עדהנה כבר נשלמו רל"א שערים על סדר פנים ואחור, ויש שם אלפא ביתא אחת ישרה והיא זו הכפולה אא בב גג דד הה וו זז חח טט יי ככ לל ממ ננ סס עע פפ צצ קק רר שש תת. אבל בעל הספר לא כתבה ואין ראוי לכתבה מפני שאינה מקבלת הפוך ולא צירוף, ועל כן לא אמרה הוא אלא אל"ף עם כולן. והן כ"א אלפין עם כ"א אותיות. ואם תשים עוד אא יושלם בם הסוד. ומפני זה נעלמו ואין צורך לכתבם כי ראשים שוים הם. ועל כן בתתך אחת מהם ראש בלי חבור, ותחבר א' מן כ"א יעלו שניהם ב'. עוד חבר ב' אל א' שהיה לך, ויעלה מן החבור א"ב, והוא ראשון לכל הצירוף הראשון הישר. ועוד עשה כ"ב לכ"ב הנשארים ויהיה המחובר מ'. חברהו אל א' הנכפל שמשם לקחת א' של א"ב ויעלה א"מ והוא ראשון לכל הצירוף השני ההפוך. כי א"ל ב"מ ג"נ ד"ס ישר והפוך הוא אמצעי, חציו ישר וחציו הפוך. ועל כן צריך לציירו עהנבדל מחבריו. וציירתיו הישר תחת כל הצירוף הישר, וציירתי ההפוך ראש לכל הצירוף ההפוך. והנה הוא מפורש בסוד אהי"ה אשר אהי"ה שסודו ב' הי"ה אשר הי"ה. קח לו עוד א"ב ונשאר הי"ה ש"ר הי"ה, וסודם י"ה אה"ב השיר"ה, הי"ו אש"ר הי"ו. וסוד אשר היו על דרך היות ך' שוה אל ש"ר ושני השמות חקוקים בל"ב וברא"ש וסודם "ש"ם שם לו חק ומשפט וש"ם נסהו". ובעבור השלישי בא שם שלישי ואמר "אהי"ה שלחני אליכם" וסודו כולל ב' שמות. ואחר שציירתי רל"א שערים על צורה מופלאה והיא שלא ציירם אחד מן המפרשים הנזכרים לפי זה הציור. ואע"פ שידעו כולם הגלגל איך מתגלגל ברל"א שערים לא סדרום בצורה הזאת, אבל סדרום על דרכים אחרים, וכולם טובים ומעולים. רק מזה הציור המחודש בחלוקיו יובנו דברים מופלאים. ואחד מהם שהכל עונים אל הסדנים שהם א"ל. ושני שמה שיבוקש מן ההבנה בצירוף ימצא בסוד א"ל עם סופו שהוא כ"ת גם מהפכו. והנה רמזם "מכל עץ הגן אכל תאכ"ל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו". ועוד "המן העץ אשר ציותיך לבלתי אכול ממנו אכל"ת". והנה היא אש אכל"ת וסודו המו"ת מהו"ת תהו"ם אמת"י. וכשהותר העץ נאמר עליו "כירק עשב נתתי לכם א"ת כ"ל" ודעם. ושלישי שזה יגלה סוד הגלגול. כיצד, הנה נודע שנחלקו האלפא ביתות מן כ"ב תיבות לשני חלקים והם יא' יא', ותהיה כל תיבה בעלת ב' אותיות. אם כן הכל מתגלגל מן א"ב אל א"ב, כלומר התיבה היא א' והאותיות הם ב' הרי א"ב. והרמז על הגוף שהתיבה היא הגוף האחד והרכבתו משני סימנים, כלומר משני דברים והם החמר והצורה, שהם שני עצמים, שמהרכבת שניהם נהיה הגוף אחד. ובסוף הספרות של כ"ב אותיות המצורפות גלה זה המחבר באמרו, וסימן לדבר עשרים ושנים חפצים בגוף אחד. וזה בארו בחלוק כ"ב אותיות. וכאלה הנרמזים יש דרכים אין להם חקר יובנו יותר מהרה מן החלוק הזה ממה שיובנו משאר החלוקים. ואמנם הצירוף בלתי הנקוד אי אפשר להיותו פחות ולא יתר מן הנזכר לפי דרך כ"ב אותיות הנזכרות שהם א"ב עם ב"א וכיוצא בם כולם והתימה במה שסופקו קצת המפרשים במה שמצאו בקצת ספרים רכ"א שערים עוובקצתם רל"א שערים ושניהם [אחד]. אלא שזה בגלגול פשוט כנכתב פה והוא רל"א וזה בגלגול מורכב והוא רכ"א. כי זו היא דרך שכל אלפא ביתא שלמה מצורפת מונה אותה שער אחד לכך רכ"א. ואמנם הדרך שרמזה הרב ר' יצחק זצ"ל היא דרך מעולה מאד והוא שלם ואחריו דלוג אחד אחד ואחריו ב"ב ואחריו ג"ג וכן עד היות שם דלוג ט' טורים מלמעלה ישרים וט' טורים מלמטה הפוכים כנגדם ואחד ראשון ישר שלם ואחד אחרון הפוך שלם. אלא שאות הממלכה נשמרת בארך הטור כגון א' עד כא' פעמים והוא רמז אהי"ה, ויתחייב להיות מזה ה' טורים מלמעלה וה' טורים מלמטה בחצי י' אלפא ביתות וי' טורים שלמים ה' מהם ישרים וה' מהם הפוכים כנגדם וטור אמצעי בין ב' אותיות לבד והן א"ל ולצירוף השני ב"מ וכן כולם, ומפני שתבין דרכם אצייר לך מהם דרך האלף ודרך הב' שעליהם הכל בנוי ומהם תבין השאר מדעתך וזה ציורם.
