שכבגנוז חלק ז' זה החלק
יגלה ערות המתפארים בידיעת השמות והפעולות הנפעלות בעבור הזכרתם או כתיבתם על צורת ההשבעות המתפשטות בין הצנועים הנחשבים לחכמים בדורנו זה. ונקראים על זה בעלי שמות מבהילי הלבבות ומפחידים חכמי הפתאים ומבקשים מהעם שיקראום חכמים ורבנים ואדונים. והם עבדים נמכרים לעבדי עבדיהם של מחברי השמות שהם האדונים והנביאים באמת מכל צד. אמר החכם בספר מה שאחר הטבע במאמר ט' ממנו, כי האחד האמתי יאמר על ארבעה עניינים. האחד ברצוף כמו הקו. והאחד בנפרד כמו האיש האחד. והאחד שאינו נחלק במחשבה לא בכמות ולא באיכות כמו האחדות והנקודה. והאחד בענין הכללי השותף לדברים שהן אחת בענין כללי משותף בו, כמו החי האמור על האנוש והסוס והגמל ודומיהם, וגם הוא כנגד הרוב בענין אחד. והוא כי האחד יאמר בו הוא הוא ושוה ודומה, ואיכות זה לא יאמר ברוב. הילכך יהא נגדיות האחד והרוב באלו הדברים על מספר העניינים שיאמר בהם באחד הוא הוא ושוה ודומה. וברוב יאמר זולתי ולא שוה ולא דומה. והוא אומר במאמר י"ג כי אין לאחד נגד, ואין הרוב נגד לו באמת לפי שנגד הרוב באמת הוא המעט וכל המצוי הוא או הוא הוא או זולתו השוה אינו נגד לגדול או לקטון, הגדולה והקטנות והשווי שהן נאמרין על הנקודה, ולא על הטבע אע"פ שהמקבילות המוקדם מהם נגדיות היש והאין, המקביל לרוב במה שהוא רוב האחד לא המעט, לפי שהרוב הוא רוב האחדים, והמעט בגמרא הוא שנים. ומה שנאמר באחד כי הוא הרוב, הוא לפי שכגשהוא רוב האחדים כמו שהמשערים היו משוערים בשיעור והמדודות מדודות במדה. ובזה הצד היו השנים רוב מקביל לאחד ואע"פ שהן בעצמם מועטין בגמרא, לפי שהרצוף אינו נחלק לפחות משנים, עד כאן הם דברי החכם.
והוסיף עוד דברים ואמר עניינים מעולים מאד צריכין לנו מאד גם מועילים להקדימם למה שאנו בו, מענין הייחוד אשר יורו עליו השמות או הייחוד אשר יורו על השמות, על דרך סוד האחד והמעט והרוב, ועל דרך ידיעת כל המצוי שיאמר עליו הוא הוא או הוא זולתו, ועל דרך הגדול והקטן, ועל דרך ההצטרפות שיפול בעניינים ואלה דבריו.
אמר, כי המצטרף שממנו מצטרף בנפשו, והוא שיקרה לו הנגדיות. והוא שכל אחד מהם בעצם, כלומר יובן מהזכרת האחד מציאות חברו. כגון עלית ותחתית והמעט והרוב והקטן והגדול. ויש ממנו מצטרף במקרה והוא שלא יקרה לו הנגדיות, כגון המדה והמדוד לפי שהמדה היא עילה למדוד ואין המדוד עילה למדה. ואינו כן המצטרף בנפשו כי אותו כמו שהעלית יאמר בצירוף לתחתית כך התחתית יאמר בצירופו לעלית. הילכך כל אחד מהם הוא בעצם חברו אבל במדה, והמדוד לא יאמר מדה בצירוף אל המדוד, ויאמר בצירוף למדה.
אמר, והאחד מקביל לרוב על דרך שיקבלו המצטרפין שבמקרה, כגון המדה והמדוד לא על דרך שיקבלו המצטרפין שבעצם והם הנגדיים. הילכך לא יקשה מה שהוא במאמר י"ג כי שניהם יחד במוצע אחד פירוש סוייטו אונו. האחד אינו נגד לרוב לפי שאותו הוא באמת, כי לפי שהיה התנאי בנגדיים שלא ימצאו שניהם יחד במוצא אחד, והרוב אינו כי אם הישנות האחד. לפיכך אינו נגד להם, אבל מה שאמרנו בו כאן כי הוא נגד להם מצד שהוא משער להן כמו שהמדה משערת המדוד.
