סדהנה כבר התבאר לך חיי העולם הבא מאלו הדברים כולם, כי הם בלא ספק חיי הנפש הנצחיים. ואם יש לך שכל בקדקדך ידעתי שלא יסתפק לך סוד תחיית המתים, ותדע באמת כי כל הכופר בתחיית המתים הוא המת ואין לו חלק לעולם הבא. שכבר ביארו זה הסוד בעצמו בתוך זה הדיבור בעצמו והוא באמרם על העונש הראוי לכופר בדבר הזה שלא יהיה לא חלק לעולם הבא. ולא היה העונש הגדול על היותו כופר שלא יחיה עם החיים שיחיו אחר המות כאשר הבינו מעניין תחיית המתים, כאשר הבינו רוב חכמי דורנו זה שוכחי העיקר ורודפי התפל שונאי המושכל ואוהבי המדומה, היה ראוי שיודיעו לנו כי עונש הכופר הוא שלא יזכה לחיות עם החיים, ואז היו אומרים כל הכופר בתחיית המתים אין לו חלק לתחיית המתים. אבל אחר שאמרו אין לו חלק לעולם הבא, הורו בזה כי הדבר המובן אצלם מחיי העולם הבא יותר מעולה מהעניין המובן מתחיית המתים. ועם זה תדע מתוך דברי רז"ל כי העולם הבא אצלם הוא תכלית הכוונה, ואפילו כשיחיו המתים לא השיגו עדיין בחיים ההם תכלית הכוונה כי יש חיים מעולים מהחיים ההם אשר בזמן תחיית המתים, אם לא יאמר אומר כי אין אחר תחיית המתים חיים אחרים, אבל אותם החיים נקראים חיי העולם הבא. והוא שוב הנפש לגוף אחר הפרדה ממנו בעולם הזה ולהישאר שניהם לנצח אחר חיותם. וזה כולו לא הביאוהו לאומר ההוא לאומרו אלא תגבורת אהבת העניינים המורגשים סהוהמדומים הגופניים, על אהבת העניינים המושכלים האלוהיים הנפרדים מכל גוף לפי אמונת כל משכיל בעל תורת ה' התמימה המחכמת הפתאים.
ואם כן אין ראוי למי ששכלו שלם להאמין בענייני אמונה מדומה כאמונת הפתי, כי "פתי יאמין לכל דבר" (משלי יד' טו') ולא ישגיח לאמת שום אמונה, אבל החכם חוקר ומבין העניין כראוי "וערום יבין לאשורו" (שם). וע"כ אומר אני בזה שלא אשא פנים לדמיונות ואגלה כל מה שהורני שכלי הקצור לגלותו. כי אני והדומים לי מכל מי שנמשך אחר הנביאים ואחר החכמים המקובלים מן משה רבינו ע"ה ומן השם ית', שאין ראוי להאמין כי אם באמיתיות המושכלות והמקובלות מהשם ית' ומנביאיו. וזה כי חלילה וחס שאאמין אני שתכלית כוונת מציאות האדם מהשם הוא מפני שיחיה לנצח עם הגוף הזה השפל החשוך העכור המקולל הארור, אשר אררו וקללו ה' בקללת האדמה באמרו "ארורה האדמה בעבורך". כי איך יתכן שיקולל האילן ולא יהיו פירותיו ארורין אחר שפירותיו הם חלקי האילן, והעד כי כולנו מתים מפני היותנו חלקי אדם שנתקלל במות. כי אחרי שהעילה התחייבה מיתה קל וחומר עלולה. וכן אחר שנאמר לאדם הראשון "עד שובך אל האדמה אשר ממנה לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב". ונאמר מבואר "וייצר יהוה אלהים את האדם עפר מן האדמה". וכתיב בקהלת "וישוב העפר אל הארץ כשהיה". אם כן העפר ימות עכ"פ מיתה אחת ראשונה אשר אין חולק עליה. ואין צורך להקשות לנו בזה מעניין חנוך ואליהו, כי אין סואדם יודע מהות עניינם. ואם תאמר הקבלה מעידה לפי פשוטה, ואפילו הגוים מאמינים שירדו מהשמים שניהם בזמן הגואל, אנחנו לא נחלוק על זה. אבל נאמר לו לטוען כי זה העניין לא קרה לקצת המין אלא לשני בני אדם מן המין. ואולי היה זה לעניין גדול והוא זר מאד, שהנה היו במין האנושי הזה אישים יותר נכבדים מאלו השנים מאד לפי עדות הספרים כולם, ואעפ"כ לא נאמר בהם חיים בצורת חיי אלו השנים לפי מה שהאמינו ההמון בענייניהם. ועל כן יבטלו במיעוטם ולא נאמין בדברי מי שיביא מהם ראייה כי אין ראייתו מושכלת כי אם מדומה ולא מקובלת באמת כאשר חשב המקשה. ועל כן צריך שנאמין שאנחנו ישיני עפר, ו"זכור כי עפר אנחנו" (תהלים קג' יד'). ובפינו אנו מעידים ואומרים לשם ית' "אנחנו החמר ואתה יוצרנו" (ישעיה סד' ז'). ובלבנו אנחנו בלתי מציירים דבר מן היותנו חומר שהוא המסך המבדיל עכ"פ בינינו ובין השם ית', אבל אנחנו מבקשים להעמיד זה החומר אשר לא רצה השם ית' להעמידו לנצח בפרטיו כי אם בכלליו, ונרצה לברוא בריות לא בראם השם, וכל שכן שנרצה להעמיד מציאותם במחשבתנו הדימיונית לבד, ולא יעשה כן במקומנו.