הסבר המהדיר: א ל ב מ
וזה ציור צירוף האותיות המורה הדרכים לידיעת שבעים לשונות ומקוריהם והוא צירוף משולש וזה ראשיתו עד כאן חצי הדרך הראשון ועוד נכתוב החצי הנשאר ומכולו תבין כל דרכיו שהם עד צירוף ת'
| אבג | בגד | גדה | דהו | הוז | וזח | זחט | חטי | טיכ | יכל | כלמ |
| למנ | מנס | נסע | סעפ | עפצ | פצק | צקר | קרש | רשת | שתא | תאב |
| אגד | בדה | גהו | דוז | הזח | וחט | זטי | חיכ | טכל | ילמ | כמנ |
| לנס | מסע | נעפ | ספצ | עצק | פקר | צרש | קשת | רתא | שאב | תבג |
| אדה | בהו | גוז | דזח | החט | וטי | זיכ | חכל | טלמ | ימנ | כנס |
| לסע | מעפ | נפצ | סצק | עקר | פרש | צשת | קתא | ראב | שבג |
כל זה הוא צירוף מציורי האותיות והמורה הדרכים לידיעת שבעים לשונות ומקוריהם והוא צירוף משולש.
וזו היא דרך כללית לכל ההתחלות של הצירופים של עשרים ושתים אותיות ועיין בם מאד ודעם.
| א | ב | |||||||||||||||||||||||
| א | ב | ג | ||||||||||||||||||||||
| א | ב | ג | ד | |||||||||||||||||||||
| א | ב | ג | ד | ה | ||||||||||||||||||||
| א | ב | ג | ד | ה | ו | |||||||||||||||||||
ת ש ר ק צ פ ע ס נ מ ל כ י ט ח ז ו ה ד ג ב א
הנה כבר העירותיך על דרכי הצרופים כולם. ואמנם צריך עוד שאגלה לך קצת טעמי עניניהם של האלפא ביתות המצורפין. ואומר כי מה שזכר בראשונים שהם מצורפים בדרך שלם וחצי היה זה להורות על מציאות האדם, איך נברא עם האותיות שבם נברא הכל, ונברא עם כל מה שקדם לו בטבע, ונקשר בכל חבלי המציאות. כלומר חבלי העליונים והאמצעים והתחתונים, וניתן בו כח גלגליי להשתכל בכל מה שבו נברא. והוא החמר והצורה, והמורכב משניהם, והמורכב הרכבת עירוב מזגית, והמורכב הרכבת שכנות. כי הרכבת העולם אינה ממיני ההרכבות האלו, ואעפ"כ שם הרכבה נופל על הכל בשתוף השם. וידוע שהאותיות החמר שלהם שהוא הדיו כמו שהודעתיך למעלה, כשהוא בקסת דומה לחץ הזרע שהוא בקשת. והנה הוא חמר מוכן לקבל כל צורה שהיא טבעית לו, כלומר אפשר לצייר בו כל ציור שהוא קרוב לצורת חלק מפני מיעוט עביו, ומפני שיראה כדמות דבר בולט לפי ראות העין. מפני שמראה עצמו בקלות יאמר עליו שצורתו אחות לצורה הבולטת, שהיא קרובה להדמות לה. ומפני שיש שם גוף והוא הקלף או הנייר או הלוח כשכל אחד מהם חלק, אי אפשר לומר עליו שצורתו שוקעת בשום פנים.
ומפני שתתגלה בקלות זו המחשבה השכלית, זימן השם שני לחות העדות שהם לחות אבן כתובים באצבע אלהים. והם לחות כתובים משני עבריהם מזה פאומזה הם כתובים, והלחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחות. והנה הראשונים מעשה אלהים ושברם משה. "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְת". ואלה הלוחות נקראו לח"ת הברי"ת והם התחל"ת האו"ר הנקרא זה"ר והוא דבו"ר בלא ספק, ושמו בר"י ורמזו "אף בר"י יטריח עב" (איוב לז' יא'). וזה סודו א"ף סימן לשעה שהיא ראש לכל טב"ע, והוא טב"ע בר"י טב"ע ירח"י, וסוד טב"ע ירח"י טו"ב ור"ע. כי סוד א"ף בר"י הוא טו"ב ור"ע, וסוד יטרי"ח ע"ב והטו"ב והר"ע שהוא פרטי"י שוים. והנה טב"ע היר"ח טב"ע הדבו"ר ורבים כאלה יתגלו בו. אלא שאני באתי לגלות לך בזה עדות הלבבות עם הלחות הכתובים משני עבריהם בעבר"י בכח י"ט שנה של מחזור היר"ח.
