כטוידוע לכל משכיל כי אמיתת שם היסוד האחרון התחתון שבארבעתם שהיא הנקודה האמצעית, ר"ל מרכז העולם הוא עפר לגם יקרא ארץ גם אדמה, אלא ששם אדמה יותר מיוחד לו. ועל כן זה על האדם משותף עם מילת אדמה כאומרו "עפר מן האדמה" כלומר ראשית האדמה אשר ראשיתה עפר. "כי עפר אתה" כי מורה על דקות דבר ועל חבור חלקים קטנים, כאומרו "עד אשר דק לעפר" (דברים ט' כא'), אחר אמרו "ואשרף אותו באש ואכת אותו טחון היטב" (שם) שגם העניין ההוא, ר"ל עניין העגל בא בו שריפה עד שובו עפר וכן באימו שהיא פרה אדומה, בא בה שריפה "מעפר שרפת החטאת" (במדבר יט' יז'). וכן הבריה הדקה ר"ל הכינה, ברייתה מעפר הארץ כאדם. ועל כן נאמר "ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא" (שמות ח' טו') מה שלא בא כן בשאר המכות. והדרש ידוע שאין השד יכול לבראת הבריה פחותה מכשעורה. ואמנם היות האדם תכלית הפירות הנולדים מן הארץ, נודע לכל בקבלה ובשכל שאין אחר האדם פרי, כי אם שמירת מינו תמיד. ואישיו זמנים קצובים על כל אחד מהם על פי חק העולם הטבעיי, ועל פי חק הלשון הרצוני, ר"ל כפי מעשיו. וגם על פי עניין המשותף בין הטבע והרצון, ר"ל החק המקרי, כמו שזכר הרב בעניינו בחלק ב' בפרק מ"ח. ולולי שוב היצורים לעפרם לא היו המינים נשמרים כפי מה שגזרה חכמת יוצרנו ית' בסוד המולד והתקופה. כי כמו שההויה סבת ההפסד כן ההפסד סבת ההויה, כמו שהתבאר במופתים בספר "ההויה וההפסד" שחבר אריסטו ראש הפילוסופים.
והנה כל אדם נוצר בשתוף ג' דברים אלה, ר"ל טבע רצון ומקרה, וכן הפסדו כפי מיתה טבעית ומיתה רצונית ומיתה מקרית. והרצונית לבדה היא שעליה הדין והמשפט, כי הטבעית כמיתת זקנה וכיוצא בה. היא כשהיסודות מתקלקלות בטבע גמור, שאין הנפש סובלת חברתם יותר ונפרדת מהם והולכת לה, ואז שב הגוף שהוא חי בעדה-מת. וגם כל מות זהו דרכו בעצמו, אלא שיש פעמים שקלקול היסודות יבא ברצון השם מצד העונש לאדם בעבור שחטא לו האדם ברצונו, והרצון אלהי העניש על זה את לאבעל הרצון האנושי, בסוד כל תורה וחוקה. ויש פעמים שקלקול בא במקרה לגוף המקבלו כמיתת הקטנים טרם היותם מגיעים לפרק בני מצוה. אפילו אם יבוא הקלקול ההוא לבנים מפני עונש חיוב אבותם כמו שכתוב "פוקד עוון אבות על בנים" וגו' (שמות לד' ז'). אעפ"כ הקטן במקרה מת במותו במשפט האב. וכבר נאמר "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומת" (דברים כד' טז'), ובא בקבלה "איש" עד שיהיה איש כלומר בר מצוה.
ודע שאין השם מעניש אלא למי שהרבה לחטוא מאד. ועל כן מדתו "ארך אפים ורב חסד ואמת" והוא "נושא עון ופשע וחטאה", שכנגדם שלשת מיני כפרה, מוחל, וסולח, ומכפר. ואע"פ שזה הראשון זכר בו "פקד" ולא אמר ממית מפורש ר"ל פוקד עון אבות על בנים, ובסוף אמר "איש בחטאו יומת" זכר לשון מיתה, והוא מפני שלפעמים תהיה פקידה על המות כאומרו "אם כמות כל אדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא יהוה שלחני" (במדבר טז' כט'). כאמרו, "הנני פוקד עליהם הבחורים ימותו בחרב" (ירמיה יא' כב'). ובסוף אמר "שנת פקודתם" וכאומרו "מי אשר חטא לי" (שמות לב' לג'), ובא אחריו "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שם). ולפעמים יהיה לרעה ולא למיתה כאומרו "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקד עליכם את כל עונותיכם" (עמוס ג' ב'). כלומר אביא עליכם צרות רבות ורעות עד שובכם בתשובה, דומה לאומרו "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך" (דברים ח' ה'), מפני שכבר אמר שזה לקצת לטובה ולהשגחה אמר "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה", וזה סוד גדול בהבדל ההשגחה בין ישראל שהם קדש לה, ובין שאר אומות העולם שהם אצלו ית' חול. ככתוב "קדש ישראל ליהוה ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו לברעה תבוא עליהם נאם יהוה" (ירמיה ב' ג'). והתורה והנבואה והכתובים והקבלה מלאים מסוד ההבדלה לפי הטעם האמיתי הידוע. "כי חלק יהוה עמו יעקב חבל נחלתו" (דברים לב' ט'). ואמנם לפעמים תבוא פקידה לטובה גמורה גם כן, כאומרו
לגהנה כבר התבאר לך סוד עניין פקידה וזכירה ששרשו בר"ה שכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. ועניינו בעבור בני האלהים לפני רוב עם. ותרגום של אייל "אימרא", "והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו" (בראשית כב' יג'). והנה על זה אנו תוקעים בר"ה בשופר בו ביום והוא הקרן לקטרג את השטן ולהבריח את עזזאל ממנו. וסוד "איל" כח "אילותי לעזרתי חושה" (תהלים כב' כ'). וסוד "קרן" רוח קרנות המזבח. "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה" (שמות ל' י'). בארבע שנים עיבור לשמש לפי כח שנות מחזורו, וז' שנות העיבור ד"ד והיא דלוג יום אחד לכל ד' שנה בסוד התקופות שהם אלד"א בלה"ו שהם סימני ניסן וחוזר חלילה לעולם. והנה גם כן איל מלשון מלכות "אילי מואב" (שם טו' טו'). וקרן גם כן לשון מלכות "וירם קרן למשיחו" (שמואל א' ב' י'), ואם כן אומרו בעל הקרנים, מורה על ארבע מלכיות שהם תלויין ועומדין בדין עד עבור זרע אברהם הבא מזרע יצחק היחיד. אז "ניצב לריב יהוה עומד לדין עמים" (ישעיה ג' יג'). ואם אתה זרע ישראל, "כל הגויים כאין נגדו" (שם מ' יז'). ואם זכה זרע אשר אלה הגוים כאין כנגדו, ואם לא, נשאר בבית עבדים בארץ מצרים ובכל מקום אשר נדח שם עד שובו עד ה'. כמו שנאמר "ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו" וכו'. "ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך יהוה אלהיך שמה" (דברים ל' ב'). ואמר עוד "אם יהיה נדחך מקצה השמים משם יקבצך יהוה אלהיך ומשם יקחך" (שם). ואין ספק כי זה יהיה בר"ה הוא ר"ח השביעי, שהוא ראש חדש תשרי או בראשון שהוא ראש חדשים והוא חדש ניסן. והמופת התוריי בנתינת סימן לסוד המקובל המופלא הזה אמרנו בשניהם ראש, ר"ל בזה ראש השנה ובזה ראש החדשים. והיה זה אחד וזה שביעי, ורמזו ככתוב בתשובה באומרו "או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עוונם
