דהקדמה
אמר אברהם ן' שמואל אבו אל עפיה הספרדי זצוקל"א. זה הספר אשר אני מחבר, יודע אני בעצמי שאומר בו דברים אשר [השומעם כש]יבינם אם הוא חכם יבקש מי שיודיעם לו כפי מה ש[דעתו סובלת] וישמח בם שמחת עולם. וגם ישתדל לכתוב מדעתו ומ[שכלו] דברים עוזרים למה שהבין מדברי וירוץ בכל כחו לה[שם] שנשלם הוא בו. ואם הוא סכל בידוע שלא הבין בו דבר [על כן] אין ספק שהתעהו מחשבתו עם היותו חושב שהוא חכם, [ותלמידיו] חושבים שהוא מבין. ואם הוא תלמיד נמשך אחר מה ש[יורוהו] והוא מבקש להבין מה שלא הבינו עד שיבינהו, ואפילו אם יחזור [וילמד] שצריך לדעתו [מפי הספרים] עד שלא יחסר לו מה שראוי [לו שלכך] נברא בעולם הזה, ובגללו ינצל ממנו ברוב תחבולות. כמו שהובא אליו [ערמות] ערמות ובפלאות חכמות נסתרות ומפורסמות. הנה בעשותו כן שום חכם כראשון הנזכר [לא יגיע] למעלתו או יעברהו להיותו גדול ממנו וראוי לכך. ואין צורך להזכיר שאר העם במקום הזה [כיון שהם] סודות נעלמות מאד שנזכור בו בע"ה, לא [יתגלה] אלא למי שכוון בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו להעתיק שם השם ממקומותיו שהם ספרי הנביאים [אל] לבותיהם ולשונותיהם ולחקוק אותו בלבבו חקיקה בלתי נמחקת לעד ולנצח. ולדעת ולהודיע לכל הדומים לו אחר היותו שלם ויי אלהיו בקרבו וחקוק בלבו, ושמו כשם רבו [ואין דבר] מבדיל בינו לבינו כי אם בכח או במקרה, אבל לא [בעצם] ולא בפועל.
ואחר שהדבר כן ואני כוונתי בו התועלת למעיינים בו עם השלמות, כמו שעשה [שלמה הע"ה] ספר חכמה מכל הקודמים, וכמו שיעשה [כל חכם], מן הדין הוא לרואיו שידינוני לכף זכות בכל [ענין ומקרה] שימצא בו. ומפני היותי מקנא לכבוד השם במה [שזכרתי ולא] כחכמי דורנו המנהיגים המון ישראל כשהם משתדלים להשלים תקוני הגופים וצרכיהם, [ועזבו] עקר האמונה ושורש הדעת ולא השגחו הלהציל [בני ישראל] אשר נשבו ביד ממית עולמית, ולא פדאום [מיד המשחית] שבפדיון שבויי בני אדם יפדו גם הם. וזו היא [הדרך] אשר הורגת בעליה. ומאמר קהלת שאמר "אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא" (משלי ט' יב') נשכח מלבם וסר [משכלם] ונמחק מספריהם אחר שלמדוהו וכאילו לא למדו, ויתרון דעת החכמה תחיה את בעליה. וכמה מהם ומן הדומים להם מן הכתובים המורים לנו שאנחנו יותר מחויבים לפדות עצמותינו ונפשותינו טרם שנפדה זולתנו. והנה נאמר בתהלים "אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה" (תהלים מט' טז'). מכלל שאנחנו צריכים פדיון על כל פנים מיד המשחית. והוא סוד פדיון הבן שנאמר "וכל בכור בני אפדה" והוא רמז מחובר עם המצוה לפדות הבכור מן הכחות אשר באדם והוא השכל. והשם הבטחנו ג"כ כי הרועים העתידים לעמוד והמנהיגים אשר ינהיגו בדרכי החיים, יהיו המודיעים לנו דרכי החכמה. כמו שאמר השם ית' ע"י הנביא "ונתתי לכם רועים כלבי ורעו אתכם דעה והשכיל" (ירמיה ג' טו'). הוא ענין ידיעת אמתת התורה אשר נזכירהו בזה הספר בע"ה. ולא עוד אלא שכבר הזהירונו הנביאים והחכמים כולם להיותנו קובעים מדרשות בכל עיר ועיר עד שלא תשכח התורה מפינו. שנאמר "כי לא תשכח מפי זרעו" (דברים לא' כא'). ואם יקום היום איש ממנו צדיק או חכם או נביא, ויוכיח פרנסי הדור ורועיו ומנהיגיו על תלמוד תורה. ויאמר עליו אפילו מה שאמרו הנביאים והחכמים מפורש, ושהוא כנגד כולן ושהוא קודם לכל המצות בהכרח. כמו שאמרו באבות 'ודי יוסיף יסיף ומאן דלא יליף קטלא חייב ודי ישתמש בתגא חלף'. לא די למנהיגי דורנו היום שלא יקבלו דברי המוכיח ההוא, אלא ימצאו לו עלילות, עד שיוכלו לומר לו, אתה אומר לכל אחד ממנו טול קיסם מבין שניך, ואנו אומרים לו טול קורה מבין עיניך. כי תואנה הם מבקשים עד שינצלו מכל למוד כמו שעושים הנערים הקטנים הבורחים מבית רבם מפני פחד העונש. כאילו תלמוד תורה מר ממות, עם היותו הוא המציל מן המות באמת. וההמון יצעקו ויאמרו למוכיח בשמעם דברי הברורים והפרנסים והמנהיגים, מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הלהרגנו אתה אומר. והמשכילים מהם יאמרו בשפה רפה לא יהיה להודיע זה בחזקה ולהלחם בעם. ואחרים פריצי הדור ו