וארבעת הלחות, שהשנים מהם מעשה אלהים והשנים מהם פסלם משה יורוך ענין מהותם. אלא שהראשונים נשברים והשניים נשארים, ואמנם הראשונים שהם מעשה אלהים, אין בו ספקה. וכן בהיות השניים פסולים על ידי משה אשר שבר הראשונים אין בזה קושיא. אבל הספקה והקושיא הוא על המכתב השני לבד לא על הראשון. שבראשון נאמר מבואר "והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחות". ואמנם במכתב השני והוא שבלחות השניים נאמר בו מבואר למי הוא מיוחס, אם לאלהים אם למשה, שהרי נאמר בכי תשא "ויאמר יי אל משה פסל לך שני לחות אבנים כראשונים" וכו'. ונאמר שם "וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם משֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים". ונאמר בסוף הפרשה ההיא "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל: וַיְהִי שָׁם עִם יְהֹוָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים", שהם כת"ר תור"ה והם עשרי"ם ושש"ה ומהם הברכ"ה וגם כל הרכב"ה. וסוד והנה דבר יי לעד שנאמר "בדבר יי שמים נעשו" (תהלים לג ו'). וסודם יה"י או"ר ויה"י פבאו"ר, הרכב"ה והרכב"ה, רל"ב ורל"ב, נעש"ה אד"ם, האו"ר הנבר"א, ע"ת, משק"ל, המל"ך שלמ"ה. והסוד ש"ר העתי"ם דב"ר, ש"ר הדברי"ם ע"ת, צורו"ת בעל"י הבי"ת, צורו"ת החת"ן והכל"ה, א' רא"ל, עשרי"ם ושש"ה, אד"ם וחו"ה שר"י המשו"ש, ד"ם ודי"ו שר"י השמו"ש, והשמ"ש והיר"ח ד"ם וא"ש, או ש"ם וא"ד וסודם והשמ"ש והיר"ח. והנה דבר יהו"ה ב"ו מעש"ה בראשי"ת ומעש"ה מרכב"ה. וסימנך "לרב תרבה נחלתו" (במדבר כו' נד'). והנה בא עוד במשנה תורה על הלחות הראשונים, "וַיִּתֵּן יְהֹוָה אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל: וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה נָתַן יְהֹוָה אֵלַי אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית" (דבים ט' י'). ונאמר "וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם" (שם יז'). ואחרי כן אמר עוד "בָּעֵת הַהִוא אָמַר יְהֹוָה אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ: וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן: וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי: וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם יְהֹוָה אֵלָי: וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהֹוָה
ויש לך לדעת שאין כונתי בדברים האלה לתקן דרכי הקושיא שבפשט כי היא קלת התירוץ, אבל כונתי על הנעלם. ואם לא אגלה לך הסוד הראשון לא תוכל להבין לא הקושיא ולא התירוץ כלל. ואמנם הנני מגלה לך זה וממנו תבין השאר, וראוי לך להסתיר זה הסוד מאד לולי דעתי שרצון השם הקדמון ית' הוא שיתגלה מפני שהגיע קץ חלוף הזמנים וסוף סדור הכוכבים לפי המדות וישתנו המדות והשמות ויבולבלו הלשונות וישתבשו דעות האמות ואמונותיהם ותשוב העטרה הישראלית לישנה והמעלה היהודית תהיה מיוחסת לשם העצם ולא לשם התאר, וישוב הנגלה נעלם והנעלם נגלה. ותשפל ותכנע מעלת הגוים והגויות, פגותנשא ותתעלה מעלת היהודים והיהודיות. וינשאו הממונות הזהביות והאבנים שהם האותיות והלחות הסנפיריות והמרגליות המחשביות והחכמות האלהיות. לח"ת בא"ת ב"ש כס"א, וזהו שאמרו הלחות מכסא הכבוד נלקחו והם לוחות אבן, על דרך סוד דמות כסא שנאמר עליו "כמראה אבן ספיר דמות כסא". והנה כסו"ת אד"ם כגלגל"ת אד"ם והוא כגלג"ל התל"י והוא גל"ם לחת"ך. והנה הנגלה והנעלם מן אב"ן, אב"ן ותפלי"ן. והנעלם מן שמי דמיון והוא דמות"י בכלל בשתוף שכ"ל עם דמיו"ן ששניהם קד"ש ליהו"ה, ושניהם בדמות או"ת מצורף עם אב"ן בשתוף ב"ן וב"ת ששניהם או"ר נבר"א, בשתוף כדו"ר עם כדו"ר וכן דרכ"ו היא דרכ"ו. והנה ל' ח"ת א' ב"ן וסודם תו"ך היכ"ל. והנה א"ב לחת"ן ת"ו לכל"ה. והנעלם מן זכר"י נפ"ש די"ו והוא דמו"ת ש"ם דמיו"ן וזהו שפ"ע. ושני הנעלמים זה דמיון, וזה שם דמיון, זה חיו"ב מד"ם כלומר הוי"ה מד"ם וזה חשבו"ן מד"ם כלומר שנו"י מד"ם והנו ש"ם חיו"ב מד"ם. ואם כן זכרי בנעלמו יתר על שמי בנעלמו ש"ם ואמנם שמ"י בנגלהו יתר על זכרי בנגלהו נביאי"ם. וסוד שניהם חצ"י הש"ם. ועוד יותר מופלא מז"ה למ"ד ח"ת ת"ו סודו ד"ח תתע"ו אל"ף בי"ת נו"ן הכ"א תקפ"ט ד"י ז"ז זין זין כלה בחשבונך. והם הם לחות הברית גם לחות העדות בסוד העבור. ואם כן ראוי לומר כי הלחות מעשה אלהים המה בין על דרך הפשט, מפני שאמרו אין מקרא יוצא מידי פשוטו. בין על דרך הנסתרת שכבר נרמז על זה מאמר הכתוב שאמר, "הנסתרות ליי אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת". וכבר אמרו מי שתורתו אומנתו פטור מכל המצות האמורות בתורה, והתבאר אם כן שהלחות הכתובים באצבע אלהים והמכתב שהוא מכתב אלהים, הם ענינים נמצאים בשלשה עולמות. וידענו זה עם דעתנו שצורת המשכן וכל כליו היא צורת השמים וכל צבאם. ואם כן הארון של עץ והלחות שבתוכו, והמכתב החרות על הלחות, והבנת המכתב, הם ענינים דומים לצורת האדם הזוגי ולצורת העולם השפל ולצורת העולם האמצעי והיתה צורת האדם במקום צורת העולם העליוני השכלי.
ואחר פדזה תדע כי משה נקרא אלהים בתורה בקצת מקומות, והמפורסם מכולם אמרו עליו ביחס אותו השם "ראה נתתיך אלהים לפרעה". כי שם אלהים הוא שם משותף, והנעלם באחד מכל המקומות הוא אמרו סתם, "ולא נחם אלהים... כי אמר אלהים פן ינחם העם" ולא נחם, פן ינחם, עם היות ג"כ שם משה הנגלה ידוע שהוא איש משבט לוי, והוא ב"ן עפ"ר כלומר ב"ן עמר"ם. והנה משה מצד אחד ב"ן שכ"ל והוא ב"ן שמ"י, וגדלתו בתיה ב"ת פרע"ה ב"ת י"ה ב"ת ש"ם י"ה ושם אמו יוכב"ד. וסוד ב"ן עמר"ם, ב"ת וסוד ב"ן שני שמות הקדש ואם תחבר שם אביו ושמו ושם אמו ותצרפם תמצא בהם סתרי תורה.
