלוהיי. והוא להורות שהשם ית' שמו, אינו גוף ולא כח בגוף, והוא מקום ואינו נגבל ולא נגדר ואין עצמו חוץ מתאריו ולא תאריו חוץ מעצמו ואינו נופל תחת הזמן. וכל אלה העניינים וכיוצא בהם כולם מבוארים לנו במופתים מוחלטים מושכלים ומורגשים ומפורסמים ותוריים מקובלים, עד שאין שום משכיל ובעל תורה יכול לחלוק עליהם באמת. ועל כן ראוי שיורה חותמו ושמו המוסכם בשבעים לשון, על היותם גופים גדולים וקטנים להעיד שהשם בורא כל גוף, ומה שנכבד מן הגוף והם עצמי הצורות כולן, ומה שפחות מן הגוף והם המקריים כולם. ועל כן הנה חותמו גוף בעל צורה ובעל מקרים כאשר הורה על קצוחותמו שמו אשר סתם בו, והוא טבעתו ית' שרצה וחפץ לחתום בו שש קצוות והוא השביעי, שהוא מעמיד השש והשש בעלי תנועה ונטייה והשביעי אין בעצמו לא תנועה ולא נטייה כי הוא בכולם וכולם בו. ועל כן חיבב שביעי לכל חפץ תחת השמים.
וממנו תבין היות ימי החול ימי עמל ויגיעה ותנועה ונטייה, וימי הקדש שהם השבתות ימי מנוחה ושביתה ושמחה. והיה ראוי לפי זה הדעת ש(השם)היה השם גם כן כולל זי"ן כמו שכולל ח' מפני מעלת השביעיות. ודע שעל כן תמצא מעט הבדל בין ציור זה לציור זה. והוא שהו"ו אין לו כי אם ראש רואה לפניו ולא לאחריו. אמנם ציור זי"ן יש לו ראש רואה לפניו וגם לאחריו. וזה כי יום שישי משתכל תמיד ביום הז' שהוא לפניו, כי היוצא מן העמל והטורח מבקש לו מקום לנוח בו. אך העומד במנוחה יש לו ב' דרכי עיון יום ו' ויום א', שניהם ימי עמל, ומחשב ביום ז' לעשות ביום א' מה שעשה ביום ו' כלומר לשוב חלילה אל חרפתו ויגיעו. ועל כן המשכיל יבין ההבדל שבין זה לזה. והיות שמו ו' הוא מפני שעומד זקוף שהוא מלשון ווי העמודים, ואין ראוי לציור האותיות ציור הצורה המתדמה לו בתולדת בלא תוספת ובלא מגרעת. שהנה כל מה שהציור מורה עליו עמידה די לו בזקיפה לבד. ואם הציור מורה עליו ישיבה די לו ברחב תחת לבד. ואם הציור מורה עליו תנועה די לו בצורת רגל או זנב לפניו או לאחריו, בין על רגל אחת בין על שתים. כי די לו בהוראת התנועה בעניין מן העניינים, כי אין הציור דבר שיצטרך לעמוד על רגליו, אבל הוא דבר מורה עניינים. והוא עומד על עניין אחד כמו שידעת שציורי האותיות הציור קצזבולט וציור שוקע וציור חלק, וסימנם שב"ח וכל י"ש נמצא בהם. והציור הבולט הוא שהצייר שציירו אם ציירו בכלי צריך להיות הכלי ההוא שוקע. והציור השוקע הפך מהבולט והוא שהצייר שציירו אם ציירו בכלי צריך להיות הכלי ההוא בולט. והציור החלק הוא אמצעי בין הבולט והשוקע והוא המצוייר בכלי גם כן, אך אין צורת הכלי יוצאת בגוף ציור השקיעה והבליטה שהם יוצאים ובאים. והצורה הבולטת כצורת גוף האדם כולו. והצורה השוקעת היא כציור נפש האדם. והצורה החלקית היא כצורת האדם המצוייר בכותל כצורת האותיות וכיוצא באלה.