ועניין היות נקשרים אלו הסימנים בניסן כי בתקופות א"ו א"ז שהם נחלקים לארבעה חלקים, ראש היום וראש הלילה חצי היום וחצי הלילה. ובזה הסוד בעצמו כל השנה כפי מה שגיליתי לך בסוד שני המאורות. כי ניסן ר"ה שהוא ראש היום ותשרי ר"ה שהוא ראש הלילה. ותמוז חצי השנה שהוא חצי היום, וטבת חצי השנה שהוא חצי הלילה. וחשוב בזה כי מניסן ועד תשרי הכל יום, ומתשרי ועד ניסן הכל לילה ותבין הסוד. כי על זה נאמר יום אחד לשנה חשוב שנה (מסכת ראש השנה ב:). והוא סוד אומרו "יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם" (במדבר יד' לד'). וכבר אמר "במספר הימים אשר תרתם את הארץ" (שם). והיא מדה אלהית נקראת אצלנו מדה מרובעת מדה כנגד מדה. וכן מדת דין שבע תחת אחת, כאומרו "ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם (ויקרא כו' יח'). ובא לזה הלשון ארבע פעמים בעניין הקללות כמו שגיליתי בסוד הרבוע והחטא תחת בטול השבועה בדין הארץ. ועל כן בתכלית "אז תרצה הארץ את שבתותיה" (שם לד'). ואמר בזה עוד "יען וביען במשפטי מאסו ואת חוקותי געלה נפשם (שם מג'). וסוד חוק ומשפט הוא שורש כל התורה "שם שם לו חק ומשפט" (שמות טו' כה'). ואמרו חז"ל שבת ודינים במרה איפקוד (מסכת שבת פז.). וחק לשון דבר חקיקת אמונה בנפש, כי זה חק הנפש. על כן התחיל לאמר "אם בחקותי תלכו" (ויקרא כו' ג'). והמצוות באמתתם "וחוקים ומשפטים צדיקים" (דברים ד' ח'). על כן התחיל מהם להבקללות "ואם בחוקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם" (ויקרא כו' טו'). ואחר כן "אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה" (שם טז
ומפני שהסוד בר"ה שהוא יום זכרון ליציאת מצרים לא הוצרך להזכיר זכירה ליצחק, חייבנו לאמר זכרנו לחיים ובסוף אמר "אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן יהוה אלהים בינו ובין בני ישראל" (שם מו'). בינו ובין בני ישראל לבד ולא בינו ובין שאר האומות, והם ברית עולם בינינו ובינו בסוד השבתות השביעיות, כמו שבא בעניין שבת "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה יהוה" וגו' (שמות לא' יז'). וכבר קדם אומרו שהיא ברית עולם, כאמרו "ושמרו בני ישראל לעשות את השבת לדרתם ברית עולם" (שם טז'), אך ברית הקשת היא בין אלהים ובין כל נפש חיה, והוא ככל בשר אשר על הארץ. כי האומות שבעים וישראל כנגד כולם שהם ששים רבוא ועשרה מהם קדש, הרי ע'. ועל כן הם כמספר שבעים זקנים במציאות סתרי העולם וסתרי השנה וסתרי הנפש. וכולם נגלים ונכרים ונודעים מסתרי התורה, וסוד משפטם כסוד מאזנים וסוד חוק לשונם, "כי המשפט לאלהים הוא" (דברים א' יז'). אמנם "מות וחיים ביד הלשון" (משלי יח' כא'), על כן אמ"ש יסודו כף זכות וכף חובה, ולשון חק מכריע בינתים. כי סוד המשפט מדת הדין ומדת הרחמים. והם שתי כפות מאזנים לפי שקול הדעת, הנקראים כף זכות וכף חובה, ואם אינם שוים מה משפט הוא זה. אמנם המשפט הוא להיותם שווים כקרני טלה, אם כן סוד שווי הוא בשני הזמנים בשנה לבד, והם תשרי וניסן כמו שזכרנו.
ולועם הבנת זה העניין כצרכו יוּתָר לך עניין מחשבת הקושיא שבין שני החכמים, ר"ל ר' אליעזר ור' יהושע ז"ל. ועל זה רמזתי לך סוד אוא"ז תשרי עם ניסן בגימ' אלף ושמונים בסוד מספר חלקי השעה הנחלקים לשני חלקים בשווה לת"קם תק"ם, וסימנם שמר שמר, וכללם אף. והוא שבו הפחיד השם את עמו "אף אני אעשה זאת לכם" (ויקרא כו' טז'). "והלכתי אף אני עמכם בקרי ויסרתי אתכם אף אני" (שם כד'). "ואף בעונות אבותם אתם ימקו" (שם לט'). "ואף אשר הלכו עמי בקרי" (שם מ'). "אף אני אלך עמם בקרי" (שם). הנה זכרו עשרה פעמים לרעה וחזר והורה שכמו שבאף מכה באף מרפא. וזכרו לטובה חצי ו' פעמים והם ג' "ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם" (שם מב). "ואף גם זאת (שם מד). אע"פ שהם מאסו חוקותי וגאלה נפשם משפטי וגם מאסו משפטי וגעלה נפשם חקותי, "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם" וגו' (שם), בין יחטאו ובין לאו, אבל יסרם ביסורין קשים כאשר אמר "כי כאשר ייסר איש את בנו" וגו' (דברים ח' ה'). ואמר אחר כל זה "וזכרתי לכם ברית ראשונים" (ויקרא כו' מה'). ודע כי מצוות בלשונם תרגום פקודייא וכן בלשון עברי "פקודי יהוה ישרים" (תהלים יט' ט') והבן כזה כולו.
סוד חמישי-נודע מחלק ראשון מט' פרקים והם ה' י"ג י"ו י"ז כ"ז מ"ב ס"ח ס"ט ע"א. ומחלק שני מח' פרקים והם ד' י' י"ב כ' כ"א כ"ו ל' מ"ח. ומחלק ג' מסבות המצות וטעמיהם.
עיקר סוד התחלה וסבה-דע כי במקום שאכיר בדעתי כפי משפט מאזני רוחי וחוקה, שהעדות הרב ודבריו יעוררוך בהסתכלך בהם. שבא בהם סוד מהסודות או עניין מהעניינים הנסתרים, ומהם היותם נקשרים במהרה קצתם לקצתם, לא אטריח עצמי שם בדבר ההוא, ר"ל להאריך לך דברים בו. כי "ברוב דברים לא יחדל פשע" (משלי י' יט'). אבל אפתח לך בו שערים במה שתוכל לבוא לזבחדרי העניין ההוא. או אתן לך מפתחות שיפתחו מאד רעיוניך עד שלא תסתפק בדבר מכל מה שעלה במחשבתי לגלות לך נסתריו. ובזה די לך ויותר מדאי לפי מעוט שכלי ולפי קוצר השגתי ולפי טוב הבנתך. וכאילו יהיה לך זה הטוב המעט אשר אני מוסר בידך התחלה וסבה לבוא באותות ובנפלאות אשר נתגלו לך מהם בעזרת האל. ומזה כי בראותך פרק מהפרקים שזכרתי בסוד מהסודות, ויראה לך בעיניך בו שאין בו דבר מכל מה שרמזתי. אז אתה צריך לעורר רעיונך על העניין אשר כיוונתי בו למצא אמתתו בראותך פרק חמישי וכיוצא בו מכל אחד שהמשכתי דעתך אחר זכרונו. ואם אתה לא תמצא בו לא שם התחלה ולא שם סבה לפי הנראה בתחילת המחשבה, תדע כי עם העיון הבינוני וכל שכן החזק תמצא זה העניין. ותמצא שהפרק ההוא בא להורות על הצורך הגדול שיש למשכיל להקדים ולסבב סבות רבות בלימודו עד שיתחכם מאד טרם היותו מסתכל מאד במחנה הקדוש האלהי. אם כן הנה לך התחלה וסבה. וכן הביא ראיה מן הכתוב "שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים" (קהלת ד' יז'). וענין רגלך, סבתך כלומר הקדמה מדעתך, כמו שבארנו בשתוף רגל בפרק כ"ז בחלק א' "ויברך יהוה אותך לרגלי" (בראשית ל' ל') לסבתי. אומר שם כי העניין אשר הוא בגלל דבר אחר, הדבר ההוא סבה לעניין ההוא כאומרו "כי בגלל הדבר הזה יברכך יהוה אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך" (דברים טו' י'). והנה העיד כי סבת המצוה היא ה' יתברך אשר צונו לעשותם, והמצוה היא סיבת הברכה, וסיבת והברכה סיבת המעשה. והנה הרב לא זכר מבואר, פירוש רגלך, שהיא סבה, אבל נודע מדבריו כשיובנו שלזה כיון גם שם זכר ותחת רגליו ופירשו בפרק כ"ז הנזכר ובפרק כ"ו בחלק ב' פירוש מספיק ואין לי צורך לפרשו. כי מדבריו הוא מובן, ועניין התחלה וסבה הנאמר במציאות כבר אמרנום למעלה בסוד ג', הוא סוד עניין כסא בעניין התחלות אבונצר ומשם תבינהו. אמנם סבות המצוה, ר"ל טעמי המצוות אשר הביאם הרב לפי פשט הכתוב, יש לי בם דברים רבים בהגיעי לעניינם בע"ה. ולבאר מהם כלל עליון לחמאד, גם קצת פרטים כאשר יורני השם בסוד טעמי המצוות, הוא סוד שמיני בחלק שלישי, ושם אגיד לך קבלתי בסבתם בע"ה ית'.