והנה תדע כי מספר עשרי"ם ושתי"ם אותיו"ת יסו"ד מגלה סתר"י התור"ה ב"ה. ותדע כי מש"ה ב"ן עמר"ם ויוכב"ד למדנו לשון הקדש. ובשתי הצורות האלו מיוחסות אליו ומתוך שתיהן ישוב הנכר"י קד"ש אשר היתה נשמתו נשמת הכל"ב. ועם היות הלוחות הנזכרים בצורת האדם מעשה השם, ומכתבם מכתב השם והארון ארון השם, יוודע דרך הקושיא ויתורץ כל דבר כראוי. ונודע מזה שהגוף הוא הארון ודומה לקלף שהוא מעור בעדות העור. והלוחות שהם לחות אבן הם העצמות שהם קשים כאבן, ובהיותם שנים לבד ר"ל שני מינים, עצם בעל מח זך, ועצם בעל מח עב. והזך בו ה' דברים, והם החכמה שבה אדם מכיר את קונו ומקיים מצות אנכי. והתבונה שבה אדם מתבונן ומבדיל בין עבודת השם ובין עבודה זרה, ומקיים מצות לא יהיה לך עם כל הדבק אליו. והדעת שבה אדם יודע ידיעת השם ואינו נושא שמו לשוא ר"ל השם שהוא משכן לו והוא נושא אותו מעת שנברא עמו. והזכירה או אמור השמירה כי בה אדם זוכר ראשית בריתו ושומר הדבר הקדוש שעמו ומשתמש עם החול שאתו ובזה שומר שבת מחללו. והמחשבה או אמור הדמיון שמחשב ומדמה ומצייר סבות מולדתו ועל כן מכבד סבותיו והם אביו ואמו הנמשכים עליהם בלידתו ועם זה נותן לכל דבר חקו הראוי לו. והעב בו חמשה דברים פהוהם חמשת החושים. שהם כנגד לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה לא תחמד. ואמנם חמשתם עונים אל ענין הנפש שהיא המשכלת באדם, ונמצאת עם הגוף כדי שתשמש ממנו, עד שיעזרה לצאת מן הכח אל הפעל, והיו לה החושים לשמשים לזה. ולפיכך באו המצות על אלה השמשים שנבראו בעבורה שלא תהיה כונתם בפעלתם, כי אם לעזרה לא למנעה ולא לעמוד כנגדה. כי אז היו דומים לעבדי המלך שמרדו עליו. ומפני שהשמע הוא שמש לשמוע דברי תורה ולקבלם, כמו שנאמר, "הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (שמואל א' טו' כב'), באה אליו מצות לא תרצח. כמו שנאמר "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה". ונאמר עוד, "גם כי תרבו תפלה אינני שמע ידיכם דמים מלאו" (ישעיה א' טו'), וזה מבואר. ועל כן תרגום לא תרצח לא תקטול נפש. ומפני שהראות הוא סבת הניאוף כמו שנאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם
מפני כל אלה הטעמים נאמר לא תגנוב כמו שאמרו אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי. ואם זה מתודה כדי לגנוב דעת מי ששומע, ודיו לפי מחשבתו, יהיה השומע גדול ממנו או חברו או למטה ממנו בעבור הסבה, שהוא כדי שיהנה ממדה שגנב או כדי להנצל מנזק, הנה ודיו פוגנבה גמורה ונבאש ריחו בפני מי שגנב לו בענין "אשר הבאשתם את ריחנו" (שמות ה' כא'), "להבאישני בישב הארץ" (בראשית לד' ל'), מפני גנבת הדעת, מאחר שנימולו על פיהם הרגום. ועל זה נאמר לא תגנוב לפי הריח המבדיל בין הדבר המריח והנבאש. ומפני שהטעם הוא להבדיל בין המר והמתוק והם רעים, וכן שאר הטעמים. והעדות תלויה בנותן טעם לדבריו, נאמר כנגד הטעם לא תענה ברעך עד שקר, לומר על המר מתוק ועל המתוק מר, כענין שמים מר למתוק ומתוק למר. ומפני שהחמדה והתאוה של חוש המשוש גדולות מכל חמדה ותאוה מפני רבוי התענוג של המשגל והדומה לו, נאמר כנגדו לא תחמוד, ונזכרה בו האשה. וכבר ידעת כי אלו החמשה, השניים הם כדמות החמשה הראשונים. שהנה תרצח ממעט את הדמות. ומציאות הנפש בגוף האדם כמציאות השם בגוף העולם, לא שהוא יתעלה כח בגוף העולם, אלא על דרך הנהגה. שכמו שאם יעדר זה עם כחותיו אשר כולם בו ונותנם בגוף הזה האנושי הפרטי שהוא כלל אחד בפני עצמו, מיד ימשך אחר העדרו הפסד כל זה הגוף בכללו ובפרטיו. כן אם היה אפשר העדר זה הכח האלהי ממנו והפרטי, מיד היה מתחייב שיפסד העולם כולו ויבטל ויעדר מציאותו. ומזה הצד דמו את הצורה ליוצרה, שנאמר "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" (יחזקאל א' כו'). וכבר נאמר שכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף למקום במעשה בראשית. והנואף