וצריך שתבדיל הבדל גדול בין הציורים השלשה האלה ובין פעולתם. כי יש מהם פועלים בחכמה, ויש פועלים ברצון, ויש פועלים בטבע, ויש פועלים במקרה. והפועלים בחכמה הם הנקראים ציורים אלהיים. והפועלים ברצון הם הנקראים ציורים חיוניים. והפועלים בטבע הם הנקראים ציורים הכרחיים. והפועלים במקרה הם הנקראים ציורים חיצוניים. וכשתדע להבדיל בין אלה הציורים תדע כי ציור האותיות הם ציורים חלקיים המצויירים בנייר או בקלף וכיוצא בהם. אך ציורי האותיות היוצאים מהמבטא ואע"פ שאינם נראים לעינים והם הוים לשעתם ונפסדים לשעתם, ונכנסים באמצעות הקול והרוח באזנים ומשם יורדים אל הלבבות המקבלים הציור. יש לך לדעת מהם שיש להם מקום וזמן, ופעמים מקומם באויר לבד, שאין אזנים שומעות ואין לבבות מציירים ואז מקומם באויר, והם ציורים רוחניים לבד ואינם גופים. ואעפ"כ הם קצחציורים באמת, אע"פ שאינם לא בולטים ולא שוקעים ולא חלקיים.
וכן ציורי מה שאינו גוף ולא כח בגוף אינו בעל ציור בולט ולא שוקע ולא חלק אך הוא ציור באמת שציירו השם ית', והוא ית' שמו לעד יקרא גם כן ציור או צורה אע"פ שאינו פעל ית' אך תאמר עליו כי הוא מצייר עצמו, שאם לא היה מציירו לא היה מכיר עצמו, והציור הוא עצם אמתתו ומהויתו ועצמו מצוייר אצלו כמו שהוא ית' בהויתו. וזה דומה לאמרנו, הוא השכל והוא המשכיל והוא המושכל, או אמור הוא הדעת והידוע והיודע כן אצלנו, ובמהותו שאנו מכירים אותו מצד מלתנו ר"ל מצד דיבורנו שבו נבדלנו משאר בעלי חיים, ואפילו ממיננו בו נבדל ממנו. כי אינו דומה היודע סוד הדיבור ומהותו שהוא יודע אמיתת מציאותו ומהותו, למי שמדבר בהרגל ובטבע לבד. על כן המשכיל מהות עצמו השיג לדעת אמיתת האדם ונתעלה מזולתו. וזה כולו אינו כי אם בציורים הנזכרים והדומה להם. על כן הוצרכתי להודיעך על סודות הציורים והתחלתי מן השרש לאדם שהוא ציור האותיות ובהגיעו אל השם נשלם בו"ו, זכרתי כל זה העניין בו"ו. ועוד כי מספר ששה הוא עגול והוא מעולה מאד כי הוא שומר עצמו מחבריו שהם אי"ה. והנה ששים ששה עשרות ושש מאות שש פעמים מאה. והנה אין חשבון מעולה מששים בכל מה שקדם לו כלומר מאחד ועד ששים מצד אחד. והוא שיש לו כל החלקים שבם שלמים כלומר ששית וחמישית ורביעית ושלישית ושניית והוא עצמו אחדיית. ואחדיית הוא ששים פעמים אחד ששים, וששים פעמים שנים קצטהם ק"ך, וששים פעמים ג' הם מאה ושמונים, וששים פעמים ד' הם מאתים וארבעים, וששים פעמים חמשה הם שלש מאות, וששים פעמים ששה הם שלש מאות וששים. ולפי אלו החלקים המעולים נחלק הגלגל לשלש מאות וששים חלקים בעבור שש הקצוות הנמצאות בכל גוף.