אמר, והרוב בשרש המספר ולפיכך היה המספר רוב מדוד באחד. ואמר עוד, כי הדעת יחושב שהוא כנגד הידוע כמו שהאחד כנגד הרוב והמדה כנגד המדוד. כי הדעת הוא בדרך אחת מדה לידוע, אך באמת כי הידוע מדה לו. כי הידוע הוא בעצם הדעת כמו שהמדה בעצם המדוד והאחד בעצם המספר ואין הדעת בעצם הידוע לפי שכדשהרבה מן המדעות מציאות ואע"פ שאינן ידועות. אבל הדעת לא ימצא בלי הידוע, וכן המספר לא ימצא בלי האחד. ולפיכך הדעת בידוע כמו שימדדו המספר באחד, הילכך הרוב במה שהוא רוב אינו כנגד המעט, אבל הרוב שהוא כנגד המעט הוא הרוב המצטרף לרוב שהוא יותר ממנו. וכן האחד אינו כנגד הרוב אלא מצד שנקרא לו להיות מעט ונחלק, אבל במה שהוא אחד וזולת נחלק אינו כנגדו אלא על צד נגדיות המדה והמדוד, לא על דרך נגדיות גמורה. הידוע יהיה בכל אחד מן המאמרות והדעת באיכות, הבינוניות הן בשרש אחד עם הנגדיים ובמה שביניהם ומורכב משניהם. המשונה בצורה הם בשרש אחד. השווי והזולתי בצורה הן הנגדיות כל דהו ואינן נגד גמור. כל מה שאינו נחלק בנגדיות כלל הוא אחד בצורה, והנגדיים הם הנחלקים או בפרקים נגדיים (בתמית) או בפרקים בינוניים. עד כאן השלים החכם הענין במה שאמרנו.
ועוד אמר במאמר י' כי החכמה היא ידיעת ראשי הנמצאים. ואמר שם כי העיון בעצמים ובמקרים הם מחכמה אחת, לכן יעוין המקרים על דרך המופת. ובעצמים, או על דרך שהן לקוחין מן ההרגש, או על דרך שהן לקוחין בהשלמה מחכמה אחרת.
ואמר עוד במאמר יא' והוא מאמר העצם. כי העצם הוא עילת שאר ההויות התשע והוא מוקדם עליהם בטבע, ולפיכך יאמר בעצם כי הוא מצוי בגמרא. ויאמר באלו מינויין ר"ל בלווי כלומר שהן כמות לעצמים או איכות או זולתו לפי שאינן נמצאין כי אם בעניינים. פירוש אל גוהר בערבי העצמים שלשה, גוף נשאר לעולם ואינו משתנה והוא גוף השמים וגוף ישיגנו השנוי והווי וההפסד כצמח וכחיי, ומצוי שאינו גוף הוא עומד לעולם ולעולמי עולמים.
ואמר עוד, לפי שנתחייב להיות לשנויים מוצע בכח שני הנגדיים שאליהן ישתנה, וכל מה שישתנה הוא משתנה בצאתו מן הכח אל הפועל. והכח יהיה בכל דבר משרש הדבר שהוא בכח עליו. הילכך הכח בעצם להיות רביה וחיסרון היא בכמות, והכח שבאיכות להיות חלול היא באיכות הכח שבאנה להיות מעלה ומטה היא באנה. הילכך [המשתנה] יהיה מהויות בכח לא מהויות בפעל, לפי שהגלם הוא גרמת הכח והכח עילת השנוי. לפיכך כל מה שישונה יש לו גלם, והוא שכהגוף בהכרח. ואפילו גופי השמים לפי שהיו משתנים במקום בלבד נתחייבו להיות גופים, ושיהא להם מוצע. לכן אין הוא ומוצא הנהוין הנפסדין אחד בעצמו. לפי שמוצעם לא יקבל מן השנויים אלא העתקה מאנה לאנה, ומוצע אלו יקבל הווי והפסד. ולפיכך מוצע אותן הוא בפעל ולא בכח, אלה הם דברי החכם הנזכר.