והנואפת ממירין מה שראוי במה שאינו ראוי. וכן העובד ע"ז ממיר את השם בזולתו. והגונב דומה למי שהפקידו בידו דבר ומכחישו, כן השם שהאדם נושא אותו אם ישאנו לשוא כבר הכחישו, ועל זה נאמר בו "כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא" (שמות כ' ז'). והנה אלה השלשה דברים, הראשון מהם מורה על מציאות השם. והשני מורה על זולתו. והשלישי מורה על מציאות שמו בכלל ובפרט. ואלה השלשה דברים האחרים שהם כנגדם. הראשון מהם מורה על מציאות הנפש. והשני מורה על החולק על מציאותה ועל כחה ועל מעלתה. וזאת הנפש היא המשכלת שלא נאמר לא תרצח כי אם על האדם לבדו, לא על שאר בעלי נפש חיה שאין ההורג (אדם) [אחד] מהם חייב מיתה כמו שהוא על האדם. וכבר נאמר "שפך דם האדם באדם פזדמו ישפך" (בראשית ט' ו
והנה הראשונים מורים על הצורות, והשניים מורים על החמרים שהנמשך אחריהם עובד ע"ז ונואף בהמירו הצורה בחמר. והשלישיים מורים על הכח המרכיב החמר והצורה והמעמידם והמנהיגם. וזהו הדבר שהחמר והצורה נושאים אותו, והם משכנות לו. וזהו הדבר הנקרא שמו של הקב"ה, ועל כן אין ראוי לגנוב זה הכח עד שיראה שנעדרה מציאותו, ואין ראוי לכסותו ולהעלימו עד שיהיה דומה למי שנמצא לבטלה. ולפיכך נאמר בו לשון לא ינקה למי שמכסהו שהגנבה כסוי, כמו "ויגנב יעקב את לב לבן הארמי". וזה השם הנשוא הוא שם בן ד' אותיות שהוא מכוסה והוא אהו"י שהם אותיות ההעלמה. והנמשכים אחריו במעלה הם ש"ם תכ"ן ל"ב, ואחריהם יא' שרשים שהם זר"ע ג"ס חט"ף צד"ק. והנה ד' שהוא שרש הושם אמצעי בין יוה"א וסודו ב"ב. ב' כחות לי"ו, וב' כחות לה"א. וזה כולו יתבאר במקומו בסוד השם. ונשארו ב"ב דברים והם זכור וכבד, לא תענה ולא תחמוד. ואלה מורים על היות ראוי להזכיר כל דבר כפי מה שהוא בלא שנוי החול לחול והקדש לקדש. ועל זה הרמז אנו מקדשין על היין ואנו מבדילים על היין, שדינו דין החול והקדש שהשותה ממנו כראוי משמחו ומקדשו ומכינו ומזמנו להבין מה שראוי, והמשתכר ממנו הוא מחללו. כמו שאמרו זכה משמחו לא זכה משמתו. וזהו הסוד בעצמו שאם נכנס יין יצא סוד ממנו משמח לאומר ולשומע, וממנו משמת ומשמד בעליו המוסרו והשומעו, וזהו כשהוא עדות שקר שמעיד על מה שאינו ואומר ישנו, ועל מה שישנו אומר אינו.
ואמנם האחרונים מורים על כבוד ההתחלות. שהתאוה היא הניעה ההורים להמציא זה הגוף האישי בעולם. ועל כן ראוי לחשוק את החשק אבל פחלא (החשק) הזר של הרעים. שכל אחד ראוי להדבק בשלו ולא בזולתו. ואחר שהודעתיך ענייני המכתב שבלוחות ומקצת טעמי הכונה בם אשוב ואדבר עוד במציאות זה המכתב והיותו התחלת ההנהגה. ואומר כי זה החמר שהזכרתי שהוא אצלינו דיו, אנו מציירין בו צורות רבות, והמעולות מכולן הן המודיעות לנו הכונות האלהיות והאנושיות, והן כ"ב אותיות שציורו כפי מה שהם היום אצלנו בקבלה. ואע"פ שיש מי שאמר שהמכתב שבלוחות היה אשורי, ויש מי שאמר שהיה עברי, ופרש אשורית מאושרת באותיותיה. וזאת הכתיבה העברית הנמצאת בידינו היום היא מרבעת, וסוד כתיב"ה מרבע"ת כולל תרי"ג מצות. וצורתה היא צורת החמה וצורת ההתחל"ה לעדות שהיא חצ"י הש"ם. ואם כן היודע מנין צור"ת ה"א החתם, קים תרי"ג מצו"ת. וסודו שם אחד יחיד מיוחד. ואם תרצה לדעת עדות שהכתיבה היתה עיברית והלשון לשון הקדש תדע זה מאמרם מ"ם וסמ"ך שבלחות בנס היו עומדים. והנה אמרו מנצפ"ך צופים אמרום. ואמרו כתב שבלחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ, נבו"ב בוב"ן וכו'. כמו שאמרנו למעלה, והפלא איך זכרו אלה הדבורים אשר אינם בלחות כלל, בה"ר רה"ב, סר"ו ור"ס, אלא הם הביאו זה לראיה לכדומה לו. וכבר היה אפשר לומר אנכ"י יכנ"א, יהו"ה הוה"י, אלהי"ך כיהל"א וכן השאר כולם. וכבר הביאו זה אל נוטרקם שהוא נוטריקון באמרם אנא נפשי כתבית יהבית, אמירה נעימה כתיבה יהיבה. וכבר הפכום יהיבה כתיבה נעימים אמריה, והביאו דברים רבים מנוטריקון שם בסוף פרק הבונה במסכת שבת.