ועוד אמור שישית ששים י', חמישיתם י"ב, רביעיתם ט"ו, ושלישיתם כ', שנייתם שהם חציים ל', אחדייתם שהם עצמם ס'. ואם תחפץ למצוא כל אלה המספרים במה שקדם להם לא תמצאם כלל שלמים. שהנה חמשים תמצא לו חמישיתו והוא עשרה, אך לא תמצא לו רביעית שלם כי רביעיתו י"ב וחצי. וכן ארבעים רביעיתו עשרה ושלישיתן י"ג ושליש. ואם תאמר הנה שלשים שלישיתו י' וחציו י"ה ואחדייתו ל', הנה זה חשבון שלם. נאמר כי כל זה החשבון בעצמו הוא החשבון הנזכר בששים, על כן בא שלם בטבע ששים, כי המספרים כולם יוצאים זה מזה, בעניין כאמרך ד' יוצא מב', ח' יוצא מד' ומב', אך יצא זה מזה שאתה תאמר כפל שנים ד', וכפל ד' ח', כי המספר הוא כפל ושבירה כלומר חלוק דבר לשנים או יותר. כמו חצי מספר, שליש מספר, ורביע וחומש וכיוצא בזה נקרא שבירה שהוא נחלק לחלקים רבים. על כן חכמת התשבורת כולה מספר וגימטריא. וזה המספר הנשבר הוא הנקרא תשבורת ומגרעת, ובו נחלק חלקים דקים מאד בציור האדם המחלקם. ויש מהם נחלקים בטבעם, ויש מהם מה שלא יחלקו לעולם, אבל האדם מחלקם בציורו לבד ובמחשבתו ומכיר שזה הדבר מקבל חלוקה, ומתוך שמכיר שהדבר המקבל חלוקה הוא רגוף מכיר שמה שאינו גוף והוא כח בגוף, כלומר נולד מן הגוף, והוא מקרה לגוף מקבל חלוקה גם הוא בהחלק הגוף. ומתוך זאת ההכרחה המעולה הוא מכיר שמה שהוא כח בגוף ואינו מקרה לגוף, אך הוא צורה טבעית לגוף לא יקבל חלוקה בשום פנים. ועוד יבין שזה קל וחומר שלא יקבל חלוקה מה שאינו גוף ולא כח בגוף. ועל זה יש תועלת גדולה בידיעת המספר.
והנה הכפל הרכבת דבר לדבר וכן החבור על כן אמרו חכמי המספר שכל מספר הוא מאחד ותכליתו עשרה ומשם ומעלה הוא מכפלו נולד או ממחברתו התחדש. על כן אמרו, על כן לא היה השם אחר שחויב היותו מן היצורים כי מן האותיות הנכבדים והם הנעלמים והם אהו"י והיו למספר ראש ותוך וסוף. ואם תאמר הנה האלף אינו מן השם נאמר לך כי כל שמות העצם הנמצאים בתורה הם שלשה והם יהו"ה אהי"ה י"ה. והנה אלף מכלל השם העצמי והנה אלה מתחלפים גם כן בלשון יותר מאחרים, ואלף הושם בכל מקום ראש למדבר על עצמו בכל ענייניו ותחילתו אני או אנכי וכן לרבים אנחנו. ואם מצאנו נחנו נפל האלף נפל האלף ה"א אך עיקרו ואנחנו, ובלשון רבות אנו. ובפעולות האדם, אפעל אכתוב אקרא, וכן כל אלף של איתן, על זה נחנו לרבים במקום אנחנו כי שרש דבור רבוי למדברים בעצמם נ'שא אית"ן. והנה בא יוד לנסתר כמו ידבר יעשה יאכל וכן כולם. ות' בא למי שמדברים לו לפנים, תראה תבין תפתח. והנה א' אם בא בראש הדבור לעולם נגלה, ואם מתוכו נגלה ונסתר, ואם בסופו לעולם נסתר.
