בחלק שלישי
| סוד א'-הוא סוד סתרי התורה. | סוד ב'-הוא סוד מעשה מרכבה. |
| סוד ג'-הוא סוד החמר והצורה. | סוד ד'-הוא סוד הרעות והטובות. |
| סוד ה'-הוא סוד תכלית היצירה. | סוד ו-סוד ידיעת השם והשגחתו. |
| סוד ז'-הוא סוד עניין הנסיון. | סוד ח'-הוא סוד טעמי המצוות. |
| סוד ט'-הוא סוד ספורי התורה. | סוד י'-סוד עבודת השם מאהבה. |
אלה הם י' סודות שבחלק השלישי וגם הם כלליים ופרטיים כחבריהם הנזכרים ומאלה יובנו אלה.
ספר חיי הנפש שפע האל שוכן בקרב גוף קורץ מטיט ורפש, עליונים ששו לדור בין לא ידעו חיי הנפש. חיי הנפש הנצחיים הם החיים האמיתיים, אשר בעבורם נבראו כל הגויים, וברצון כל איש ואיש תלויים, ובשם חיי עולם הבא נקראים, מפי הגבורה על יד הנביאים. ואם הם היום נמצאים, אחר פרידת הגופים, באים לנפשות הצדיקים, אשר מהשם יראים, ובעיני לבב רואים, מעשיו הנפלאים. אשר מהם מתחכמת כל נשמה, אשר בכוחה חתומה, תורת י' תמימה, ומעלת החכמה ומדרגת המזימה. ודת סולם התורה הנסתרת. בה נקשרת, על דרך היותה אוסרת ומתרת, והיא לכל דת גברת, אשר חלילה חוזרת. אשרי הנפש הנכשרת, אשר סודה חוקרת, בכל לשון אשר בה מדברת, כי היא לבדה לשם נמסרת. היא הנפש הנשארת ולעד נשמרת. יען היותה מכרת כי ליי' הגדולה והגבורה והתפארת. ותהי לו לשפחה נמכרת. כי כן הדין נותן לכל נברא, אשר בשמו נקרא, ועיין בטעמי המקרא, ובמשנה ובגמרא. ותדע בסתרי התורה המורים דרך הישרה, לכל בעל מדה יקרה. דורש את השם הנכבד והנורא למען ימצאנו, ולמען ידענו, ובכל נפשו ובכל מאודו יעבדנו. ויקבל תענוג ממנו, ויכחיש מאמר אומר איננו, אשר הוא חי היום ולמחר נקברנו. ואם רוח יי' תניחנו, רוח אש תאכלינו, ויעבור והנה איננו. ואם אמרנו לכו ונמכרנו, אנה נמצאנו. כי כבר עבר יומו ובטל קרבנו ולחמו, ומספר החיים נמחה שמו. יען אשר זמם להפר ברית-אמונים. וכפר בדברי עליונים ותחתונים, אשר דהודו באמתתם האבות והבנים, הראשונים והאחרונים. ואמרו עליהם פירושים נכונים, והעידו על היותם יקרים מפנינים, ומכל מיני אבנים. ופניני השם מי לא יקדשם, ואם הכופר בהם לא ידע ואשם. ילקה בשם תחת שם, הוא וכל אשר יגרשם, מלבו יפרישם. אך כל איש אשר באמת ידרשם, ולכבוד קונו יבקשם, ובפרוש נכון יפרשם, ומלבו בכל עת יחדשם, ויכתבם לו לזכרון ולשם. גם באזני המשכילים בכל יום ויום ילחשם, האיש לבדו הוא תמיד עם השם, ונצחי בשם. על כן העירני לבבי, לכבוד אלהי אבי, אשר שם רוחו בקרבי, ורוח יי דבר בי. לכתוב ספר זה להחיות בו הנפש המשכלת, אשר עליה התקוה והתוחלת, להמציא לה כבוד והוד בכח אשר בו התועלת, להנחילנה הממלכה והממשלה אשר ירשה קהלת. והיא החכמה האלהית העליונה, המשפעת כל תבונה, ברחמים ובחנינה, וחוננת מדע והשכל ובינה, על דרך נדיבות ומתנה, לאשר רוחו נכונה. ושלשת עדיה עולם ונפש ושנה, ומפני היות חיי העולם הבא לנפש הנאמנה, תכלית אחרונה, ונקראו ימי עדנה. ואם הם ימי הזקנה, התלויים בכח הסבה הראשונה, היא זיו השכינה.
קראתי שם ספרי זה "חיי הנפש", כי בו ישיגם הרוצה להשיגם באמת בעיינו בסודותיו בעיון שכלי מתוקן ומקובל. והנה הוא סעיף עץ עושה פרי למינו אשר זרעו בו. ופירותיו נלקטו מתוך פירות המאמר הנכבד מורה הנבוכים מורה אמת וצדקה לבעלי הרוח הנכון. כאילו הוא פרי הסעיף הראשון הקרוב אל השרש והוא חלקיו ל"ו. וכל חלק ממנו נחלק ונלקח והוא כל פרי השרש בכח. ועל כן הוא פרי בפועל ושרש בכח. וכן הוא חלק בפעל וכל פרי בכח. כי הרואה דבריו ברפיון רוח יחשבה לחלק, והרואה סודותיו בעיון שכלי חזק מאד ישיג שהוא הכל. והנה לפי הטעם אשר זכרתי ראוי למשכיל אשר לא יאשימני על דילוג פרקיו כי לא אכתוב ממנו אלא ראשיהם ושרשיהם וסודותם. וכן בקצתם ולא בכולם והם חלק קטן מכלם, כלומר מעט פרקים מהם משלשת חלקי המאמר הקדוש ההוא. וגם אעירך על הפרקים שנרמזו ונשרשו בהם הסודות. ואכתבם במספרם על כל סוד וסוד כפי מה השבא במאמר הקדוש. ואגלה ממנו קצת נסתרים ואחוס על כבוד קוני ועל כבוד תורתו ועל כבוד הרב ההוא איש האלהים המחברו לבא לסבות אלו. וגם לסבת ראותי שכחת העיקר וזכרת הטפל, והעקר הוא ידיעת השם והשגת פעולותיו ושמירת מצוותיו ית', שבזה ירש המשכיל הגמול האחרון והוא חיי הנפש, חיי עד לעולם הבא. והטפל הוא כל מה שעומד כנגד הנזכר, והמונע מציאות דבר המחויב לרוב התחיה ממנו, ולבקשת השררה והכבוד ולרדיפת תענוגות, גלגל מאכל ומשתה והמשגל והדבוק בגופניים. והם העניינים אשר אינם טבעיים ולא הכרחיים, כי אם מותרות מזיקות וממיתות הנפש וגם אינם מחיות הגוף, ועל כן כולם רעות. וכאשר הרגיש הרב הקדש מה שהרגיש מזה העניין הרע, אשר היה זר מאד מכל אומתינו היחידה הבחירה מהשם בימים הטובים ההם הקדמונים. וראה רוב אנשים המתחכמים ממנה, אשר כבר שב בגלגל הרע הנזכר, ר"ל גלגל יצר הרע בעל התאוות וגלגלם כגלגלו שאר אומות העולם אשר לא נבחרו לשם. הניעו על זה הכרח השפע ההוא האמיתי העליון, אשר בחר בנו מכל עם ולשון לחבר הספר הנכבד ההוא. והשם עזרו וחברו וגלה בו מה שכל משכיל חייב לגלותו, והסתיר בו מה שכל משכיל חייב להסתירו, ורמז בו מה שמספיק להשגת שכל המעיין בו לכבוד האמת. ומפני השיגו בשכלו ז"ל כי רוב רמזי ספרו לא יבינם כי אם אחד מעולם עשרת אלפים סכלים, הורנו כי אין ראוי להסתיר הרמזים ההם בשום פנים ממי שחננו השם דעת. אבל ראוי למסרם כפי שמזדמן בכתב או בעל פה פן תאבד החכמה ממי שראוי לה. ואם כן שתי הקצוות הם רעות, והן לגלות מה שראוי לכסות, ולכסות מה שאפשר לגלות, והקצה האמצעי הוא הטוב לבדו. והוא לרמוז רמזים קרובים אל הדעת, וזה מפני שנוי הדעות ומפני עומק העניינים ודקדוק מעלתם אשר כל טוב זולתם רע. וכל מעלה בלתם פחיתות, וכל מחשבה בלעדם מחשבת שוא. ואמנם השגת העומק מהם היא המעלה העליונה לטוב לנו כל הימים לחיותינו כיום הזה. והנני נמשך אחר הרב בכל זה בע"ה כפי אשר יגזרני טובו ית'. ואחלק הספר לשלשה חלקים ואקרא כל חלק וחלק יום. ואחבר אלו ג' שמות ימים והנקראים אצלנו קדש והם: מועד, שבת, וכפור
החלק הראשון-שמו "יום מועד" "יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו" (הושע ו' ב').
