רצדגנוז חלק א ידבר
רצהבשמות של הדברים הנמצאים, יהיו עצמים או מקרים או הנחשבים לנמצאים ונקראים בשמות דומים, עד שהשומעים שמותם יחשבו שהם שמות לדברים נמצאים, כאילו קריאת שמותם אצלם תחייב מציאותם מורגשת או מושכלת לא מדומה. ראוי לדבר הנה בזה העניין בהשגת הדברים המושגים ובכלים שמשיג בהם המשיג, אם הוא בעל כלים או אם יש שם השגה לדבר בלתי כלים. ובסבות המציאות למשיג שישיג אם הוא בעל סבות בהשגותיו, או אם יש שם דבר משיג לדבר שהוא זולתו מבלי סבה חוץ ממנו. וזה כולו יביאנו לדבר בו עניין קריאת השמות לדברים. ואתה יודע כי זו החכמה עמוקה מאד וכשיחשוב המקצר בביאורה שקצר בכל יכולתו ימצא שהאריך הרבה ועדיין לא אמר דבר שישוער כטפה מן הים אצל כל הים. על דרך משל ממה שצריך לדבר בזה ואם ישים אדם כונתו להאריך כדי שיתקרב לביאור מה שצריך לבארו לא יכילו ספרים אריכות דבריו. ועל זו החכמה שהיא אמתת התורה ופרי כל החכמות נאמר "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (איוב יא' ט). ועל זה הדרך נאמר לאברהם “קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (בראשית יג' יז'). והארך והרחב הם הקו והשטח והארץ הוא העמק והוא הגוף. ואם כן הגיד השם לאברהם שיתן לו הגוף הארציי עם מקריו הדבקים אליו. והם שתי וערב שמעשה הארך דומה לשתי ומעשה הרוחב דומה לערב. וכך צריך להבין כל מה שדומה למאמרי השם בתורה אשר היא באמת מורה בשמותיה תכלית הכונה במציאות האדם.
ודע כי השמות נחלקים לחלקים הרבה, ואמנם השמות של הדברים הנמצא לא ימלטו מהיותם מורים בבחינת אמתתם על מהות הדבר הנמצא ועל עצמו, או על תאר מן התארים הנוספים על העצם והמורים על מהות הדבר הנמצא. יהיו מחוברים בלשוננו שהוא לשון הקדש מאותיות, שתים לפחות, כמלת שם או יה או אר. והנה לך כל מה שיאמר עליו שהוא שם לשום דבר בין אם יהיה הדבר ההוא עצם בין אם יהיה מקרה, שאין במציאות כי אם שלשה עניינים שהם יקראו בשמות. והם שמות לעצמים בלבד, ושמות לתארים ר"ל למקרים שכל תאר הוא מקרה, ושמות לדברים רצוהמורכבים משניהם יחד. ולפיכך נחלקו השמות בכל לשון ולשון לשלשה סוגים חלוק הכרחי. והוא שיהיו השמות משותפים או נמשכין או מופרשים. וזה ביאורם, המופרשים הם השמות שמשתנים זה מזה והדברים הנקראים בהם נשתנים זה מזה ג"כ, ויהיה לכל דבר ודבר שם מיוחד לו, שלא יקרא זולתו בשמו בשום פנים, וגם הוא אינו נקרא בשם חברו כלל מכל הדברים הנמצאים הנקראים בשם. כי כמו שהתייחד בעצמו מזולתו כן יתייחד לו שם שיקרא בו לבדו. זהו הענין הראוי לומר על זה השם המפורש המופרש והמיוחד לזה הדבר הנקרא בו לבדו. ודע שזה השם לא מצאנוהו לשום דבר בעולם כי אם לשם המיוחד לבדו. אבל מה שיראה בקצת דברים שהוא ג"כ ככה, אינו מיוחד מפני שאין לך שם בעולם זולת השם לבד, שלא יקראו בו שני נמצאים או יותר בצד מן הצדדים.