וידוע שאמר במקומות הרבה טענות אחרות הרבה לאמת כל מה שאמרו בו והאריך בהם לפי הצורך והתועלת. ואני חושב ששום חכם מחכמינו הנמצאים היום בדורנו זה מן החכמים האמתיים, והם חכמי התלמוד אשר בחנו דברי הפילוסופים ודברי החכמים הקדמונים ודברי הנביאים ע"ה. והשיגו מכל דבריהם מה שראוי להשיגו, לא יפלא מדברי ולא יבהל להם אבל ישמח בהם מאד, ולא יאשימני על מה שכתבתי בתוך דברי, דברי הפילוסופים הידועים וקצרתי בם. אבל יקשה עליו על מה שלא הארכתי בם לפי האורך הצריך המועיל מהם. ואמנם אני כתבתי מהם ההכרחי לפי מה שאני בו. ואחר שאמרתי זה כלו אשוב לדבר במה שצריך לדבר בו בענין המתחכמים השוערים בשערי החכמה אשר פניהם אצל ה' הבאים ואינם מכירים היוצאים, ומגמת מחשבתם היא בחוץ עם היות הם בפנים. והם אשר חשבו שעלה בידם ענין מענייני הקבלה האמתית והם המתפארים בידיעת השמות וחושבים שהדרך המקובלת אצלם היא הדרך האמיתית. ואמנם היא אצלנו בתכלית האחרון של השקר. ואלה האישים הפתאים הם אשר אין בידם מאזני שכל לשקול בם האמת עד שיתרחקו ממה שכנגדו בכל כחם. וגרם להם זה מיעוט השתדלותם בחכמות והיותם חפצים להוסיף לנפשם המגושמת בשמות על נשמותה ועיורוה מראות כחה. ומצאו ספרים רבים שהועתקו על ידי האנשים הרעים וצרפו העניינים אשר הורה אותם השם לנביאנו ע"ה, ונביאנו הורום לחכמינו השלמים ז"ל וחכמינו הורום לחכמים הבאים אחריהם פה אל פה ומסרום בקבלה לבניהם ולתלמידיהם, עד שראינו מהם ספרים שחתמום קצת חכמים הראשונים. והיה ר' ישמעאל ור' נחוניא בן הקנה ור' עקיבא שהם גדולי ישראל מן המחברים, כגון שכופרקי היכלות וספר הבהיר ואותיות דר' עקיבה ורבים כמותם עם ספר יצירה הגדול והקטון. ולפי זמנינו זה חכמו אנשים בקבלה וראינו ספרים רבים ג"כ שחברום חכמי המלות. כגון ספר היחוד וספר הכבוד וספר הנפש וספר התורה וספר המרכבה וספר הבנין ורבים כהם. ופירושים רבים על דברי תורה נביאים וכתובים ושמוש תלים. ובכל אלו הספרים שראינו לא היה כתוב בשום ספר מהם שום דבר ממה שזכרוהו המזיפים הרשעים הרמאים המבקשים העשר והשררה והכבוד והרודפים אחרי הבלי הזמן ותחבולותיו, הם הממיתים עצמם על השגת העניינים המעירים עיני הלבבות והם התאוות ומיני התענוגים, אשר הם לנו מאשר אנחנו אישי מין אחר מבעלי חיים. והם העוזבים תענוגי הנשמות הרוחניים אשר הם לנו מאשר אנחנו אישי מין אדם נברא בצלם אלהים וכדמותו.
וזהו הענין המזויף אשר מצאנוהו בספרי המינים ובספרי האפיקורסים המפתים זולתם לטעות אחר הבליהם והוא שכתוב במקצתם זה. הב"ה א"ל (לאהב"ה למפרע) קח קלף של צבי וכתוב עליו שם בין כך וכך אותיות ביום פלוני בשעה פלונית במקום מיוחד. וטבול במים חיים כך וכך ימים וצום כך וכך ימים ואל תאכל כל חי בעל דם ואל תשתה יין ושכר. ואכול מעט כשתאכל וקח עשב פלוני ועפר פלוני ועשה חומט דיו וכן תכתוב מה שתכתוב. וקח קטרת פלונית ועשן המקום שאתה בו ימים כך וכך במספר. וקח צלע של אתון שחורה שמתה מיתה טבעית ותהיה התחתונה שבצלעות מצד שמאל והסר ממנה כל הבשר יפה יפה. ואמור עליה טרם שתכתוב בה דבר ההשבעה המופלאה הזאת. משביע אני פלו' בן פלו' עליכם המלאכים או הרוחות או השדים או כדומה לזה מן השמות של הדברים שמציאותם נעלם או נעדר ונחשבים לנמצאים מפני המצאם בדמיונות או בחלומות, שתכריחו את פלו' בת פלו' ולא תאכל ולא תשתה ולא תנוח. ואם יושבת לא תשב ואם עומדת לא תעמוד ואם שוכבת לא תשכב. וכיוצא באלה ההבלים אומרים מהם הרבה, עד שתבוא אלי לביתי מבקשת אותי ורודפת אחריי כמשוגעת עד שאעשה בה כל תאותי. ואחרי כן תכתוב כל זה שכזבצלע ואתה מדבר בו פעם שנית בעת הכתיבה. ואחר כך קח הצלע הכתוב ושרפהו באש ואמור הדברים פעם שלישית ובשעת שריפת הצלע. אמור, כשם שהצלע הזאת שהיתה מגוף אשה שנבראת מצלע אדם ונעשת צלע אתון מחמור וחיתה ועתה מתה, והיא נשרפת בזאת האש, כן לב פלו' בת פלו' ימות בתוך לב העולם וישרף באש להבה, וידבק בלבי לאהבה. והנה הדבור הראשון הוא אחרון אלא שזה הפך זה מצורף.
