רמגעדרמדן חלק ה' הקביעות והדחיות
דע כי בזמן שהיו קובעין ראשי החדשים בכל שנה ושנה על פי הראיה, היו בית דין שבארץ ישראל מחשבין בחשבונות החוזים הנקראים אסטרונומי הם האיצטגנינים. והם שבקיאים בחכמת התכונה, והיודעים מקומות קצת כוכבי רום והמזלות הי"ב והכוכבים הז', ובקיאים בחכמת המספר ובחכמת השיעור הנקרא אל(.) בערבי, ומכירים המעלות של הגלגלים וקצוותיהם והמערכות השמימיות. והיא באמת חכמה מעולה, וקראוה החכמה הלימודית. ואמרו יודעיה שהיא חכמה שאינה צריכה להשתכל בגופים לפי מה שהם אבל משתכלת בעניינים כלליים מופשטים מחמריהם, ואע"פ שאותם העניינים לא ימצאו בלתי חמרים והם פרטיים במציאותם, וילכו במופתיה להפך מהליכתם במופתי הטבע, וזה כי במופתי הטבע ילכו בם מהמאוחר אל המוקדם ויביאו ראיות מן המורכבים על הפשוטים, כמו מן האדם על החי ומן החי על הצומח ומן הצומח על הדומם ומן הדומם על היסודות ומן היסודות על החמר והצורה ועל הפועל והתכלית. וידיעת אלו הסבות הארבע נקראת חכמת הטבע, כי הן סבות כל הדברים הטבעיים. ואמנם במופתי חכמת הלמודים ילכו בם מהמוקדם אל המאוחר, ויביאו ראיות מן הפשוטים על המורכבים. מפני שהם עניינים ידועים אצלינו יותר מהמורכבים, והמורכבים בטבע ידועים אצלינו מן הפשוטים. וכבר חלקו זאת החכמה לארבעה חלקים והם, חכמת המספר וחכמת התשבורת וחכמת התכונה וחכמת הנגונים.
ואם כן הרוצה לידע זה כפי מה שהסכימה דעת רוב החוזים ילמוד בספריהם וידענו לפי דעתם ולפי דרכם, לא שידענו לפי מה שהוא באמת. וזה שאילו היה מוצא אותו שום חכם באמתתו ועל פי החשבון לא היו צריכין בית דין אל הראייה. אבל מפני שיש ספק בשני העניינים ר"ל בחשבון ובראייה רמההוצרכו אל שניהם, לפי שאם יסכימו שניהם יחד יהיה הדבר יותר ראוי לסמוך עליו ויותר נכון ויותר קרוב אל האמת. ועל כן הסכימו לחשוב ולראות, והיו חוקרים אז בית דין של מטה ומדקדקים על הסכמת בית דין של מעלה בקביעות ובדחיות. ומפני שאין שם היום ראיות אבל הקביעות והדחיות נסדרו כבר על פי החשבון הידוע מן הסדורים והמחזורים בחזרת חלילה, כמו שנכתוב לפנים. לפיכך לא אטריח עצמי לכתוב עניינים כי אם דבר מועט מספיק לכונתו בזה החבור. אבל אגלה דעתי בו בסוד קבוע וראוי ובסוד החשבון והראייה שהיו שני עדים בכלל, ובסוד היות בית דין שלמטה קובעין יום ודוחין יום על פיהם עם היות בית דין שלמעלה מגידין דרכו. ואומר תחילה שהכונה בלב היא שיהיה כל איש מישראל מעיין ומביט ורואה למעלה ומתוך כך יכיר את קונו. כל שכן כשיחשוב באותם החשבונות המופלאים המורים אמיתת המציאות הראוי לאדם לדעתו, מפני שעל ידו מכיר את קונו. ואע"פ שהרואים הבאים להגיד שראו את הירח במקום פלוני בצד פלוני בעת פלוני בצורה פלו' וכל הדקדוקים ההם שהיו מדקדקים אחריהם אינם חכמים לבד, אבל כל אדם כשר לעדות. כבר היתה הכונה האחרונה בזה על דרך שאמרו ז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ואמנם סוד הקביעה והדחיה גלה לנו שלמה החכם ע"ה בפסוקים שנים. האחד מהם אמרו "יי קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז" (משלי ח' כב'). והשני הוא אמרו "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום משחקת לפניו בכל עת" (שם ל'). ואע"פ שהמשיך עם אלה הכתובים פסוקים אחרים, אלה שַּׂמָם לעקר ולשרש בזה הענין. וסוד ראשי"ת ראש"י שני"ם שהם שנ"י ראשי"ם, כי בראשי שנים ברא אלהי"ם את השמים וא' הא'. גם בשנ"י ראשי"ם, גם בכ"ל רא"ש השנ"ה, והנה ז"ה מרא"ש השנ"ה.