אבל מן הראוי להאמין בזה הוא מה שאומר אותו, כי אם הכופר בתחיית המתים אין לא חלק לעולם הבא שהיא מדרגת החיים מעולה מתחיית המתים, כל שכן שהכופר בעולם הבא שראוי להאמין עליו שאין לו חלק לעולם הבא, וגם לא לתחיית המתים. ותחיית המתים מקובלת, ותחיית העולם הבא מקובלת ומושכלת, וממי שקבלנו תחיית המתים ממנו קבלנו חיי העולם סזהבא, והוא משה רבינו ע"ה. ואם תחיית המתים המקובלת לא הכחשנוה במציאותה אלא שהודענו מדרגתה, איך יתכן לנו שנכחיש תחיית העולם הבא המקובלת והמושכלת. אבל הראוי והנכון להאמין בזה לכל בעל תורה, הוא שיאמין כי שוב הנפש לגוף אחר הפרדה ממנה בעולם הזה שלא להכחיש אפשרות היותו, אבל לא להשימו מחוייב וגם לא להשימו נמנע. כי הדבר המחוייב יורה עליו המציאות הטבעי ולא יכחישנו שום משכיל, והדבר הנמנע יורה על העדרו גם כן המציאות המוטבע. הנה אם אנו לא נשים זה יסוד להשגתנו לא נשיג דבר מן הדברים לעולם, לא מורגש ולא מושכל. ויתחייב מזה שנכחיש כל דבר בין נמצא בין אפשר המציאה. ואז היינו אנחנו והחמור כולנו מין חמורים או מין אדם דומה למין הקוף בלא דעת ובלא תבונה, והיה זה הדיבור הנוסף בנו למעלה קרוב להיותו נמצא בנו לפחיתות. וכל זה אין ראוי למשכיל לשמעו כל שכן לחשוב על אפשרות היותו אמת, כי האמת אמת ואם יכחישוהו, והשקר, שקר ואם יודוהו.
ועל כן אחר שאין תחיית המתים נמנעת ואע"פ שאינה מחויבת הנה היא אפשרית, ובבואה נקבלה, כי כבר האמננו בה כאמונת שאר אנשי אומתנו, ואם יהיה להם חלק בעבור שהאמינוה יהיה לנו גם כן חלקינו ממנה שכבר האמננוה. ואם נאמרה לנו בקבלה דרך משל, והיתה כוונת המאמר הנכבד ההוא על הנמשל, כבר נתבטלה אמונתנו עם ביטול אמונת אנשי עמנו במה שהאמננו הדבר ההוא כפשוטו. ועם כל זה לא הפסדנו שום דבר כולנו, כי כן דרך כל אמונה שהיא בלתי מושכלת, סחאבל האמונה המקובלת והמושכלת אין זה דרכה האמיתי ולא נתיבה הישר, אבל אמתתה היא להיות אמונה מחוייבת ולא נמנעת ולא אפשרית בשום פנים כמו שהיא אצלנו אמונתנו חיי העולם הבא המקובלים והמושכלים.
והנה לא נשאר לנו מעתה שום ספק בכל מה שדברנו בו משני המינים הנקראים חיי הנפש, אלא שנצטרך להודיעך באי זה דרך יתכן להרויח את שניהם אם שניהם אמת, או להרויח אחד מהם שהוא עיקר האמת בלא ספק ותכלית כוונת מציאות האדם היה על זה באמת. ואם הנביאים החיו המתים לא יפלא מהשם ית' שיחיים כשירצה. אבל החזֵק בעיקר כי אין הפרש בין היות חומרינו עפריי או שמימיי בדבר זה, כי כל חומר מונע השגה. ואם כן פרידת הנפש מהחומר אחר השגת השלמות אשר הוטבע בנו להשיגו היא יותר מעולה מהחיבור החומרי. ואשר אבארהו לך בזאת ההשגה ובאמיתת מציאותה תמצאהו בסוף זה הפירוש בסוד עבודת השם ית' מאהבה, שהוא שורש ותכלית כל כוונת זה החיבור, והוא בסוף החלק השלישי. ושם אודיעך סוד דיבוק הנפש והשכל ומה סבת חיי הנפש תמיד ומה היא מעלתה בזה המציאות כולו.