ועוד כתוב בו, ודע כי בעת שתקשור הקלף של צבי שכתבת עליו השמות על יד שמאלך במקום תפילין ויבא הקשר כנגד לבך, מיד באותה שעה ירתע לב האשה המושבעת ויתנועע ממקומו. והיא תתבהל מאד ותצייר פניך ותראה אותך בעיניה כאילו אתה מלאך האלהים לפי דמותך ותחשוק בך ולא תשקוט ולא תנוח עד מצאה אותך בפרהסיא. ואפילו בפני הכל תשקך ומיכאן ואילך היא תבקש ממך בפיה שתמלא בה תאותך. וכמוהם כל המשוגע השומע כדברים האלה ממית עצמו על זו ההשגה הפחותה. ויקרה לפעמים מקרה שיזדוגו שניהם אחר זה המעשה ויחשוב זה המכשף שכשופו הועיל ופעל ועשה. ומאלה תמצא אלפים ורבבות מהבלי השבעות ולחשים וכיוצא בם. ונעזרו בזה במקצת עניינים שנמצאו כתובים במקצת דברי רבותינו ז"ל שיש להם עניינים פלאים תחתיהם והם חשבום כפשוטם. וכן כתבו לשנא"ה האנש"ל כדי להבהיל הלבבות ולהודיע למקבלים מהם שהם סודות ולא ידעם זולתם. וכן בתוך הדברים יכתבו דבורים רבים מצורפים כדי שיבהל השומע ויצטרך למלמד להודיעו זה הדבור. כגון צלע של אתון יכתבוהו עלץ של נותא וכדומה לזה אין חקר. והכל ימשיכוהו כפי מה שיעלה במחם המוזרים על פי הנחש שהטיל בם זוהמא ולא עמדו על הר סיני ועל כן לא פסקה זוהמתן מהם. ולפיכך כל הרוצה שתפסק זוהמתו ממנו יעמוד על הר סיני הסנירי הרסיני הר סניי המשים רסן בפי כח התאוה וינצל.
ואמנם מה שראינו כתוב בקצת ספרי החכמים הנזכרים ז"ל בענין הפלגת השמות, הוא שבידיעת אמתתם יתעלה היודעם עלוי רב שכחומופלא מכל בני דורו בתורה ובחכמה ובנבואה. שהם הדברים שהשם בחר בהם יותר מכל מה שבעולם הנפש, ועל כן נתנם ביד הנפש בכח. ובצאתה מן הכח אל הפועל תפעל בזולתה ותחדש נפשות ותהיה הידיעה ההיא סבה להציל נפשות רבות מיד שאול, ותביאם הידיעה לעולם הבא חיים, ויחיו חיי עד כחיי השם שדבקו בו יתע'. ועל כיוצא בזה נאמרו "ואתם הדבקים ביי אלהיכם חיים כלכם היום". ואשר בא מזה בספר הבהיר הוא זה על ע"ב שמות. אלה הם ע"ב שמות היוצאים ומתחלקים לג' חלקים כ"ד לכל חלק, ועל כל כ"ד שר גבוה עליהם, ועל כל חלק יש לו רוחות ארבעה לשמור מזרח ומערב צפון ודרום ומתחלקים ששה לכל רוח, נמצאו לארבעה רוחות ארבעה ועשרים צורות וכן לשני וכן לשלישי, וכולם חתומים ביי אלהי ישראל אלהים חיים אל שדי רם ונשא שוכן עד מרום וקדוש שמו יהו"ה, ברוך שם כבוד וכו'. ישב ר' אהילאי ודרש מאי דכתיב יהוה מלך יהוה מלך יהוה ימלוך [לעולם ועד], אלא זהו שם המפורש שניתן בו רשות לצרף ולהזכיר, דכתיב "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (במדבר ו' כ"ז), והוא שם בן שתים עשרה [אותיות] בשם שבברכת כהנים יברכך יי וגו' שהם שלשה והם שתים עשרה וכן יפעל יפועל יפעול. וכל השומרו ומזכירו בטהרה ובקדושה מתקבלין כל תפילותיו ולא עוד אלא שהוא אהוב למעלה ונחמד למטה ונענה מיד ונעזר, זה השם המפורש הנכתב על מצח אהרן. ובשם המפורש בן ע"ב שמות ובשם המפורש שהוא י"ב שמות שמסר הקב"ה למסמריה העומד לפני הפרגוד והוא מסרם לפני אליהו בהר הכרמל ובהם נתעלה ולא טעם טעם מיתה. ואלו הם השמות היקרות והמפורשות והמפוארות שהם [י"ב] לי"ב שבטי ישראל וכולן נכללין בלב השמים ומתחלקין לכ"ד שמות ובהם כלול זכר ונקבה ופקודין בתלי בגלגל ולב והן הן מעיינות החכמה. זה כתוב בספר הבהיר וכן באחרים וכיוצא בזה וכלם הם דברי אלהים חיים.