ואלה קצת גימטריאות הם של מלת בראשי"ת: במצו"ת עש"ה, במצו"ת שע"ה, בעיו"ן השע"ה (חסר מלה), בקלו"ת השע"ה, בקהל"ת השמא"ל, במציאו"ת השט"ן, (בהברא"ם ברמ"ח בחמ"ר באברה"ם נ"ר) תתקי"ג, רמואשתבר"י, שת"י וער"ב, א"ב תשר"י, באחד בתשר"י, בתשר"י ראשון. וסוד דרכ"ו הקביע"ה והדחי"ה, וסוד מפעלי"ו ז"ה קבו"ע וז"ה דחו"י, וסוד מ'א'ז שק"ר ואמ"ת. וכן יהו"ה קננ"י סודו כדור"ו והוא מפעלי"ו רל"ו, והנה אם כן ראשית דרכו כדורו והנה כדורו ודרכו שוים הם. והנה קד"ם מלע"ד כמו מאז צדיק לעולם מאז קדם פעל יום מאז, והנה ראשית עם קדם ועם אז וכל מה שזכר שהתורה קדמה לכל ואין צריך לומר בקדימת מעלה אבל לקדימת מערכה שהרי בה נערך לכל. ואמנם אמרו בפסוק השני ואהיה אצלו אמון יורה לזה שהתורה מגדת שחכמתה מעולה מכל החכמות. והיא "ראשית חכמה יראת יי" ועניינו שארית יי, ודרשו בו ראשית יראת יי חכמה. וכן שארית חכמה יראת יי וחכמת התורה אומרת לכל באי עולם ואהיה אצלו אמון. והעד כי תחלת ענין הדברים היא אמרו הלא חכמה תקרא ותבונה תתן קולה. והמשיך הענין בקראה לבני אדם הפרטים האישים והכללים פתאים וכסילים ומעוררת אותם אל הבנת הערמה ואל הבנת הלב. ומשבחת עצמה "כי טובה חכמה מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה". ואומרת "אני חכמה שכנתי ערמה ודעת מזמות אמצא". ומוספת שבח לאמר "לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה בי מלכים ימלוכו וכו' בי שרים ישורו" וכו'. וממשכת הענין בספור מעלותיה והיותה שונאה את הפכיה. ואחרי כן מגדת מה בינה ובין השם ואומרת כי היא קדמה לכל בריה ובה נמצאו הנמצאים כולם והיא דבר בלתי נפרד ממנו ויש לה שתוף גדול עם בני אדם ומאשרת אוהביה. ואומרת "אשרי אדם שמע לי וכו' כי מצאי מצא חיים". ומורה הענש לשונאיה ואומרת כי ענשם מות באמרה "וחטאי חמס נפשו כל משנאי אהבו מות" (כל אלו הפסוקים במשלי ח').