ואמנם מנצפ"ך סודם כמנפ"צ, וחלופיהם בא"ת ב"ש הוא ליטו"ה, וסודם ט"ל וי"ה טו"ל י"ה, ולהם שני מספרים הקצרים מספרים פ"ר, והנם ח"ב גם ה'ו'ז'ח'ט' כנגדם באחדים. ולפי מציאותם הראשון הם כנגד בד"ה ח"ט והנו כעפ"ץ די"ו וסודו די"ו עפ"ץ. והארוכים מספרם ג"רש וידוע כי פ"ץ יצאו כראוי אבל כמ"נ נשתנו שנוי גדול, כי כ' היא עשרים בתחלה לפי הקצור, ואמנם ך' לפי הארך היא חמש מאות הדומים לחמשים גם חמשה ושניהם ב"ה. וגם מ' בתחלה פטארבעים, והנה היא פ"ה שש מאות ודומים אל ו"ם ואל ד"ם. וכן נ' בתחלה חמשים, ופה היא שבע מאות, והמ"ם סתומה כזו ם'. וכן הנו"ן ארוכה כזו ן' ודמיון נ' ה"ז ודמיון מ' ד"ם ודמיון כ' ב"ה, והנה הם גימ"ל אותיות והם סימן לסופי תיבות אלו שהם מלא"ך אד"ם שט"ן, ושלשתם סתומים וסימנם נ"ס, והוא דמיו"ן וראשם אמ"ש שסימנם אמת משפט שלום ותוכם א"ד ט"ל. וסימניך לה"ט החרב המתהפכת "יהי נא חרב על הגזה לבדה ועל כל הארץ יהיה טל" (שופטים ו' לט') וההפך דגדעון, ואלה שלשתן המכשפים. וסימן פ"צ צורות פרשיות והם המכשפים באמת בכל צד ובכל פנה. ואין צריך להאריך בזה המקום יותר מזה על ענין מנצפ"ך שכבר יובן עניינם מזה. כי כל משכיל יודע שאלה השלשת מיני מציאות יש לאדם כמו שרמזנו. והנה פעם הוא אדם ומעשיו מעידים עליו שהם מעשה אדם, ופעם הוא שטן כשמעשיו מעשה שטן מזיקים לעצמו ולזולתו, ופעם הוא מלאך כשמעשיו מעשה מלאך ומועילים לו ולבלתו וזה מבואר מאד. ואמנם כחותיו שלש, וכפי המשכו אחריהם יהיה מה שיהיה ממנו. ואלה הם כחותיו המורים על מהותו. השכל שלו הוא המלאך, והנפש שלו הוא האדם, והגוף שלו הוא השטן. ושכלו מעולם השכלים ונפשו מעולם הגשמים השממיים וגופו מעולם הגופים הארציים שהם היסודיים. והם כדמות צדיקים גמורים שנכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, הם השכליים. וכדמות הבינוניים שהם תלויים ועומדים ומצפצפים ועולין, זכו נכתבים ונחתמים לחיים לא זכו נכתבין ונחתמין למיתה, והם הנפשיים העוסקים במצות. וכדמות רשעים גמורים שנכתבין ונחתמין לאלתר למיתה והם הגופיים העוסקין במלאכת הגופים לבד. ואין להם השגחה נפשית וכל שכן שכלית לא בעצמם ולא בזולתם, כלומר שאינם שומרים תורה ולא מצוה. ומפני שהיו אלו השלש כתות בבני אדם נידונים לפני השם יתעלה, נאמר שהשם דן אותם בשלש מדות דומות למדות בשר ודם לפי תחלת המחשבה וכפי דעת השומע. והמדות הן אמת ומשפט ושלום. כי מדת האמת שהיא מדת התפארת היא מדת יעקב. ומדת המשפט היא מדת יצחק שהיא מדת הפחד ומדת הגבורה ומדת היראה
וזאת תבנית הצורה האחת
מתדמים לחום
הסבר המהדיר: הגאוה והעזות והאכזריות
הסבר המהדיר: והחריצות והכעס
ההבטחון והענוה
הסבר המהדיר: והבושת והרחמים והמורך
מתדמים בקור
וזאת תבנית הצורה השנית
| הראות | השמע | הריח | הטעם | המשוש |
| הגאוה | האהבה | הכעס | השמחה | הנדיבות |
| הענוה | השנאה | הרצון | הדאגה | הציקנות |
| הבשת | הרחמים | הקנאה | השלוה | הגבורה |
| הגהות | האכזריות | החריצות | החרטה | המרך |
אלו הן שתי הצורות של המדות כפי מה שסדרם החכם הנזכר ז"ל בספר הנזכר. ואל תפלא מפני שציירתים אני כפי סדרן ולא חדשתים על סדר אחר. כי אני עשיתי זה מפני שראיתי שאם אחדשם לא אוסיף ביאור על דבריו בחדושי ולא אגרע, אבל אהיה כמחליף איש באיש ממין אחד ודי בשלו. ודע כי הוא ז"ל הורה דרך השואת המדות ודרך נטייתם מן השווי ומן המותר ואל המגרע. והורה בראיות שכל אחת מהן יש לה שווי ויש לה תוספת ויש לה מגרעת. והודיע לכל משכיל אי זו היא המדה הטובה שראוי ללכת בה, ואי זה היא הרעה שראוי להתרחק ממנה, ואי זו היא מועלת לכונה הנבואית, ואי זו היא מזקת. בדמות מה שבא בדברי הקבלה, אין הנבואה שורה אלא על חכם וגבור ועשיר. ונאמר גם כן בקבלה אי זהו החכם הלמד מכל אדם, וזו מדה מעולה. ועוד נאמר שם איזהו חכם הרואה את הנולד, וגם זו מדה מעולה להשתכל לעתיד, שכבר יראה שכל אדם מצפה למות לשעתו, ואם הוא בדרך טובה יחזיק בה ויחזיקנה, ואם בינונית יטיבנה, ואם ברעה ישוב ממנה. ונאמר שם עוד איזהו גבור הכובש את יצרו, וזו גם כן מדה מעולה מסוד "וכבשה". ומסוד "ורדו בדגת הים" היא מובנת. ועוד אמרו אי זו הוא עשיר השמח בחלקו, וזו מדה מעולה. אבל תמצא אפילו בפחותי בני אדם ממנה בטבע וממנה בהרגל. אך השלמה מכולן היא הנמצאת מתחזקת מכח השכל וכן כולן זה דרכן. ומפני שתבין כי כונתי להודיעך אמיתת המציאות, אשוב לומר לך כי כמו שאתה רואה בענין המדות בילדות ובשחרות ובבחרות ובזקנה שהמדות משתנות. וזה שהשם יתעלה ברא היסודות מן החמר הראשון התחתון ושתפם ועירבם יסוד עם יסוד ושתף אליהם האותיות, כמו שאומר לפנים. רק כח הממלכה תלה אותו בשם באמרו, המליך את כך וכך וחבש שם בשם וקשרם יחד, כדי לפעול בם הפעולות הראויות לפעול. והם שנאמר עליהם "אשר ברא אלהים לעשות". וכאשר יתערבו היסודות צביתערבו האותיות וישתנו ויתהפכו ויומרו. ועל כן היה ענין האותיות מצורף על דרך שווי ומגרעת ותוספת. וכן ענין המספרים כולם, וכן ענין הנפש בכל מדותיה, וכן מדת מערכות מהלכות כל גלגל וגלגל, וכן מערכת העולם בקצים על דרך זו הכל הולך.
