סהסוד המצוות כולן
דע כי כל מצוה ומצוה שנתבאר בתורתנו הקדושה, בין מצוה כללית בין מצוה פרטית, הכוונה האחרונה עליה לא ידעה משה רבינו ע"ה, כל שכן שלא ידעה זולתו. והמופת על זה הוא שאנחנו יודעים שהשם ית', כמו שאין בפעולותיו דבר לבטלה, כן אין במצוותיו דבר לבטלה. ופעולותיו לא פעלם אלא להורות בם מדותיו העליונות, שאם אין פעל אינו ניכר כח הפועל. ועל כן הפעול הנושא הפעל עם הפעל הנשוא עליו. והם שני עדים מעידים על כח הפועל הקודם להם במציאות ובמעלה. ודמיון הפעול הוא הגולם כלומר החומר והוא הדבור הנקרא בכללו עולם, וגם קצת פרטיו נקראים בשמו. על כן היו י"ח עולמות סוסביב. ודמיון הפעל הוא הצורה המצויירת בגולם והיא מניעתו ומגלגלתו בהויות תמידיות בכללן, והוות ונפסדות בפרטן. ואחר שפעולותיו יורו על מדותיו הנאצלות ונשפעות ממנו ית', ראה להגיד מציאות הפעולות והמדות במצות, והיו העניינים הנגלים מהם דומים לפעולותיו. ועל כן נקראו אלה מעשים ואלה מעשים. והנה היו מצות עשה רמ"ח כנגד איבריו של אדם, והאיברים הם הפועלים. ונתיחסה כל מצוה ומצוה מהן אל אבר אחד מיוחד. וזאת היתה כוונת המספר הכללי מזה, לא שהאבר ההוא מיוחד לעשות המצוה ההיא המיוחדת במספר ולא זולתה. שהנה יש לאבר אחד מצוות רבות ולמצוה אחת אברים רבים, אבל המספר הכללי שווה. והעניין לסודות במעשה השם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות, ולא שני מלאכים עושים שליחות אחת. וגם זאת הכוונה כללית שהנה הפרטית כבר יעשה מלאך אחד שתי פעולות קרובות ממין אחד, או משני מינים דומים בדמיון. ואמר בכלל כלומר החיים האנושיים הם בצורת מלאך אחד כללי, ואין החיים ההם למין ממיני בעלי חיים בלתי מדברים. והנה יעשה זה המלאך האחד פעולה אחת כללית לבד. וכשתעיין בפרטיה הן פעולות רבות, ואין הפועל חיי האדם הוא הפועל חיי השור והחמור, אבל הוא פועל אחר למטה ממנו בעצמו, כמו שפעולתו למטה מפעולת חברו. ואם תאמר אם כן למה זה חי וזה חי ופעולת זה חיות ופעולת זה חיות גם כן. תדע לך שזה קרה ללשונות מפני מיעוט מציאות שם קבוע לכל נמצא על אמתתו, ואשר היה קצת דמיון ביניהם נקראו בשם שווה או בשם דומה. והנה חיי האדם מעולים במציאות מחיי הבהמה כמעלות אור השמש מאור הירח, ואע"פ סזשזה אור וזה אור בשם כללי נפרדו במעלה. כן כל המצוות אע"פ שזו מצוה וזו מצוה נפרדו במעלה פרטית. והנה כל מצוה יש לה עניין נגלה ואשר יורה עליו פשט הכתוב הוא הנגלה, ויש לה גם כן עניין נעלם ואשר יורה עליו דרך רמז לעניין מן העניינים בדמיון דבר לדבר כדמיון הנמצא בין המשל והנמשל, הוא הסוד המורה על הנעלם. ולפעמים תהיה ההוראה ההיא ניכרת משם המצוה בעברי או בתרגום כעניין טוטפות ותפילין. ולפעמים תהיה ההוראה ההיא ניכרת בעניין הנמצא מהמעשה, כסוד המזוזה הקבועה במזוזות הבית בשער הימני לביאה, שהוא השמאל ליציאה. ולפעמים תהיה ההוראה ההיא ניכרת בשני העניינים יחד, ר"ל משם המצוה בכללה ופרטיה ומהעניין הנמצא במעשיה, בסוד ציצית הכולל תרי"ג מצוות כמספר השם וכמנין הפעל. כי ציצית בגימ' ת"ר וח' חוטין וה' קשרים שהם י"ג הרי תרי"ג וכן רבים.