סוד ששי-נודע מחלק א' מד' פרקים והם כ"א כ"ו מ"ח ס"ז. ומג' פרקים מחלק ב' והם ו' ז' י', ומעניין הנבואה גם כן מחלק ג' מעניין איוב ומפרק ומ"ה אשר הוא מכלל המצות והוא הכלל העשירי מהם.
עיקר סוד שכל ומלאך-זה הסוד הוא מעולה מאד. גם הרב האריך בו כל כך וגלהו מפורט במקומות הנזכרים, עד שאין לי צורך לדבר בו. ולו הארכתי בו היה כפל הדברים לבד, אלא שאעוררך בכלל אל ענינו. והוא שהרב אמר מבואר שכל כח ימצא במציאות הוא מלאך. ואפילו התנועות המקריות לפי מה שיובן מדבריו ז"ל, כל שכן העצמיות או ההכרחיות או הטבעיות. וזה שהוא אומר בחלק ב' פרק עשירי, שאתה לא תמצא כלל פעל שיעשהו השם אלה על ידי מלאך. וכבר ידעת שעניין מלאך, שליח. וכל עושה עניין הוא מלאך, אלה דבריו. והוא האריך בפרק ההוא ובאר בו עניינים גדולים מובנים לכל יודע ספר. וכבר אמר עוד מוחלט, ותנועות אתון בלעם כלם ע"י מלאך עד שהיסודות יקראו גם כן מלאכים "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט" (תהלים קד' ד'). אלה דבריו גם כן. והנה אתה רואה אפילו כל גוף מן גופות לפי דבריו הוא מלאך. כי היסודות גוף ואין גוף בתחתונים בלא יסודות ובלי צורתם ובלי כוחותם ובלי מקריהם, כי הכל מרכב מהם. וכן כל נמצא זולתו ית' יקרא מלאך ואפילו השד, וכן הדין נותן. וזהו האמת שהכל מאתו יתברך והכל שלוחיו ומלאכיו ועבדיו. והנה מה שיעיד לך על זה עדות ברורה הוא מה שבא בתשלום מעשה בראשית באומרו "ויכל אלהים ביום השביעי" וגו, עד "אשר ברא אלהים לעשות" (בראשית ב' ג'). ודע ששם מלאך נגזר ממלאכה ובא בזה התכלית ג' פעמים מלת "מלאכתו" בא להורות על עניין היות כל העולם נחלק לג' חלקים. וזהו מה שפירש הרב בחלק ב' בסוף פרק י'. כי הנבראות לטכלם ג' חלקים, האחד השכלים הנפרדים והם המלאכים, והשני גופות הגלגלים, והשלישי החמר הראשון, ר"ל הגופות המשתנות תמיד אשר תחת הגלגלים, אלה דברי הרב. ולפני אומרו זה אמר שהמלאך שליש העולם כמו שכתוב בבראשית רבא. והנה גם הפילוסופים וחכמי תורתנו שווים בזה העניין ומודים בו. אמנם השתכל בסדור התורה בעניין זה, והיותה קוראה אלה ג' חלקי המציאות, "מלאכת אלהים". ותדע עם זה שהדין עם הרב שיקרא כל נמצא מהשם ית' "מלאך". והוא שאמר תחילה "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" (בראשית ב' ב'), ואחר שכלל אמר "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" (שם), ובעניינו נשלמו העליונים והתחתונים וכל כוחותם. ואמר "ויכולו" ולא אמר בהם "ויכל אלהים", או
והנה בזה העניין ג' פעמים אלהי"ם, וג' פעמים מלאכתו, וג' פעמים לשון מעשה. והנה הבדיל בין העניינים הבדל גדול כמו שאגיד, והוא שאמר על עניין "מלאכתו" הראשון "ויכל", ועל מהשני אמר "וישבת", ועל השלישי אמר "כי בו שבת". הנה זכר שביתה בשנים, ולא זכר שביתה בראשונה. והסוד מפני שהשנים בעלי נפש לכן בא "שבת וינפש" יחד. אך הבדיל ג"כ ביניהם, ואע"פ שהשוה אותם בדבר, והוא שבראשון אמר בו "אשר עשה" מוחלט, אבל לא אמר בו "לעשות" והורה בזה השלמות הגדולה לעולם הגלגליי באומרו עליו "אשר עשה", כאשר אמר בעולם השכלי בשווה. והוא מפני שמציאות שניהם נשלם בפעל ובמעשה שלם, אין בהם דבר מתחדש ולא מוסף עליו ולא גורע ממנו. כי השגתם בפעל אלהי שווה תמיד לפי מעלת מציאות כל אחד ואחד מהם. אך כשזכר עולמנו זה השפל זכר בו הכנה והתחלה להשלימו באומרו "לעשות". ועל כן בא משותף עם מלת "ברא" כי כמו שבא בהתחלה "ברא אלהים", כן בא בהתחלה הזאת "ברא אלהים לעשות", כי הוא שם מקור ושם הפעל אשר יאמר עליו כל זמן עבר ועתיד והווה. וכן כשזכר התולדות בזה העניין בעצמו בהם יוצאים לפעל עת אחר עת תמיד כאומרו "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים" (בראשית ב' ד'). ואמנם בא בעניין האחרון "ויברך", "ויקדש", מיד שלא אמר כן בראשונים מפני שאלה צריכין ברכה וקדוש לבד, ר"ל עולם השפל עם כוחותיו, מפני היותו מוכן לקבל השפע האלהי תמיד. אבל העליונים מקבלים תמיד בפעל שלם, לא בהכנות משתנות בפרטן כאלו. ואמנם באו ג' ברכות בנבראים והם בתנינים ובבריאת החיים שבאה מלת בריאה, וביום השביעי ובראם. וא"כ הנה באה ברכה בתלי וגלגל ולב כי התנין וכוחותיו הם התלי והוא התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו. והגלגל הוא גלגל השנה והלב הוא הנפש. הגם ג' מלכים בג' כסאות, תלי בעולם כמלך על כסאו, גלגל בשנה כמלך במדינה, לב בנפש כמלך במלחמה. וא"כ הנה לך ג' מיני מלאכים שהם ג' כתות של מלאכי השרת כמו שרמזתי למעלה.
מאסוד שביעי-נודע מחלק א' מד' פרקים והם ל"ו נ"א ל"ז נ"ג מב' פרקים מחלק ב' והם כ' כ"א ומחלק ג' מפרקי המרכבה.