והנה ידוע כי ב' שווי אחד ואחד שהוא אלף כזו א' הוא מגרעת. כי הוא חציו וג' הוא תוספת א', והנה א'ב'ג' שווי מכריע בין תוספת שהוא שמאלי ובין מגרעת שהוא ימיני. ואמנם התוספת שוה למגרעת, וכשתסיר התוספת אשר בצד הצפוני ותתנהו אל המגרעת אשר בצד הדרומי ישוב הגרוע שוה למכריע, וישוב העודף שוה לכל אחד ואחד מהם, ויהיו מהם שלשתם. אז נחלקים בחלוק שוה בלי תוספת ובלי מגרעת ב'ב'ב', ויהיו שלשה ביתי"ן. ואפשר שיתחלפו בסדרם אבל יעמדו בעצמם כבתחלה וימירו מקומם לבד כדמות הפכו של א'ב'ג' שהוא ג'ב'א'. והנה המכריע עדין הוא מכריע ב' בינתים, כי הוא לבדו השוה. ואמנם זה גם כן יקרה עוד בשאר צירופים אלא שישתנה סדר המקום לכל אחד. כי הצירוף הראשון היה מסודר מפני היות התוספת מתגדלת מן אחד אחד. שאם תוסיף על א' אחד יהיו שניהם ב' ואם תוסיף על ב' א' ישוב ג', וזהו הסדר השוה. וכפי מה שהיה הסדר שוה בתוספת בהתחילך מן א', כן יהיה הגרעון שוה בהתחילך מן ג' לאחור. וכך יקרה לכל החשבון השוה המורכב מן אחד אחד או מן שנים שנים, כגון ב'ד'ו'. או מן שלשה שלשה כגון (ב'ו'ט') [ג'ו'ט'], וכן עד אין סוף יקרא זה הסדר המורכב השוה. וכאשר הורכב מן הראש והלך על דרך התוך עד הסוף כן יתפשט עוד כשתתחיל להפשיטו מן הרגל ותוליכהו לאחור על דרך התוך שבו עבר בהרכבותיו עד הראש שממנו הותחל להתרכב.
והסימן על זה המלבוש שהאדם לובש, שבעת התלבשו לובש תחלה החלוק הקרוב לבשר ואחריו שאר בגדים אחד אחד עד האחרון העליון המכסה את הכל שהוא הגלימה. וזה דרך הגלמים כולם בעת הלבישה והוא להפך צגבעת הפשיטה. כי מה שלבש בסוף פושט בראש ומה שלבש בראש פושט בסוף. והנה הרכבת השור לרמז כי תחלתו הראש, בלבשו צורת ההרכבה. אבל העור שהוא סוף מלבושיו פושטים אותו מן הרגל ומוליכין ההפשטה עד שפושטין הראש מכל עורו. ואע"פ שהיה אפשר לעשותו להפך כי הלבישה בו טבעית וההפשטה מקרית, ואמנם זכרנוהו לרמז בעלמא. אבל ענין היות החמר שתרכב בלבושו צורה ופשטו צורה אין זה רמז ולא משל וחידה, אבל הוא ענין אמיתות המציאות. ואמנם ענין היותו מורכב על דרך הרכבת האותיות, אין בזה ספיקה למשכילי דתינו המקובלים מן האמתיות. אבל יוודע מהרה שהרכבות הגלם כולן הן הרכבות האותיות שוה בשוה, ואם הרכבותיו כך אין צריך לומר שגם הפשטותיו כך.
ודע שהמדות הטבעיות והנפשיות והגלגליות מורות על אמיתת המדות האלהיות, ר"ל כי כפי מה שאנו מכירין מאלה המדות מציאות פועליהן ועניניהן, כך נכיר ממדות השם יתעלה מציאותו וענין השגחתו לעולם, והנהגתו את בריותיו והשגתו את ברואיו, ורצותו הנרצים אצלו מהם, והיותו בלתי חפץ בכסילים ובלתי רוצה במיתתן של רשעים, אולי ישובו ויראו את יי. וזה כולו יורונו עליו שמותיו יתעלה העצמיים והתואריים, כי הם קדמו אצלינו בידיעת מדותיו. וכמו שיורונו שמותיו על מדותיו ודרכיו ומעשיו, כך יורונו האותיות והלשונות על שמותיו, אשר מהם הורכבו. ומה שיורונו עדיין יותר מזה הם הנקודים בהמשכנו בם אחר ההסכמות. כמו שאמרו חכמים ז"ל בספר הבהיר 'דמיאן נקודתא באתוותא כנשמתא דחיי בגופיה דאיניש'. כי הנקוד הוא אשר מניע האות, אבל במבטא לא ימצא אות בלי נקוד וכל שכן שאין נקוד בלי אות. אבל במכתב ימצא אות בלא נקוד ובעל הקבלה יקרא ויבין מדעתו ומתוך מה שכבר למד מהות הנקוד הראוי לכל אות ואות, עד שיקשרו הדברים. וכן במחשבה הנקוד עם האות נחשב יחד, כל זה מפני מחשבת דברי לשון מוסכם שעם ההסכמה יובנו הענינים שהורו על הראשונים. אבל מי שרוצה להבין מה שהוא ענין ראשון להסכמות, ורוצה לדעת מה הפרש בין המוסכם והמוטבע והמורגש צדוהמושכל והמפורסם והמדומה והנחשב ורוצה להכיר מהות ההסכמות כולן, ומי הן המסכימין, ואיך נפלה ההסכמה שוה בין קצת בני אדם ולא נפלה בין קצתם זו ההסכמה אבל אחרת, צריך שיעיין בראשיתן של העניינים כולם ויראה כל דבר ודבר מהם ממה הורכב, ויפשיט ההרכבות כולן עד שיגיע אל מה שהוא ראשית לכל דבר מורכב, ויכיר עלתו וסבתו והתחלתו. וזו היא הדרך האמיתית בכל חכמה.