סוד ראשון-נודע מפרק א' ומפרק ב' מפרק ז' ומפרק נ"ה ומפרק מ"ה מחלק ראשון ומפרקי המרכבה שבחלק שלישי.
זעיקר סוד צלם ודמות-עם עיון העניין המשותף להם בתורה. שאמרו "נעשה אדם בצלמנו כדמותינו" ואמרו "בצלם אלהים" ו"בדמות אלהים" ואמרו "עשה אותו", "ברא אותו" והנה אמר "שפך דם האדם באדם דמו ישפך" ונתן טעם, שנברא בצלם אלהים. והנה באה מלת בריאה על הכל, תחילה אמר "ברא אלהים את השמים ואת הארץ" ובאה מלת בריאה על חלק מחלקי בעלי חיים. ועוד "ויברא אלהים את התנינים הגדולים". הנה הבריאה נזכרת על הכל ועל החלק. ועל כן באה עוד באדם משותפת עם צלמו יתב', "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם". וכאשר בא על הכל "ביום עשות" כן בא באדם "ביום הבראם". ובא בתולדת הכל שהם החלקיים בהבראם. ועניין זכר ונקבה הנכלל בזה הסוד תבינהו מפרק ו' ומפרק יז' בחלק ראשון, ומפרק ל' בחלק ב' ומפרק א' בחלק ג'. ואע"פ ששניהם זכר ונקבה בעלי שם אחד והוא שם אדם הראשון. ואע"פ ששם שניהם אדם, לא נברא בצלם כי אם האדם הנזכר לבדו. ושת לעד נאמן שנברא בצלם, גם המציאות המורגש לעד כי האיש בעל דעת, ודעתן של נשים קלה. והחבור מנהיג ונהוג וכן במורגש. והנה האדם מורכב מכל חלק וחלק, כי הנפש כל ואינה חלק, והגוף חלק ואינו כל. ואם הנפש חלק היא מצד התחברה בגוף, וכפי חבור הגוף שהוא חלק עם הנפש שהיא כל יהיה דבוק בנפש המשכלת שהיא כנגד השם חלק עם השכל שהוא כל, אחר הפרדה מחלקי הגוף ומכל כוחותיו.
ואם יבוא נחש על חוה שהיא אשה זונה, והיא אשת אדם השנית לא הראשונה, כי שם הראשונה לילית ושם השנית יומית-הנה הוא יטיל בה ארס וזוהמה באכלה מעץ הדעת טוב ורע, ותאכיל את אדם בעלה בעטיו של נחש וימותו שניהם. ואם יעמוד אדם על הר סיני תפסק הזוהמא של נחש ממנו ואם ישכנו לא ימיתנו כי לקח מעץ החיים ואכל ממנו. ודע כי שם צלם הוא מופלא בהמשלה, וכן חשם דמות, וזה כי ההשגות האנושיות שלש והם: הרגש ודמיון ושכל. והחבור המורגש הוא חבור איש ואשתו, והחבור המדומה הוא חבור הצורה והחומר, והחבור המושכל הוא חבור השכל והנפש. ושני החבורים הראשונים חוברו ויפרדו, והחבור השלישי כשחובר לא ייפרד מעולם. ועל שני החבורים האחרונים שהם דמיון ושכל זכרה התורה דמות וצלם מפני היות שניהם עניינים נסתרים, האחד טבעי והוא הדמות, והשני אלהי והוא השכל הנקרא צלם. ושני החבורים האלה הם לבדם פעולה אלהית, אך החיבור השלישי הוא פעולה אנושית רצונית. וכל השגה היא חקוק מציאות הדבר הנמצא. והנה בחקקך הגוף בהשגה ההרגשית, בראותך אדם מחוץ תחוקק כל מקריו או קצתם ומהם תכירהו. ובחקקך הגוף בהשגה הדמיונית, בראותך אדם בחלום או במראה או במים, כי האדם החקוק בלבך בחלום אינו אדם כלל, אבל נקרא אדם בעבור החקוק אשר חקקת אותו אתה בדמיונך וכאילו הוא נמצא כאדם ממש אצלך. כן אדם החקוק במראה דומה לאדם, ואינו אדם בלי ספק, וכן החקוק במים. והנה התחייב מגוף נמצא מחוץ, דומה לו אבל אינו הוא, ואם הוא בדמותו. וכל מה שיהיה בגוף הגוף אשר בו ידומה המדומה זך יותר, אז יהיה המדמה מתקרב אל השגתו בדמיונו יותר בדמיון המים והמראה והחלום והיקיצה. כי כל אחד מאלה השגה זכה יותר מחברתה לפי זכות הגוף שבו הושג. ובחקקך הגוף בהשגה השכלית בראותך מהותו בשכל הוא החקוק האמיתי, וכל מה שתשיג מעניינו בשכל תהיה קרוב אל אמיתתו יותר, והוא האדם באמת ומדרגותיו למטה מן הכסא ולמעלה מן הכסא והוא מכלל החיות הנושאות הכסא, ומכלל היושבים על הכסא. וזהו ה"דמות" אשר בו נברא בדמות ארבע חיות, ובדמות כמראה אדם על הכסא מלמעלה, והיינו בצלם אלהים ובדמותו. ואמיתת דבר זה הנו החי המדבר הנקרא חשמל, חי שמל, חי שממלל ומדבר ועינו כעין החשמל ומזהיר ומאיר וחש ומל ורץ ושב כמראה הבזק בליל חשוך אחר שמל ופרע. כמו שסודו נגלה מסוד מילה ומסוד ערלה. כי אם מל ולא פרע כאילו לא מל ועדיין הוא ערל ואטום. וסוד מילה כריתה וסוד ערלה כסוי וסוד פריעה טגלוי. והמילה כוללת עניין זה ודם נשפך ממנה וערות הנולד גלויה. ועל זה נחלק שתוף שם אדם לשלשה חלקים. לשם המין ולשם ההמון ולשם המיוחד, כמו שנזכר בפרק י"ד.
ומזה העניין תוכל להבין מהות הקושיא ופרוקה אשר בפרק ב', ועניין ההבדל אשר בין טוב ורע הנולדים מעץ הדעת והמושגים במפורסמות, וההבדל אשר בין אמת ושקר הנולד משתוף שני העצים, ר"ל עץ החיים ועץ הדעת, כלומר החיים שהם אמיתיים המושגים במושכלות, והמות שהם הדעות השקריות המדומות אשר אין להם מציאות כלל. ותבין מה הבדל יש בין עניין המפורסם ובין העניין המושכל ותדע כי העניין המפורסם כולו נולד מן השכל המעשי המשותף עם הדמיון, והמושכל כולו נולד מן השכל העיוני, ואע"פ שההרגשה והדמיון קדמו לו בזמן. ולפי עניין המין וההמון נברא האדם בדמות אלהי, כי המין וההמון שהם חלקי המין הם דומים לצבאות מעלה ומטה והם המרכבות הדומות לקבוצים ההמונים והמיניים. ולפי עניין האיש האחד המיוחד הוא המשכיל או הנביא האב והאדון הראשון לכל המין הנברא בצלם אלהים, כי הוא לבדו דמיון לסבה הראשונה בצבאות. ועל כן אם ישראל צבאות ה', הנה משה מלכם כאלהים ובית דוד כאלהים ומשה שקול כנגד כל ישראל, והשם שקול כנגד כל נמצא. ועניין צלם צורת שכל ועניין דמות דמיון דעת והבן זה.
סוד שני-נודע מפרק ז' ומד' פרקים שבאו זה אחר זה והם ס' ס"א ס"ב ס"ג.
עיקר סוד שתוף שם בן-ושרש עניין הלידה והתולדות הרצוניים והטבעיים. וזה הסוד הוא נבנה על ידיעת השם והוא הגדול שבסודות החלק הראשון. ודע שאתה צריך להתעורר תמיד מתוך קצת מאמרים שאזכיר לך אל מאמרים אשר לא אזכירם. כי האיש האחד בהולידו בן אחד לא הולידו על מנת שלא יוליד בנו כי אם בן אחד, אבל הולידו והכינו להוליד גם הוא כמה בנים ובנות. יוזה מאשתו האחת או משתי נשיו, ומן שפחתו האחת או משתי שפחותיו או מיותר מהם. כי הנה בדעתך כי אברהם הוליד את יצחק משרה אשתו, והוליד את ישמעאל מהגר שפחתו, והוליד עוד מאשה אחרת בנים רבים, כאמרו "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה". ואמר "ותלד לו את זמרן ואת יקשן" וגומר (בראשית כה' א'). והנה תדע כי הוא הכין אלו בנים שיולידו גם הם בנים רבים, כל אחד ואחד מהם כפי יכלת פריו וזרעו וכוחו. גם יש בבן כח להוליד תאומים מאשה אחת אם הם הפכים. כי הנה יצחק שהוליד את יעקב ואת עשו מן רבקה אשתו. והנה עשו הוליד כמה אלופים מיניים וגם ישמעאל הוליד י"ב נשיאים לאומותם וגם יעקב הוליד י"ב שבטים משתי נשיו ומשתי שפחותיו ועמהן בת אחת ושמה דינה מאשתו הראשונה. ולפי הקבלה תאומות נולדו עם כל אחד ואחד מן השבטים, וכן תאומות נולדו עם קין והבל אך לא נולדה תאומה עם שת. ועוד צריך שתתעורר לדבר מופלא שהוא, כי במוצאך עניין ספור מן הספורים שבאו בתורתנו האמיתית, שתדע אם הספור ההוא נוהג מנהג הטבע ואינו יוצא חוץ להיקש השכלי, או אם הוא בהפך זה. ואם אין עניין הספור ההוא נגד הטבע או זר מהטבע, ראוי שתמשיכהו בהמשכת הפשט תחילה, כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ואם תמצא לו עוד עניין שני גם כן שיסבלהו עמו והוא אצל דעתך מעולה מן הראשון, טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך, כי אינך יודע איזה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים. והנה הרב ז"ל העירנו לזה באומרו בעניין שתוף שם מקום, בפרק ח' אמר, דמיון זה שבארנוהו לעניין מקום באומרנו "ברוך כבוד יהוה ממקומו" (יחזקאל ג' יב'). שאתה תדע שזה העניין בעצמו הוא עניין "הנה מקום אתי" (שמות לג' כא') מעלת עיון והשקפת שכל, לא השקפת עין מצורף אל המקום הרמוז אליו מן ההר, אשר בו היה ההתבודדות והשגת השלמות. אלה הם דבריו הקדושים בעניין המופלא הזה. ולפני זה אמר, כי זה שהגיד לנו הערה מאתו לעורר לבבינו אל סודות שתוף השמות, ואמר כי זה מפתח ספרו וזולתו, כלומר כל ספרי הנבואה וספרי החכמה, וזהו האמת אשר אין בו ספק. ועוד חיזק זה בפרק י' בעניין שתוף שם
שני העניינים האלה המעולים הם לעדים על כל העניינים הדומים להם, והם מקום ועליה שאחר שבאו על עניין האדם שניהם, אינו נמנע בשום פנים שמשה עלה אל ההר גם עלה במעלה האלהית. ותהיה העלייה מצורפת מעניין נגלה ומעניין נסתר, והנגלה הוא עליית ההר, והנסתר הוא מעלת הנבואה. ואחר שגלה לנו הרב ז"ל זה העניין כולו, אשר הוא סוד אלהי מופלא ומכוסה, רצה עוד והוסיף לגלותו יותר מבואר בפרק י"ח. והביא לנו עד נאמן ואמר בעניין קרבת השם, ואיני חושב עליך שיסתפק לך אומרו, "קרוב ה' לכל קוראיו" (תהלים קמה' יח'), "קרבת אלהים יחפצון" (ישעיה נח' ב'), "קרבת אלהים לי טוב" (תהלים עג' כח'), שאלו כולם קרבת מדע, כלומר השגה מדעית לא קריבת מקום. וכן אומרו "קרובים אליו" (דברים ד' ז'), "קרב אתה ושמע" (שם ה' כד'), "ונגש משה לבדו אל יהוה והם לא יגשו" (שמות כד' ב'). ואם תרצה שתשים מה שאמר במשה ונגש שהוא יתקרב למקום מן ההר אשר שכן עליו האור, כלומר כבוד ה', תוכל זה אבל החזק בעיקר. אלה דברי הרב. וכבר אתה רואה מביאורם שהוא קורא העניין המובן מן הנסתר עיקר, ונשאר א"כ זולתו טפל כנגדו. והנה הורנו כי אין תכלית הכוונה האחרונה בעבור המובן מפשוטי הכתוב אשר הם נגליו ברב המקומות, אבל תכלית הכוונה האחרונה בו בעבור המובן מפרושיו אשר הם נסתריו.
והנה הרב ז"ל תלה הבנת הפשט ברצון המעיין בו באומרו "אם תרצה", ובאמרו "החזק בעיקר" הורה שאין ראוי שתרצה זה, אבל ראוי שתבין מה שהוא נכבד ומעולה מזה, ואע"פ שהכתוב סובל שני העניינים יחד, ואולי סובל הנגלה יותר מן הנסתר לכשיוקשרו דבריו הראשונים והאחרונים בתחילת המחשבה. אך כשיושכל יבהעניין הנסתר בשכל שלם מופתי או מקובל תוריי, אין לחוש על הקשרים הנקשרים בנגלהו, שהם באו כדי להפליג ההסתר הנולד ממנו, ולכסות העלמו מהמון חכמי הפשט. ומזאת ההערה תבין שאם עניין הספור ההוא הבא בכתוב הוא זר מאד חוץ להקש והוא כנגד הטבע, ולא זכר הכתוב בו שהוא פלא שאתה צריך לדעת נסתרו, על כל פנים אחר אשר אין מציאות אל נגלהו לא במרגש ולא במשכל, וראוי שתשליך ממנו המדומה ושתשכיל ענינו ומה הכוונה אליו. אמנם מה שהתורה מעידה עליו שהוא פלא, אין צורך להכחיש דבר ממנו, שעם הודעת בעל הריב לא נצטרך לעדים, ומפיו של אדם כמאה עדים. אך צריך שתדע, כי שם פלא הוא עניין מכוסה ונסתר, כאמרו "היפלא מיהוה דבר" (בראשית יח' יד') ומתרגמינן "היתכסו מן קדם ה". וכן אמרם ז"ל אין לך עסק בנפלאות שהן הנסתרות. וכן סתרי תורה הן נפלאות, וכן מה שכתוב. "גם בעיני יפלא" (זכריה ח' ו') וכיוצא בהם כולם ממין אחד הם, כי מי יוכל להשיג נפלאות תמים דעים. ועל זה נאמר "הנסתרות ליהוה אלהינו והנגלות" וגו' (דברים כט' כח'). כלומר הנסתרות הם עניינים אלהיים, והנגלות הם אנושיים ועל כן באו הנגלות משותפות עם המעשים שהם מיניים, כאמרו "לנו ולבנינו" בשתוף שם בן.
ואחר שהתבאר לך זה הביאור המעולה, עליך שתדע סוד אדם וחוה וקין והבל הנולדים משניהם, ושת שבו התקיים המציאות מפני שנולד בצלם אלהים ודמותו, כאמרו: "ויולד בדמותו בצלמו ויקרא שמו שת" והוא מלשון יסוד. והבל כשמו כן הוא ואע"פ שמנחתו קובלה הנה תכליתו להרג בשדה חוץ מהישוב על ידי אחיו קין הרוצח וימחול לו עונו ואם הוא גדול מנשוא. והנה קין מלשון קניין וקנה דעת להזיק את הבל הנזק. וזה רוצח וזה נרצח ושניהם אחים שווים נולדו מבניין האשה, היא אשת אדם, באמרו "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה' ותוסף ללדת את אחיו את הבל ויהי יגהבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה". ולא נקרא אחד מהם בן אלא שת לבדו נקרא וגם הוא נולד מחוה בצלם אביו ובדמותו. והנה האחים השניים הנולדים זה אחר זה האחד מלך והאחר רועה צאן וכוחותיו הם צאנו שהוא מנהיג אותם כצאן, והוא חי וכל כוחותיו חיים עמו. והוא הקטן בזמן והגדול במעלה ואחיו הוא עבד חי ועובד דבר מת, וכל כוחותיו מתים בחייו, אך הם בעלי צמיחה. ומזונו עשב השדה שבו נהרג אחיו, כאומרו "ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו". וקללת קין "וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה". והנחש תולדתו גם כן מן השדה, והוא חי וערום להרע, שנאמר "והנחש היה ערום מכל חיית השדה". והוא המסית והמפתה את האשה זונה, עד שהוא בא עליה ובעלה שלא בפני בעלה. וקללת קין "נע ונד תהיה בארץ", כמו "משוט בארץ ומהתהלך בה" (איוב א' ז'). והנחש ערום מכל וארור מכל, וכהתגדלותו כן שפלותו. והנה הוא כשעור הגמל, כלומר חי נושא משא כבד וערמתו רוכבת עליו. והוא גוף גדול מאד ותנועותיו בנחת כתנועות הגנב. וכל דבריו בשאלות ותשובות מנצחות את בעלי ריבו. ושם רוכבו סמאל הוא הנקרא שטן והוא מלאך המות והוא יצר הרע, ויוצרו שוחק ושמח בפעולתו, כי הוא שלחו בלי ספק. כאמרם, נוטל רשות ונוטל נשמה ועיון היוצר בגמל ורוכבו. ואין לנחש קריבה עם האדם ולא דבור ביניהם, אך קרבתו ודבורו עם חוה לבד. וחוה הורגת בעלה על פי ערמת הנחש הנואף, והשנאה הטבעית היא בין הנחש וחוה, כלומר בין הנואף והנואפת ובין תולדותיהן לנצח. הנואף שונא אותה שבעבור סבתה נתקלל, והנואפת שונאתו מפני שבסבת פיתויו זנתה והתחיבה מיתה על זנותה, כי אין מיתתה בחטא עבירה על הצווי כי לא נצטווית היא כי אם האדם. כמו שנאמר "ויצו יהוה אלהים על האדם" (בראשית ב' טז) על האדם ולא על האשה. וכן אמר השם לאדם
ואלו העניינים רמזם הרב בפרק ל' מחלק ב' והאשה מנצחת לנחש תחילה והוא מנצחה בסוף, ומפני היות עניין אדם וחוה ונחש וקין והבל ושת קשור זה בזה נכללו בזה הסוד. ודע כי עניין אדם ונחש וחוה נכללו שלש עבירות החמורות שבתורה. וקין ונחש וחוה שלשתם רוצחים, כי קין הרג את הבל אחיו ונחש הרג את חוה וחוה הרגה את בעלה, והבן זה. ונחש נואף את חוה, ואדם עלל עלילות עד שעבר את מצות השם ועבד ע"ז כי "דבר ה' בזה ואת מצותו הפר" (במדבר טו' לא'). והעד שהשם כעס עליו וקללו והנה אמר "וינחם יהוה כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו" (בראשית ו' ו'). והנה בראשית היצירה נכללו ג' מיני עבירות ע"ז ג"ע ש"ד, וכן בסוד המילה שלשה אלה מפני שממנה ראשית בריאת המין וקיומו לעד. וזה כדי להפך מה שנוצר כנגד הכוונה האלהית האחרונה, והיא הכוונה הטבעית הראשונה. כי כונה הטבעית שהיא מעשה בראשית, לקיים המין תמיד ולקיים פרטיו מדת זמן אחד באמצעות גלוי עריות. וכוונה האלהית שהיא מעשה מרכבה, לקיים האיש המיוחד תמיד ע"י גלוי נסתרות אשר הם כגלוי עריות אצל ההמון המיניים, ועניינים מגונים לדבר בם ואין ראוי לשמעם כדברי עריות והם עקר וזולתם טפל, ועל זה חויב להמון המין להאמין הכתובים כפשוטם. ושלא יתגלה להם בם שום נסתר כי ערווה היא להם. וחיוב הוא ליחידים להאמין הפכם, והוא לגלות ערות הנגלה לעצמם, ולכסותו מזולתם ולקחת את הנסתר לסולת ולעזוב את הנגלה לפסלת. ועל כיוצא בזה אמר שלמה ע"ה "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם" (משלי ט' יז') כלומר סתרי תורה הם סתרים הנאמרים בלחישה ונודעים אל השכל ברוב מחשבה, והם גנובים ומכוסים מכל ההמון, וכולם נסתרים מעידים על שני יצרים. והם בנגלה מצוה מן המצוות שהם לתקון הגוף או לתקון הנפש ההכרחיים או המועילים, הנה הנגלה ההוא מפתח לפתוח בו שערי הנסתר, והנה הוא מכלל הנסתר בסוג ולא במין. טומפני תיקון הגוף היא הכנה לתקון הנפש, ותיקון הנפש הכנה לשלמותה האחרון, אשר אליו תכלית הכוונה האלהית האחרונה, והיא השגת השם. ועל כן סוד שם בן הוא עניין קיום ומגדל בנוי לתלפיות, אשר לא ינתש ולא יהרס לנצח נצחים. מפני שעניין שם נגזר משממה וחרבה הוצרכנו לשתף בקיומו בן שהוא הפכו, כלומר בנין השמם וקיום החרב. ועל זה כל עוד שהשם קיים הבן קיים וכל בן הוא תולדה ועלול לאביו שהיא עילתו. ורחמי האב על הבן חזקים מאד, "כרחם אב על בנים רחם יהוה על יראיו" (תהלים קג' יג') אשר הם לבדם בניו באמת, "בנים אתם לה' אלהיכם" (דברים יד' א') כשאתם מתנבאים, כלומר מבקשים הנבואה, כי בני"ם את"ם מצורפים שניהם מתנבאי"ם, והם בגימטריה אהי"ה אש"ר אהי"ה. אמנם אנכי הייתי ואהיה בסוד כ' הוויות והם
סוד שלישי-נודע מפרק ט' ומ"ה וס"ט בחלק א' וגם בחלק ב' מפרק ט'.
עיקר סוד הכסא-גם בחלק ג' נרמז במרכבה. והוא שעניין כסא נאמר על מי שאינו גוף ולא כח בגוף, לא יתכן שיאמר שהוא חומר לו שישאהו. שהנה כבר התבאר במופתים רבים בספר המורה וגם חכמי האמת מודים על זה. וכל מתרגם עניין מענייני הכתוב הודה עליו, וכל חכמי תורתנו מקובלים מזה בלא ספק שהשם ית' אינו גוף ולא כח בגוף. ואחר שהוא כן הנה הוא מבואר שאי אפשר שיהיה לו חומר שיינשא עליו, כי זהו עניין אמרנו אינו כח בגוף ומהותו הוא דבר המורכב מחומר וצורה, כי החומר אינו גוף וגם הצורה אינה גוף, בהימצא שניהם יחד יקרא בלשוננו גוף, והם שניהם דבר אחד מורכב באמתתם ובגדרם. כלומר חמר שאינו צורה ואינו בעל צורה גם כן בבחינת אמתתו, וצורה שאינה חמר ולא בעלת חמר בבחינת אמתתה. ואע"פ שאין מציאות לזה בלא זה כי אם בשכל, כלומר המשכיל יודע כי זה הנמצא מורכב מב' דברים. והמופת על זה הגוף החי במותו, שבעת הפרד הנפש ממנו, שהיא הדבר שהיה מורכב עמו ומשותף אליו והיה מחיה אותו, מיד יפסקו כל כוחותיו. כלומר הרגשותיו ותנועותיו ועניינם כלם, ונשאר מת כגוף האבן שאינו לא מרגיש ולא מתנועע מעצמו. וזה עדות לשכל גם בהרגש, שזה הגוף מורכב היה מדבר אחד שנפרד ממנו, אולי הוא אחד או רבים. ואם הוא אחד הנה הוא והגוף שהיה נושאו שנים, וזו היא ההרכבה האחת באמת. ואם הוא יותר מאחד, כל כן שהנמצא ההוא יהיה יותר מורכב, כי ההרכבות האמיתיות הגופניות הם ג' מינין. והם הרכבת חומר מיוחד עם צורה מיוחדת, וזו היא ההרכבה הראשונה, והיא הרכבת חמר כל אחד ואחד יזמהיסודות בבחינת אמיתתו שהם: אש ורוח ומים ועפר. וכן הגלגלים מורכבים במרכבה זו בעצמה, או היא דומה להן כלומר שהם מרכבים מחמר וצורה, או אמור מנושא ונשוא, אלא שאין הנושא ההוא מקרה בשום פנים, כי המקרה אין לו מציאות בלתי נושא, וא"כ נושא כח הגלגלים יקרא חמר. כי התחלות המציאות הם שש מדרגות, כמו שזכר אבונצר אלפראבי בספר ההתחלות. והם, השם ית', והמלאכים, והשכל הפועל בנו, וגם הנפשות, והצורות, והחומרים. ולא זכר המקרים מפני שהם אינם התחלות, ועל זה נקראו מקרים כי אינם עצמיים. אך אלה הנזכרים כולם עצמיים, והמקרה הוא תואר שהוא נשוא ואינו נושא לעולם שום עצם. אך העצם יש ממנו שנושא במקרה, והם ג' עצמים האחרונים, ר"ל הנפשות והצורות והחומרים. וע"כ אע"פ שאין עצמות אלה הג' עניינים גוף מרכב, הנה יתרכבו ובהתרכבם יקראו גופים.
וידוע שהחמר והצורה אין להם מציאות בלתי הרכבה. גם הנפש חיה בעולם הזה, אך בהפרדה צריך חקירה ובחינה לדעת מציאות ענינה, אם יש לה מציאות בעצמה כפי אמיתת מציאותה הראשון, או אם מציאות עצמה והשארותה תלוי בסיבת ממציאה, ר"ל השכל הפועל אשר נתנה. וזה בנפש האדם לבדו, או אם אין לה מציאות כלל אחר הפרדה. וזה כבר באר הפילוסוף הידוע בספר הנפש, ותורתנו האמיתית אינה מכחשת דבריו כמו שנבאר בספר זה בע"ה לפנים בחלק זה בסוד חיי הנפש. וכן נאמר עוד על הדבר שחמר הגלגל נושא אותו, שהוא צורתו בהכרח ואינו מקרה ג"כ, לא יתכן שימצא חמר בלא צורה, ואיך יקרא נושא מקרה. וא"כ בהרכבתו עם הצורה אז יהיה גוף, ואז ישא המקרים. ולא עוד אלא שלא יתכן לו להימצא מורכב זאת ההרכבה הראשונה, בלתי שיקרוהו מקרים מצד החמר ומצד הצורה, ומקריהם לפי הרכבתם. ע"כ הגלגל מורכב מחמר וצורה כמו שאמרנו, גם היסודות יהיו מקריהם מעטים. ואע"פ שאין זה החמר אשר היסודות מורכבים ממנו ולא אלו הצורות חמר אחד עם חמר הגלגל, ולא צורות שוות אלו עם אלו, ואעפ"כ הנה יקראו בשם אחד משותף, ר"ל חומרים או יחנושאים וצורות, או כוחות עצמיות. ואלו ואלו יקראו גם כן טבעיים.
וא"כ הנה התבאר לך מדברינו שאחר שאנו מאמינים שהשם ית' אחד, ר"ל שאינו מורכב וגם אינו רבים, שכל מורכב אינו אחד וגם הרבים אינם אחד וזה מושכל ראשון. יתחייב לך ג"כ להאמין שהוא יתן לא יינשא על חמר, כי לא יינשא לזולתו בשום פנים. ואמנם החומר אצלו ית' כחמר ביד היוצר על דרך משל, ר"ל לעשות ממנו כרצונו וכח חפצו ובגזירת חכמתו והוא בראו מאין ועשאו בריה. ועל כן הוא ככלי לו לכל פעולה ולכל מעשה, בין עליונים ובין תחתונים, כלומר מעשה מרכבה ומעשה בראשית. ואחר שהתבאר שהשם ית' אינו נשא מזולתו, ואינו צורך לו להשלמת עצמו מזולתו, אבל כל נמצא צריך אליו להשלמת מציאות עצם אמתתו ולכל השלמה הנמצאת לו. שלולי הוא היה כל מציאות זולתו בטל לגמרי ולא היה מציאות לדבר זולתו ית'. ראוי שתאמין מצד היותו ית' בלתי מורכב בהרכבה הנזכרת הראשונה, שהוא קל וחומר שלא תמצא לו הרכבה משני מיני ההרכבות הנשארים, אשר הם הרכבת מזג כלומר ערוב היסודות זה עם זה, והרכבת שכנות שהיא יותר רחוקה ממנו ית'. והרכבת המזג היא הנמצאת מדברים המורכבים תחילה מחומרים וצורות, ביסודות הארבעה שהשתתפו אחר היותם מורכבים הרכבתם הראשונה, יקבלו הרכבה שנית. ואלה שתי ההרכבות מושגות בשכל לא בחושים ונמצאו בארבעה מיני המורכבים שהם, דומם וצומח וחי ומדבר. אך ההרכבה השלישית שהיא הרכבת השכנות, והיא שכינת שני עצמים מורכבים משני ההרכבות הראשונות ביחד בגוף אחד דבק קצתו בקצתו, או יותר עצמים משנים כמה וכמה, אלא שכל אחד בריה בפני עצמה וחוברו לשכון כאחד. זאת ההרכבה אינה נמצאת בצומח, כי שרשו אינו עליו, ועליו אינם ענפיו, וענפיו אינם פריו. אלא שהאילן הנה הוא מורכב משלשת ההרכבות יחד, כי היותו גוף אחד בעל שרש וענף ועלים ופירות. והנה כל אחד מאלו מרכב משתי ההרכבות לבד בפרט כל אחד מהם, והם הרכבת חומר וצורה אשר כל יסוד ויסוד יטמהיסודות והרכבת כלל הד' יסודות יחד בשרש לבדו, גם בענף לבדו, גם בעל לבדו, גם בפריו לבדו. ואע"פ שכבר תמצא גם כאלו כשיבחנו באמתתם יותר ממה שזכרתי קצת הרכבת שכנות, כי יש פרי שבו גרעינים וכיוצא בזה היא גם כן כמו הרכבת שכנות. אבל משל הבאתי לך שתבין ממנו כוונת דברי. וכן עוד בכל חי יותר הרכבה, שהרי הוא מורכב מאיברים רבים שוכנים וכן כל חי מדבר.
וכבר התבאר לך זה בספרים רבים. ולא עוד אלא שההרכבה הזאת האחרונה, ר"ל הרכבת השכנות היא מושגת בהרגש. וכל מושג בהרגש או מושכלו מושכל ראשון, אין צריך להביא עליו ראיה. כי לא יכחישנו מי שכבר הגיע לו כח מב' כוחות אלה, ר"ל הרגש או השכל. ודע שכל מה שהורכב דבר מהחמר הראשון ומהצורה הראשונה הכללית הטבעית יותר, הוא נתעלה ונזדכך יותר במציאות, וקבל מעלה אלהית יתירה מאד. וכל מה שנזדכך יותר נשפע עליו כח מעולה מהשם נוסף על כוחות מי שלמטה ממנו. והמעלות האלה במורכבים חמש והם מן היסודות עד האדם, אשר בו נשלמו כל היסודות וההרכבות. והתחילו מן היסודות האמצעיות השלשה, והם דוממים וצומחים וחיים בלתי מדברים. אבל מה שהופשטו מן ההרכבות והתאחדו יותר מחמר הגלגל ומצורתו ומעלה הזדככו והתעלו יותר עד הגיע ההתפשטות והאחדות והמעלה והשלמות האחרונים, שאין הפשטה ויחוד ומעלה ושלמות וכיוצא בזה מהשמות הנופלים בעניין זה אחריהם אל ה' ית'. והנה הוא מפני זה בתכלית המעלה בעליונים, והאדם בתכלית המעלה בתחתונים. וכל זה כאשר נאמר שהשם ית' יושב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל. ואמר ג"כ מפני טעם זה שגם האדם בדמותו ית' בעניין זה, ועל כן נאמר "ועל דמות הכסא כמראה אדם עליו מלמעלה" (יחזקאל א' כו'). ואם נשלם אחד מבני אדם בשתי מעלות העליונות אשר במין האדם, והם החכמה והעושר והתקבצו בו שניהם יחד, ר"ל אלו השלמויות כאשר התקבצו במלך שלמה. נותן הדין שיפרסמו שתי מעלותיו בכתוב. ועל כן נאמר עליו שבשמו נקרא השם השלם ית', והוא המלך כשהשלום שלו. גם על כן כתוב: "וישב שלמה על כסא יהוה למלך" (ד"ה א' ט' כג'), מה שלא בא כאן לזולתו. ושתי המעלות הנזכרות האחת מהן מעלה אנושית והיא העושר הרב, והשנית מעלה אלהית והיא בשכל הרב. ואע"פ שיש עוד שתי מעלות גם כן לאדם והם שלמויות לו. האחת מהם אנושית לבד והיא יופי הגוף וגבורתו, והשנית משותפת בין אנושית ואלהית והיא חכמת המדות הממוצעות, כמו שנתבאר זה בחלק הג' בפרק נ"ד והוא האחרון, ואנחנו נדבר בו בע"ה בסוד עבודת ה' מאהבה והיא חתימת החבור.
ואחר שבארתי לך כל זה עם מה שתבין ממנו מדברי הרב, ראוי לך שלא תאמין עניין כסא בכל מקום שבא על השם ית' או על האדם, כי אם מעלה ושלמות חוץ ממה שמורה עליו פשוטו באדם, שאינו נמנע בשכל מהיותו כפשוטו. כמו "ועלי [הכהן] יושב על הכסא" (שמואל א' א' ט') וכיוצא בו. אך אמרו שהאדם או דמותו הוא למעלה מן הכסא אשר תחתיו רקיע, ותחת הרקיע ארבע חיות וגם הם בדמות אדם שהשכל מורה שאין זה כפשוטו, דין עליך שתאמין עליו עניין נסתר. והוא מציאות מעלה בעניין שנבדל האדם ההוא במעלת מציאות מכל המעלות שהכסא מורה עליהם. וכל שכן שהוא נבדל ממעלת מציאות הרקיע, שהוא למטה מן הכסא ולמעלה מארבע חיות הנראות במראה הנבואה, בארבע דמויות ולהם ד' שמות, אדם, אריה, שור, נשר. ודמות פניהם פני אדם ואם כן הם ד' מיני אדם. אחד צורתו כצורת אדם הנכלל עם החיות והבהמות והעופות שהיא עולם האוירי, ושני צורתו כצורת אריה והוא חיה רעה מזקת כיהודה "גור אריה יהודה" וגו' (בראשית מט' ט') "חיה רעה אכלתהו טרף טרף יוסף" (בראשית לז' כ') והוא השור הוא בהמה "בכור שורו הדר לו" (דברים לג' יז'). והאריה חיה לא בהמה, והשור בהמה טהורה, והאריה חיה טמאה והנשר עוף טמא פורח באויר קל ברוחו כראובן עולה למעלה "כי עלית משכבי אביך" (בראשית מט' ד'). והוא הכח הראשון "כחי וראשית כאאוני" (שם ג') בכור השבטים, שנאמר "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" (שמות יט' ד') כלומר למעלה בעבודתי, כתרגומו לפולחני, "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרש כנפו יקחהו ישאהו על אברתו" (דברים לב' יא'). אמנם צורת האדם היא צורת המשפט והדין "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל" (בראשית מט' טז') והוא עיקר נשיאות הכסא, וע"כ נכללו כל צורות החיות בצורתו אשר ההשגחה בו חזקה מכלם, וכן נאמר "וזה מראיהן דמות אדם להנה
והנה דן צפוני ודגל מחנהו ברוח צפון, וראובן דרומי ודגל מחנהו ברוח דרום. ויהודה מזרחי ודגל מחנהו ברוח מזרח, ואפרים מערבי ודגל מחנהו ברוח מערב, והוא דגל יוסף. אמנם דגל מחנה הלויים הוא קדוש והוא תוך המחנות. והתחלת המרכבה בצפון "וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון" (שם ד') וכן הדין, כמו שכתוב במשפט על עניין כסא "צדק ומשפט מכון כסאך" (תהלים פט' טז') ותכלית המרכבה המקפת היא מערב, כלומר צורת שור. ועל כן נשתנית מראהו משור לכרוב מפני ששכינה במערב. והנה מנוגה האש אשר ממנו יוצא הברק המאיר נולדו ד' חיות אלו, שהם חיות אש ממללות, וכן נאמר "ומתוכה דמות ארבע חיות" (יחזקאל א' ה'), כמו בתוך המחנות ששם עיקר האש המברקת המאירה. והנה חשן המשפט תוך ד' טורי אבן, כי אבני השהם ואבני המלואים לאפוד ולחושן והם הם לצורך האפוד והחשן, והם על לב אהרן בזכרון תמיד והוא תוך הארבעה. וב' אבנים בונות ב' בתים, וד' טורים ד' דגלים, וד' טבעות ד' פעמות שהם ד' רוחות וד' יסודות ד' חיות. וכיוצא בהם הנמצאים בכתוב כולם, באו להורות לנו דרך מעשה מרכבה ומעשה בראשית שמהם יושג השם בתכלית מה שאפשר לנו להשיגו ית', והוא מתוך מעשיו הנזכרים הנחלקים תחילה לשני סוגים עליונים, ר"ל מעשה מרכבה ומעשה בראשית כמו שנבאר לפנים בהגיענו לשני הסודות הכלליים האלה בע"ה. כבונרמזם בסוד התארים, וגם בסוד השמות ובמקומות אחרים כאשר יזדמן לנו עניינם. ואני בטוח ברוב שכלך שאחר שתשכיל עניין כסא מה שרמזנו לך בסודו אני והרב אשר אני נמשך אחריו וסומך על דבריו, שלא תצטרך שאבאר לך.
הנה אני פרשתי עניין פשוטי הכתובים והם רבו מלספור במה שבא בהם בענייני הגשמות אשר כבר תדע שהכרח הדבור חייב זה מפני היותו קודם לציור השכל בטבע ובזמן. ואם הציור קודם לו למעלה, באמרם "דברה תורה כלשון בני אדם", כי איך תדבר התורה בעניין אחד שאין שום דרך בעולם להשגה כי אם זה כמו שאין דרך לאדם להשכיל בלי דמיון. ואפילו להתנבאות אי אפשר בלא דמיון כל שכן בלתי דבור או בלתי הרגש קודמים לדמיון ולשכל, למה שהוא בטבע הוא נמנע ההשתנות. ואחר שהוא כך איני צריך להעיר על המלות ההם המורות גשמות, כמלת מקום או ישיבה על מקום, או קימה ממנו או עמידה בו או התייצבות עליו או קריבה או עברה בו, או ביאה אליו או יציאה ממנו, או הליכה בה או שכינה עליו וכיוצא בם כולם. כי אלה כולם שמות משותפים בהכרח והם אלה שאינם מורים כי אם על התנועה המקומית או מנוחה מקומית שהם מקרים חוץ מהעצם המתנועע, ר"ל שאינם דבקים בו איכויות אבל הם איכויות, כלומר מקרה האנה או מצביות ממקרה המצב ויורו על יחס הזמן בשאילת מתי. כאומרך מתי בא פלוני במקום הזה ממקום פלוני או מתי לילך פלוני למקום פלוני. וכדומה לאלה עם מה שזכרנו זולתם אינם עניינים שיותרו לציירם על השם ית' מהם, כל שכן זולתם מן המדומים אשר הם יותר פחותים, כגון אכילה ושתיה ולבישת בגדים ושינה ויקיצה וכיוצא בהם. אך התארים האחרים הנדמים להמון העם שאם יסתלקו מהיות השם ית' מתואר בהם היו לו חסרונות חלילה מדמיונם, מפני שהם מדמים שלמות ומעלה אצלנו כגון חי, חכם, יכול, רוצה, ואוהב, ושמח, וכועס וכיוצא בהם, אשר מהם מורים שלמותו, חלילה מזה שיהיה זולתו משלימו. ומהם מורים על שתוף השגחתו ואהבתו ושמחתו עמנו ובחירתו בנו משאר האומות כגכשנעבדהו, וכעסו על אויבנו ושנאתו אותם בעברם על רצונו. אלו כולם עניינים שצריך להביא עליהם מופתים שכליים ותוריים אמיתיים, כמו שתשמע מדברינו בהגיענו אל סוד התארים והשמות בעזרת יוצר הכל. ודע כי מלת כסא ג"כ מורה על כסוי דבר והקפתו, ומזה המין "השמים כסאי" (ישעיה סו' א'). ודע זה.
סוד רביעי-נודע מחלק א' מפרק י' ול"ה וכ"ג ומחלק ב' מפרק מ"ה ומחלק ג' מפרקי ההשגחה.
עיקר סוד פקידה-דע כי פקידה וזכירה הם מורים עניין אחד בצד אחד ונחלקים בעניין בצד אחר, מפני ששם פקידה יאמר על עניין נפקד כלומר מספר. כאומרו "פקוד כל בכור זכר" (במדבר ג' מ') שעניינו מנה מספרם, ואין עניין זכירה כן. אמנם היותם מורים עניין אחר תבינהו מאומרו "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" (תהלים ח' ה'). גם פקידה לטוב ולרע. גם יש ממנו לשון פקדון והפקדה, "ויפקד המלך פקידים" (אסתר ב' ג'). ומזה המין בספר יצירה (ו' ב'), "ופקידין בתלי וגלגל לב". גם עניין זכירה עוד נופל על עניין שנשכח ועוד נזכר, ונופל על עניין מורה שמירת מציאותו כדי שלא ישכח. והמורה על הנשכח כאומרו "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" (בראשית מ' כג'), ואחר כן זכרו לפני פרעה, כאומרו "ושם אתנו נער עברי" (שם מא' יב'). והמורה על הנשאר, "זכור את יום השבת" (שמות כ' ח') ועל כן נכתב "שמור את יום השבת" (דברים ה' יב'). וזה תבינהו מחלק ב' מפרק ל"א והוא ששני דרכי זכירה אנו חייבים להזכיר בכל עת אחר עניין יציאה מעבדות לחרות, באומרנו "זכר ליציאת מצרים" בקדושי שבתות וימים טובים וביעלה ויבוא ואחר יציאה מחול אל קדש, כאומרנו "זכר למעשה בראשית" גם כן, כלומר דבר חדוש העולם. ובנח, "ויזכר אלהים את בריתו" (שמות ב' כד') וכן "וזכרתי את בריתי" וגו' (בראשית ט' טו'). וסוד הקשת "וראיתיה לזכר ברית כדעולם בין אלהים ובין כל נפש חיה" וגו' (שם) "וזכרתי את בריתי
אמנם דע באמת כי דברי שניהם דברי אלהים חיים, ואין שום קושיא בין דבריהם ואינם הפכים, כמו שיחשוב מי שאינו מקובל מהסוד ההוא, מפני הוראת פרסום ההפך שבדבריהם לפי העיון הראשון. והנני מגלה לך זה הסוד המופלג בעניין שתבינהו אם יש לך מח בקדקדך. והוא שתדע כי תורתנו הקדושה מעירה את שכלינו בשמות הימים אשר הם נבדלים מימי החול, אך ימי החול אין להם בדתנו-לא מן הכתב ולא מן הקבלה-שמות מיוחדים, כי אם מספר ימים לבד. והעד אמרו עליהם בתורה, יום א' יום ב' יום ג' יום ד' יום ה' יום הששי. ואלה הששה ימים שהם ימי החול, והם ששת ימי בראשית, נאמר על כל אחד מהם בשוה, "ויהי ערב ויהי בקר" אך בשביעי ואם הוא מכללם מצד אחד, כבר נבדל מהם תכלית ההבדל. ועל זה הסוד אנו מקדשים בליל ז' ואנו מבדילים בליל א' שהוא ליל יום א' כל מוצאי שבת. וההבדל שאלה הששה חול והשביעי מהם קדש ולא נאמר בו ויהי ערב ויהי בקר, מפני שכולו יום קדוש והוא יום ארוך, והוא זכר ליום שכולו כהשבת לה' ונקרא בשם מיוחד והוא שבת מטעם "וישבות", ונתברך מטעם "ויברך" ונתקדש מטעם "ויקדש". אם כן הוא, הנה ההבדל גדול ביניהם מצדדין רבים. גם הוא נקרא יום שביעי. וה' של "הששי" וה' של "השביעי", שהם נוספים על מספר יחס הזמן, הם להורות על שתוף הבריאה שבזה ה' הידיעה ובזה ה' הידיעה גם כן. אך יום השבת הוא לבדו קדוש לה', ככתוב "ויום השביעי שבת ליהוה אלהיך" (שמות כ' י') אשר בירך אותו ויקדש אותו, מפני שבו שבת וינפש.
ושני ההיי"ן באו בשם כמו שהם להורות על ה' ספירות שהם חול, וה' שהם קדש כדמיון י' אצבעות, ה' ימניים וה' שמאליים, אלה קדש ואלה חול. ועל זה הסוד אנו מסתכלין בצפרניים בהבדלה, ואנו מברכין "בורא מאורי האש", כי מאורי האש הם י' מאורות, כעשר מראות הנבואה, ועשר שמות שלה. והעניין שהאצבעות תכליות הגוף, וראוי להסתכל בהסתכלות שלם בתכליות הגוף, ולא יושגו בלתי אור מאיר עליהם מחוץ מהם ונבדל מהם ומשפיע עליהם. ועל זה אמר בספר יצירה (א' ב') , "עשר ספירות בלימה במספר עשר אצבעות חמש כנגד חמש", להורות על שהם תכליות המציאות, כמו שהאצבעות הם תכליות הגוף והם עשר, כנגד השכלים הנפרדים. ועשרה גלגלים כידים ורגלים, אלו פועלים ואלו מתנועעים. וכן אנו מברכין על ריח טוב, מריחין אותו בנשמות נחירנו להורות על ענין "ויפח באפיו נשמת חיים". ועל "שבת וינפש" שנתוספה נשמה יתירה בנו בבא שבת, והיא יוצאת בצאתו ונפרדת ממנו, שבעבורה היינו קדש ובצאתה שבנו חול כבתחילה. וכבר יובן לך מזה סוד שבת מפורש אשר בשם המפורש בפירוש מספיק למבין, כי מי שלא הכין מערב שבת מה יאכל בשבת. והעד על מה שרמזתי בשתוף חול עם קדש בהוראת שתי הההי"ן קראנו יום הששי וערב שבת כלומר מעורב ומשותף עם השבת מצד אחד כמו שאמרתי, ואם זה חול וזה קדש והבן זה.
כוואמנם הסוד של תשרי ושל ניסן שרמזוהו שני חכמי ישראל ז"ל. הוא ששם הראשון של תשרי הוא יום ר"ה והוא יום ר"ח וגם כן יום זכרון. ודע שהקבלה מעידה ואומרת וצועקת בקול גדול עצום ורם באותו היום באמת, "היום הרת עולם והיום יעמיד במשפט כל יצורי עולם אם כבנים ואם כעבדים" וכו'. ואין ספק כי מה שאנו אומרים "היום הרת עולם", אנו אומרים על אותו היום בעצמו שאנו עומדין בו אז, והעד אמרינו היום על עניין העולם, כאומרנו היום על עניין עמידת כל יצורי עולם במשפט. והנה כל יודע לשון הקדש יודע שאי אפשר שיקרא יום שכבר עבר בשם היום לבד בשום פנים, אלא אם ישותף עמו דבור אחר. אמנם היום לבדו אינו מורה כי אם על אותו יום שאדם עומד בו היום עצמו, כאומר "היום אתם יוצאים בחדש האביב" (שמות יג' ד') שאין ספק שזה נאמר להם ביום היציאה עצמו. ואני אגידנו לך בשתי לשונות עוד כדי שתכירהו מהם והוא בלשון יון מבדילים בשני העניינים. שהנה קוראים היום שאדם בו "שמרו", ושאר יום מהימים שעברו או שעתידין לבא לא יקראוהו כן לעולם אבל קוראין אותו "אימרא", ובלשון לע"ז קורין אותו היום שאדם בו "אוגי". והשאר עבר או עתיד לא יקראוהו כן לעולם אבל קורין אותו "יורינו" או "דיאה" בלע"ז. אף המתרגם ראיתיו מפרש "היום אתם יוצאים", "יומא דין". כן "כי אשר ראיתם את מצרים היום" (שמות יד' יג') פי' "יומא דין", וכן עשה בכולם. ואין ספק שבאותו היום נאמר להם זה, ר"ל ביום שהיה בו המעשה ההוא, כמו שאמר שם "התיצבו וראו את ישועת יהוה אשר יעשה לכם היום" (שמות יד' יג'). וכן בעניין המן נאמר להם בו ביום "ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום ליהוה היום לא תמצאהו בשדה" (שם טז' כה'). וכן באסתר "יבא המלך והמן היום". ואל תטעה במאמר "להבדיל בין היום ובין הלילה" או במאמר "לממשלת היום", כי אותם הם שם המין, לא שם עבר ועתיד.
כזוזה מופת תוריי מופלא וסוד גדול ונכבד ונורא מאד לאמת בו אמיתת חדוש העולם כמו שהוא בסוד השביעיות והיובלות והשמיטין. והתורה לעדות שזה היום הנזכר הוא יום ר"ה יום ר"ח, והוא שביעי לחדשים. וידוע שהשנה היא חברתה של הנפש לפי [ספר] היצירה וכן העולם חבר לשניהם, ושלשתן עדים נאמנים עולם שנה נפש ושלשם בדין י' ימים, שיצירתן על ידי י' ספירות וכ"ב אותיות. ועל כן יום שמחת התורה בכ"ב יום לחדש תשרי ויום הכפורים בי' ימים בו, כמו שהעיד מי שידע אמיתת חדוש העולם, הוא אברהם אבינו בקראו לשם "אל עולם" (בראשית כא' לג') גם "אל עליון קונה שמים וארץ" (שם יד' כב') לעד. והנה ידוע שהמאור הקטן מושל בלילה והגדול מושל ביום. והנה (מונים) למולדות מתשרי מפני שכח הקטן גובר, והלילות ארוכים מתארכים עד הגיעם אל תכלית מה שאפשר להם להתגדל, והוא עד תשלום צ"א ימים וו' שעות ומחצה, והוא השיעור אשר בין תקופה לתקופה השמשית. ואחר כן חוזר הכח לאחור ומתהפך ומתקטן בשיעור ההוא בעצמו שגדל בו, עד הגיעו אל השיעור הראשון בשווה. וזו היא תקופת ניסן, ושם ימי הכח הקטן ימות הגשמים בשלטנותו, ושם ימי הכח הגדול בשולטנו ימות החמה והתחלתו בתקופת ניסן, שבו נשתוו שתי הכוחות יחד, אשר אז אין זה גדול מזה, אבל הלילה והיום שווים. וכן בתשרי בתקופתו היום והלילה שווים, ועל זה אמרה התורה "את שני המאורות הגדולים". ועוד הבדילה ביניהם ואמרה "את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה". והפשט הוא מה שנראה לעין, כי שניהם גדולים כנגד שאר הכוכבים, וכשתעריכם שניהם זה לזה הנה זה גדול וזה קטן.
אמנם הנסתר זה שאנחנו בו, שאינן מכירין ההמון דבר ממנו, ר"ל מכוחותיהם הנסתרים ומה גודלם ומה קוטנן. והנה מניסן היום גובר והלילה נחלש, עד הגיעם לשיעור תכליתו, והיא תקופת תמוז, ועוד מתהפך הדבר עד תשרי, שבו משתוים. והנה א"כ העולם-אע"פ שמתחדש בכל יום בלא ספק, כאומרנו בתפילת יוצר "כחהמחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית" גם בכל שבוע גם בכל חודש, הנה מתחדש עוד פעמים בשנה בתכלית הפוך הזמן. והנה חידושו בכל יום מורה עליו אחד כלומר אחד אחד, יום אחר יום, וכל יום ר"ה קדש, וחידושו בד' תקופות השנה מורה עליו ד' כלומר ד' אחר ד' ועל כן ג' שנים ערלים לא יאכל, והשנה רביעית היא "קדש הלולים ליי" וחידושו ביובלות, שכל יובל מחמישים שנה מורה עליו נ' בשנת היובל קדש. והנה סוד היובלות הוא סוד העולם, כאמרו "ועבדו לעולם" שהוא יובל וסוד התקופה והימים הוא סוד השנה. והנה נשלם משני העדים סוד אד"נ כלומר בעולם ובשנה, וזמניהם קדש. אמנם סוד הנפש נשלם בעשרה, שכל דבר שבקדושה אינו בפחות מעשרה, וכן עשרת ימי תשובה לנפש, שמורה עליו סוד י', וכן נשלם סוד אדנ"י ודעהו. ו"העשירי יהיה קדש ליהוה" (ויקרא כז' לב').
ואם כן בעבור השווי הנמצא בשני הזמנים מצד הנפש אמרו חכמים מה שזכרנו מדבריהם מתשרי וניסן, כי הנפש נידונת בתשרי שבו מדת הדין והמשפט גוברת ומזכרת ופוקדת כל מעשה השנה. זכתה להיותה קרובה כבנים, נגזר עליה או לצאת מעבדות לחירות בניסן, כאומרינו "אם כבנים" וגו'. לא זכתה, אבל היא שפחתה ודומה לעבדים אינה יוצאת עד בא תשרי אחר, כאומרינו "אם כעבדים" וגו', ועוד עומדת בדין. אם כן היא גזירת המשפט מתשרי והפעולה מניסן. והנה שניהם נקראו אצלנו ראשים. והסוד היות תשרי שהוא ראש למולד הלבנה, שהוא יום ר"ח, גם הוא יום ר"ה, שהשנה לשמש והחדש לירח, ועם זה הנה ר"ה ראש של מהלך השמש מצד חד, והוא הצד הנזכר. והיות תשרי בו כח הירח והשמש יחד, יורו ששניהם בריה אחת. והנה ניסן ר"ה גם כן לחדשים, כאומ" "בחדש הראשון" (ויקרא כג' ה') ר"ל ראש לראשי חדשים, שהרי ר"ה אינו בחדש הראשון, כי אם בחדש השביעי. והנה הם שני ראשים ר"ה לחדשים זה ניסן, וזה הפך המולד והתקופה , כי יום המולד והתקופה הנזכר לפקוד יום המות, כלומר יום הלידה והקפת הפכה. "עת ללדת ועת למות" כמו שעניין "היום הרת עולם", כטהוא יום שהעולם מעובר, כלשון "ותהר ותלד". שכן אמרנו "הרת עולם", ואין ספק כי הוא יאמר על סוד התמורה למה שזכרנו. ועל כן היתה תמורת יצחק לעולה איל ידוע אשר נברא מששת ימי בראשית, והוא יום המרת העולה, ועולה תחת עולה "כבש בן שנתו לעולה" בסוד אמיתת הקרבן.
על כן אנו אומרים "היום הרת עולם", והנה הוא יום המולד ויום ההריון שוים מצד אחד. אך בהיות שנת העיבור, ההריון זה בתשרי, העיבור בשני אדרים והלידה בניסן, וחדשי אותה שנה י"ג. הנה תשמע סודו, ועל כן מי שעיבר ניסן בניסן לא הודו לו חכמים, כי כן הדין נותן, שההריון באמרינו "היום הרת עולם" שמורה על עולם המהירות, הוא תופש ז' חדשים לא יותר, עד יום המולד השוה, שגם השם המיוחד מעיד זה. ואין הפרש בין אומרך תקופה לפי הוראת אמיתת עניין ובין אומרך תשובה, כי התקופה מורה על עניין הקפה וסבה וגלגול, וכן תשובה בעצמה. כאומרו "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק" (יחזקאל א' יד). והוא שוב הנפש מעניין לעניין ושנויה והתהפכה ממחשבה למחשבה בשנה מזמן לזמן, עד שובה בתשובה האחרונה אשר עליה תכלית הכוונה ובחמרה. כמו שכתוב "וישוב העפר אל הארץ כשהיה" (קהלת יב' ז'). כמאמר השם לאדם "עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת" וגו' (בראשית ג' יט'). וזה לפי פעל וכח בנפש גם בתשובה כאומרו "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" (קהלת יב' ז'). והנה מספר נתנ"ה גמול ועונש, כלומר נתנה לקבל גמול ועונש, והוא אשר נתנה מראשית האדמה מיום תשרי ומן תשרי. ועל כן "תורת ה' תמימה משיבת נפש" וגו', מפני התשובה. ועל כן נצטוינו לקחת ראשית האדמה כי האדם תכלית פרי האדמה גם ראשית פרי. כיצד, הנה כתוב "וייצר ה' אלהים את האדם" וגו'.