וזו הדרך השלישית היא הדרך המורכבת והיא המעולה שבהן. אבל אתה תבקש ותחקור תחילה שם המצוה לבד מה מורה. ואחר כן תדרוש עוד סודה על פי עניינה לפי המעשה. ואחר כן תכלול העניינים השנים במחשבתך ותוציא מהם החכמה, וממנה תבין הכוונה בה, לא הכוונה האחרונה, שאם היה אדם יודע ומשיג דבר זה על בוריו לא היה האדם הוא המצוּוֶה לעשות, אבל היה הוא המצווה הראשון. וזה נמנע בטבע האנושות כי כל אדם ואפילו משה הוא מצווה, ואע"פ שגם הוא מצווה אבל השם הוא מצוה ואינו מצווה. ועל זה אי אפשר להשיג תכלית כוונת המצווה הראשון. ולפי שהכוונות בכל דבר הן רבות נשיג סחמהם קצתם ונסכל קצתם, וכל מה שנשיג מהכוונות הראשונות או מהאמצעיות או מהאחרונות נהיה יותר מעולים לפני השם ויותר קרובים אליו בצורת הלב הראשון ובצורת הגלגל האמצעי ובצורת התלי האחרון. וכמו שיש ללב גלגולים ואיבריו רמ"ח, כך יש לגלגל גלגולים וימיו הנימנין אצלנו על פי מהלך החמה הם שס"ה, וכנגדן שס"ה מצוות לא תעשה. ועניין מצוות לא תעשה הוא ביטול מעשים, ואם כן העיקר אינו כי אם המעשים לא הביטול. אבל מפני שיש גם בעולם מי שעושה המעשים אשר אנחנו מצווים עליהם בלא תעשה, כי המעשים ההם הם מעשים נעשים לבטלה, רחקם השם ממעשינו הנעשים לחיים נצחיים שהם מצוות עשה. ועל אשר המצוות ההם הם עבירות נאמר עליהם "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח' ג'). ונאמר "ולא תקיא אתכם הארץ בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי" וגו' (שם כח').
והשרש של מצוות לא תעשה כולן הוא לרמוז לבלתי לכת אחרי העניינים הזמניים. כי כל הנמשך אחר הבלי הזמן השארות נשמתו בהבלי הזמן. ומי שנמשך אחר השם אשר למעלה מהזמן השארות נשמתו נצחית בלא זמן בשם ית'. והעד התוריי "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" (קהלת א' ג'). ופירשוהו למטה מן השמש הוא ואין לו יתרון, הא למעלה מן השמש יש לו יתרון. והוא בעצמו אשר אמרתי לך ברמז העמל בעניין שס"ה מצוות לא תעשה שהם כנגד ימות סטהחמה. ועל זה גילו עוד חכמי הקבלה ז"ל בעניין מצוות עשה גם כן. ואמרו כל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות, וכל מצוות עשה שלא הזמן גרמה נשים חייבות. כבר הורונו סוד גדול בזה ההבדל זכרים ונקבות במצוות עשה, והיותם תולים המצוות בזמן ובלתי זמן. כי בזה יבין הנבון החכם ההבדל הגדול שבין המצוות. ומפני שאין לאשה ערלה ניתנה לה מצוה כנגדה בכללה, לזה ברית מילה לטהרו מטומאת ערלתו בדם, ולזאת טבילה לטהרה מטומאת הדם.
