קטוועל כן אמר המחבר "שלש אמות אמ"ש יסודן כף זכות וכף חובה ולשון חק מכריע בנתים". ואמר "שמהם יצא אש מים ורוח ומתחלקין זכר ונקבה". ואמר בסוף "אש למעלה ומים למטה ורוח מכריע בנתים". וכן אמר על "אמ"ש, מ"ם דוממת שי"ן שורקת אל"ף רוח חק מכריע בנתים". וכן כל מה שזכר שנברא מהם בצורת שנים רוח מים זכרם ואמר מכריע בנתים. שבעולם שמים וארץ, ואויר מכריע בנתים, עליון ותחתון ואמצעי. ושבשנה חום וקור, ורויה מכריע בנתים. ושבנפש ראש ובטן, וגויה מכריע בנתים. וזכר שאלה השלשה שהן קטזבעולם בשנה ובנפש כולן נבראו מאש ומים ורוח. ומה שנברא מאש הוא עליון ודינו קשה ורחמיו רפים. ומה שנברא ממים הוא תחתון ודינו רפה ורחמיו קשים. ומה שנברא מרוח הוא בינוני שומע לזה מצד אחד ולזה מצד אחד. ואם כן האש מחייב והמים מזכים והרוח מכריע בנתים. וזה כולו בא להודיעך הצורות העליונות ועניינם, והודיעך שהעולם חתום באמ"ש וכן השנה וכן הנפש. והורה עוד על ממשלת האותיות שהיא בכל, באמרו עליהן, המליך וקשר לו צורת מלוכה. ואע"פ שצרף האות עם היסוד הנה שם כתר עליו להכיר שהאות מלך והיסוד עבד, ואם (אולי והם) שניהם יחד וזה רמז לכח הדברי עם חמרו, כי החמר עבד והכח הדברי מלך בכח ההוא אשר כתרו אות ראשונה מהשם שהוא מצורף עם היסוד. וביסוד הרוחני חתם המכריעים כולם. שהם, "אויר בעולם ורויה בשנה וגויה בנפש זכר ונקבה זכר באמ"ש ונקבה באש"ם". כלומר בין זה בין זה אל"ף ראשונה שהוא המכריע, אבל לזכר קדמו בו רחמים של מ"ם ואחריהם שותפו הדינים של שי"ן, ושלשתם אל"ף שמני"ם, בסוד חלקי השעה. ולנקבה קדמו בה דינים ושותפו לה רחמים. וזהו סוד העולם מתחילה נברא במדת הדין, ראה שאינו מתקיים שתף עמו מדת רחמים. כי תחילה אלהי"ם ואחר כן יהו"ה אלהי"ם, ובקיום המין יהו"ה לבד. וכן בשנה וכן הנפש. וכבר זכר בג' אותיות מה שזכר באל"ף ואמר, "המליך את מ"ם במים" וחתם בהן במ"ם ובמי"ם, ארץ קור ופרי בטן. והראשונים מכריעים והשניים תחתונים והשלישיים עליונים. ושם הקור תחתון והחום כנגדו עליון מפני שרומו של עולם לפי השמש שהוא סבת החום ההוא בתקופת תמוז, ותחתיתו הוא קיזבתקופת טבת אע"פ שהמקומות הפוכים בזה כי הצפון קר בטבעו, ותקופת תמוז צפונית לשמש, והדרום חם בטבעו ותקופת טבת דרומית לשמש. אבל הוא זכר זה מפני שזכר השנה והיא מיוחסת לשמש לבד, והשמש פועל באש, והירח במים, ושאר כוכבי לכת ברוח בכלל, וי"ב מזלות בעפר המורכב מארבעתם. ועל כן נחלקו לארבעתם טא"ק אש, שב"ג עפר, תמ"ד רוח, סע"ד מים. והשתתפו עם כוכבי לכת בצורת א"ח שמ"ן תב"כ ס"ל גד"ש קד"ץ טע"ם, ב' לב' וי' לה' (שני מזלות לשני כוכבי לכת ועשרה מזלות לחמשה כוכבי לכת).
ואחר שזכר אמ"ש שב ופירש בג"ד כפר"ת שהן ז' אותיות. זכר בם סוד בנייניהם עד ז' והוא מה שאפשר לצרף בקלות. ודע שמה שרמז למעלה בעניין הספירות באמרו י' ספירות בלימה אחת רוח אלהים חיים, ומנה אותם אחת אחת. ושם תחילה הראשונה מהם רוח הקדש, וזכר שהיא משותפת בקול ורוח ודיבור. ועוד אמר שתים רוח מרוח, וזכר שם חקיקה וחציבה אשר חקק וחצב בה כ"ב אותיות. וכך זכר במים ובאש חקיקה וחציבה, הנה זה גלה לך שאין שם צירוף כי אם חקיקה וחציבה בעניינים. וממה שזכר במים תוכל להבין צורת החקיקה והחציבה שזכר ברוח ובאש, ואע"פ שידענו שהעניינים ההם זכרם על שתי צורות, צורה רוחנית וצורה גופנית, שהרי שם רמז עניינים רוחנים. ואמנם אחר שזכר רוח הקדש ורוח מרוח ומים מרוח ואש ממים, שהורה בם שכולם נבראו מרוח הקדש, עוד זכר שש קצוות וקראם גם כן שש ספירות. והקצוות אינם גופים אבל הם מקרים משיגים את הגופים, ואעפ"כ קראם ספירות, וזכר עליהם חתימה ופניה, שהיא קיום והשגחה, ואין קיחשם חקיקה וחציבה כי אם שלש יסודות לבד, שהם, רוח ומים ואש. והנה שם זכר חקיקה וחציבה, וכשפירשם בפרט הוסיף עליהם עניין צירוף האותיות עמם. ואחר כן זכר "וצר בהם" הורה בזה כי היצירה לא יתכן היותה אלא אחר הצירוף. ורמז בזה כי השגת האדם את בוראו וידיעת שמו וגלוי סודו לו שהוא עניין הנבואה, לא יתכן היותן אלא אחר עיון סתרי הצירוף וכל דרכיו.
וכן העיד על זה בסוף הספר באמרו "וכיון שצפה אברהם אבינו", שרמז בזה העניין מעשה השם, שאמר עליו "צופה וממיר", ובסוף ההשתכלות אמר "וצרף אחר שהביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וכשצירף מיד יצר ועלתה היצירה בידו". ומה יצר, נפשות, כמו שנאמר בשם "וצר בהן נפש כל יצור", והעד אומרו "ואת הנפש אשר עשו בחרן". שזכרו שם מה שזכרו. ואמרו בסוף אברהם היה מגייר האנשים ושרה את הנשים. ואל יעלה במחשבתך שגעון חוקרי ספר יצירה כדי לברוא עגלא תילתאה, שהמבקשים לעשות כן עגלים הם. ואם רבא ברא גברא ושב לעפרו יש לו סוד ואינו כפשטו. ואשר היה עושה כן במעלי יומא דשבתא לסוד גדול נאמר, ואין המשכיל ראוי להיות כסכל שאין לו מאזני שכל לשקול בם האמת. ו"פתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשורו", ולא יאמין עד שיבין מה מאמין. ואם אמונת הדבר ההוא בלתי אפשרות תבונה והוא חיוב אמונה יאמין וידום. ואם הוא באפשרות תבונה יחקור עד שיבין, ואם חקר ולא הבין ואינו חיוב תורה יזהר מהאמין הבלים. ואם היו האומרים הדבר חכמים ידע שלסוד קיטאמרו מה שאמרו, ובמשל וחידה דברו. כי הנה פתאים רבים יאמינו עניין הבריאה כפשוטו, ולא ירצו להאמין כי אם אדם בורא נפשות רבות קיימות לעד, הוא יותר מעולה מבריאת גופים הוים לשעתן ונפסדים מיד.
והנה ממה שאמרנו התעורר אל עניין אמרו "צרפן", ותדע מזה מעלת צירוף האותיות וכל דרכיו. ואחר שזכר השבע
זכר השתים עשרה וביאר בם העניינים ההם הידועים
כולם. ואחר כן זכר ופרט כל דבר ודבר על בוריו
עד שהורה בסוף הספר כל כוונתו, והוא
מה שזכר בעניין אברהם אבינו
והסבה אשר בעבורה אהבו
השם, ומה היה השיתוף
שביניהם, כל זה
לתת דרך לכל
מבקש יהו"ה
לבוא אל
אהל
מועד.
וידוע שמה
שזכרתי אני בזה
הספר מעניין ספר היצירה,
לא כוונתי אליו כדי לפרשו אלא כדי להודיע איך
רמז בו מחברו, הדרך אשר האדם מחויב
ללכת בה כשירצה להמשך אחר
קכהשגת השם ויעשה מעשה
אברהם אבינו כי
הוא מזרעו
אם
ירצה.
ובעשותך כמוהו,
ותתדמה לו, יאהבך השם
כמו שאהב את אברהם. וכל מה שתתקרב
אל השם בחכמה הוא יוסיף להקריבך אליו וילמדך חכמה יתירה שתועילך
בעולם הזה ובעולם הבא.
כמו שאמר
"אני יהוה אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך" (ישעיה מח' יז').
ועל כן כתוב
"ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו" (תהלים כה' ט').
סליק § סליק
נר אלהים
קכ