ואחר שבחה עצמה בתכלית השבח לפי מה שמ[שבחת] עצמה בעוצם יופיה ומעלתה מגנה מה שכנגדה והיא כל סכלות החמר הרע. ואמרה על זאת "אשת כסילות הומיה פתיות ובל ידעה מה". והגידה שהכנגדה ההיא ג"כ רוצה להדמות לה בשבחה עצמה ומפתה בתככים בפתוי ההוא בעצמו, ועושה כמו שהיא עושה. כי נאמר על החכמה "בראש מרומים עלי רמזדרך בית נתיבות נצבה ליד שערים לפי קרת" וכו' (עד כאן משלי ח'). ולפנים אמרה (פרק ט') "חכמות בנתה ביתה". אמרה "שלחה נערותיה תקרא על גפי מרומי קרת". ומה אומרת "מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו". וכן על אשת כסילות אומרת "וישבה לפתח ביתה על כסא מרומי קרת לקרא לעוברי דרך המישרים אורחותם מי פתי יסור הנה וחסר לב ואמרה לו". זאת אומרת "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי". וזאת אומרת "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם". וכל מה שבא בספר משלי הכוונה עליו לפי הכלל, לסור מדרכי "אשה זרה מנכריה אמריה החליקה" (משלי ב' טז'), ולדחותה תכלית הדחיה כדי שלא ידחה הצדיק את הרשע, כמו שנאמר עליו "ברעתו ידחה רשע וחוסה במותו צדיק" (משלי יד' לב'). והנה ג"כ היתה הכונה להורות שכמו שראוי לדחות את הרשע כך ראוי לקבוע מקום לצדיק. כמו שאמרו במשל גן עדן, פנו מקום לבר לואי בעת בא שם ר' יהושע בן לוי, כמו שנאמר "כי מוצאי מצא חיים". אם כן אמרו ואהיה אצלו אמון מורה על הקביעה ואמרו ואהיה שעשועים יום יום ורמזום אלפים שנה לפי יומו של הקב"ה. מפני שהם שני מיני העונג, אחד לדחות את הרשע ואחד לקבוע מקום לצדיק. וזהו השחוק שאמרה "משחקת לפניו בכל עת". ואמרה "משחקת בתבל ארצו ושעשועי את בני אדם" (משלי ח'). כי זהו שחוק גדול להיות שני בני אדם נבראים בבטן אשה אחת, ויהיו אחים כיעקב ועשו. ויהיה זה דחוי וזה קבע לפני החכמה מפני סבות, וזהו רמז הקביעה והדחיה. וזהו סוד אומרם עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. ועל התפלה אמרו ואל תעשה תפלתך קבע אלא תחנונים לפני המקום. ועל סוכה אמרו צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי. והתעורר אל מה שראוי שתתעורר עליו באלו המאמרים הקדושים הרומזים סוד הקביעה והדחיה האמתיים לקבוע יום ולדחות יום. כלומר לקבע יום שכולו שבת ליי והוא יום תרועה יום תעודה יום הזכרון יום ראש חדש ויום ראש השנה, ויום הדין נקרא מפני ענין שדוחין בו את כל הרשעים מעולם החיים. כמו שנאמר "כל פעל יי למענהו וגם רשע ליום רעה זה יום הדין" (משלי טז' ד'). וגם יקרא כן מפני שקובעין חיים על הצדיקים בו ביום. כי דין הוא נופל על חיוב הרשעים ועל זכוי הצדיקים, כי המשפט לאלהים הוא. וזהו גם כן סוד שני בתי דינין אחד שלמעלה רמחואחד שלמטה. והעינים הם בית דין שלמעלה, על כן הראיה מעידה. והלב הוא בית דין שלמטה על כן החשבון הוא מעיד. ולפי המעלות הדבר הפוך. ושתי עיני העולם המעיינים בכל הם שני המאורות הגדולים זה בתקופותיו בניסן וזה במולדותיו בתשרי והחשבון משתף בין שניהן על פי הראשים והזנבות כמו שאמר לפנים בי' של עדן.
ואמנם נדבר פה בענין הקביעות והדחיות בקצור לפי המנהג על דרך הפשט. ונאמר שכבר הסכימו ואמרו לא בד"ו פסח ולא גה"ז עצרת ולא אד"ו ראש השנה וסוכה, ולא אג"ו כפור ולא זב"ד פורים. שכל זה מישר דרך לקביעות ולדחיות ואלו כולם לפי שנשאר בידו היום החשבון כבר נדחו ולא יפול באחד מהם היום הנזכר בו לבלתי נפלו בו. ונשארו מן הקביעות שאפשר לקבוע בם הזמנים הנזכרים כנגד בד"ו אגה"ז לפסח, וכנגד גה"ז אבד"ו לעצרת, וכנגד אד"ו בדה"ז לצום כפור, וכנגד זב"ד אגה"ו לפור. ואלה החמשה סימנים הם עיקר כל סדרי השנה כי מהם נדע מה נדחה ומה נקבע. ואמנם שרש הארבעה הוא לאחד והוא יום ראש השנה. ועל כן נדבר בו ונניח השאר עליו כי הוא יום הדין וממנו שאר דיני השנה כולם. ונתחיל ונאמר שחכמינו ז"ל כבר אמרו מבואר יום פסול דחייתו יום אחד, יום כשר דחייתו שני ימים. והיות ראש השנה שני ימים הוא מדברי סופרים ואע"פ שכבר אמרו שני ימים טובים של ראש השנה כיומא אריכתא דמין וזהו הסדר הנכון הקל. כבר הודענו כי לא אד"ו ראש השנה כי אם בגה"ז. אם כן איך נדע יום הקביעה מאלו הארבעה עם היות בו יודעים כי ימי אד"ו נדחו. הנה יש שם סימני ידיעות על הדחיות ועל הקביעות ואלו הן. דע כי כונת הקביעה והדחיה היא על פי המולד מפני שאם לא היה המולד לא היה לנו חדש ולא ראשו. ואם לא היתה תקופה לא היה לנו שנה ולא ראשה. ואע"פ שיום ראש השנה כולל יום ראש חדש ויום ראש השנה, והחדש מיוחס לירח והשנה לשמש, הכל תלוי ביד השמש ובחשבונה. אלא שצריך ליישר דרך השנה שתמשך אחר דין המולד ולא נזכר ראש חדש אבל נזכר במקומו יום הזכרון, ולא נזכר ראש השנה אבל נזכר במקומו זכרון רמטתרועה יום תרועה. וזה כאילו אמרנו ראש הירח וראש השמש, ואע"פ שאין התקופה נמשכת בשווי לחשבוננו בזה מספיק לנו המולד לקשור שני הכחות יחד בקבעינו האחד ונדחה השני. והסוד בו כי דחינו אד"ו שסודו מרובע בכללו מז"ל טל"ה, וקבענו בגה"ז וסוד גה"ז מרובע בכללו מז"ל מאזני"ם, והנה ב' בסוף נוסף לקבוע ב' מזל מאזנים ולקבוע במזל מאזנים ב' של ב'רכה. ודחינו א' של א'רירה ועמה ד'ו' שיורו על הזוגות, וקבענו ה' הנפרדים "כי בי"ה יי צור עולמים". וזו היא הדרך, בב' קובעין, בג' קובעין, בד' דוחין, בה' קובעין, בו' דוחין, בז' קובעין, בא' דוחין. והנה ד' תנאין בדבר לסימנים ואלה הם. (א) אם נפל יום המורה על הקביעה באחד מימי אד"ו דוחין אותו ליום הבא אחריו. (ב) ואם נפל מולד תשרי בחצי היום או אחר חצי היום שהם י"ב שעות ללילה וו' שעות ליום או יותר מהם דוחין אותו ואע"פ שנפל באי זה יום שתרצה. (ג) ואם נפל בליל ג' בשנה פשוטה בט' שעות ור"ד חלקים סימן להם פ'רנל'ג'ט' ר"ד דוחין אותו ליום ה' ובפחות חלק בסימן פ'ל'ג'ט' ר"ד קובעין בו ביום. (ד) ואם נפל המולד בסימן בט"ו תקפ"ט או יותר אם היתה אותה שנה פשוטה ואשר עברה לפניה היתה מעוברת דוחין אותו ליום ג', ואם נפל בפחות מזה קובעין בו ביום. וסימנו בט"ו תקפ"ח קובעין, בט"ו תקפ"ט דוחין, ג"ט ר"ד קובעין, ג"ט ר"ד דוחין. והנה בט"ו הוא יב"ג כי הם חמש עשרה השעות הוצא מהם י"ב נשארו ג' והיה הסימן יום ב' ג' שעות ותקפט חלקים. הא למדת שהקושיא הזאת היא בין ט"ח לקביעה ולדחיה, ביום ב' לקביעה, ולדחיה ביום ג'. אלא שיום ב' הוא בג' שעות וד' חלקים. ועל ג' בט' שעות וחלקים י' הרי סימניהם הם סימני התקופות של ד' שנה. ד' י' הם סימני [התקופות] והם לחלקים, ג"ט הם סימני תקופות תשרי והם לשעות. וזה ביום ב' בג' שעות ביום, וזה בליל ג' בט' שעות בלילה, ולא יקרה ז"ה בשאר הימים כי אם כמו שאמרנו מי"ח שעות. וכל אלו הם רמזים מופלאים בחכמה ועיין בספרי החכמה אם תרצה לדעתם בביאור.