וכמו שיש ללב ולגלגל דרכים וגלגולים, לזה במספר איבריו מצוות עשה, ולזה בימיו מצוות לא תעשה, כן יש לתלי יום אחד מיוחד בכל השנה והוא יום הכיפורים ואבר אחד מיוחד בכל הנפש והוא הלשון. ועל כן נצטוינו בלשונינו ביום ההוא ואם היום גובר על הלשון מדת הדין פועלת בזנב והעולם והנפש חייבין. ואם הלשון גוברת על היום העולם והנפש זכאין כי מדת רחמים פועלת בראש ובעל הפעולה מולך ביום ההוא. ואם הראש מלך הזנב נמשך אחריו בעל כרחו, ואם הזנב מלך הראש נמשך אחריו על כרחו. ופעולת הראש מדת רחמים לטובה ואין בטובה למעלה מענג, ופעולת הזנב מדת הדין לרעה ואין ברעה למטה מנגע. ועל כן בברכות "ונתנך יהוה לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא תהיה למטה" (דברים כח' יג'). ובקללות "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה..הוא יהיה לראש ואתה תהיה לזנב" (שם מג'). וכאשר היה לתלי שני חלקים בעולם ובהם יקרא בעל ראש ובעל זנב, והיה לו חלק בשנה וחלק בנפש, כן היה לו חלק אחד עבמצות עשה והוא סוד "אנכי" שהתלי פותח דרך לדעת את השם בפעולת ראשו ופותח שערי רחמים מהם נעילת שער. והיה לו חלק אחד במצות לא תעשה והוא סוד "לא יהיה לך" שהוא סוגר שערי רחמים בפעולת ראשו ופותח שערי הדין בפעולת זנבו. ועל כן סוד תורה תרי"א, שים עמו ב' הרי הוא ברית"א שעל שניהם הבריות נידונים. ומפני היות התלי בעל ראש וסוף חויב להיות תוכו ר"ל פנימיותו, שהוא הכח המנהיגו בצורת נפש לו. והוא צורת דיין כמו לשון הפלס שהוא המכריע בין ימין ושמאל. ושם המדה הפנימית על כן "עולם חסד יבנה" "וצדיק יסוד עולם". ועל כן נמשכו הספירות בסוד היום, מראש השנה ועד יום הכיפורים, כלומר מיום הדין עד יום הסליחה שהוא יום הזכות לזוכים ויום החובה לחייבים.
ועל כן אנו מזכירים בתפלה בי' סימני תקיעות זכרון וברית ותרועה, ואחריהם אנו אומרים ג' פעמים זכר לג' ספירות. "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט, כל יצורי עולם, אם כבנים אם כעבדים. אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים. אם כעבדים עינינו לך תלויות, עד שתחננו ותוציא לאור משפטנו". ויש מי שנוהג לומר "קדוש" מאחר שמשלימו פעם אחת כדי שתשלם בשלתם צורת קדושה משולשת. ועיין אמרנו יום, ועולם, ויצורים. ואנו מורים שההשגחה על כל יצורי עולם לא על ישראל לבד, שכל העולם עוברין לפניו כבני מרון. ויום ראש השנה שהוא יום ראש חדש תשרי שאין שום יום ראש חדש קדש כי אם הוא לבדו, והוא יום הזכרון, והוא יום תרועה, כלומר יום קבוץ הכוחות כולן. והוא יום הדין וממנו נמשך הדין עאבסוד "במשך [בקרן] היובל" (יהושע ו' ה') שהוא השופר בעצמו, שופר האיל בעל הכח האמצעי בין השור והשעיר. והוא שופר הכבש הכובש כל הכוחות והמקבצם. והמשכת הדין היא כפי כל הספירות עד יום הכיפורים שהוא תשלום לכולם. ומפני שהעשירית מלכות אנו מיחסים אליה מראש ועד סוף, ואנו אומרים מלך, המלך הקדוש, המלך המשפט, מלך על כל הארץ. ואנו קוראים כל הימים י' עשרת ימי תשובה, שכוללים מלכויות זכרונות שופרות. מלכויות, להורות שכל המלכויות נכללות תחת מי שמלכותו מלכות כל עולמים. זכרונות, להורות שאע"פ שהוא רם על כל רמים ונאה על כל נאים וגבוה על כל גבוהים ומלך מלכי המלכים אינו שוכח בריותיו מצד היותם נבזים ושפלים בעיניו. שאם נבזים הם הוא בראם ואם נכבדים הם, בריותיו הם, כולם כן, כל שכן בעלי הדעת. וזוכרם בדין במשפט, מפני שאם האדם נבזה ברצונו והוא בראו נכבד, דין הוא ליפרע ממנו, ואם האדם נכבד והוא בראו נבזה, דין הוא לתת לו שכר כפי כבודו.
ועל כן הדין נחלק למינים רבים כפי האישים וכפי מעשיהם. כי כמו שנשתנו מזגיהם בטבע כן נשתנו מדות נשמותיהם בטבע. ואחר שיש דבר עם כל איש ואיש ממנו שבו יכול להכריח המדה, ואם היא מתוקנת לקלקלה, ואם היא מקולקלת לתקנה, ואם היא שווה להעמידה על שוויה, דין ומשפט ישר הוא לגמלו או להענישו על כל זה לפי מעשיו. ולולי שהמצות המפורסמות מגלות לכל איש שזה הכח והיכולת הוא בידו ותחת רשותו כרצונו, לא היה מן הדין לשפוט אותו בשום משפט בלתי עבהמשפט הטבעי הנמצא לכל בעלי חיים, כמו שהוא עם בני אדם. ואמנם ההבדל אשר הבדיל השם בין האדם ובין שאר בעלי חיים הוא המחייב הדין עליו, והוא השכל האנושי הנאצל מן השכל האלוהי הנדבק בנו בטבע. ועל כן יתחייב ממנו אצילות הדין הישר אשר ממנו קשה וממנו רפה, וממנו בינוני לא קשה ולא רפה בערך אל זולתו, וממנו קשה ורפה ר"ל קשה מצד ורפה מצד, וגם זה בינוני בערך אל זולתו. והדן הוא השופט בשיעור ובמדה לכל איש כפי הראוי לו כמו שהדין נותן. על כן אנו מכנים לשופט שם מדות באמרנו מדת הדין קשה או רפה.
ודע כי מדה, לשון מדידה ולשון שיעור, ואם כן המדות משוערות מהשם על בריותיו. כי כמו ש"מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן וכל בשלש עפר הארץ" (ישעיה מ' יב'), ו"עמד וימודד ארץ" (חבקוק ג' ו'), כן מדד להיותו דן על פי מדת הדין את העולם ואת האדם. ובמדה שאדם מודד בה מודדין בו. וזהו, כל היודע שיעורו של יוצר בראשית מובטח לו שהוא בן העולם הבא, כי הוא ית' אינו גוף ולא כח בגוף. אם כן אינו משוער בעל שיעור, כלומר אינו בעל מדה אבל שיעורו רוצה לומר השיעור שהוא שלו שהוא משער בו עולמו במדות ידועות ובשיעורין קבועין, כגון שיעור קומה שעניינו שיעור העולם שהוא מנהיגו. ומפני שהאדם עולם קטן והעולם אדם גדול נאמר עליו ראש ורגלים וזרועות ושוקיים וידים וכל צורת האדם ויפיו ותארו ואפילו מעיו, כצורה הכתובה בשיר השירים. ומפני שהשם בכל העולם ובתוך העולם וחוץ לעולם עגעד אין סוף והוא מנהיג הכל ובו מתקיים הכל, נאמר במשל כי ראש העולם הוא ראשו ורגלי העולם הם רגליו כמשל, "השמים כסאי והארץ הדום רגלי" (ישעיה סו' א'). וכעניין "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא" (ירמיה כג' כד'). ובאמת כי העולם יש לו מקום וזמן וגבול, והשם אין לו מקום ולא זמן ולא גבול. ועל זה אין העולם במקומותיו שווה במעלה, אבל יש מקום שהשפע האלוהי בו יותר זך כמו גוף השמש והירח והכוכבים בגלגלים שזה יותר זך מזה וזה יותר מאיר מזה. וכמו שקרה זה לחלקי הגלגל כן קרה לקצוותיו וכן לכוחותיו הפנימיים. ועל כן המדות מתחלפות מדת הדין למדת רחמים ומדת רחמים למדת הדין, רק ההתחלה והצור לכל שהוא הסבה הראשונה לכל נמצא, אין לו מדה, אבל מדותיו הם שפעים ואצילות והויות רוחניות נמצאו במציאות העולם ונתגלו לאשר היו איכויות בו בכח ויצאו לפעל בצאת העולם לפעל, אבל עצמותם השפיעם עם העולם, כי הם דברים צריכים לעולם. וזה לא יתכן שיצוייר בשכלינו איך הוא, כי כמו שלא נשיג עצמו כן לא נשיג אמיתת מדותיו הנאצלות מעצמו ובהן מנהיג הכל. אבל נדע אנחנו בשכלנו כי הן עשר מדות ונחלקות בעולם ובשנה ובנפש לעשר עשר, ויהיו בכללם י"י, על כן שמו מכונה כך. וחלוקתם תחילה ג"ז ג"ז ג"ז, על כן ראשית הג"ז לעורר על ג"ז ספירות. ועל כן סוד בראשית בשתאר ג"ז ברא אלהים א' הו"ה, והן ג' ספירות ראשונות. מחשב"ה, שהיא בגימ' ספירה והיא השכל. וחכמה, שהיא בגימ' בנויה והיא החיים. ובינה, שהיא בגימ' באדני והיא הניב. והכלל ספירה בנויה בהיכל, הכוללת השכל והחיים והניב, מחשבה וחכמה ובינה. והמחשבה לנו סבה עדלהחכימנו, והחכמה סבה להביננו ההשגות המושכלות לנו. ולפי שהיו אלה השלש השגות לנו קודמות זו לזו וסבות זו לזו, כמו שזה מושכל ראשון אצלנו חייבנום לשם, ובדעתנו כי אין לשם עצם זולתם ואין להם מציאות אלא השם, כי השם הוא הם והם הוא, אלא שהוא האציל כוחותיהם על הברואים ושמם בהם. שאם נצייר אלוה בלתי מחשבה, ואנו צריכים לציירו במחשבתנו ולא נשיגהו בלתי מחשבה, נהיה בהמות. ואם נחשוב שהשגנוהו במחשבה ובציור שכליי היה ציורנו מקיף האלוה, וזה נמנע כי האלוה מקיף כל מצויר ומצייר בציורו ואין מי שיקיף בו. ואיך יקיף בעל התכלית לבלתי בעל תכלית, והלא זה מושכל ראשון, שאחר שהוא ית' עילת העילות וסבת הסבות צור והתחלה וראשית ואחרית לכל, איך ישיג שום שכל מה הוא. ועל כן נקרא שכל קדמון וראשון שאין מחשבת זולתו יכולה להשיגו, רק כדמיון כל מה שנתעלה מהם דבר, ישיג הדבר ההוא מה שלמטה ממנו, ומכל צד יקיפנו רק לא יכיר מעליונו כי אם מציאותו לבד, מצד שהוא משיג שהוא לבדו לעצמו לא המציא עצמותו. וכל זה מבואר בספרי החכמה, על כן לא נאריך בו הנה, אבל נפסוק הנה העניין הזה ונתחיל לדבר בכללי המצוות ובקצת חלקיהן כאשר תשיג ידינו בעזרת בוראינו. ונתחיל מהמצוות הנמצאות עם האדם עצמו תחילה, כגון מצות ברית מילה שהיא לו ראשונה.