ואמנם יש דברים שימצא דרך קרובה וקלה למצוא התחלותיה, ויש דברים שהדרך קשה מאד ועמוקה למצאן. אבל צריך לבקש ולחקור על כל דבר ודבר הסבה הקרובה למציאותו, ולדעת אם היא סבה אחת או רבות מורכבות או נפרדות. ובהמצא הסבה ההיא צריך עוד להעמיק יותר ולדעת אם יש לסבה ההיא סבה. עד שידלג החכם ממציאות העולם הזה השפל אל מציאות העולם השמימיי אשר כבר נודע לכל משכיל שכל זה המציאות השפל התחייב ממנו. וכן יעשה לשמימיי, יבקש סבותיו עד שימצא מדלג ממנו בבקשת הסבות אל העולם העליון. וכן יעשה ממנו מדלג ומעלה מחשבתו למצוא סבת העולם הנעלם העליון, וככה ימצא מציאות הסבה הראשונה לכל נמצא והיא הקרובה לכל מצד העמידה והקיום, והיא הרחוקה מכל צד, מצד חיוב המציאות ומצד המעלה. ואי אפשר להיות הדבר הקרוב לו כי אם אחד, והוא השפע הראשון האחד היחיד המיוחד והנשפע מאתו. וזה הענין קבלנוהו מצד אחד והשכלנוהו מצד אחד. ועל זה אין לנו דרך לדעת הדברים המורכבים באמיתותם כי אם בידיעת סבותיהם, ודרך השפע לפי דרך הקבלה ידענו בו לפי דרך מציאות הספירות. והספירות ידענום מפני שסמננום לפי האותיות. והאותיות ידענום מצד הטבע כנמצאות במבטא וידענום מצד הקבלה המוסכמת כנמצאות במכתב. ואלה היו לנו עדים ברורים על היות כל הנמצאים דומים להם וכל שכן שהורונו האותיות שבלחות על מציאות שלשת מיני הצורות, שהן צורה שוקעת וצורה בולטת וצורה חלקית. וזה שבח לאל בעל הצורות כולן, כבר ידענוהו מן הקבלה ומן השכל. אחר צהשהיו הלחות כתובים משני עבריהם ונקראים פנים ואחור ומובנים בשבעים לשונות, והנה צירוף האותיות לעד.
הנה כבר הוריתיך ענין סתרי המציאות אשר הודיעונו מסכימי צורות אותיות הקדש, והצרוף המורה על התחלת הלשונות כולן, כפי מה שסדרנוהו באלפא ביתות. הוא הדבר הנקרא מבחן השכל ומצרף החכמה וכור הבינה ונסיון הדעת, ובו יתבררו ויתלבנו הדעות ויצרפו הלבבות באש החשק האלוהי, ובו יבדל הקדש מן החול והדם הטהור יטהר והטמא יטמא. ועל כי היה הדבר הזה חזק ואמיץ וקשה מאד להשיג ענין מעלה זו התלויה בצרוף ובכל דרכיו, היה הענין נעלם מאד ולא עוד, אלא שבשעה שירצה המהפך מדותיו על פי צרוף האותיות להפכם מדרך טובה אל דרך רעה שמיד ימצא שדים ורוחות ודמיונות ומחשבות דומות לאמתיות שיפתחו לו השער לבא בחדרי הרשע. כי זו הגזרה היא טבעית לזך שבזה העולם השפל, שהוא איש ממין בני הנביאים שהם חכמי כל הארץ הדומים לכוכבי הרקיע המאירים. ואם יש בו כח מכלל הכחות העליונים לשומרו ולעוררו ולעוזרו לבלתי סור לבבו מהאמת, בעבור דוברי כזב המדברים שהם המצפצפים, והמהגים והמלחשים והמכשפים והאשפים והחרטומים אנשי להט החרב הפועלים בלהטיהם 'כן', שחתום עליהם 'כן' כנגד 'כן' הנאמר בחותם היצירה "ויהי כן", שהוא החותם הכנוי אשר כל משכיל יכסהו וישים עליו הכסוי, ואם יגלהו מצד אחד, מן השני יכסהו בעל כרחו, כי מנשיקות פיהו ישקהו. מיד יתעורר משנתו וידע יום מותו ויבדיל רוחו מנשמתו וישיבנה אל תלמודו ואל משנתו וייהפך ממות לחיים מדתו, ויכיר ההבדל הגדול אשר בין נפשו וגויתו, עם היות משתיהם הרכבת ואמיתת מציאותו. וישים השכל בעל השלום מכריע בין טבעו ובין צבעו ובין פשעו ובין שמעו, ויהיה לו כרופא מרפא נגעו. ואולם כל עת אשר יטה לבבו מעם יי אלהיו ויחשוב בספקותו שום אמתות שתהיה סבה לסור מהשם בשום צד או בשום עת, הנה כפר בעיקר והפסיד חלקו מזה ומהבא. ונוח לו שלא נברא מפני שלא חס על כבוד קונו. והפלא מאד על מה שבא בדבריהם בענין זה באמרם בפרק צוהנזכר בשבת. 'אמרו ליה רבנן לר' יהושע בן לוי, אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בשני יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו, אל"ף בי"ת אלף בינה. גימ"ל דל"ת גמול דלים, מאי טעמא פשוטא כרעיה דגימ"ל לגבי דל"ת, שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים. ומאי טעמא פשוטא כרעיה דדל"ת לגבי גימ"ל, דלימציה ליה נפשיה דלא נצער. ומאי טעמא מהדר אפיה דדל"ת מגימ"ל, דליתן ליה בצנעה כי היכי דלא ליכסיף מיניה. ה"א וא"ו שמו של הקב"ה, [ז"ח ט"י כ"ל] ואם אתה עושה כן הקב"ה זן אותך וחן אותך ומטיב לך ונותן לך ירושה וקושר לך כתר לעולם הבא. מם פתוחה מם סתומה' וכו' כמו שכתבנו, עד... 'מכאן שניתנה תורה במנוד [ראש]. קו"ף קדוש, רי"ש רשע. מאי טעמא מהדר אפיה דקו"ף מרי"ש, אמר הקב"ה אין אני יכול להסתכל ברשע. מאי טעמא מהדרה תגיה דקו"ף לגבי רי"ש, אמר הקב"ה אם חוזר בו אני קושר [לו] כתר כמותי. ומאי טעמא כרעיה דקו"ף תלויה, דאי הדר ביה ליעייל'. ועל זה נאמר שם, 'אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן