אפתיחה
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה. הנה זה הספר השני בו יתגלה [מפתח השמות] סתום וחתום בחכמת השמות וראוי שיפתח במפתח שם משלש עד שוב המבוי מפלש. ועל כן בא בראשו מה שכולל את כולו. וכל מקובל יודע שספר תורה גויל שלם ראוי שיכתב כולו בווין בראשי דפיו. ואמנם ששה דבורים אלה ראויים להיותם ראשי ששה דפים ידועים וסימנם בי"ה שמ"ו, ורמזם "סלו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו" (תהלים סח' ה'). והם רמוזים בששה דבורים ראשונים שבראש זה הספר השני כמו שנקדנו עליהם בראשיהם ושביה"ם סימניהם ואעפ"כ שהם בי"ה שמ"ו מצורפים והם סימן המשיח. ואלה הם פסוקיהם הששה, ב' מן בראשית י' מן יהודה ה' מן הבאים ש' מן שמות מ' מן מוצא ו' מן ואעידה.
ואחר אלו ההערות ראוי לדעת שאלה הששה הם מעוררים דעת חכמי הקבלה ומורים לנו דרכים אשר היו זרים מאד באזנינו לו שמענום מפי חכמי המחקר. כי אין זה עניין שיסבול שקול הדעת לשתף ששה דבורים מראש התורה ועד קרוב לסופה ולקחת אות ראשונה מכל תיבה ולעשות ממנה אות משותפת אל אות כדי להוליד משלש תיבות בלקיחת ראשיהם מלת בי"ה ומשלש תיבות אחרות מלת שמ"ו. ולהמשיך הכלל בהתחלת אות ו"ו שהוא האות הששי, רמז לאלף הששי אשר בהתחלתו יבוא המשי"ח ויתפאר בידיעת השם ויאמר שסבת ביאתו הוא בביה שמו. ומה שנרמז בו בבראשית רבא אינו נעלם מן המקובלים. ואמנם קשה על כל מקובל שלם לגלות עניין זה לשום חכם מחכמי ישראל השלמים שלא הכניסו עצמם בדרך זו ולא טעמו בו טעם המן, "כי לא ידעו מה הוא", וכל שכן שקשה כמה כפלים יותר לגלותו להמון העם. ואם לחכמי ישראל קשה לגלותו קל וחומר לחכמי אומות העולם ואפילו לפילוסופים שגם הם לא ראו אור בדרך זו ולא ידעוה, כי אם הנביאים ובניהם ותלמידיהם הנמשכים אחריהם בה, ולהם ראויה ולא לזולתם שהם תכלית מציאות המין האנושי. ואיך יתכן לגלות הדרך הארוך הזה למי שמבקש למצוא האמת בלי טורח ובלתי השתדלות. והנה רוב החכמים אם תאמר להם צאו עמי עד מהלך מיל או שנים או שלשה ונדבר בסוד מסודות התורה ונתבודד ונמתיק סוד יחדו, מיד יענו ולמה נתרחק כל כך לא, אבל פה נדבר במקום שיזדמן. ואילו היה רואה המלמד שלא היה צורך להתרחק או לא היה בריחוק תועלת הכרחית לא היה גם הוא מבקש להתרחק, כי לא היה מבקש ריחוק בהיותו מבין שהקירוב מספיק ולא היה מבקש לטרוח לבטלה.
ומכלל דרכי הקבלה הזאת שהמקבל מחויב שיקבל מה שימסר לו מפי רבו ולהשתדל להוציא מה שבכחו לפעל בלי קושייא כפי בקשת התכלית האחרונה מיד במהרה כי הדברים מעידים לו בסוף על התכלית קצתם על קצתם. אבל מי שיאמר לו בא ונתבודד, ויאמר לא עתה כי יש לו לעשות, זה אינו מכלל המבקש להתנבאת. ומשלו אצלי הוא כמי שאומרים לו בוא אל הר פלוני לטובתך והוא לבקשת ממון טמון ידוע למבקשיו. ולא גגילו לו למה ילך שם אבל אמרו לו סתם בוא עמנו. וענה ואמר לא, כי יש לו לעשות והוא כדי שירויח בפעלו פרוטה אחת נמנע מלכת ואותה הפרוטה הפסידתהו ממון רב והוא לא ידע זה. כך אצלי זה הענין הנרמז בין המוסר והמקבל שאינו ראוי לקבלה הנבואית. והדרך הזה רחוק מהדעות בתכלית הרוחק, ואיך לא תהיה זאת סבה להאריך בזה הספר יותר מהארבעה ספרים האחרים, כי הכל תלוי בשמות והם התחייה. ואיך לא יהיה זה עניין זר מאד לאמור למקבל קח אות מראש התורה ואות מתוכה ואות מסופה וחדש תיבה. וכן כל אות חברנה אל חברתה עד שיולד כלל אחד ידוע בשתי תיבות ויהיו שני עדים על אמתת התורה כולה ועל עומק דרכיה ועל סתרי ותיבותיה. וכל זה להודיענו שאין אתנו דבר שנוכל להבין רוב עמקו ועניין מעלותיו ודרכי נפלאותיו בקלות. כמו דברי התורה כשנקחם על אמתתם ועל מה שנתנו לנו לדעת בנתיבותיהם דרכי יי' אלהינו. ולפיכך כשנעמיק בם יותר זה מזה יתעלה כל איש ממנו יותר זה על זה. וכל הפוחת מלהעמיק פוחתין לו וכל המוסיף מוסיפין לו ואמנם תוספת העומק צריכה שמירה מופלאה וסדר נערך על יושר ואם לאו יהיה המוסיף גורע.
פרשת ואלה שמות
זאת הפרשה כוללת לפי פשטיה ענין לידתו של משה ואיכות גידולו ומקריו והצלתו מגזירת נילוס על ידי נסים ועל יד בת פרעה. וכוללת עניין הרגו את המצרי וברחו על זה מפני פרעה מארץ מצרים לארץ מדין ודבר אשתו צפרה בת כהן מדין דולידת בנו שם. וכוללת עניין שוועת בני ישראל ונאקתם לשם ושמעו אנחתם וצעקתם אחר מות מלך מצרים. וכוללת היות משה רעה צאן בהר האלהים חרבה ושם נגלה אליו מלאך יי'. ועניין הסנה ומה שאמר משה לשם בעניין שם השם ומה שהודיעו השם בו ועניין השליחות והאותות והמופתים. וכן שאר העניינים כלם המורים פשטי העניינים ואינם זרים לקבלם בשקול הדעת. ואמנם מה שצריך בזה לדבר בו והוא עניין מופלא וצריך להודיעו לכל משכיל גדול מאד לפי כוונתנו ורצוננו ובחירתנו בענייני זה החבור. הוא שנדבר תחלה במהות הכוונה והרצון והבחירה ונשתף ביניהם לפי הראוי ונבדיל ביניהם לפי מהותם ומקריהם. כי הפשטים אין לנו צרך להזכירם אחר שזכרנו מהם בספר הראשון מה שמספיק להביא ממנו ראייה על מה שבא בשאר הספר. כי ממה שזכרנו יבין המשכיל מה שלא זכרנוהו מענין הנסתר, כל שכן מענין הפשט. ולפיכך לא נדבר אלא בכל מה שיועיל למשכילים מהבנת הנסתר בשני המינים, האחד לפי המחקר והשני לפי הקבלה. ומה שנדבר בו גם כן לפי שני הדברים האלה יהיה על דרך כלל, שכבר אמרנו שהפרטים אין להם חקר. ומפני שאנו צריכים לדבר בכללים נאמר כי הראוי לגלות בזו הפרשה הוא ענין הכלל הנבואי. שהנה משה רבינו ע"ה גילה לנו זה בזו הפרשה בעניין נבואתו לפי התחלתה ועל כן נתחיל לדבר בהכרח במהות הכוונה והרצון והבחירה שהם לאדם ראשית הנבואה. וסימנם "כרו"ב אחד מקצה מזה וכרו"ב אחד מקצה מזה מן הכפרת" (שמות כה' יט') יהיו שני הכרובים, ושרשם כר"ב וסודם כוונה רצון בחירה. הנה כב"ר נודע מזה סוד המאמר יחזקאל שאמר בראש נבואתו "ואני בתוך הגולה על נהר כב"ר נפתחו השמים ואראה מראות אלהים".
והראני להודיעו פה הוא שהכוונה הוא ענין בא אחר המחשבה הנקראת עצה. וידוע שכל עצה היא מחשבה אבל לא כל מחשבה עצה מפני שהעצה היא מחשבה נכונה מתוקנת לפי דעת בעליה והיא שהגיעה אל דבר אחרון מן המחשבות הרבות. והיא שיכוון בה בעליה אל תכלית אחת וישתדל בה להוציא מחשבתו מן הכח אל הפעל. על זה נאמר "מחשבות בעצה תכון" (משלי כ' יח') כלומר העצה תכון עם רוב מחשבות. וא"כ הכוונה היא תולדת לעצה הנחשבת בלב לדרכים רבים, והרצון הוא עניין נולד מן הכוונה, והבחירה היא תכלית מיוחדת למה שבכח מבוקשת לצאת לפעל. ועל כן נאמר "בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב" (ישעיה ח' ד') מלמד שאין בחירה אלא כנגד מאיסה כמו שנאמר "ובחרת בחיים" שראוי למאוס במות. והדברים הנקראים בחירות בכלל הם אחד משלשה מינים והם, החיים והטוב והברכה. וכנגדם שלשה והם הפכם שהם, המות והרע והקללה. והם שנאמר עליהם "ראה נתתי לפניך" וכו' ושם נאמר "הברכה והקללה נתתי לפניך". וכדרך יועץ בעצה הנכונה אמר משה ע"ה "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך". כי זו היא התכלית המכוונת מכל הבחירות. וסימן הרעות מעשה רק"ם, והכוונה היא שיכוון אדם אל דבר אחד או לשנים וזה יהיה בשני עתים. וכן הרצון וכן הבחירה. וא"כ יתחייב מזה שנפיל כל ענין וענין משלשת העניינים האלה על שלשת חלקי הזמן שהם המורים על עבר ועומד ועתיד. כיצד, מן הכוונה נאמר כיוון פלוני אתמול ללמוד חכמה פלונית ומכוון ופלוני עוד היום ללמוד אומנות פלונית. וכן הרצון נאמר גם כן רצה ורוצה וירצה אתמול והיום ומחר. ומן הבחירה כמו שנאמר בחר בוחר ויבחר אתמול היום ומחר. והנה כיוון ורצה ובחר המורים על עבר הם עניינים שלשה ומתדמים בעניין וזה מפני היותם מורים על המשכה אחר פעלה נמצאת בכח האנושות וההשתדלות על צאתה לפעל נקראת זריזות. ומנהג כי אדם להיות זה יותר זריז מזה וזה יתחלק בם לפי טבעם ולפי הרגלם ולפי שכלם. וכן המכוון והרוצה והבוחר עתה נמשך עניינם. וכן אשר יכוון וירצה ויבחר עוד מחר נמשך. אמנם צריך להבדיל בזה ביניהם בעצמם בפעלה שבכח או שבפעל ונאמר כיון ועשה או נאמר כיון לעשות כך ולא עשה או כבר עשה מה שכיון אליו לעשותו כי מלת לעשות מקור נזכר עם שלשת הזמנים. נאמר כיוון לעשות ומכיוון לעשות וכן נאמר על רצה ובחר אבל עם הוראת שתוף הפעל נאמר כיון ועשה רצה ועשה בחר ועשה מכוון ועושה כונה ועושה בוחר ורוצה. הנה העבר מורה על מציאות הפעל שכבר נעשה והעומד מורה על היותו פעל המעשה בעת הפעל. ואמנם אמרך יכון ויעשה ירצה ויעשה יבחר ויעשה זה יורה על הכח האנושי המיוחס אליו שהוא יש לו כח עליו להוציאו לפעל ואמנם הוא עתיד. ואם כן הוא אפשר ויש ממנו כח קרוב וכח רחוק. וכשיאמר על פלוני שכיון נודע מיד שזה כבר עבר והובן זה ממלת כיון. והכוונה שהיא בלב כאמרם אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים מורה על היות הכוונה כח נשוא בלבו של האדם. וכך אמר בכל כחו בכל כוונתו והעצה היא כח נשוא בכליות וכשהלב שולח המחשבה אל הכליות הן יועצות עליה
אמנם הנבואה הגמורה ג"כ היא על מדרגות רבות והיא על דרך שמשיג רואה מיד כי השגתו זאת היא השגת נבואה והיא באה לו מזולתו לא מכחו בלבד. וכמו שמשיג הממשש הגוף החם שזה הגוף חם ויאמר שאין חומו ממני שמששתיו אבל היא ממנו ואמנם אני השגתי בכח שהיה לי עליו להשיגו בעת הפעל המשושי. כן המשיג הדבור הנבואי ישיג שזה הדבר שהשיגו אינו ממנו אלא מן הפועל בו הדבר שהשיג, ויכיר בזה שיש לו כח לקבל עניינו לבד. ולפיכך לא ישיג ממנו אלא כפי שיעור כחו עליו וכפי שיעור השפע הבא אליו מצד המשפיע. ויתחייב מזה שיבוא זה הדבר לאדם בפעם הראשונה שמתחיל בזו ההשגה בחולשה גדולה ויקבלנה בפחד גדול מפני מיעוט הרגלו עליה עד שיתחזק עניינה אצלו זמן אחר כן, וכשיתחזק יהיה על מדרגות רבות. ולפיכך יראה תחלה דמיונות ומשלים וחידות זרות עמוקות מאד אצלו עד שירגיל בהשגה ויראה מלאך אחד או רבים בדמיונות משונות עם היותו יודע שאין המלאך בעל דמות כלל וישמע דבריו או יראה השם או ישמע דבריו באצמעות דמיות הכבוד ג"כ אשר אינו בעל דמות ג"כ. וישתנה הנראה אצלו תמיד, פעם בשינוי גדול ופעם בקצת שינוי. ויתכן שיראה פעמים רבות העניין שצריך אליו לדעתו מצד הנבואה טבדרכים מתחדשים מפני היות הכלי חלוש והוא כח המדמה. ולפעמים יראה הרואה צורות משונות מבהילות מפני רוע דרכי אנשי הדור כי כל המראות הנבואיות הן כוונות באות מהשם להודיע לנביאים עיקר השגת השם בבני אדם. ועל כן יש מהם שיודיעם הקב"ה זה לעצמם בלבד כדי להוציאם מכל צד מבוכה ולהיות חלקם בחיים הצפונים לצדיקים הטובים השלמים. ויש מהם שיודיעם השם עניין השגחתו בם ובבני אדם וירצה שיגלו זה לעם בין בכתב בין על פה. ויש מהם שיתן להם מופתים לאמת לעם שישלח להם שהם מדברים על פי יי'. ויש מהם שישלחם השם למשול עם יי' כמשה.
ומשום וכבר נודע עניין יכולת משה על פי השם וגם נאמר על המשיח "וברוח שפתיו ימית רשע" (ישעיה יא' ד') וסודו יצר רע. אמנם אמרו עליו "הכה ארץ בשבט פיו" (שם) סודו הוא תום זמן הגלות שסימנו ביד האומה הנצרית שוה למניין מאמר דניאל אלף מאתים ותשעים דהיינו סימן אר"ץ וראשי התיבות סימנם אמת. שם נאמר אות הרשום בכתב אמת והרמז עליו אמ"ת מאר"ץ תצמח, גם הוא צופן בראשו שלשת התיבות. ומופתי המשיח אין צורך להיותם כמופתי משה רבינו ע"ה ולא כמופתי אליהו ואלישע ע"ה ולא כמופתי יהושע ע"ה אבל גדולים מכלם אך לא כמו מה שיחשבום ההמון יהודים וגוים כי יש להם חדוש במציאות אשר בו יתגלה חדוש הנעלם לכל ויודע שההשגחה בעם הקדש עצומה מכל מה שאפשר לנו לחשוב במחשבתינו. וכל שכן בסוד תחית המתים אשר הוא עניין שיתחדש בסבת בוא המושיע האחרון.
יוהמעיין במה שנאמר בענייני המושיע הראשון כראוי הוא לבדו יבין ממנו סוד המושיע האחרון הנזכר כי שניהם סימנם בשם השם בהכרח. וסימן האותיות השניות מצורפות הנרמזות בתיבות הנזכרות שעליהם חקוק בי"ה שמו יעידו על סוד גדול והוא שסוד בי"ה שמ"ו הוא מש"ה הבי"א, המשי"ח. ואברהם הוא נזכר באותיות השניות האלו ב'ראשית י'הודה ה'באים ש'מות מ'וצא ו'אעידה. וכמה מופתים חזקים עלו בידינו על ענייני מראה הנבואה ועל השגחתה ועל היות העניינים המובאים באלו הדרכים הנרמזים בשמות נראים לכל הנביאים ומתגלים להם ונגלים לעיני לבותיהם בדרכים נחשבים בשכלם מכח השם, מהם ישרים מהם משונים בשינויים רבים ובעניינים מתחלפים. וזו היא המעלה העליונה אשר אפשר שיגיע אליה אדם עם השלמות אחר שיכוון להשיגה בכוונה מופלאה וירצה ברצון חשקיי להגיע אל זו המעלה לכבוד קונו לבד ויבחר בהשגת התכלית הזאת בחירה תכליות (תכלית הבחירה) אשר לא יסופק בה בדבר וימאס כל הנאות העולם זולתה ויבקש להיות נהנה מזיו השכינה בחייו וכל שכן אחר חייו אלה במצאו חיי החיים שהם נצחיים בלי הפסק. ואם יהנה בדבר מהבל ענייני מענייני הבלי העולם הזה יחשוב ההנאה ההיא כפי מה שהוא אשר היא מקריית הבליית עוברת ופוסקת לשעתה וישתמש בה לפי הצורך ההכרחי או המועיל. ואמנם תהיה מחשבתו מיוחדת להשגה הנזכרת תמיד עד שלא תשכח מלבו בשום עת מן העתים ואפילו בעתים שהוא נהנה בהם בזולתה באיזה דרך שהם. כי המחשבה כשהתחזקה בחשק אמיץ על דבר מיוחד ימצאנה האדם מדובקת בדבר ההוא בהקיץ ובחלום עד שיצייר יאהחושב החושק ההוא שהדבר אתו תמיד ולפניו מצוייר כמו שהוא אחר שהשיג ממנו מה שהשיג מעט או הרבה. כי טבע החשק הוא מהירות מרוצה מדבקת החשק בין החושק והחשוק. וזהו עניין ההשגה האמיתית המביאה לידי חוזק החשק. ואם כן הנה התלמוד מביא לידי השגה וההשגה מביאה לידי הכוונה והכוונה לידי הרצון והרצון לידי הבחירה והבחירה לידי החיים הנצחיים. ואמנם התלמוד שהביא לידי ההשגה כלל בתוכו תלמוד תורה בחכמה עד שישוב הלומד בה חכם. ובתבונה עד שישוב בה מבין דבר מתוך דבר כלומר שיבין מה שלא למד מתוך מה שלמד. ובדעת עד שישוב יודע הכללים הראויים להיותם נודעים לכל חכם ומבין מדעתו על ידי מסירת ראשי הפרקים בעניינים עמוקים. וזאת ההשגה הנזכרת נקראת אצלנו ציור מחשביי כולל כל ההשגות הכלליות.
ואין צריך להאריך בזה יותר מזה במקום הזה לפי כוונתינו בו והוא שאנחנו כווננו פה להודיע עניין השמות ואיך הם מביאים לידי ההשגה הנזכרת לכל שלם במדותיו עם שלמות יצירתו אחרי למדו תלמוד תורה הרבה עד שיקבל ממנה להיותו בעדה חכם ומבין מדעתו. ואחרי כן יכין עצמו בכוונה חשקיית אשר בחר בה כבר יותר מכל הדברים שבעולם וישיג בהתבודדו להשיגה מה שביכולתו להשיג ממנה. ויוסיף בה תמיד חוזק אחר חוזק כמו שעשה משה רבינו ע"ה בזו ההשגה בעצמה שבה נתעלה והגיע לקבל מהשם הדבור האלוהי פה אל פה, כמו שנאמר עליו "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמנת יהוה יביט". וזכרו בו המקובלים השלמים שבזכות "ויסתר" זכה לקלסתר, ובזכות כי "ירא מהביט" זכה יבל"ותמונת יהוה יביט". שכך הדין נותן לכל מבקש להשיג בהביטו לאותם עניינים האלהיים הנעלמים מרוב החכמים שתהיה יראת חטאו קודמת לחכמתו ואז יגמל להיות חכמתו מתקיימת. והחטא הנה הוא שיירא שמא יחטיאנו הציור הדמיוני כי ענין ציור נופל על כל דבר שאדם יכול לצייר מציאותו או מהותו או מקריו במחשבתו בין בכח בין בפעל בין בעצם בין במקרה בין בחיוב בין בשלילה. ויש ממנו ציור הרגשיי ויש ממנו דמיוניי ויש ממנו שכליי. הרגשיי הוא המושג באחד מחמשת החושים שהם הראות והשמע והריח והטעם והמשוש. ויש לכל השגה מאלו ההשגות המורגשות גבול ידוע לפי המרגיש והמורגש ולפי כח ההרגש שבכל איש ואיש מנושאי הכוחות האלה.
ואם ירצה המבקש להשיג בהרגש להוציא כח מגבולו תשוב (יכולת) עליו חולשה עד שלא יוכל לעמוד על גבולו הראשון מפני העבירו ההרגש לעבור גבולו ואז יחטא החוש בציורו. ועל כן יקרה לקצת המציירים שישיגו העניינים לפי חטא ההרגש על מה שאין צורת המציירים ככה. ויקרא אותו הציור ציור כוזב ולפיכך אין ראוי לסמוך עליו. ואמנם הציור הצודק הוא שראוי לסמוך עליו וכשיהיה הדבור צודק לא יצדק אלא בהיות טבע המציאות הכללי או הפרטי אמיתי וצודק עמו. כאמרך בפעל שהדבר הפרטי הזה הרמוז אליו הוא אדם ושמו אדם על איש אחד מבני אדם קטן או גדול זכר או נקבה. והנה זה האיש הנמצא הוא פרטי אבל השם עליו הוא כללי וכל פרטי ראוי היה לקראו בשם מיוחד לו, עד שהיה נבדל בו וניכר למזכירו בשם ההוא. אלא מפני שאין כח בדבור האדם להשיג זה ואפילו יגבמינים כל שכן באישיהם. ואמנם נקראו האישים בשם המין כדי לקבץ תחת הציור השכלי כל מין ומין מצד שמו הכללי. ויהיה ניכר בהרגש כל אחד ואחד מאישי המין עד שידע המרגיש שזה המורגש הוא אדם על דרך משל או חמור או שור או סוס או קוף וכיוצא בהם מכל מיני בעלי חיים המצויירים בציור פרטי מורה על כל מין ומין.
וידוע שהאדם מפני שכבר יקרה לו פעמים רבות שיראה אישי מינים שלא ראה לעולם, יתחייב שיחשוב ויאמר שכמו שיש במציאות דברים שראיתים באישיהם וכללתי מיניהם בשכלי, כן אפשר שיש במציאות אישי מינים שאני לא ראיתים לעולם ויורו על מיניהם. והנה יתכן ג"כ שישמע להם שמות מפי אנשים שראו אותם או שמעו ממי שראם או ממי שבודה להם שמות מלבו. וידוע שזה אין ראוי לאמתו ולא להכזיבו אחר שאין אנו יכולים להשיג כל טבעי המציאות. ואחר שאנו מרגישים כמה אישים מעידים על מיניהם והם מתחלפים בצורותיהם לפי הרכבת מזגיהם עם היותינו יודעים בכלל שכל בעל צורה שכבר עבר ושהיום עומד ושמחר או לעתיד ימצא בזה העולם השפל חמרו הוא החמר הראשון הרחוק הכולל הכל, והקרוב יותר הוא חמר יסודותיו המעורבים וממוזגים כפי מהות צורת כל איש ואיש מהמין. ויש לכל המין סגולות ומקרים והבדלים שבם יבדלו המינים והאישים אלה מאלה ובקצתם ישתתפו אלה באלה וזו היא חכמת הטבע. וקריאת השמות לנמצאים היא חכמת ההיגיון, ולפיכך נצטרך לקבל השמות בדיבור לפי שכלנו ולהכיר אישי הנמצאים לפי הרגשותינו בטבע ולהשיג כללי מיניהם בציורינו המחשביים. ידומה שהשם נמשך בו אחר המציאות יהיה השם, והנמצא מתיחד עם הדיבור ועם ציור המציירו וזהו עניין ההרגשיי שזכרנו. ואמנם הציור הדמיוני בו יפלו יותר טעויות ויותר קושיות בין רוב המציירים מפני היות זה הציור נעלם וגם שמותיו נעלמים מאד עד שנפלה ביד החושבים הטעאה רבה במהות האלוה ית' ר"ל בציור שחושבים לצייר עצמו. והפילו עליו שמות כוזבים מכל צד יורו בעצמם על רוב חסרונם ברצותם לדבר בו בעצמותו. וכן קרה להם ברצותם להורות על תאריו ואין זה פלא שאם במה שנמצא הוא נמצא ממנו ית' בנפשות והשכלים והרוחות, נפלו כמה הטעאות, קל וחומר שראוי שיהיה במה שהוא ורוב ענייניו ית' בתכלית ההעלמה מכל נמצא זולתו. והנה יודע לכל משכיל שאין אצלנו שום השגה בעצם הבורא יתעלה אחר שאין במציאות מי שיודע מה הוא אלא הוא. ואמנם שמותיו הורונו קצת מדרכיו, ויורו לנו בידיעות לפי מהות טבע האנושות. וזה הציור הדמיוני הוא המטעה לכל טועה ממנו על דרך מחשבות. ויתחייב מעניין היותו משיג מה שישיג אחר העלמו מן החושים בעניין כחלום מתוך מה שהשיג בחושים ושיצייר ציורים שאין להם מציאות כלל וציורים נמצאים באמת. וכל שלם יודע שיש ציורים רבים שהדמיון מציירם כאילו הם נמצאים ואי אפשר להיות להם מציאות בשום פנים לפי הטבע הזה הנמצא היום אתנו. ואמנם יחשבו שיש אפשרות שימצאו העניינים ההם הנחשבים לפי יכולת השם על דרך גזרת חכמתו או על דרך פלא. ויקרה זה לרוב החכמים מפני שלא נשלמה החכמה האנושית אצלם בידיעת דרכי השם. והנה העניינים הנמצאים מחוייבי המציאות בבחינת סבותיהם טווהנעדרים נמנעי המציאות בבחינת אמיתת הנמצאים המורים על העדר הנעדרים בטבע מכל המציאות והאפשריים ג"כ הם שהם היום נעדרים בפרטי מיניהם אבל כלליהם נמצאים בחיוב המציאות.
שהנה המינים כולם קיימים ועל כן הוצרכו בעלי הדמיונות לצייר שהשדים הווים ונפסדים באישיהם וקיימים במיניהם. וחדשו להם שמות והשבעות כדי להכניעם תחת כח האדם. וראוי להודות להם בשיש להם מציאות בלא ספק ושאישיהם הווים ונפסדים ומיניהם קיימים ושהם מכלל כחות העולם הזה השפל ושכח מין האדם למעלה מכחם מצד אחד ולמטה מהם מצד אחר, והשמות וההשבעות מכריחים אותם תחת כח האדם. אבל עם כל זה ראוי להכחיש מה שהם מדמים במהות עצמם ובמקריהם וסגולותיהם והבדלם, אחר שטבע המציאות מכחישו והוא שרובם יחשבו שהשד עם היותו גוף בעל חמר וצורה ובעל תארים רבים יש לו סגולות שהוא משתנה בכל עת שירצה. ועם היות חמר אישו קיים הוא מקבל כל הצורות לשעתו פושט צורה ברגע כמימרה לובש צורה ברגע כמימרה. כן דימה הדבר בחלוף צורותיו עומד ברצונו בהיות מעשה האדם ברשותו בכל מה שיכול עליו בעודנו חי. ויחשבו שפעם ידמה לאדם ופעם לאחד הבעלי חיים ופעם יורכב עניינו משתי צורות ויהיה כדמות שור בעל כנפים ופעם יהיה בעל ראשים רבים ומשתנה בצורותיו כרצונו בין שידמה בם לאחד מן הנמצאים בין שילבש צורה הנעדרת מן המציאות שנחשבת לנמצאת. ויאמרו שהוא יודע דעת כל אדם. ורז"ל הוציאונו מכל זה הטעות אשר נרצה לקבל מהם האמת באומרם, ששה דברים טזנאמרו בשדים שלשה כבני אדם ושלשה כמלאכי השרת. ג' כבני אדם פרים ורבים כבני אדם אוכלים ושותים כבני אדם ומתים כבני אדם. וג' כמלאכי השרת פורחים באויר כמלאכי השרת ורואים ואינם נראים כמלאכי השרת ויודעים העתידות כמלאכי השרת. ושם אמרו עוד ששה דברים נאמרו בבני אדם שלשה כבהמה וג' כמלאכי השרת. ג' כבהמה פרים ורבים כבהמה ואוכלי ושותין ומוציאין רעי כבהמה ומתים כבהמה. וג' כמלכי השרת הולכים בקומה זקופה כמלאכי השרת ומדברים בלשון הקדש כמלאכי השרת ומכירים את קונם כמלאכי השרת. זה מצאתי בדברי רבי הקדוש ז"ל ונמצא מפוזר במקומות אחרים מתחלף לזה במקצת דברים בקצת הנוסחאות ואעפ"כ הכל מכוון אל כוונה אחת, ועם היות הדברים מתחלפים העניין אחד הוא.
גם מצאתי שם עניין אחד והוא ממין זה בעצמו אלא שעונה אל קצת עניינים כוכביים בכחות שבאות מאתם. והוא שנאמר שם, כך שנו חכמים לא יצא אדם לא בלילי רביעיות ולא בערבי שבתות ולא במוצאי החג מפני שאגרת בת מחלת יוצאת היא ושמונה עשר רבבות מלאכי חבלה. משום ר' עקיבא אמרו שכל אחד ואחד מהן יש לו רשות לחבל. ודברים רבים כיוצא באלה נמצאים בתלמוד במקומות רבים אך בזכרון הכשפים יש להם מקומות אין חקר. והנה בתורה בא מבואר עניין החרטומים והמכשפים וכן באר בה רוב כחם על האותות והמופתים כמו שנאמר בם ברובם "ויעשו כן החרטומים בלטיהם". ונאמר גם כן בלהטיהם על דרך "להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים". ומזה ניגלה הכל והתבאר מציאות אלה יזהעניינים שהם כחות, מהם באות מן השמים על ידי השמש והירח והכוכבים והמזלות, ומהם שתולדותיהם מן היסודות בעצמם. ויש מהם רוחות נקראים מזיקים ושדים ולילין וכיוצא בם לפי פעולותיהם וההויה וההפסד לעדים.
ואחר אגלה לך ממנו אני בכלל מספיק לרוות בו צמאות לבבך ולבב כל שלם עמך החפץ לדעת האמת. והוא שתדע שכל דבר נמצא לו זה החמר השפל ראוי להקרא מזיק ושד ושטן ויצר הרע ומלאך המות אחר שתכליתו מגיע להפסד גמור. ואע"פ שלא היה בזמן אחד, ואחר כן לא יהיה מה שהוא בשום זמן לפי הטבע אשר החמר בו פושט צורה ולובש צורה. כי מה תועלת בהיות דבר הווה לשעתו ר"ל שכל ימי היותו דומים לשעה קטנה ולרגע כמימריה. וכן שלמה אמר (קהלת ו') "ואילו חיה אלף שנים פעמים וטובה לא ראה .. ואמרתי טוב ממנו הנפל". ואמר "כי בהבל בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכוסה". וכל זה הוא מחמת החמר הרע הזה לאשר נהוה ממנו לא בבחינת אמתת כללו שהנה טוב בכללו אבל נקרא רע בבחינת הפרטים שהם אישי המינים המתחדשים ממנו, בהיותם עם היות הווים טוב להם שכל מציאות הוא בכללו אפילו לפרט טוב, כל זמן קיומו. והפסדו רע לו ורע לאוהביו לפי המחשבת שהוא העדר ממציאותו. ודבר שהוא כך איך לא יקרא מזיק וניזק כי אלה הדברים השפלים התבאר עניינם במופת מושכל שהם פועלים קצתם בקצתם ומתפעלים במקרה. ומהם פועלים במקרה ומתפעלים בעצם ומהם פועלים בכח קרוב או רחוק ומהם פועלים בפעל. וזה כולו קורה ליסודות ולכל מה שהורכב מהם. והאדם והשדים והבהמה ומלאכי השרת הנזכרים במה יחשדברנו בו והסגולות אשר להם, יודע עניינם מההקש שהוקשו בו אלו לאלו.
וידוע שהאדם והבהמה הנזכרים הם נגלים וידועים לכל עם סגולותיהם שהם בשיווי בשלשה דברים והם בהויה ובמזון ובהפסד שהם ראשית מציאותם והם ראש תוך סוף. והוא עניין אמרם פרים ורבים ואוכלים ושותים ומתים. והנה זכרו שבשלשתם השדים דומים לבני אדם ואם כן גם לבהמה הם דומים בשלשת העניינים ההם בעצמם. וזהו ענין הכחות והרוחות שזכרנו כי פריה ורביה הם עניינים מורים על הויה ועל תולדת ועל חדוש צורה נתונה בחמר. ואע"פ שזה נופל על שכבת זרע הנה הוא נופל על הצמחים כמו כן שהנה נאמר בם "עץ עושה פרי למינו" ומתרבים גם כן. וגם הדומם והיסודות בעצמם זה דרכם שהנה פרטיהם ואישיהם מתהוים וכל הוה נפסד וכל נפסד הוה. ועניין המות הוא הפסד הצורה והעדרה. ואמנם מה שבא מזה העניין של ההקש בין השדים והמלאכים שהם עניינים נעלמים והוקשו בם לבני אדם בשלשה דברים והוקשו בני אדם למלאכים בשלשה דברים והשוו השדים ובני אדם והבהמות בשלשה שהם הויה ומזון והפסד. והשוו רוחות בני אדם והשדים והמלאכים בשלשה שהם התנועה והדבור שמורה על הדעת וההכרה למהות הרואה שאינו נראה והדמיון פורח באויר והשכל מדבר בלשון הקדש ובו מכיר קונו ובעדו יש בנפש בינה ודעת. ודי בזאת ההערה לכל משכיל על אלה העניינים ועל כל כיוצא בם לדעת בה מהות השדים ופעולתם ולעשות להם קמיעין מלאים שמות הקדש כתובים בלשון הקדש להבריחם מעם הקדש.
יטואמנם אחר זאת ההערה המופלאה צריך להודיע באיזה דרך יזכרו השמות ואיך יכתבו להבריח בם השדים והמזיקים ולתפשם ברשת השכל עד שיקבלוהו עליהם למלך. וראוי שנדבר תחלה שנדבר בציור השכלי אחר שדברנו בהרגשי ובדמיוני ואחר כך נזכיר עניין השמות ומעלתם, ואיך יודעיהם מתוך היותם יודעים אותם באמתתם ראויים להתנבאות בשם השם ית'. ונודיע פחיתות מחשבת החושבים שרצון השם הוא לעשות פליאות יוצאות חוץ להקש השכלי וחוץ לטבע עם ידיעת השמות ועם הזכרתם ועם כתיבתם, כדי שנסיר אוהבי האמת מן הציורים הדמיונים הנחשבים ונרחיקם ממחשבות כוזבות ונביאם בע"ה לדעת הציורים השכליים באמתתם ונקריבם תחת כנפי השכינה עד שיהנו מזיוה בזה ובבא. ותחלת מה שראוי שנדבר בו בעניין הציור השכלי הוא שנאמר שכל דבר שיקרא מושכל הוא הדבר שיושכל ממשכיל שהשכילו בפעל, ואע"פ שיש ממנו מושכל בכח לנושא ולנשוא. ואמנם נושא השכל בכח או בפעל הוא איש מאישי מין האדם, והנשוא המושכל בכח או בפעל הוא כלל מכללי המינים או הסוגים. ואם כן השכל בעצמו הוא אשר נושאו בכח או בפעל ויקרא משכיל בכח קרוב או רחוק או בפעל. ואין דברינו פה כי אם בעניין אישי העולם השפל ומיניהם וסוגיהם, לא בענין שכלים שנושאיהם גלגלים ולא בעניין שכלים נפרדים מכל חמר, כל שכן שאינו בשם יתברך. ואחר שדברינו בבעלי השכל האפשרי ר"ל אשר בהם כח לקבל שכל משפע השכל הנפרד שהוא האחרון שבשכלים הנפרדים, וזה המקבל הוא איש מאיש מין כהאדם לבד ראוי שנזכיר איכות היותו מקבל השפע ההוא השכלי לפי דרך חכמי המחקר ולפי דרך הקבלה.
ואמנם לפי דרך חכמי המחקר הוא שכל איש ואיש מבני אדם הוא בעל שכל בכח מצד היותו בעל נפש מדברת שבה נבדל מכל שאר בעלי חיים בטבע. ומצד היות אישי מין האדם בעלי חמר זך מכל אישי שאר מיני בעלי חיים. והוא שכל מה שהורכבו מיני הנמצאים מזה החמר בהרכבה יתירה נגלית בו הצורה הטבעית עם פעלה, ביותר מעלה ממה שנגלית במה שקדם להם בטבע. וקדם עניין המורכבים יותר אל הפשוטים מהם בקדימת מעלה והיה הדומם פחות במעלה מן הצומח וקודם לו בטבע ולא בזמן המציאות. והצומח פחות במעלה מן החי וקודם לו בטבע. והחי פחות במעלה מן המדבר וקודם לו בטבע גם כן. נמצא שהאדם הוא תכלית הנמצאים המורכבים מזה החמר בעל היסודות הארבעה שהם האש והרוח והמים והעפר והוא מורכב יותר מכולם וכולם קודמים לו בטבע והוא קודם לכולם במעלה. וזה מפני שכל מה שהורכב יותר הזדכך חמרו יותר וקיבל צורה מעולה שופעת בחמר נקי וזך ובר יותר מן הקודמים לו. והיה האדם נחלק לאישים ולא למינים באמת והחי והצומח והדומם כל אחד מהם נחלק למינים רבים ונבדלו אישיהם במקרים רבים זה מזה. אבל כל מין ומין יש לו חמר אחד והוא גם כן בכל צורה אחת כללית ויש למין סגולות שבם ישתתף כל איש מאישיהם זה עם זה ויש סגולות כוללות מינים רבים. ויש לכל מין ומין הבדל שבו יאמר עליו שנבדל מכל שאר המינים ויש מהם הבדלים שהם למין עצמיים ובם לא ישתתף שום אחד מן המינים עם זולתו. ויש הבדלים שהם למין כאמקרה ובם ישתתף עם מינים רבים. והאישים מורגשים והמינים מושכלים והמקרים הם כוללים מינים רבים, ואין במציאות כולו אלא או עצם או מקרה. ועניין העצם הוא הדבר שבו יקרא זה האיש המיוחד בעל הויה ועל כן עם היות חמרו הנושא צורתו עצם דבר לא ייחסו לו החוקרים שם עצם בשלמות שייחסו לצורה שבה נבדל מזולתו, ר"ל משאר אישי המינים האחרים זולת איש מינו. והיה זה כולו לכל אלו הנמצאים עניין שקרה להם בטבע החמר ובטבע הצורה.
וכאשר היה זה כן גזרה חכמת הבורא ית' כשברא אלו המינים כולם לתת כח בכל איש ואיש מאישי המינים שבו יהיה מינו נשמר מהעדר כל אישיו, מפני שזה האיש מזה המין הוה וטבעו גוזר שיפסד אחר זמן. ולולי זה הכח שבאיש היה נפסד כל המין ולא עוד אלא שיתחייב מזה שלא היה אפשר שימצא האיש לפי הטבע. וכל כח מן הכחות שבמציאות לא ימלט מהיותו כח עצמיי והוא צורה לחמר או מתחייב ממציאות הצורה או כח מקריי והוא מתחייב ממציאות החמר או הוא החמר בעצמו שהוא עצם נושא הצורה וכוחותיה. והאיכויות אשר קדמו בזה החמר הם שתים לכל יסוד מאלו הד' יסודות ועל כן היו שמונה שהם באמתתם ארבעה. שתים לאש שהם החום והיובש כי האש חם ויבש בטבע. ושתים לרוח שהם החום והלחות כי הרוח חם ולח בטבע. ושתים למים שהם הקור והלחות כי המים קרים ולחים בטבע. ושתים לעפר שהם הקור והיובש כי העפר קר ויבש בטבע. והנה אלה הטבעים הארבעה בהם התערבו ונמזגו היסודות ובעדם מתהוים ובעדם נפסדים. כיצד, הנה שהאש והרוח שהוא האויר היסודי נשתתפו בטבע החמימות, כבוהחם עם החם הם מתאהבים כי הם בעלי טבע אחד ואע"פ שגבר אחד מהם על חבירו בחזקה הנה החלש נמשך אחר החזק מפני היותם מטבע אחד. ולא נבדל זה מזה כי אם בחוזק וחולשה בדבר זה. ואי אפשר שיתהוה דבר מדבר עד שיפסד האחד כמו שלא יתהוה הדם עד שיפסד המזון שאכלו החי, ולא יפסד הדבר אלא עם העדר צורתו וחמרו. ואמנם עם הפסד מקריו המקריים לא יתחייב ממנו העדר הצורה אבל עם הפסד מקריו העצמיים יש מהם שימשך בהם הצורה אחריהם ויש מהם שלא ימשך. וזה יקרה לבעלי ההרכבות הפשוטים, מה שאין כן ליסודות כי אלה היסודות הם ארבעה גלגלים מקיפים השלשה את האחד והשנים את השנים והאחד את השלשה. וזה כי האש והאויר והמים שלשתם מקיפים את העפר. והאש והאויר שניהם מקיפים את המים ואת העפר. והאש מקיף את האויר ואת המים ואת העפר. נמצא ששלשה מהם מקיפים ושלשה מהם מוקפים ואחד מהם מקיף ואינו מוקף ואחד מהם מוקף ואינו מקיף. השנים שבתווך המקיף והמוקף כלומר תוך היסוד העליון והתחתון שהם האש והעפר הם שניהם מקיפים ומוקפים וטבע השנים העליונים המקיפים את השנים התחתונים הוא עלייה וקלות, יש ביניהם חבה מצד החום ושנאה מצד שני הפכיהם שהאש יבש והאויר לח ובהם יפסדו בהתגבר חלק מהם על חלק בו מיניהם קיימים כמיני המורכבים במינים אחרים הווים ולא נפסדים. כי הם דברים מושכלים כלומר יש להם מציאות ואין להם מציאות חוץ לשכל. ועל כן יש לומר שמה שאנו מרגישים מן היסודות הם אישיהם ולא כל מין ומין מהם בכללו. ואישי חלקיהם הם דומים לאישי מורכבם והם שיקבלו כגהויה והפסד. נמצא שיש בין חלקי האש והאויר אהבה טבעית ושנאה טבעית וכן בין המים והאויר, אבל בין האש והמים יש שנאה טבעית ואין ביניהם שום אהבה בעולם. וכן בין האויר והעפר יש ביניהם שנאה טבעית ואין ביניהם שום אהבה בעולם. והשונאים רחוקים זה מזה אך האוהבים קרובים זה לזה. והנה יש בין כולם שנאה אבל אין בין כולם אהבה והשנים התחתונים שטבעם כובד וירידה שונאים לשנים העליונים שטבעם קלות ועלייה, אע"פ שנקשרים אלה באלה יחד על דמות שתי וערב. הטבע המיוחד לאש הוא תכלית החום, והמיוחד למים הוא תכלית הקור, והמיוחד לאויר הוא תכלית הלחות, והמיוחד לעפר הוא תכלית היובש. והיובש כולל לעליון ולתחתון והלחות לאמצעיים והקור לתחתונים והחום לעליונים.
ועתה ראה חכמת הטבע ומערכותיה וסדריה וענייניה המופלאים, ונקראת זו החכמה אצל חכמי הקבלה חכמת מעשה בראשית. וכאשר הורכבו אלו הד' מיני המורכבים מד' היסודות הפשוטים התחייבו להדמות אלו ואלה והיה הפחות שהוא הדומם דומה לפחות שהוא העפר. והקרוב לו שהוא הצומח דומה לקרוב לעפר שהוא המים וכמו שהמים מקיפים את העפר והם כצורה והעפר המוקף הוא כחמר כן הצומח הוא כצורה לדומם והדומם הוא כחמר לו. והיה הרוח הקרוב למים כצורה להם והחי הקרוב לצומח הוא כצורה לו והאש הקרוב לרוח כצורה לו. והיה המדבר הקרוב לחי כצורה לו. והנה כמו שהאש כצורה לכל שלשת היסודות כן המדבר הוא כצורה לכל שלשת מיני המורכבים. ולפיכך התחייב אפשרות קבלת מה שנמנע מן השלשה למה שהוא צורת הצורות היסודות כולן. ומפני שהאדם כדמין אחד בלבד נחלקו בו ענייני אישיו לאומות עד שהיתה כל אומה ואומה מהם נבדלת מחברתה בעניינים רבים מקריים לא בהבדל עצמיי. והתחייב מזה שתהיה האומה הכוללת ידיעת השם יותר מזולתה שהיא הידיעה הנקראת השגת השמות כצורה לכל שאר האומות והן כולן כחמר לה וזה כולו בטבע. ולפיכך צריך לחקור בחקירה שכלית אי זו היא זו האומה מכל האומות כי אין קבלה ופרסום מספיקים בזה להשיגו באמת מפני שהקבלות והפרסומים מטעים לעתים הטעאות גדולות.
ואמנם מה שכולל לכל בלא ספק הוא שלמות כל איש ואיש מאישי מין האדם הנבראים בעלי חמר זך שהם הקרובים בהרבה לקבל שפע השכל בקלות יותר מזולתם, רק שהם צריכים אל שלמויות אחרים והם שלמות המדות הנפשיות ושלמות העיון בחכמות כולן הצריכות לדעתן ולהשיגן לפי השגת השכל. ועל כן החוקרים כולם לפי דרכם לא ישגיחו בעניין הבדל אומה מאומה כי הם יבקשו השלמות מאישי מין האדם לבד ויאמרו שעניין האומה כללי לא אישי פרטי. ולא יושלם לעולם ענין אומה ואומה, [רק] כשיושלמו יתכן שישיגו השגת השכל הפועל עם רוב מחשבה אחר רוב הידיעה בעניינים הראויים לכך ואחר רוב ההשתדלות בם בחשק אמיץ וחזק. וכל זה אין דרך לשום מקובל שלם להכחיש כל מה שאמרוהו חכמי האומות השלמים בעניינים אלו שזכרנו מפני שיש מהם דברים מבוארים בהרגש ויש מהם דברים מבוארים בשכל, והמורגש והמושכל אי אפשר להכחישם בשום פנים בעולם. הנה כבר אמרנו מה שהחוקרים אומרים בהשגת השכל והודינו להם בכל, ואמנם נוסיף על דבריהם מעט דברים והם שלא זכרום הם ולא כהידענום אנחנו מדעתינו אבל קבלנום מהנביאים שהם המשיגים המעולים מכל המשיגים בזו ההשגה הנזכרת, והם גם כן לא ידעוה מעצמם אבל הודיעם להם בעל ההשגה כולה.
והדברים אשר נוסיפם על דבריהם כפי מה שקבלנום, הם שאנו קוראים אותה בכלל מעשה מרכבה בידיעת השמות כמו שזכרנו בספר הראשון. ונחל לומר כי האדם מפני היות אישי מינו נושאי השכל בכח ויש לו צרך בקיום המין בהשגה, יהיה הענין יותר קרוב בהיות אומה אחת נבדלת אל דרכה ונמשכת אחריה יותר משאר אומות. לא מצד היות ההשגה אפשרית לכל האומה אבל מצד היות דרך ההשגה מתפשט באומה (..) גם בה, בייחד ממנה משפחה או שבט כדמות שבט לוי וליחד מין השבט אישים רבים להשגות הקרובות לשם יותר. ומפני היות המחשבה שבנפש המדברת משכן לשכל קראוה חכמי הקבלה היכל הקדש וכן קראו לשכל שם והוא רוח הקדש. ועניין זה הרוח הנאמן שקראוהו ג"כ מלכות שמים הוא שמראה לנביאים מראות משתנות ומתחלפות בהתחלפות כחות המשיגים. והיה משה רבינו ע"ה בתחלת השגתו מביט בפעולות השם והיה מנהיג כלל הכחות שצריך להנהיגם אל ההשגה. ועל כן דימה העניינים כולם בתחלה לרועה שמנהיג הצאן אל מקום המרעה הטוב ולפיכך בא בפשט דבריו בעניינים אלה זה העניין בעצמו. ואמר בו דברים כמספר מה שקרה לזולתו והתחיל לומר בענין זה, "ומשה היה רעה את צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר אלהים חרבה: וירא מלאך יהוה אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל: ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה כוהגדל הזה מדוע לא יבער הסנה: וירא יהוה כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני: ויאמר אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קקדש הוא: ויאמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים:" (שמות ג').
הנה כתבתי אלו הפסוקים הששה כולם כמו שהם שלמים להודיע בם עניין תחלת נבואת רבן של כל הנביאים ע"ה ואיכות מה שהורה לנו שראהו בראשונה. והוא שביאר לנו שהיה רעה לצאן שצריכים למנהיג או כחות עצמו או כחות המציאות, והפשט אומר צאן. סוף דבר בין כך ובין כך הורנו שהנהגתו זאת שהנהיג מה שהנהיגו אחר המדבר עם בואו אל הר האלהים אחר המדבר, כמו שראוי לכל שלם לעשות שתהיה תכלית כוונתו בכל הנהגותיו להנהיגם אחר הכח הדברי עד שיושלם ויגיע אל המעלה האלוהית הנקראת הר האלהים ושמה חרבה. ומקומם של ראשיות המעלות הוא נקרא חרב או חרבה והוא שם נגזר מן עניין "וישם את הים לחרבה" כי שם הוא מן שממה וכן חרבה מן חרבה. והוא סוד להט החרב שהוא רהט הלחה הצריכה להתיבש בעת קבלת השכל עד שובה "כעין הקרח הנורא" (יחזקאל א' כב') אשר הוא על דמות הרקיע הנטוי על ראשי החיות מלמעלה והוא זכות עצם המח ששם אבני שיש טהור קר זך ויבש. כי הלחות הורה על מניעת השגת השכל עד שייבש וישוב חזק זך ונקי ובר וטהור "כעצם השמים לטוהר" כדמיון גוף הזכוכית בזכותה לצרפה להשגת מראות אספקלריאה. כי אז יראה הרואה מה שיראה מאחור במראה, כזועל כן חרבה בגימטריא אחור וכן מדבר מראה בגימטריא. ולפיכך קבלנו כי זה העניין ישיגנו הנביא בדעתו סוד צירו"ף האותיו"ת הכוללים שבעי"ם לשונו"ת בגימטריא ובעניין. וכן חרב"ה שוה להם בגימטריא גם כן, וסוד שבעים לשונות מורה שהם מעיינות בשלוש גם משלשות בעייון. וסוד צירוף לשון וסוד האותיו"ת משביעו"ת ובם נגלו רזי תורה כי הם ז"ה רורי"ת הרהור ארורה כלומר שהם התאויות ועל כן הורכבו כי האות סוד תאוה ארורה וממנה עצם האור שהוא צלם המאור ובכחו מראה צלמו. והנה בלא ספק צלם ומראה כמו צלם ודמות ואמנם יו"ת סודות הרהו"ר והוא מקור המעלות כי סודו הר והר. ולפיכך בא הנה הר האלהים וכן משה נקבר בהר נבו ואהרן בהר ההר וסוד משה הר מעל וסודו הש"ם שהוא מקום המעלה האלהית שכל המעיינים בה משתוממים עליה והנו הש"ם שהם, שהוא מן אבן יקרה. ושם אהרן הר נאה נראה כלומר נגלה כי מעלתו מבוארת מעניין כהנה גדולה. ואם כן משה ואהרן סודם אור הנשמה הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן והוא סוד אדם הראשון הם אור השכל שהוא ראש המלוכה. ואם כן הוא שר המלך ונשתתפו בו עצם האש והמים שטבעם חם ויבש וקר ולח. והנה הם המדברים אל פרעה מלך מצרים שהוא העפר וזהו עשה שלום במרומיו. והנה ראש אדם בזנב הוא אדם הראשון והנה ראש אדם מביט אל הראש והזנב דינו דין אדם הראשון אשר הושם בגן עדן לעבדה ולשמרה על הדבור השלם, והסוד לשמעה ולדברה והוא שאמרו לעבדה זה תלמוד ולשמרה זה מצות כי עם למוד מצות יהיה אדם שלם בעל צלם ודמות.
כחוהנה נאמר כי עניין מאמר התורה על השגת משה הראשונה "וירא מלאך יהוה אליו בלבת אש מתוך הסנה". וענין אומרה "וירא והנה הסנה בער באש". ובסוף אמרה "והסנה איננו אוכל", אשר זכרו חכמינו ז"ל שזה היה משל שהראה לו השם איך ישראל מצטערים בין האומות ואינם כלים. הוא אצל כל בן דעת פתרון משל שלם. וכן נפתור אנחנו גם כן זה המשל המופלג ונאמר בו כי הסנה הוא שם לאילן הדומה לקש ולגבבה בעליו, מצד היות עצו מקבל האש כהרף עין ומה שהוא כן יותר היה ראוי לישרף ברגע כמימריה מזולתו. והנה מאמרו שמלאך יי' נראה אליו בלבת אש מתוך הסנה, יובן שהסנה הוא מקום שכינת זה המלאך והוא בלא ספק כח אלוהי למטה מן הכבוד הראשון הנקרא יי'. והוא שנאמר עליו וירא יי' כי סר לראות. ואמנם אשר קראו היה שמו אלהי"ם לא יי' כמו שנאמר "ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה שהוא המקום שבו בעצמו נראה אליו המלאך. ואלו הן שלש מעלות נגלות מן הכתובים שהן, הנראה שהוא מלאך, והרואה שמו יי', והקורא שהוא אלהים. ושלשתם כוללים סוד השכינה והנה לבת אש שלאבת כמו שלהבת והוא המקום של החום הטבעי.
והסנ"ה סודו גוף גדל (......) כלומר המשמש או אמור הממשש אשר הוא אינו באש (..) הטבעית והוא החמר הקרוב לאדם ונקרא קי"א הוא חמר שכבת זרע אנושי מתדמה במציאותו לחמר הגלגלים ר"ל שכמו שזה נתהוה מאין והיה גם אש כן זה נתהוה מאין והיה יש ונקרא אש. סוף דבר שהיה משה תמה על המראה הגדול אשר ראה את הכח הטבעי החמרי הכולל חמר הגלגלים מצד אחד שהוא בתכלית ההפשט ועמידתו בצורתו כטנצחית, וחמר האדם שהוא בהפכו מצד אחד והוא בתכלית ההרכבה ועמידתו בצורתו בלתי נצחית, וחמר היסודות הארבעה מצד אחד שהוא בחלקיו הוה ונפסד והוא בבחינת עצמו לא הוה ולא נפסד ואין לו מציאות בעצם אמתתו כי אם בכח לבד. ועל כן הוא מושכל כלומר מושג בשכל בהשגת המינים והסוגים והעניינים הכללים שהם מושכלים ויש להם מציאות בשכל ואין להם מציאות בעצמם חוץ לשכל. ואינם כשכלים הנבדלים שיש להם מציאות בשכל ויש להם מציאות חוץ לשכל והוא המציאות השלם לעצמם. והיה להם זה מפני שאינם בעולם בעל חמר, אבל עולמם בעצמם וההבדל שביניהם עם ריבוים הוא על צורת מדרגות ועל דרך עלות ועלולים. ולפיכך לא יאמר עליהם באמת שם שלם מורה על מהותם אבל יאמרו עליהם שמות שיורו על מציאותם ועל פעלתם. ואם כן אין בהם דבר שיקרא כללי או פרטי שהם שמות נאמרים על בעלי החמר והצורה ועל תאריהם כולם.
וסוד הסנה הראשון הוא על העליון והשני על האמצעי האנושי והשלישי על האחרון והוא הנקרא חמר הראשון התחתון והוא למטה מכל מה שכולל אותו המציאות הטבעי במעלה. והנה כח השכל שוכן על העליון וכח הנפש שוכן על האמצעי וכח הדמיון שוכן על התחתון. ועל כן מציאות כח הדמיון כמציאות החמר התחתון ואינו לא בשכל ולא בנפש אבל הוא למטה מהם במעלה ומציאותו מצד ההרגשות המורכבות. ואשר תמה משה עליו יותר מכלם והפרידו בדעתו לדעת בו "מדוע לא יבער הסנה", הורה זה על החמר התחתון שראה אשר איננו אכל מפני בוא הצורות בו בבוא זה אחר סוד זה. ואשר נאמר בו לשקראו אלהים מתוך הסנה הוא העליון והוא מקום השכינה שזכרנו. ועל כן אמר לו אל תקרב הלום וכו' אדמת קדש הוא. וסודו דם הקשת הוא שרש הדם כי משם בא הכל והסוד אד מתקדש הוא. ועל כן אמר לו "של נעליך מעל רגליך" כלומר פשוט הצורה שאתה מלובש בה והתלבש בצורה מופשטת העולה מן המרכבת הראשונה כי הרגל מלובשת מן הנעל ונקרא נעל מפני שהוא נועל ואוסר הרגל כשמקיף בו ומלבישו. והורהו כי אחרי התפשטו מן ההרגל שהוא הצורה שהיה מלובש בה בתחלה מיד אחר ההשגה יבא לו המאמר ממנו תחלה מן הכח הכללי. והוא שנאמר עליו "ויאמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב". ואז ראוי לומר "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים". כי בתחלה הביט בסנה ובאש כלומר בחומר ובצורה ועיין בעניין חבורם וצרופם יחד וכשנגלו אליו האלהים שהם הכחות העליונים הקושרות כל המציאות אשר על ידיהם מתגלגלים הדבור מהשם לאדם, הסתיר משה פניו שהם עיניו כי ירא מהביט אל האלהים, כי פחד מהשתכל אל הכחות ההם הנוראים. וכשראה השם שאין כח בו עדיין על הכלל הורהו דרך הפרט מה שיוכל להשיג ושב אל שם העצם המורה על הייחוד ועל הפרט. ואמרה התורה בזה "ויאמר יהוה ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאביו". והן שלש השגות ההשגחה ר'איה ש'מיעה י'דיעה וסימנם יש"ר הפוך והן סוד ההשגחה. והנה הודיעו כי ההשגה הזו מביאה לידי הורדת השכינה בארץ ואפילו בחוצה לארץ. כמו שאמר "וארד להצילו מיד מצרים לאולהעלותו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכ'נעני והח'תי והא'מרי והפ'רזי והח'וי והי'בוסי". וסימנם כ"ח א"ף ח"י.
ואחר שהורנו דרך ההשגה ושהיא במדת רחמים לאומה זו ובמדת הדין לזו, ולפיכך ייחס אותה אל שנ"י השמו"ת הכוללים שתי המדות בגימטריא ובעניין, והם יהו"ה אלהי"ם והם כוללים בסודם זי"ו השכינ"ה שמספרם ז' פעמים י"ו ועולים בנין במנין והם כ"ו פ"ו שעניינם כ"ף ו"ו כביטוי כ"ו לבדה. להודיע שאין עמידה למה שנידון במדת הדין אשר שם אלהים מורה עליה כי אם בהמצא עמה מדת הרחמים משותפת. וסתרי שם אלהים רבים. ואלה מהם בראשית ברא אלהים את בהתחלת מעשה בראשית אשר ברא אלהים לעשות בסוף מעשה בראשית. והנה סוד מלת לעשות הוא שגם הוא בגימטריא אלהים כי הוא ו"ף וסודו תת"ו והנה קשת"ו וסתרו עניין המולד אי"ב תשצ"ג שמשם התחייב סוד הטב"ע אשר הוא הכס"א. והנו כינוי כולל פ"ו עניין סודו במניינו שמנים וששה כי יגרתי מפני הא"ף והחמה מ"ח ול"ב מח כבד. והנה שמנים וששה מראה הקשת ורמזם "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד יהוה" (יחזקאל א' כח'). ומצורף ששים ושמונה זה אלהים וזה חיים והנה אלהים חיים והוא מח ולב חיים ואם כן הנה הטבע חכם כי מעשה בראשית הוא עניין חכמת הטבע. והנה עוד גם כן שמנים וששה עולים תתרנ"א תשמישא שמוש הנשים מורה על שמוש השנים ונפל שמוש השנים כלומר שמוש שניהם שהוא שמוש קשה וממנו שמוש שם אדנ"י על לבדרך סוד העבור המורה בנשים ובשנים על התולדות ועל המולדות. שכך העולם מתעבר מרוח הקדש וימליט נביאים כמו שהאשה מתעברת מאישה ויולדת בן שהוא כולל שני שמות הקדש והוא שם אחד כ"ו כ"ו הרי ב"ן. וכן שמנים וששה עולים בן וסימנם "ויהוה ברך את אברהם בכל". תורת אדם שיושלם עם תאר דמות ועם תאר מדות מכשף העצמות הוא מכשף הרות על דרך מותר השנים ועל פי השד שבתלי כולל מדת רחמים. והרחמים זהו שם אלהים ועל כן מדות הרחמים רחמים, אמור מעתה כי מדת הרחמים רחמים.
והנה סוד בראשי"ת, ת' ממנו מספרו בע"ל רחמי"ם וממנו בראש"י מד"ת הדי"ן והסוד המופלג שבו שעניינו של בראשית הוא כאילו אומר לנו השם איך ברא עולמו על פי מדותיו ויכלול סוד ברא רית (כך נעתק בכתב היד ונראה שצריך להיות ברא שית) שני עניינים מתהפכים לשתי מדות אלוהיות ראשונות הכרחיות. מפני צורת הנהגת המציאות הנקרא בכללו השמים והארץ וכל צבאם. ולפיכך היה בראשית בגימטריא כולל שתי המדות יחד וכאילו אמר בו במדת הדן עם רחמים ברא אלהים את השמים ואת הארץ. וההתהפכות בו עוד כאילו אמר בו במדת המרחם עם דין ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ולפיכך בא בכל מעשה בראשית אלהים לבדו ובא אחר כן משותף יהוה אלהים עד שנולד קין שחזר לבוא יהוה לבדו. והנה נאמר בם בעניין יום הראשון ברא אלהים, ורוח אלהים, ויאמר אלהים, וירא אלהים, ויבדל אלהים, ויקרא אלהים. והם ששה עניינים בריאה ורחיפה ואמירה וראייה והבדלה וקריאה. וביום השני אמירה ועשיה והבדלה וקריאה. וביום השלישי אמירה וקריאה לגוראייה ועוד בו אמירה וראייה. וביום הרביעי אמירה ועשייה ונתינה וראייה. וביום החמישי אמירה בריאה וראיה וברכה. וביום הששי אמירה ועשייה וראייה ועוד בו אמירה ואמירה וראייה. וביום השביעי כלוי ושביתה וברכה וקדוש. והנה נזכר שם אלהים בכלם לבדו ל"ה פעמים ואחר כן עד קין נזכר משותף בשני השמות יחד כ' פעמים, והנה הכ"ל הל"ך אל מקום אחד. ומקין עד זה ספר תולדות אדם נזכר לבדו י' פעמים, ובא אלהים בין המשותפים בדברי נחש והאשה לבדו ד' פעמים, ובא בתולדת שת בין המיוחדים פעם אחת שסימנה א' הרי הכל ע' שמות.
ודע כי השם האחד המיוחד הוא ו"ך ומורה שהוא הרא"ש וסוד שני השמות הנבטאים תחתיו בכל מקום כפי מה שהוא אשר יורה עליו הנקוד הוא ה"ס ו"ף ומורה שהוא הסו"ף. ומה שיודיעו סודם הם סתרי העולם על דרך שעור קומ"ה והנה עשרה עשרה וכללם קנ"א והם ו' שמות מיוחדים פחות ה'. ואם כן הנם ש"ם אח"ד עם היותם חמש"ה והששי הוא שם אהי"ה כי השם גם כן מיוחד. כי שם השם באמת שהוא שם בן ד' אותיות הוא י' לבדו והוא י"ה יחד והוא יה"ו יחד והוא יהו"ה יחד וכללם עולה ע"ב. ועוד אמור כי הוא ה' לבדו והוא ה"ו יחד והוא הו"ה יחד והוא הוה"י יחד ועוד אמור שכללם נ"ח. והנה סוד הראשונים בגימטריא עי"ן וסוד השניים אז"ן ושניהם פק"ח והנה ע' סוד הוסף עליו מספר אותיותיו שהם י' הנה יסוד. והשני עולה מי"ח ועם י' אותיותיו הנה חיי"ם ושניהם יסו"ד חיי"ם והם סוד החכמה ורמזם "הולך רכיל מגלה סוד" (משלי יא' יג'). כי ג' שמות סודם עוד מגל"ה וי' שמות רכי"ל הרי לדי"ג שמות מגלה רכיל. וסוד הלך רכיל מראה הנבואה אשר הוא באמת מגלה סוד שהוא סוד הגלם סוד החכמה "ונאמן רוח מכסה דבר" (שם). והשכל מכסה דבר כי השכל הוא נאמן רוח בגימטריא ובעניין והוא רוח כל מלאך וסוד כל מלאך נאמן ורוח כל מלאך מכסה דב"ר כלומר מכסה עצמ"ו והכל שא"ל. ועל דרך האמת השכ"ל שהוא נאמ"ן רו"ח עם היותו מכס"ה דב"ר כמו שאמרנו שהוא מכס"ה עצמ"ו הוא עם כן מגל"ה החמ"ר. והנה החמר נברא גם הגלם נברא. ואע"פ שאני רכיל באלה העניינים שאני מוסר מהם ראשי פרקים אין בזה כי אם מצוה שהאסור הוא על רכילות עם, כאומרו "לא תלך רכיל בעמך ולא תעמוד על דם רעך".