ראוהבן זה מאד בסוד הא' אם בא בראש הדיבור לעולם נגלה, ואם בתוכו כגון עשהאל פדהאל יש מי שאמר שהוא דבור אחד מן הע' עד הל', ומן הפ' עד הל' גם כן הדבור אחד, ואין להזכיר הא' של עשה או של פדה. ויש אומרים להפך כלומר שהם שני דבורים ואין ראוי להזכיר הה' גם כן. ויש אומרים שהם דיבור אחד וראוי להזכיר הה"א. ויש אומרים להפך שהם שני דיבורים וראוי להזכיר הה"א. וכן חלקו על מלת והיתה הצפירה עם וידוע ששם אין ה"א נזכר. ואני אומר שאחר שלא נמצאו אחרים כיוצא בהם בכל הכתובים אלא אלו שנים ושלשה דיבורים ראוי הוא שיבטלו במיעוטם ולא יזכרו. ונאמר שהם זרים ויקראו כמו שתרצה, ולא נביא מהם ראיה כלל. אלא שנאמר שה"א אינו נמצא בתוך הדבור כי אם במקום זה בדגשות א"ר על כן לא נחוש, אך בסוף נמצא תמיד. ועל כן נאמר שהוא נגלה בראשו ונגלה ונסתר בסופו. וכן נעשה בכל דבר לא נמשך אלא אחר רובו. אמנם י"ו הם נגלים בראש הדבור ונגלים ונסתרים בתוכו ונגלים ונסתרים בסופו. והמשכיל יבין מה טעם באו ד' אותיות אלו של השם. כן ועוד בסוף הדיבור אינו מורה לא על זכרות ולא על נקבות ולא על יחיד ולא על רבים. ואל תביא ראיה משרשי הדבור כגון מצא קרא ומצאה וקראה, ותאמר הנה לזכר בא' ולנקבה בה"א כי אין זו ראיה מן הא' מפני שהיא משרש הדבור. אך ה' מצאה וה' קראה היא ראיה למה שאזכיר בה, מפני שהה"א אינה משרש הדבור אלא נוספת והנוסף הוא אשר יורה על הבדל זכר ונקבה ויחיד ורבים. ואם תאמר מה תוספת במלת ברא שמורה על זכרות או שמר או אמר והדומים להם, נאמר לך אמת שכן...
(רבשלש וחצי עמודים רקים)...ושם סוד התנועה והנסיעה כבוד "ויסע מלאך האלהים", שמורה על סוד התנועה. ונאמר שם "קומה יהוה ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך" (במדבר י' לה'). וקומה מלשון עמידה כמו עמוד (.). ובעמדו מפיץ ומניס כל מי שהוא כנגדו. ונאמר "ובנחה יאמר שובה יהוה רבבות אלפי ישראל" (שם). והנה מנוחת הארון משיב את ישראל על מעלתם. וכן כתוב "האדון יהוה אלהי ישראל" (שמות לד' כג'). ועוד כתיב "אשר נקרא שם שם יהוה צבאות ישב הכרבים עליו" (שמואל ב' ו' ב'). ומפני שכתב אחר כן "ויהי העם כמתאוננים" וכו' (במדבר יא' א') הושמו שני נוני"ן הפוכים, לסימן שהפכו הכוונה שהיא מורה על סוד התנועה והמנוחה ועל הקימה ועל השיבה. והמנוחה מורה על הישיבה. ומהכתוב על ציור נו"ן תבין כל זה. ועל זה בא סמ"ך סמוך לעי"ן ופ"ה, שכל עיור וערל לב צריך שלא ישוב לאחור מלמודו בעבור ראותו שעם כל השתדלותו בחכמה ובלמוד ימצא עניינים סתומים מאד. אך יעיין בטוב ויזכיר למודו בפיו תמיד. וששים הם ששה שמות עשרות.
ע שמו עי"ן ומספרו שבעים. זה ציור בעל שני ראשים כמו שהאדם בעל שתי עינים, ומתפשטים למטה. ובא אחריו צד"י ושניהם יעץ דין והם ע"ץ מלשון עצה. וזה עי"ן מעיין לכל צד ולכל פנה עד הוציאו דבר לפועלו כלומר עד צודו מה שכוונתו לצוד והוא צידת הרוח הקופית הבהמית בכל כוחותיה הרואה למטה ולא למעלה כמו שרמזנו בסודו לפני זה. ומספר שבעים שבעה מלשון שבועה. ושבעה ביארנו שהוא מלשון שבועה ושבוע והשבעה. ועל כן היו הלשונות והאומות רגוהכתבים והשמות במספר שבעים לפי הכל, גם כן תלוי בשבעה כוכבים ובשבעה שערים כמו שהוא מפורש בספר יצירה.