וראיתי בפירוש שפירש הרב בעל המורה בהגיון הקצור שאמר בו בפרק י"ג, כי השמות המפורשים הם כגון המים והאש והאילן לפי שמות הקדש. וזה אמת מצד אחד, אבל המים הוא שם לעניינים רבים כמו כן על דרך ההשאלה, כי הוא שם על התורה, "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם (ישעיה נה’). והוא שם ללב החלוש כאמרו "וַיִּמַּס לְבַב הָעָם וַיְהִי לְמים" (יהושע ז' ה'). והוא בעצמו אמר במורה שחמר אחד נבדל בשלש צורות, וקראם כלם בשם מים בשתוף השם בענין המים, שנאמר "ויֹּאמֶר אלהים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם" (בראשית א' ו'). וזה אמרו בחלק ב' בפרק ל' של המורה שהורה האמתיות באמצעות השמות. ואמנם לפי מה שאמר ימצאו מהם רבים אין חקר מן השמות המופרשים כשלא נשגיח בשתופים ובהשאלות ונקח מהם כל מה שנפלה עליו הסכמה להתמיד השם ההוא לדבר ההוא תמיד. ואפילו אם יש אחריו סודות לא נקחהו אלא לפי דרכו הראשונה הנכרת לכל בתחלת מחשבה. כי מי שישאל לחברו מהו הדבר שנקרא מים בלשון הקדש יענה לו מיד המים הידועים. ואין הפרש בין מלוחים ומתוקים ומרים ועכורים וזכים וכיוצא בהם כי כולם מים שמם בכלל. וכאשר אמרנו במים היינו אומרים באש והאילן שרמזם רצזהרב וכן בשאר דברים. והודעתיך זה בעבור סוד השם המיוחד המופרש כמו שרמזתי ואוסיף לבארו במקומו בע"ה.
הנה כבר התבאר לך ענין השמות המופרשים, ואמנם השמות הנמשכים הם שיהיו שמות רבים לדבר אחד. כגון גט שנקרא ספר כריתות ונקרא אגרת והוא גט בעצמו ורבים כיוצא בו. ואע"פ שיתכן שיקרא עוד דבר אחר זולתו באלה השמות בעצמם, שהנה מגלת אסתר ג"כ נקראת ספר ונקראת אגרת ורבים כן. והנה השמות המשותפים הם כשיהיו עניינים נקראים בשם אחד כגון רוח שהוא נאמר על הרוח הנושבת ועל הזיות ועל הנפש ועל דברים אחרים רבים. וכמוהו שמות הרבה שהם משותפים בשם ונבדלים בענין. והחוקרים מנו השמות המשותפין וחלקום לששה חלקים, ואמרו שיש מהם שהם נקראים גמורי השתוף, ומהם מוסכמים, ומהם מסופקים, ומהם מי שיאמר בכלל ופרט, ומהם מושאלים, ומהם מועתקים. וכאשר חלקום פירשום והודיעום לפי הצריך להודיעם על דרך הפילוסופיאה. ומפני שאני כונתי לבאר ענין בד' חלקי זה החלק האחרונים בחכמת השמות האלהיות, הוצרכתי להקדים ו' חלקים ראשונים בזה החלק האחרון הנקרא גנוז. וראיתי שאדבר בשמות בכללם על דרך שדברו בה הפילוסופים הנקראים חכמי ההגיון. וזה שאם לא הייתי מקדימם היה חושד אותי היודעם בשלא ראיתים לעולם. ויתכן שהיה אומר עלי לא ראה זה האיש דברי הפילוסופים בשמות לא היה אומר מה שאמר. והשומע דבריו היה חושב שהדין אתו עם היותי אני בלתי מקשה על דבריהם במה שאמרוהו בשמות לפי דרכם. אבל אומר מה שאומר להורות ההבדל שיש בינינו ובינם בענייני השומע השמות. וגם אודיע עוד ההפרש הגדול שיש בין נביאינו וחכמינו הקדמונים ובין חכמי דורינו זה בענייני השמות. ואחל במה שרמזתי בראש זה החלק, ואדבר בו ואומר שכבר נודע שהדברים הנמצאים לא ימלטו מהיותם עצמים או מקרים. והעצם יאמר על דבר שיש לו עֹצמה וחוזק בעצמו לעמוד מבלתי שיעמידוהו דבר שהוא מקרה לו או בו או חוץ ממנו. ואמנם העצמים כולם קיימים, ונקרא העצם בלשון לעז שוּשְטַנְצִיאָה. רצחופירשוהו דבר שעומד בעצמו ואמרו שאין במציאות כי אם עצם או מקרה. ועל כן חלקו כל הנמצאים לעשרה מאמרות, עצם אחד ותשעה מקרים ואלה הם: העצם והכמות והאיכות והמצטרף והמתי והאנה והמצב והקנין והפועל והמתפעל. ופירשום באריכות דברים הרבה ולא היו ללא צורך, אבל לצורך גדול ולהכרח לפי הקדמותיהם וגם לתועלת גדולה אצלם. ואמנם אצלנו אנחנו אנשי הקבלה צרכנו אליהם מעט, והוא כדי שנדע מהם ללמוד מה שנשיב לאפיקורוס לא לצורך אחר זולת זה. כי יש לנו דרכים מקובלים מביאים אל המושכלות בקלות מבלעדי דרכיהם.
ואעפ"כ כבר אמרתי לך שנכתוב מבחר דבריהם בקצור בעניינים אלו בעבור צורך קריאת השמות לדברים, ולהודיע לכל שלא נעלם ממנו דרך מדרכיהם בזה. ועל כן אומר עוד שאריסטולוס שהיה ראש הפילוסופים אמר בספר המאמרות בהגיון בחלק הראשון שהעצמים שני מינים ראשונים ושניים. ואמר שאיש העצם הוא הנאמר באמת ובקדימה מפני שאיננו בנושא ולא על נושא. כמו האיש הרמוז והסוס הרמוז אליו והוא הפרטי. וזהו העצם הראשון מכל העצמים, ואמנם העצמים השניים הם המינים שימצאו בם האישים על צד דומה במציאות החלק בכל וסוגיהם אתם. והמשל בזה שאברהם זה הכותב הוא במינו ר"ל באדם, והאדם שהוא מינו הוא כסוגו שהוא החי. וכך כל המינים והסוגים העצמיים המורים בשמותיהם על מהות הדבר. וא"כ הנה נודע שאברהם הרמוז אליו הוא העצם הראשון והאדם הנשוא עליו והחי שהם מינו וסוגו הקרובים או הרחוקים הם העצמים השניים. וכבר אמר עוד שהמינים ראויים ג"כ לקראם בשם העצם באמת ובקדימה יותר מן הסוגים. וזה מפני שכמו שהעצמים הראשונים נושאים העניינים, כן המינים נושאים הסוגים. וידוע כי שם האיש הרמוז אליו שהוא שם אברהם אין זה השם מורה על מהותו ועל עצמותו ועל אמתתו, אבל מורה על ייחודו לבד שיש לו שם העצם מיוחד לו, כלומר שאין שמו כולל מינו. ואע"פ שכבר ימצאו אישים כמינו שיקראו בשמו עם כל זה רצטאינו מורה על מהות אבל מורה על שהוא איש העצם, והוא נבדל מכל עצם לעצמו. וזה שכל מה שיורה על מהות הדבר הוא אשר יהיה מהעצמים השניים מינים או סוגים מינים באדם הכולל והשור והחמור והסוס בכלל. וסוגים כחי וכצומח וכדומם והדומים להם הכוללים יותר מהמינים. ועל זה לא נאמר שרש לשם שם מיניי ולא שם סוגיי, מפני שאין לו שם שיורה על מהותו כמו שחושבין עמי הארצות. אבל שמותיו כלם הם שמות התאר כלומר שיש מהם שיורו על הנהגות ומדות ופעולות באות מאתו יתעלה, וניחסם אליו כמו שניחסם אלינו עם היותם משותפים בשם לבד לא בענין. ויש מהם שלשה כמו שנזכירם במקומם שהם מורים על היותם שמות העצם, ושלשתם דבר אחד ונקרא הדבר ההוא המיוחד בשם המפורש, על דרך איש העצם. כמו שרמזנו בשם אברהם שהוא שם העצם הראשון המופשט המיוחד לו המפורש כמו שנזכור במקומו בע"ה. והאריך החכם בענין העצמים עד שביארם יפה.
ואמנם אמר בספר מה שאחר הטבע, שהעצם הנקרא בערבי אל גוהר. ואמר על הארבעה יסודות ועל מה שנרכב מהם ועל נפשות החי ועל השלש פנות שיש לגוף ועל המספרים ועל גבול הדבר והוא צורתו. ואמר שהעצם הוא קודם לשאר המאמרות התשעה המושאות עליו. והדבר שבו הוא העצם עצם, ראוי להיות יותר מוקדם ממנו. זהו מה שהוצרכתי להודיעך בקצור ממה שאמרו בעצם. ואם תרצה לעיין בעומק דבריו גם בפירושיהם עיין בספריו ובספרי מפרשיהם. ואמנם מה שאמרו במקרים הט' נאמר ממנו ג"כ בקצור מה שיספיק לכונתנו והוא זה. דע כי הכמות יש ממנה מתפרקת ויש ממנה מתדבקת, והמתחלקת שני מינים והם המספר והדבור. והמתדבקת חמשה מינים והם הקו והשטח והגוף והזמן והמקום. והאריך בהם הרבה והורה על סגולותיהם ועל הבדליהם ועל מיניהם ועל סוגיהם וכן עשה בשאר. והאיכות אמר שהיא ארבעה סוגים, האחד הוא שיורה על קניין וענין, והקנין הוא ענין חזק ארוך זמן וקשה להסירו, והענין הוא קל ההסרה. והמשל בזה שהחכם הגדול יאמר עליו שקנה חכמה. ומי שמתחיל שלהתחכם אמר עליו שיש לו ענין בחכמה, וזה שהסוג הוא התכונות שבנפש ובבעל הנפש מצד מה שהוא בעל נפש. והשנ"י הוא מה שיש לו כח טבעי או אין לו כח טבעי, באמרך בריא או חולה, וכח טבעי הוא שפועל בקלות ונפעל בקושי ולא כח טבעי הוא להפך כקשה וכרך. והשלישי הוא ההתפעל כנמצא בדברים המושגים בחמשת החושים, והבדיל מהם המראים מפני שלא תתפעל הראות מן המראה כמו האחרים והאריך בם ובאדם. והרביעי הוא התארים והתמונות הנמצאים בדברים וכבר באר בם הרבה. ורבי משה ז"ל זכרם במאמרם הנכבד מורה והוסיף עליהם אחד אבל אמר שיהיה התאר הוא המתואר בעצמו או יהיה פירוש שם, והוא מה שיורה על מהות או על חלק מהות וגם שם באר הרב הענין מפורש מאד.
והמצטרף אמר שיאמר על הדברים המצטרפים כמו הרב והמעט והגדול והקטן והכפל והחצי והאב והבן והאדון והעבד וכן רבים ובאדם בחכמה והאריך בם לפי צרכו. והמת"י הוא ענין שאלה מורה על זמן עבר או עומד או עתיד, וזה המקרה לא זכרו מפני קלותו. והאנ"ה מורה על הדבר שהוא במקום או על המקום, ואמר בסוף השער השני כי מאמר מתי ומאמר אנה ומאמר לו שהוא הקנין שאין צורך להאריך בם כי הם פשוטים. אבל האריכות הוא במורכבים. והמצ"ד הוא מה שיורה על הדבר ששמו נגזר ממאמר המצטרף. והמס"ב הם ממאמר המצב ואמר בזה שבראם בשער המצטרף. והקניי"ן, והוא הנקרא ממאמר ל"ו, אמר בסוף ספר המאמרות עליו שהוא יאמר על ששה פנים. אחד מהם על דרך הקנין ממש. והענין שאנחנו נאמר שיש לנו ידיעה ויש לנו חשיבות. והשני על דרך הכמה כי יאמר הדבר הפלוני יש לו שיעור ארכו כך וכך. והשלישי על מה שיחזיק בגוף אם בכלו כמו הכתנת והמעיל ואם על חלק ממנו כטבעת באצבע וכמנעל ברגל. והרביעי עליהם החלק אל הכלל, כאמרנו יש לו יד ויש לו רגל. והחמישי כמו החטה באוצר והיין בחבית. כי יאמר על זה שהאוצר יש לו חטה והחבית יש לו יין. והששי על דרך הנקנה כאמרך פלוני יש לו ממון ויש לו אשה ויש לו בנים ויש לו בית וכיוצא באלה שאוהבדיל ביניהם מעט. והפוע"ל כאמרך פלוני יחמם המים ויכתוב הספר. והמתפע"ל כאמרך פלוני יתעשר בשומן גופו כי זהו ההפעלות אשר בעצמו או יתגבר על זולתו. ואמר שאיננו רחוק מהיות הדבר האחד מנוי בשני מאמרים ושני סוגים אבל בשני צדדין לא בצד אחד כי זהו (.).
ואחר שהשלמנו זה עוד נדבר בקצת מה שאמרו בספר השני לו, והוא ספר המליצה בענין השמות. כי שם האריך בהם ואמר דברים מושאלים לפי דרכו, ונזכיר מהם מה שאנו צריכים אליו לדבר בו פה לפי מה שאנחנו בו. ונאמר שהוא מתחיל לומר שראוי לומר תחילה מה הוא השם ומה הוא המילה. ועוד יאמר מהו החיוב והשוללות ומה הם הגזירה והאומר, שהוא סוף החיוב והשוללות. ואמר שהתיבות שידובר בהם מורות תחילה על העניינים אשר בנפש. והאותיות הנכתבות מורות תחילה על אלו התיבות, וכמו שהאותיות נכתבות, ר"ל הכתב אינו אחד בעצמו לכל האומות, כן התיבות שיסופר בם על העניינים אינם אחדות בעצמם אצל כל האומות. ולזה היתה הוראת אלו בהסכמה לא בטבע. ודברו זה אמת מבואר. וזה כי הטבע לא יעשה דבר פרטי שלא יכלול מין אחד, אבל פועל פעל אחד כללי לכל המין. ובזה תבחן בין מה שהוא בטבע ובין מה שאינו בטבע, ר"ל כי הטבע הוא אשר עשה המינים, והוא אשר הבדיל ביניהם והוא אשר נתן חקו לכל איש ואיש מאישי המין כפי הראוי לו. וכמו שהכין כלי האדם להשכיל בם ולהשיג המושגות ולא ישיג בלי כלום ואעפ"כ רוב למודו הוא המוציא הפעל לאור עם עוזריו. ואמר עוד שם כי העניינים אשר בנפש הם אחדים בעצמם לכל האומות, כמו שהעניינים אשר בנפש המושכלים להם ומורים עליהם הם אחדים ונמצאים בטבע לכל. ואמנם הדבור בצד הוראת העניינים אשר בנפש על הנמצאים שהם חוץ לנפש, הוא מזולת זו החכמה. ואמר שבספר הנפש ידבר בזה, והתיבות תרמזנה אל העניינים המושכלים. כי כמו שהדבר אפשר שהוא מושכל מבלתי שיתואר באמת ובשקר כן התיבה אפשר שהיא מובנת מבלתי שתתואר באמת ולא בשקר. וכמו שאפשר שהמושכל שבמן הדבר יתואר באמת ובשקר, כן התיבה כבר יהיה מה שיובן ממנה מתואר באמת ובשקר. והאמת והשקר אמנם ישיגו העניינים המובדלים והתיבות המורות עליהם כשהורכב קצתם על קצתם או נחלק קצתם מקצתם. אבל כשנחלקו נפרדים לא יורו על אמת ולא על שקר. והשם והמלה ידמו לעניינים הנפרדים שלא יצדקו ולא יכזבו, והם הנמצאים מבלתי חלוק ולא הרכבה. המשל בזה אודם ולובן כי כשלא יחובר בו ימצא או לא ימצא איננו עדין לא אמת ולא שקר, אבל אמנם יורה על הדבר הרמוז אליו מבלתי שיתואר זה הדבר באמת ולא בשקר. ולזה היה אמרנו עז איל ועזניה נפלאה לא יתואר באמת ולא בשקר כל זמן שלא יחובר בזה ימצא או לא ימצא אם סתם ואם בזמן. ויאמר עז איל נמצא עז איל בלתי נמצא או עז איל ימצא או לא ימצא. ואח"כ אמר עוד המאמר בשם ושם הוא תיבה מורה בהסכמה על ענין מופשט מן הזמן מבלתי שיורה אחד מחלקיו כשנפרד על חלק מזה הענין בין שהיה השם הנפרד פשוט כזייד ועמר ר"ל כראובן ושמעון או מורכב כמו עבד שהוא שם לאדם. וזה כי עבד המלך שהוא שם לאדם כשנפרד ממנו עבד או המלך לא יורה על חלק מזה הענין שהוא יורה על כולו כמו שיורה עליו כאמרנו כשראינו שהוא עבד המלך. כי עבד שם יורה על חלק מן הענין שהורה עליו אמרנו עבד המלך, ואמרנו עבד המלך יורה על חלק מן הענין. וההפרש בין השמות הפשוטים והשמות המורכבים כמו עבד קיים ובעל בשר, שהחלק מהשם הפשוט והוא הגזר האחד מן הגזרים שהורכב מהם השם, לא יורה על דבר כלל לא בעצם ולא במקרה. כמו הזי"ן מן הזייד כלומר הר"ש מן ראובן. ואמנם החלק מן השם המורכב לא יורה כשנפרד כי אם במקרה. כמו שיקרה למי ששמו עבד המלך שיהיה עבד למלך. ואמנם נוסף בגדר השם בהסכמה מפני שהתיבות שידברו בהם אנשים אינם מורות בטבע ברור מן התיבות שידברו בהם שאר בעלי חיים, והם התיבות שאינן נכתבות. כי התיבות אשר יצפצפו בם רבים מבעלי חיים מחוברים מן הגזרים שיחוברו מהם התיבות שידברו בם האנשים, או מגזרים מחוברים מאותיות הרבה במוצא. והם מורים על עניינים בעצמם ר"ל בעלי חיים, והשם ממנו נשלם וממנו בלתי נשלם. והנשלם הוא השם המורה על הקניינים כמו
והרב ר' משה ב"ר מימון ז"ל פירש אלה השמות בספר פירוש מלות ההגיון שחבר בקצור בעבור חכם אחד משכיל כדי להודיע לו השמות שנפלה עליהם הסכמת בעלי הלשון הערבית בקצת דבריהם. ואני אזכיר מהם קצתם כי לא אעריך ספרו פה רק אדבר בו במה שאני צריך אליו או במועיל לכוונתי בשם. ואלה הם דברי הרב ז"ל בענין זה, אמר בפרק י"ג התיבה שקורין אותה המדקדקים הערביים הפעל היא שאנו קורים אותה הטבע או העצם. וכבר זכרנו זה הטבע ונקרא המלה הכלי והשם יש ממנו שנקראהו שם ישר ויש שנקראהו שם נוטה. ואמר שהשמות שקורין אותן הם פועלים ופעולים, אנו נקראם הנגזרים. ואשר קראום הם מקורים קראנום אנחנו המשל הראשון, ואשר קראום הם כנויים כמו אני ואתה והוא והה"א [והוי"ו] והכ"ף והיו"ד [בעבדו] ובעבדה ועבדך ועבדי קראנום אנחנו החלופים גם כנוים, ויש שקראום קונים שהם עבודה. ונקרא התאר והמתאר דבור שהורכב הרכבה קשירה והתנאה (מהמלה תנאי), כאמרנו ראובן הכותב ושמעון הלבן. וכמו כן שדהשם המצטרף והמצורף אליו אותו ההצטרפות הדקדוקי יקרא גם כן [דבור מורכב הרכבת קשירה והתנאה, ואולם הדבור החותך נקראהו אנחנו] דבור שהורכב הרכבת ספור. והשמות בכל לשון נחלקים חלוק הכרחי לשלשה סוגים, או מופרשים או נמשכים (דהיינו נרדפים) או משותפים, אלה הם דבריו. וכבר זכרתים לך בראש זה החלק, ר"ל אלה השמות הנחלקים חלוק ההכרחי שם, שנחלקו בכל לשון לשלשה חלקים הנזכרים. ולפי זו הדרך יורו השמות על כל הדברים, מהם על העצם, ומהם על המקרה הנוסף על העצם, מהם בכלל ומהם בפרט. ואמנם השמות המורים על נמצאים מחשביים ודומים לפי דעת שומעיהם שהם יורו על מציאות עניינים נמצאים, מפני השמות הם הנקראים אצלינו השמות הברורים. מפני שהונחו בהסכמה בדויה על דברים בדויים שאין להם מציאות. ואמנם יש לך לדעת כי השם הנקרא אשהו הנכתב המוכן להקרא על דבר מן הדברים, אם אין הדבר ההוא נמצא כפי מה שהורה עליו שמו, לא יתחייב לו מציאות מצד שנקרא בשם. כמו שלא יתחייב העדר מציאות לדבר נמצא מצד הוראת שמו. וזה מפני שכל שם הוא נשוא מצד הנושאו. ואינו כי אם סימן לנושא על מציאותו או על עניינו. ואם אין לו נושא אינו כלום, וימצא במכתב ובמבטא, ואם הנמצא מורה שזה שמו יאמן שמו. ואם שמו לא יורה על ענין כי אם על מציאות לבד יאמן מציאותו על פי שמו, כי השם נמשך אחר הנמצא כמו שנאמר. וכל מה שיש במציאות אינו נמנע לאדם להשיג מציאותו אם מורגשת ואם מושכלת, כפי מהות הדבר. ולולי זה לא ידענו את השם אם נמצא ואם נעדר, וזה מצד היותנו משיגים בחושים ובשכלים רק השגת דמיוננו מסופקת, וכן השגת חושינו ושכלנו בצאתם משיעורם. ואלה ההשגות נדבר בם בחלק י' בע"ה ובחותם.