עיקר סוד פנים ואחור-דע כי עניין השמות המשותפים הוא העניין הראשון לכל חכמה ודעת, וזאת היתה הכוונה הראשונה של הרב בחבורו ובה התחיל ספרו. ואמר, המאמר הזה עניינו הראשון לבאר ענייני שמות שבאו בספרי הנבואה מהשמות ההם שמות משותפים. ועוד אמר לפנים אחר זה, וכלל מאמר זה עניין שני והוא באור משלים סתומים שבאו בספרי הנביאים, ולא פירש שהם משל. אבל יראה לסכל ולנבהל שהם כפשוטם ואין תוך ביניהם. ואם כן הנה שכוונתו השנית היתה לבאר משלי הנבואה. ודע שהשם המשותף ועניין המשל הם שני עניינים משלימים חכמת כל חכם ושכל כל משכיל. ושניהם באמת קרובים במין הנבואה והם עניינים מוכרחים לפי מציאות הדבור, להראות בהם אמיתת שני עניינים אחרים, שהם כלל המציאות כולו, והם מעשה בראשית ומעשה מרכבה, שהם חכמת הטבע וחכמת האלהות, כאשר באר הרב בתחילת ספרו. והנה כמו שב' העניינים אלו מהחכמה שהם קרובים מאד היו נסתרים מעיני לבות רוב החכמים הגדולים ולא נגלו כי אם ליחידים שהם יראי השם ולחושבי שמו. כל שכן שנסתרו משאר כל העם ההולכים בחושך. כן נסתרו מהם הנבואות שבאו לגלות ענייניהם. ומצד זה חויבו להיות רוב דברי הנבואה וענייניהם נסתרים בתוך המשלים או בשמות המשותפים כאשר זכר הרב בראש ספרו. ואמנם אומרו ז"ל בפרק כ"ח בחלק א' על עניין "ותחת רגליו", אמנם פירוש אונקלוס כבר ידעתו, אלא שתכלית כוונתו להרחיק ההגשמה. ולא באר לנו לאיזה דבר השיגו ולאיזה דבר ירצו בזה המשל. וכן בכל מקום לא ישתדל בזה העניין אך להרחיק הגשמות בלבד, כי הרחקת הגשמות דבר מופתי הכרחי באמונה. ויגזור בו ויגמור בדרכו. אבל ביאור עניין המשל הוא עניין מסופק, אפשר שתהיה זאת הכוונה או דבר אחר, והם עוד דברים נסתרים מאד. ואין מסודות האמונה הבנתם ולא השגתם קלה על ההמון, ולזה לא קובץ בזה העניין. אלה הם דברי הרב ז"ל מבבעניין המשל. ומאמרו באלו העניינים הוא להודיענו כי העניין הבא בדברי הנבואה שמורה על הגשמות, אין הפרש בין שיהיה זה משל או שם משותף, שהכוונה בו להרחיק הגשמות. ואם יהיה משל ולא יובן אין חשש בזה אחר שנרחיק הגשמות. וכן אמר בהקדמה הראשונה שבספרו, דע כי מפתח הבנת כל מה שאמרוהו הנביאים ע"ה וידיעת אמתתו הוא הבנת המשלים ועניינם ופרוש מלותיהם. וכן אמר עוד בסוף הקדמתו, אבל יהיה דעתך לעולם ברוב המשלים ידיעת הכלל המכוון ידיעתו. ויספיק לך בקצת הדברים שתבין מדברי כי העניין כולו משל, ואם לא אבאר דבר יותר שאתה כשתדע שהוא משל יתבאר לך מיד לאיזה דבר הוא משל. ויהיה אומרי שהוא משל, כמי שהסיר הדבר המבדיל בין הראות והנראה. אלה דבריו ג"כ.
ועוד אמר בחלק שני בעניין הנבואה הרבה מזה. ומכלל דבריו שאמר שם הוא אומרו בפרק מ"ג, ויותר נפלא מזה שתהיה ההערה בשם אחד, אותיות השם ההוא הם אותיות שם אחר בשנות סדרם ואע"פ שאין שם גזירה בין שני השמות ההם ולא שתוף עניין ביניהם בשום פנים. ובאר שם עניין שינוי סדר האותיות שזכר והוא הנקרא אצל המקובלים צירוף האותיות או אמור הפוך האותיות. ואמר שם, והפך תיבת חבל בבחל ובאו לפי זה הדרך עניינים זרים מאד והם עוד סודות. אלה דבריו עוד. וממה שעוררתיך על אלו תבין כוונתו. ומזה העניין באר הרבה בחלק שני ויחד בו פרק, והוא פרק כ"ט. ואמר שם, דע כי מי שלא יבין לשון אדם כשישמעהו מדבר הוא בלא ספק ידע שהוא מדבר, אלא שלא ידע כוונתו. והמשיך זה העניין כולו אל מה שהוא מבואר ונגלה מדבריו, עד שאין צריכים פרוש אחר כלל, ומהם תבין כוונתו. ועוד אמר בחלק שני פרק מ"ז בעניין ההשאלות וההפלגות והגוזמות עניינים נפלאים מובנים בתחילת המחשבה. ואמר שם בפרק מ"ו, וחלילה לאל מתת נביאיו דומים לשוטים ולשכורים, ויצום לעשות מעשה שגעון.
מגושים דעתך להבין דבריו כלם שהם נפלאות תמים דעים, ודברי אלהים חיים, מורים חכמות נפלאות נסתרות מרוב חכמים בדורנו זה כל שכן מזולתם. אמנם מה שהוא ממין השמות המשותפים, הוא גם כן הרבה, ומכללם פנים ואחור. והנה כל יודע דעת, יודע שכל דבר שהוא מאיר ומזהיר ומשפיע שפע זהר ואור מכל צד ומכל פנים כשמש או יוצא ממנו כח מכל הכוחות מכל צדדיו, כחום היוצא מן האש, או פועל פעולה בשווה בכל מקום שהוא שם, כמים שמרוים כל צמא מכל צד ומכל פינה בכל מקום ששותה אותם. הנה זה כולו יודע בתחילת המחשבה, שאין לדבר באלו הג' עניינים הנזכרים על דרך משל והם, שמש ואש ומים. ואע"פ ששלשתן גופים, אין שום דרך להאמר בהם שיש להם בגופם וכחם ופעולתם מצדם פנים ואחור וכיוצא בזה. ואם באלה שהם גופים נמנע מלהאמר עליהם זה, כל שכן למה שאינו גוף וכל שכן למי שאינו גוף ולא כח בגוף. ואם כן עם זה הקל עליך להבין שמה שבא בעניין השם יתע' מעניין פנים ואחור, כאומרו "וראית את אחורי" וגו' (שמות לג' כג'). או מה שבא בחיות כמו "ודמות פניהם פני אדם" (יחזקאל א' י') וכיוצא בזה. שזה כולו הוא כונה אחרת, ולשמות משותפים ממה שהעירותיך עליו, וממה שזכר הרב בפרקיו הנזכרים בראש זה הסוד, ממה שאכתוב אני עוד בפרקי מעשה המרכבה בע"ה, תבין כל מה שראוי להבינו מן העניין הזה ומן הדומה לו.
סוד שמיני-נודע מחלק א' מד' פרקים והם מ' מ"א נ"ב ס"ו. ומחלק ב' מד' פרקים והם ד' ה' ו' י"ב. ומחלק שלישי מעניין איוב ומפרק כ"א.
עיקר סוד חיי הנפש-והוא שצריך לך לדעת עניין חיים לבד ועניין נפש לבד. ותדע אם חיי הנפש החי בעולם הזה תלויים בעצם גוף החי או במה הם תלויין. או אם החיים עצמם נקראים נפש ואם הנפש הזו הוא כח מקרי או עצמי. ואם היא פרטית לעצמה או כללית, ואם היא באה מכח הגלגל או היא נבראת מן גוף, או אם מדהיא יסוד חי מן היסודות בהתרכבם יחד, או אם היא גוף או אינה גוף. או אם היא כח בגוף או לאו, או אם היא מקבלת גמול ועונש מהשם ית' בעולם הזה על עניין המצוות והעבירות או לאו. אם יש בה השגחה בפרט או בכלל, או אם אין בה השגחה כלל לא בפרט ולא בכלל. או אם יש לה השארות אחר הפרדה מן הגוף או לאו. ואם יש לה השארות, אם יש לה עונש או גמול בעולם הבא מכל מעשיה שעשתה בעולם הזה או לאו. ואם תשוב בגוף עוד בעולם ואם לאו, ואם לא תשוב למה לא תשוב ואם תשוב למה תשוב. אלה כולם עניינים נפלאים. וכל דבר ודבר מהם צריך לאמתו במופת, כי זהו היתד הראשון אשר התורה תלויה בו, והעמוד אשר דעת האדם נשען עליו. ומפני זה העניין אשר הוא שרש ראשון לאמונה ולחכמת האדם, קראתי שם כולל זה החבור "חיי הנפש". וצורך גדול יש לכל משכיל באמת לחקור כל זה במופתים ברורים שאחר שיתבאר לו אמיתת דבר זה וענינו, יושלם דבורו ותעלה הצלחתו שלימה בידו. וע"כ ארחיב לשוני בזה המאמר מעט.
ידוע ומבואר לכל בן אדם, שהאדם הוא בעל שכל בכח ביום הולדו, והוא חי בפעל. וגדר כל חי הוא, חי, מרגיש, מת. וכל חי מרגיש וכל מרגיש חי. וכל חי התנועה הרצונית אשר לו מורה לשאר החיים שהוא חי. וכשלא יתנועע התנועה ההיא הוא ישן או מת או נח לסבה מן הסבות. ואם הוא נח לשעתו ישוב לתנועתו וכן אם הוא ישן. אך אם הוא מת לא יאמינו החיים שיתנועע בשום פנים תנועה רצונית לפי הטבע. גם אנחנו לא ראינו זה עד היום ולא ראינו חי שיעיד שראה זה באמת. אך ראינו מי ששמעו, שהיה זה בזמן אחד באיש אחד, או ביותר על דרך פלא. גם פשט הכתוב אמרו במקום מן המקומות על עניין מופלא, על דרך הוראת פלאים וניסים. ואין מביאים ראיה ממעשה ניסים, כל שכן שאין מביאים ראיה ממה שקרה לאיש אחד על עניין זכות בכמה זמנים, ואפילו מדבר טבעי, וכל שכן אם הוא חוץ לטבע וחוץ להקיש השכלי, וכל שכן שאין מביאים ראיה לחוקרי אמיתת החכמה ולמחפשי סתרי מהתורה מעניין פשטי הכתובים. ואם כן אין דרך להביא מופת על מה שיחקר בחכמה, כי אם מופת מורגש ומושכל מקובל תוריי אלהיי, ר"ל מסתרי תורה. כגון היות האדם בכל מקום שבא בתורה שם המין בהכרח. כי לא ימצא שם העצם בה"א הידיעה. וכגון סוד מלת "היום" שרמזתי בסוד פקידה הוא סוד ד'. וכן היות אלהי"ם שם התואר, והיות יי' שם העצם. ואפילו אם הוא שם התואר ג"כ, כי הנה בא זה בה"א הידיעה ולא בא זה בשום מקום. ורבים כאלה בסתרי תורה שאין דבר מהם מובן להמון העם, ואפילו מרוב חכמים הוא נסתר, כי אלה והדומים להם עם העניינים הנקראים "סתרי התורה", והם מופתים מקובלים ונבואיים תוריים אלהיים, ומן זה המופת לא ידעוהו המתפלספים. ומזה סוד חדוש העולם וסוד ההשגחה וסוד ידיעת השם וסוד משפטיו ומצוותיו ותאריו וסוד הגמול והעונש בעולם הזה, וסוד העונש והגמול לעולם הבא, ומה הם. ואחר שהדבר כן ראוי לך שתבין בכל מופת שיבוא לך בזה העניין, אם הוא מובא בנוי בניין חזק כראוי עם יסודותיו והקדמותיו ותולדותיו האמיתיות, מאחד משלשה מיני המופתים הנזכרים, ר"ל מורגש או מושכל או מקובל, כמו שאמרתי.
ואחר שיודע דבר אחד, ויתברר לך במופתיו אלה, דין אליך שלא תסתפק בדבר ההוא לעולם יותר, אבל יהיו אצלך כאילו שמעתו מפי הגבורה. ולא יזיזוך רעיונים בטלים, ודעות מחשביות ממה שכבר עלה בידך באמת. ואם תחשוב שכמו שהובא לך מופת אחד או יותר על עניין מסופק להתירו לך, כן יובא לך מופת על הפכו. ראוי שתדע אם יקרך דבר זה שלא היה לך מופת כלל אמיתי עליו כי אם אמונה ומחשבה דמיונית לא ציור מורגש ולא השגה מושכלת ולא ידיעה מקובלת מהמין שזכרתי. ולפי זאת הסבה נתבלבלו רעיונך, כי לא יתכן בשום פנים בעולם שיכחיש מופת אמיתי אחד למופת אמיתי אחר. ע"כ צריך לך לאמת האמת בכל מבוקש, ושלא תשאר מסופק בשום אמונה שהיא פינה מפנות התורה ויסוד מיסודות הקבלה האלהית. כי האמת והאמונה הם שרשי הקיום והפכם אין להם עמידה כלל. ועל זה אמרו רז"ל "וכל מומי שלא אמר אמת ויציב בבקר, אמת ואמונה בערב לא יצא ידי חובתו" (ברכות יב). ואין הכוונה האמיתית במאמר הנכבד האלהי ההוא הנאמר מפי מקובל האמת, מה שיחשבוהו המון החכמים השומרים הרגלם והקוראים אותה תורה או מצוה, כאילו לא האשים השם כל העושה כן על ידי נביא ע"ה, באומרו "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחוק ממני" (ישעיה כט' יג'). אמנם הכוונה במאמר ההוא אינה בעבור הדבור בפה לבד אלא בעבור הציור האמיתי המצוייר בנפש כפי מה שהיא. והעד שבא זה העניין אחר ק"ש ששם שרש השגת הייחוד וידיעת השם ואהבתו ושמירת מצוותיו ית'. וחובר אל מאמר "להיות לכם לאלהים אני יהוה אליהכם" (במדבר טו' מא'). ואין אלהות בדמיונות השקריות כי אם באמיתיות הנודעים במופתים ברורים. ועל ידיעת האמת אדם עונה אמת לא על המסופק כל שכן על השקר. ועל כן באו הקיומים ההם יחד בשחרית ר"ל אמרו, "אמת ויציב נכון וקיים וישר ונאמן ואהוב וחביב ונחמד ונעים נורא ואדיר ומתוקן ומקובל הדבר הזה עלינו"
ראה כמה עניינים באו להעיר לבנו אל האמת. ועוד באה מלת אמת כמה פעמים עד "גאל ישראל", ואם לא השלים אדם זה העניין ולא אמתתו, איך מעיד שהוא אמת. כן בא במעריב קיומים נפלאים ועדויות נפלאות ונוראות. ומזה המין כל מה שבא בעניין התפילות כולן כיוצא בזה אתה צריך להודות על מה שנתאמת אצלך במופת, ואז תהיה הודעתך אמת ואם לאו לאו. ועל זה הקדמתיך זאת ההקדמה להודיעך שכל מה שצריך לאמתו במופת בעניין הנפש, שתאמתהו באחת המינים הנזכרים שבם יתבאר כל מופת, ולא זולתם. ואם לא תעשה זה תדע שלא תוכל להשיג מה שחויבת להשיגו מעניין הנפש, ועל כן לא יהיה לך מופת באמיתת ענייני הנפש. שאם אין מצוה מה צורך למצוה או למצוה עצמה. ועל כן השורש לדעת מהות המצוה ואחר כך ידוקדק אם נצטוה ואחר יודע מה צוהו, ועוד יושכל למה ציוה, ויעוין מה גמולו בשמרו מה שצווה לשמרו, ומה עונשו בעברו על המצוה. ואלו כולם תכליות מזהאנושות ולא נמסרו במופתים מושכלים למקובלים אחרונים באמת, כי אם לשרידים אשר השם קוראם. אך נמסרו לעם גם כן לפי השגתם בציורים דמיוניים מספיקים להם. ועל כן השלם הנבדל מהם חייב בחיי הנפש להתמידם בהתמדתם מקודם, ולראות את מאורו ומאורם כמו שכתוב "כי עמך מקור חיים" וגו' (תהלים לו י').
לפיכך אגיד לך שאתה צריך לדעת הגופים מה הם, אחר שאתה מרגיש ומשכיל ישותם ומציאותם. שהנה אתה בעצמך עד על ישותך ומציאותך ועל ישות זולתך ומציאותו בשני דרכי העדים הראשונים ר"ל בהרגש ובהשכל. ואחר שהוא כן החקירה הזאת והשאלה הזאת שהיא אחת מד' שאלות החכמה שהם יש ומה ואיך ולמה, הנה בעילה שאין צורך לשאול עליה שאלת ישותך, אבל אחר זה צריך לשאול על מהותך ולאמתו במופתים. כי זאת השאלה יותר נסתרת מן הראשונה. ולך עדות ברורה גם כן שכל מציאותך מזולתך ר"ל שלא עשית אתה עצמך אבל עשאוך אחרים. ועוד אחר שתדע זה עוד תשאל למה נבראת בעולם. ובדעתך אלו הד' שאלות במופתיהם תגיע אל מה שאפשר לאדם להגיע מן ההצלחה האלהית ומן המעלה השכלית ומן השלמות האנושית ומן השמחה התכליתית. ודע כי שאלת למה היא שאלת התכלית, והשגת סוד התכלית היא תכלית התכליות. ואמנם שאלת יש היא שאלת הראשית והש"י מגיד מראשית אחרית ו"טוב אחרית דבר מראשיתו" (קהלת ז' ח'). ושתי השאלות האמצעיות שהם מה ואיך הם בינוניות והכוונה בהם להגיע בידיעתם לשאלת למה. וכבר יחוברו אלו עם אלו שהנה תשאל מה תכלית מציאות האדם ותשים מהמחובר על תכלית שבא במקום למה וכן השאר. ועל בדעתך מהותך ר"ל מהות גופך ומהות נפשך ומהות שכלך ומהות כוחות כל אחד ואחד מהם והרכבת אלו המהויות יחד ואיכותם אז תשתדל להגיע אל ידיעת תכליתם ואז תצליח את דרכיך ואז תשכיל. וצריך שתשים לך בכל אלו ההשגות כלים המשיגים את המושגים ויהיו לך לעדים ברורים בכל, שיעידו לך על מה שתחקרהו מהם בחקירה ובדרישה ובשאלה, "ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה מחאמת נכון הדבר" (דברים יג' טו'). ואז תדין על פיהם כל מה שתדין שאם לא תעשה כן ולא יהיו לך עדים נאמנים לא יעלה בידך דבר מכל שאלותיך באמת. אבל תהיה לעולם בכל שאלה מסופק ונבוך ומעורבב ומבוהל ומשתומם ולא תועיל בחקירותיך אבל תיגע ולא תמצא. ולהאמינך לעידיך תיגע ותמצא בלא ספק בע"ה ואם תעיין בספר קהלת בעיון זך תדע מה שאמר שלמה שם על זה העניין, ר"ל עניין חקירת הדברים ועל מה שאפשר למצוא מהם.
ומפני שיש דברים שהם נמנעים מטבע השכל האנושי להשיגם אמר שלמה בקהלת "כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי: רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ: סַבּוֹתִי אֲנִי וְלִבִּי לָדַעַת וְלָתוּר וּבַקֵּשׁ חָכְמָה וְחֶשְׁבּוֹן" וכו' (קהלת ז' כג'). ואומרו "אני ולבי" כאומרו הרגשי ושכלי שהם שני עדיו, כמו שאמרתי לך שעידיך הם שנים ראשונים והם המרגיש והמשכיל שהם שני כוחותיך. ולא זכר העד השלישי שהוא הכף התוריי מפני שדברי קהלת הם בנויים על עניין הטבע לא עניין תוריי. ודי להשגת אמיתת הטבע בשני עדים כי על פי שנים עדים יקום דבר, אך אומרו או על פי שלשה עדים הוא על הדעת התוריי שהוא הג'. אך הדמיון אינו עד נאמן תמיד באלו כי הוא עד זומם ברוב הפעמים ועל כן [לא] זכרנוהו מכלל העדים הנאמנים. ואם יעיד בדבר ויורה לו השכל או ההרגש אז יאמינו דבריו ואם לאו לאו. ואם יעיד עם השכל יהיה במקום ההרגש ואם יעיד עם ההרגש יהיה במקום השכל, ואם יעיד לבדו כי יחנן קולו אל תאמין בו כי שבע תועבות בלבו. ואל תקרי שבע אלא שבעים כלומר הוא נשבע לשם לשקר ואפילו בשבעים שמות. והנה אמר קהלת "ראה זה מצאתי אמרה קהלת אחת לאחת למצא חשבון: אשר עוד בקשה נפשי ולא מצאתי אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי: לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים" (קהלת ז' כז'). ועוד אמר לפנים "כאשר נתתי את מטלבי לדעת חכמה ולראות את הענין אשר נעשה על הארץ" (שם ח' טז'). ואמר "וראיתי את כל מעשה האלהים כי לא יוכל האדם למצוא את המעשה אשר נעשה תחת השמש בשל אשר יעמל האדם לבקש ולא ימצא וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצא" (שם). והמשיך העניין כולו כפי מה שידוע מספרו.
הנה כבר הורנו זה החכם כי יש מה שאפשר למצוא אחרי רוב חקירה שכלית ויש מה שנמנע למצוא אפילו אחר חקירה. על כן ראוי לחקור האפשר והראוי, ולהמנע מחקור הנמנע. "כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר שמים לרום וארץ לעומק ורחב לב מלכים אין חקר" (משלי כה' ב'). ואמר "החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא" (איוב יא' ז'). ועניין זה הוא שמה שיש לך בינך ובין השם בעניינך תדרשנו ותמצאנו, "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ד' כט'). ועניינים אחרים שאין לך צורך מהם ולא חויבת עליהם לדעתם בינו ית' ובין ברואיו ואפילו אם תדרשם לא תמצאם. על זה אמרתי לך שתשים עדים לכל השגותיך וכל מה שאפשר לך להשיגו בעדותם אותו תשמור לדבר בו והשאר עזבהו למי שראוי לו לדעתו והוא הש"י לבדו. ואחר היות הדבר כן תדע שכל מה שתשיגהו באמת באחד מחושיך ראוי שתסמוך עליו ותשימהו יסוד אחד, ובנה עליו כל בניין שהוא ממינו. והחושים הם כלי הגוף המרגישים. והם הראות שהוא כח העיניים, והשמע שהוא כח האוזניים, והטעם שהוא כח החיך, והריח שהוא כח נולד מן האפים, והמשוש שהוא כח כלל הגוף ורוב פרטיו. וכל מה שתשיג באחד מאלו הוא עד נאמן במה שיעיד לך עליו כל כח יוצא בצאתו לפועל. העין יעיד על הנראה, והאוזן על הנשמע, והאף על המריח, והחיך על הטעם, וכלל הגוף ברוב איבריו בפרטיהם יעיד על המשוש בלא ספק.
נומאלה תדע שהמשיג בם חי על כל פנים, ועל כלל גופו דבר נוסף שפועל אלו הפעולות כולן בכללן ובפרטן. וא"כ מצד הכח ההוא יקרא החי חי מרגיש, ובהפרדו יקרא הגוף שהיה חי בכללו בגללו מת בלתי מרגיש ובלתי מתנועע מעצמו. ואם כן החיים ההם היו לגוף מצד הכח ההוא שמות רבים כגון נפש נשמה רוח יחידה חיה. ומזה תדע כי הגוף היה מורכב מהרכבות רבות, והכח ההוא היה מקיים עליו הרכבותיו. כי בהיפרד כוחו ממנו ייפרדו חלקיו אחד אחד מעט זה אחר זה. ואם תאמר אם כן היה ראוי שייפרדו מיד כאשר נפרדו שאר הכוחות מיד כגון ההרגשות והתנועות והמחשבה והתאוה והדבור וההבנה והכעס והרצון והאהבה והשנאה והקנאה והדומים להם. כי אלו כולם שנפרדו בעת הפרד הכח מיד ונסתלקו כולם עמו יחד, ידענו שהוא היה סבותם ומולידם כנר המוליד האור והוא סבת מציאותו ובהסתלקו יסתלק אורו מיד עמו. נאמר לך אמת שהדבר כן הוא, וזה הוא המבוקש מזה אמרנו שכל אלו הכחות הם מהכח ההוא בלא ספק ובהסתלקם נסתלקו כולם אחריו אף כלל הגוף. והנה הדבר הנקרא גוף היה מורכב מגופים בעלי כוחות אחרים בלתי אלה הנזכרים והכוחות ההם אינם חיים. ועל כן בהסתלק החיים לא נסתלקו הם מיד אבל נשארו עוד עם הגוף, ובהסתלקם גם הם הנה ייפרד הגוף לחלקיו הראשונים והם בד' יסודות שמהם ומכוחותיהם מורכב הגוף בתחילת מציאותו. אמנם אלה הכוחות הנזכרים ודומיהם שנולדו מחיים ר"ל מהכח הנפשיי הנזכר הנה בהכרח יסתלקו כולם עמו בהסתלקו, וזה כולו מורגש. וכבר התבאר בספרים רבים בספרי החכמה במופתים חזקים יותר מאלו וכולם מורגשים ואין צורך להאריך בדברים המורגשים שהם קלים להשיגם לרוב בני האדם. אמנם הדברים המושכלים הם נסתרים מאד יותר מאלו ועל כן צריכים מופתים חזקים מאד יותר מאלו. ואמנם הכלי המשכיל גם כן נסתר מעט והוא המוח, והלב עמו. וכמו שידעת מן העין שהוא כלי לראות, והאור שופע עליו מחוץ, כן צריך שתדע שהלב והמוח הם כלים להבנה, והשכל הפועל משפיע עליהם שכל ובינה מחוץ. ומשים להם הדברים המושכלים בכח, מושכלים בפועל. כמו נאשהאור משים לעין דברים בכח, נראין בפועל. ואמנם הכלי המקבל התוריי הוא משותף עם הרגש והשכל והלימוד והוא מורכב משלשתן. והוא שאדם קורא באותיות המקובלות וסתריהם נודעות להם בכח, ורואם בעיניו ושומע עליהם קבלה מרבותיו ומבין ומשכיל בהם ובענייניהם ולומד ומקבל מידיעת השם ומסתרי התורה עניינים מושכלים ראשונים ומורגשים אצלו בקלות. והם קרואים תוריים מקובלים מפני היותם תלויים באותיות אשר דברו בהם הנביאים ר"ל באמיתת לשון הקדש. ומפני שהם עניינים נסתרים מאד מרוב החכמים בכח וכשמקבלים אותם הם מובנים ומקובלים בקלות ויוצאין לפועל מיד ושבו מושכלים ומורגשין נקראו בזה השם ר"ל מופתים תוריים מקובלים ברצון.
והנה המורגש והמושכל יודעו מעיון הנמצאים והמקובל יודע ממניין האותיות. ואלו שלשתם בצאתם לפועל הם ג' עדים נאמנים בכל מה שיעידו עליהם שהשיגוהו, ובלבד שתהיה עדותן נחקרת מאד. והנה הרבה פעמים יחשוב אדם בראותו דבר אחד פתאום שהוא כמו שחשב שנראה לו, כמו שראה אדם מרחוק מעט רוכב על סוסו לבוש הבדים וחשב שהוא רוכב על חמור או על פרדה והוא בלבוש המשי. וכן יקרה בשאר הרגשות לפעמים ועל כן אין להאמין בהרגש בלתי חקירה רבה. וכן יקרה לשכל שפעמים יחשוב החושב בלילה שיכהו השד או אדם ואין שם באמת כשיושכל העניין לא שד ולא אדם זולת דמיונו והוא המזיקו בלא ספק, וכיוצא בזה הרבה. ועל כן אין להאמין במחשבה ההיא שהיא שכלית אלא דמיונית. וזה אם כן צריך חקירה רבה יותר מההרגש. וכן יקרה לאותיות שפעמים יחשוב אדם שהקבלה בעניין כך כגון "ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע" (בראשית ב' ט'). ויחשוב שהקבלה הפלונית בהם היא כך, ועל כן צריך לבחון אותה והדומים לה בבחינה מעולה ובחכמה רבה ובקבלה מתוקה עד שלא יסתפק אדם בדבר מתוך רוב החקירה בכל חכמה ודעת. אמנם "מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא יַחֲרֹשׁ וְשָׁאַל בַּקָּצִיר וָאָיִן" (משלי כ' ד') אך אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַנבמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה: אָז תָּבִין יִרְאַת יְהֹוָה וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא" (שם).
ועם אלה הסבות שזכרתי שהחקירות עמוקות מאד, נמנעו רוב בני אדם מלדרוש ידיעת השם והתעצלו בבקשת החכמה, וקבלו קצת קבלות הכרחיות באמונה ועמדו בהם, ולא השגיחו במי שידבר בחכמה ובסודות ההשגה ובסתרי התורה, זולת מה שקבלו בקטנותם בימי השחרות והילדות. כמו שקרה להם זה בתפילות המעולות אשר בתוכם חכמות גדולות והוראות על השגות אמיתיות נרצות אצל השם, ומקובלות שהם מפלאות תמים דעים. והם חשבו שדי לאדם שיזכירם בפה בלא שום ציור שכלי ובלתי תוספת דעת בכל יום ויום. כאילו לא ראו דברי הנביאים לעולם, שספריהם מלאים מעניין היות העיקר דרישת השם וחקירותיו. ככתוב "טוב יהוה לקוו" (איכה ג' כה'). "דרשו יהוה בהמצאו" (ישעיה נה' ו'). "דרשוני וחיו" (עמוס ה' ד'). "יהוה משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש את אלהים" (תהלים יד' ב'). "ודורשי יהוה לא יחסרו כל טוב" (תהלים לד' יא'). "ובקשתם משם את יהוה אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים ד' כט'). וכאלה רבים בדברי הכתובים, אין ספק באמתתם. וכן צועקים הנביאים על חסרון ידיעת השם ככתוב "וידרכו את לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ כי מרעה אל רעה יצאו ואותי לא ידעו נאם יהוה" (ירמיה ט' ב'). "שבתך בתוך מרמה במרמה מאנו דעת אותי נאם יהוה" (שם ה'). "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע" וגו' (ישעיה א' ג'). "הכהנים לא אמרו איה יהוה ותופשי התורה לא ידעוני" וגו' (ירמיה ב' ח') וכאלה רבים. וכן הם המעידים עוד כי המעלה העליונה והגמול הטוב היא ידיעת השם, ככתוב "ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה. כי כל לבבות דורש יהוה וכל נגיצר מחשבות מבין אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד" (ד"ה א' כח' ט
ולפי זה העניין התבאר אצלך שרוב החקירה בחכמה היא עיקר החכמה, והכלי המעולה של השכל הוא השכל בעצמו ובו מרגיש המרגיש ובו משכיל המשכיל ובו מקבל המקבל, ובלעדיו אין כלי לחכמתנו. והוא יתחזק תמיד ברוב למוד ספרי הנבואה בדרישה, וספרי החכמה בחקירה, וספר התורה בעיון שלם. ואחר שביארתי לך מהות הכלים ואמתתם בכוחם תוציא לפועל כל השאלות הנזכרות בראש העיון, בעיינך בספרים המחוברים בכל שאלה ושאלה מהם. ואילו רציתי לבאר לך הכל הייתי כופל מה שכבר כתבו זולתי מבואר במופת. וטוב הוא שיחקור כל דבר במקומו ובעתו. "ודבר בעתו מה טוב" (משלי טו' כג'). "גם בלא דעת נפש לא טוב" (שם יט' ב'). אמנם חיי הנפש באמת הם השכל והמדע והחסד והצדק, ומיתתה היא הסכלות וההוללות והאכזריות והרשע והדומים להם. והם הם באמת הגמול והעונש. כי הצדק שהוא חיים הוא גמול לנפש והרשע הוא מות הוא עונש לנפש. ועל זה נאמר בדבריהם ז"ל "צדיקים אפילו במתתם נקראים חיים ורשעים אפילו בחייהם נקראים מתים". והגוף החי הוא (אמת) [המת] הרשע שמאתו בא הרשע ר"ל החומר. והנפש החיה המשכלת הצדקת והיא קיימת נצחית בחיותה ומאתה בא הצדק ר"ל מהצורה הנפשית השכלית כמו שרמז הרב ז"ל בחלק ג' בפרק ח' ומהמקומות אשר העירותיך על אלה תבין כל הכוונה.
סוד תשיעי-נודע מפרק מ"ב ומ"ח מחלק ראשון ומחלק ג' מעניין המרכבה.
נדעיקר סוד כנפים-הנה תמצאני מעורר אותך לפעמים על שם אחד משותף. עליך שתבין מאותו השם שזכרתי, שם אחר שלא זכרתי במצאך אותו כתוב מחובר עם זה שזכרתי, בין בדברי הנבואה בין בדברי התלמוד. בעניין "כנפי השכינה". שעליך שתדע כמו ששם כנפים משותף, כן שם שכינה משותף אחר שבאו שניהם יחד. והנה הרב ביאר כי שם "שכינה" נאמר על דבר שוכן מתמיד במקום או מתמיד בעניין ולא במקום. וקורא השכינה אור נברא גם השגחה, כאשר תדענו מחלק א' פרק כ"ה ומפרק כ"ח. ואם כן כנפי השכינה לפי מה שפירש הרב בפרק מ"ב הוא פרק כנף בחלק ראשון שאמר שעניינו הסתרה, הנה יהיה פירושו סתרי ההשגה. וכן בא הכתוב "יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן" וגו' (תהלים צא' א') וצריך שתדע שמלת ישיבה משותפת וכן "צל" והדומים להם כולם, ומאלה תבין השאר בלא ספק.
סוד עשירי-נודע מחלק א' מי"ב פרקים והם פרק כ"ט מ"ט נ' נ"א נ"ב נ"ג נ"ד נ"ה נ"ו נ"ז נ"ח נ"ט. ומחלק ב' מג' פרקים פרק י"ח כ"ו מ"ז. ומחלק ג' מג' הפרקים והם פרק נ"א נ"ג נ"ד.
עיקר סוד שם התואר-התבונן בהסתכלות הלב בפתיחת הרעיון ובהבנת השכל בזה הסוד ובסוד הבא אחריו, ששניהם קשורים קשר חזק ואמיץ. מהם תדע סוד עבודת השם מאהבה, שהוא סוף הסודות כולם. ואלו השנים הם יסודותיו החזקים ושרשיו הנכבדים, מפני שהם כוללים ידיעת השם לאדם. ויש שלישי בחלק ג' והוא סוד ידיעת השם לנו. כי אלה השנים מורים איך נדע אנחנו בני אדם את השם ית', והוא כשנדע שמו. ואז נוכל לעבדו באמת מתוך אהבת ידיעת שמו והשגתו. ואין ראוי לחשק להיכנס ולהידבק מן האדם לשם, כי אם בשם, כמו שאמר, "כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי" וגו' (שם יד'). אמנם השלישי מורה איך השם יודע כוונתנו, ומתוך ידיעתו אותנו משגיח בנו לגמול ולעונש, כאשר גזרה חכמת משפטיו ורחמיו ית'. כמו שאמר, "רק אתכם נהידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם" (עמוס ג' ב'). ואמר "כי יודע יהוה דרך צדיקים" וגו' (תהלים א' ו'). ואחר זה אומר שהרב זכר בחלק א' פרק נ', כי העניין מושכל ראשון והוא שהתואר בלתי עצם המתואר ושהוא עניין אחר לעצם, א"כ הוא מקרה. ואם היה התואר הוא עצם המתואר, יהיה התואר כפל במאמר לבד כאילו תאמר שהאדם הוא האדם, או יהיה פירושו שם כאילו תאמר, האדם הוא החי המדבר כי החי המדבר הוא עצם האדם ואמתתו. ואין שם עניין שלישי זולת החי והמדבר, הוא האדם והוא המתואר בחיים ובדבור כאילו תאמר שהדבר אשר שמו אדם הוא הדבר המורכב מן החיים והדבור. אלה דברי הרב.
ומאלה הדברים תוכל להבין כי כל מה שבא בכתוב שם משמותיו ית' אין השם ההוא כי אם שם התואר, חוץ מן השם המיוחד שהוא לבדו שם העצם כמו שתשמע בע"ה. אמנם אומרו ז"ל "שאם היה התואר עצם המתואר יהיה התואר כפל במאמר לבד, כאילו תאמר שהאדם הוא האדם", כבר הורה בזה סוד "אהיה אשר אהיה". כי השם הראשון אשר הוא שם אהיה הוא המתואר והוא שם העצם. והשם השני שהוא ג"כ שם אהיה הוא התואר והוא הראשון בעצמו. כי המתואר הוא התואר וזה כפל במאמר. ומזה התואר האחד תבין שאר תאריו שאין עניינים נוספים על עצמו כמו שזכר הרב בתואר. על כן כשתמצא לו תואר מחוייב דע שהוא המתואר בעצמו. גם הורנו עוד הרב ז"ל מעניין פירוש סוד שם השם המפורש שהוא פירוש שם בלא ספק אצל יודעי השם באמת ואצל מכירי צירוף האותיות. כי לא יתכן לדעת את השם בלתי שם, וכל שם מצורף מד' מאותיות מורות על עצם הדבר הנמצא ועל מהותו ועל אמתתו ועל תארי החיוב ועל תארי השלילה ר"ל לחייב לעצם מה שראוי לחייב לו ולשלול ממנו מה שראוי לשלול אותו. ואמנם הידיעה בתארי השם המחויבים לו צריך שתדענה. והוא שתדע ותבין שאין לשם ית' שום תואר נוסף על מהותו כי התואר הוא מקרה, והש"י לא ימצאהו מקרה וחלילה לנו להאמין עליו שום מקרה ולא שום נותואר נוסף על עצמו. וא"כ כל מה שיורה על חיוב תואר הוא על שני דרכים והוא להורות לנו על שלמותו או על פעולתו. ואם יש תואר מחויב עוד הוא המתואר בעצמו כמו שאמרנו. וממין היות התואר הוא המתואר, אמרנו עליו ית' שהוא השכל והוא המשכיל והוא המושכל. שאלה העניינים אע"פ שהם שלשה מצד אחד אינן בו ית' ג' כי אם אחד כמו שביאר הרב בפרק כ"ז בחלק ראשון. וכן עוד בא מעניין תארי החיוב בדברי הרב ז"ל בחלק ראשון בפרק כ"ח שהוא ית' פועל העולם אמור משפיע המציאות וזה תואר חיוב פעולתו. והרב זכר בפרק נ"א בחלק ראשון בעניין התארים בחלק מהם כי זה התואר הוא מאשר ראוי שיתואר בו הבורא ית' וכן הדומים לו. כגון חנון ורחום מוחל סולח נוצר חסד נושא עוון פוקד עוון אבות וכאלה רבים. ואחר שיודע שאין כל פעולה ופעולה מחייבת ריבוי עניין מעצם השם, רק נודע שבמציאות עצמו ית' המציא הכל. שכל המציאות התחייב ממציאות עצמו ית' מרצונו שהוא עצמו כאשר גזרה חכמת מציאותו בעצם אמתתו אשר היא עצמו. אשר בזה יתבאר מופת הייחוד השכלי והמקובל שכל עת שתחשוב דבר נוסף על עצמו בשום פנים הוא מורה על הרכבה ועל כח מקריי אשר הם עניינים נמנעים בחוקו ית'. ואז אתה מצייר אלהות אשר אין מציאותו כמו שציירת, ואינך מאמין בו יחוד.