דמאמר א'
ההמאמר הזה הראשון אני רוצה לדבר בו בדעות חכמי דורינו זה לפי מה שחקרתי ודרשתי ושאלתי מפיהם או מפי ספרי חבוריהם המחודשים הנמצאים היום בעניין השם המפורש ובכחו ובפעולותיו בבריות. ואומר כי הדור האחרון הזה ר"ל דור אנשי הגלות האחרון הזה לא מצאנו בכולו איש מישראל אחד מחכמי המשנה והתלמוד שהתעורר לחבר ספר מיוחד לדבר זה בלבד זולתי עד היום הזה. ואמנם החבורים שחברו היו כלליהם עניינים אחרים ואגב גררא יביאו בהם קצת חלקים מעניין זה. אבל אני כל חבורי זה בעיקרו אינו כי אם על השם המפורש בלבד ועל הודעת כחו ופעולתו וסגולותיו ולהודיע שאין בינו ובין שם זולתו שום שיתוף בעולם. וכיוצא בזה מענייני מעלותיו על כל שם. ואם יתחברו בדברי דברים אחרים שאינם מעניינו לפי הנראה בתחילת המחשבה אין זה אלא כדי לברר בהם טעם מן הטעמים הנזכרים ואע"פ שידוע כי בהתבאר טעם השם יתבארו ממנו כל הטעמים שזכרתי בתשובת שאלת כל ולמה.
ועתה אחלק דעות חכמי דורינו בידיעת השם ואומר שהם נחלקים לשלש כתות ושלשתם מוכים בשלש מכות מתחלפות. הכת האחת אין רפואה למכתה. והשנית קשה להתרפאת כי חליה קשה מגיע ועד שערי מות. והשלישית קלת הרפואה עם חוזק הרופא כשישמעו דבריו ויקובלו כי לא הוטבע קושי חליה בעצמה.
ועל כן אביא במאמר הזה עניין הכת הראשונה ואשא ואתן עמה במלחמת דעתי עם דעתה במשל. ובמאמר השני אחלוק עם הכת השנית ובמאמר השלישי אלחם בכת השלישית עד רפאי חליה. כי הראשונה היא כת אוילים מתחכמים בעצמם ואין להם תקנה כמו שאמר החכם "אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי, לא תסור מעליו איולתו" (משלי כז' כב'). ובאמת שלא היה ראוי להזכיר זאת הכת ודעתה החסרה בעניין עליון וגבוה כזה לולי שתי סבות: האחת כדי לכלול דעות כל הכתות בעניין זה והשנית מפני היות זאת הכת כוללת רוב חכמי התלמוד היום אשר חכמתם אצלם ואצל כל הנמשכים אחריהם היא תכלית כל החכמות כאילו לא זכר נביא לעולם ולא חכם מחכמי המשנה והתלמוד זכרון כללי או פרטי בידיעת השם. וידוע שהוא אצלם (אצל חז"ל בעל המשנה והתלמוד) בכל מקום שבא י"סוד ה"יסודות ו"עמוד ה"חכמות עד שאפילו מקצת משתי הכתות שנזכירם בשני המאמרים הבאים אחר זה זכרוהו בקצת חבוריהם תחילה וסוף ושמוהו שרש ועיקר לקצת ענייני ספריהם ולשתי הסבות האלה אלחם בדעת הכת הראשונה ואודיע דעתה לכל מבואר (בצורה מבוארת).
ואומר שזו הכת המתחכמת בתלמוד הדין והאמת אתה בכל השתדלותה בלמודו כי זזולתה (כלומר בלעדי לימוד התלמוד) היינו היום יותר רעים וחטאים מכל אומה כמו שאנו יותר אומה שפלה ובזויה מכל האומות בעינינו ובעיניהם. כמו שרמזו המרגלים בזה הסוד באמרם, "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (במדבר יג'). לפיכך יורה זה על רוב מעלת יודעי השם המנצחים אויביהם עם חולשת כוחם וחוזק וכח מי שכנגדם מן האומות ואפילו בענקים וכ"ש הפחותים מהם בכח. וא"כ חכמת התלמוד מועלת מאד לכלל ולפרט לצרכי העולם לאומתינו ולחיי העולם הבא. אבל אין העניין שווה במדרגה עם עניין יודעי השם, אלא על דרך משל ההפרש בין התלמודי ובין היודע השם (המפורש) כהפרש שבין התלמודי היהודי ובין הגוי הלמודי ועיין ב"מורה, והבין המשל והנמשל כי אין ראוי לגלות זה כי אם לחכמי "מורה הנבוכים" כי היא מבוכה גדולה.
ועתה אטעון טענת התלמודי על היודע את השם ואקרא התלמודי-לומד, והיודע השם אקראנו-יודע.
ואומר שהלומד אומר ליודע בעת שהתוכח עמו על מעלת כל אחד משניהם:
"מה תועלת בידיעת השם? כי לא נלמד ממנה (לא) תורה ולא מצוה מתרי"ג מצוות אשר נאמר בהם "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (יחזקאל כ' יא'). ונאמר בקבלה, ולא שימות בהם ואע"פ שנאמר "אדם כי ימות באהל" ופירשוהו ואמרו אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה כי זה חהמות אינו מיתה ממש אלא חוזק ההשתדלות בתלמוד תורה וחולשת ההשתדלות בזולתה כי זה האיש העושה ככה כבר הוא כמת בעולם הזה והוא כחי בעולם הבא. וכן אמרו החכמים לעוסקים בתורה לשמה: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל" וכו' (פרקי אבות).
והנה העושה כן טוב מותו מחייו לולי תלמוד תורה שמתעסק בו. והאדם לא נברא אלא ללמוד תורה ולעשות המצוות שהם מעשים טובים בעולם הזה ומנחילים העולם הבא לעושיהם. והתלמוד והמעשה שני מינים רחוקים בדמיון זה מזה. כי הלמוד די לו בארבעה מיני אברים והם: הפה בכלל הדבור בלשון הקדש. והאזנים לשמוע הקבלות מפי הרב המלמד. והעינים לראות מה שכתוב בספרים. והלב להבין מה שמדבר בו ומוציא מפיו ומה שעיניו רואות בספר ומה שאזניו שומעות מפי רבו. והמעשה צריך כל האברים שהם רמ"ח. כנגד מספר מצוות עשה. והם להורות שכל אבר ואבר שבאברי האדם לא נברא לבטלה. אבל נברא לעשות בו מצוה אחת לפחות.
ועוד צריך (המעשה) כל ימות השנה של החמה שהם שס"ה יום. כנגד שס"ה מצוות לא תעשה. לרמוז שכל היום מזהיר לאדם לומר לו. השמר שלא תעשה בי עבירה! כי אני עד בך ובין קוני וקונך, כשיביאו טאותך בדין ויביאוני אותי להעיד עליך על העבירה שעשית בזמני מיד אני מעיד. ואם תאמר שאני עד אחד ואין עדותי מספקת דע! כי אני אחד נקרא בשם שנים יום ולילה. גם אני שנים נקראים בשם אחד אור וחשך. שנאמר על שניהם "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". והנה לא נשאר דבר אחר תלמוד תורה עם עשית המצוות והשמירה מן העברות כי זו היא התכלית האחרונה לאדם ואין אחריה מעלה אחרת.
ואמנם מי שנודע ברבוי שני העניינים האלה (התלמוד והמעשה) מתעלה על הממעיט בם. אבל להיות אחר זה מעלה בשום חכמה אחרת זולת זו הוא שקר גמור עד שאפילו הנביא אמר שהדן דין עני ואביון יודע את השם. כאמרו "דן דין עני ואביון אז טוב הלא היא הדעת אֹתי נאום יי" (ירמיה כב'). (הרי שמבואר מדברי הנביא שמעלת יודע את השם הוא זה שמסוגל לדון דין עני ואביון, ולא שום מעלה זולתו) ואם אתה קורא ידיעת השם דבר אחר חוץ מזה לא נאמין דבריך. וכן ירמיה אמר כשרצה להודיענו ידיעת השם ואמר, "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידֹע אותי" אמר בסופו "כי אני יהוה עשה חסד משפט וצדקה בארץ" והשלים לאמר "כי באלה חפצתי נאם יהוה" (ירמיה ט' כב').
והנה גלה לנו חפצו והודיענו שמעשה החסד והמשפט והצדקה הם ידיעת השם. ובם ינדעהו ולא בזולתם. וכן אמר כל חכם וכן פירש. (עד כאן טענת "התלמודי")
ויען היודע ויאמר לו:
דע אתה האיש הלומד הטוב המתעסק בתלמוד תמיד להגות בתורה לקיים מה שנאמר "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א' ח') והמתעסק במצוות בכל כחך שאתה אצלי ואצל כל חכם ונביא יותר שלם ממי שאינו מתעסק בנזכר כי אם פחות ממך מעט ולפי זו הדרך כל טענותיך הם טענות אמת ואין מקשה עליהם. אבל לפי האמת יש שם מעלה אחרת מועילה מאד מזו אצל השם ואצל יודעיו באמת והיא הנקראת ידיעת השם באמיתות בלבד ואין צורך לי להודיעך מה היא זו הידיעה כי אין שם דרך לגלותה כי אם למקבלי דרכיה ולמאמינים שיש מעלה אחר זו אשר זכרת, וחפץ לעלות עליה כמו שחפץ לעלות אל זו בחפץ חזק וחשק אמיץ יותר שלם מכל חשק. וכבר פסקתי אני פסק גמור שבעלי זו הדעת הוכו במכה שאין לה רפואה כי נשענו על כחם והחזיקו ידי דעתם. ועל כן לא אאריך בטענת התשובה המנצחת את זו הכת כי דעתה חסרה מאד אצל השלמים, ומשלם אצלי כמשל מי שנותן לו אלף אונקיות זהב ואומר די לי בעשרה מהם מפני רוב סכלותו במהות העושר. (עד כאן תשובת "היודע" לבעלי הכת הראשונה)