הנה אלה הדברים והדומים להם כגון אשר זכר הרב מהם במורה צדק, הם שראויים להקרא דברי חכמים באמת. והוא מה שאמר על שם בן מ"ב אותיות ועל שאר שכטשמותיו יתע' ומה שרמז מכותבי קמיעין. ואשר פירש דברי רבותינו ז"ל על ההכנות הרבות ועל המעלות של שם בן מ"ב אותיות. וכבר אמר שם בסופו של ענין השם על מאמ' חכמים שאמרו ותלמודו מתקיים בידו ונוחל שני עולמות העולם הזה והעולם הבא, שזה יורה על השגת השכל הפועל אשר זו היא החכמה שאי אפשר לשכחה למי שעלתה בידו. ואמרו שם שלא נקרא שם המפורש כי אם שם בן ארבע אותיות והוא השם המיוחד לבדו, אמ' האמת ואינו מקשה על מה שזכרנו מן השמות המפורשים שנזכרו בספר הבהיר ובזולתו, מפני שכולם יוצאים מזה הנזכר. כי שם בן י"ב הוא שלשה שמות בעצמם, ושם בן מ"ב הוא במספר שני שמות הקדש שהם החות"ם יה"ו יה"ו עולים מ"ב. (אהו"י) ושם בן כ"ב הוא במספר ד' אותיות ההעלמה א'ה'ו'י', שהם חמר לתיבת השם שמהם הורכבה. ועם היותו חמר ראשון לשם השם הוא כבר ידוע שמספרו כמספר כ"ב אותיות בכלל, שהם חמר שבעים לשונות. נמצא שאלו הד' אותיות הם שנזדככו מכל חמר הלשונות. ועל כן היו ראוים להיותם אחר המזגם ש"ם לש"ם הש"ם, כלומר ליהו"ה. ושם בן מ"ח אותיות הוא שם בן י"ב תיבות, והוא השם המצורף עם ד' תיבותיו בכל צירופיו. ושם בן ע"ב במספר יו"ד ה"י וי"ו ה"י. והנה ח' שמות מספרם ר"ח, חברם והנה רי"ו במספר כל אותיותיו. ועוד על דרך התוספת הפך מדרך שברירי ברירי רירי ריי, שכך נזכר אבל כשנכתב נכתב כך שברירי ברירי רירי ירי רי. והוא כלו על דרך החסרון ואמנם השם דרכיו שלשה כדמות צורת או"ר היר"ח שסודו נפ"ש. והם ש'ווי מ'גרעת ת'וספת, שווי הוא יהו"ה, מגרעת משני צדדים יהוה הוה וה ה, יהוה יהו יה י, הנה כלם ה"א שמות הקדש שלמים יעידו במספרם שהשם 'אינ"ו גו"ף ול"א כ"ח בגו"ף', ומציאותו היא 'המצויי"ה העיונ"ה' אשר בעבורה 'כ"ל ק"ו עיוני"י' וכולם 'קנ"ו עולמ"י' ובם נפלאות רבות. ותוספתו משני צדדים גם כן [י] יה יהו יהוה, ה וה הוה יהוה. והנה התוספת והמגרעת שוים בארבעה הצדדים ואע"פ שהם הפכיים כמהלך שני המאורות הגדולים, והיו השמות א"ד שנמצאו שלמים. והשמות שקבלו תוספת ומגרעת היו ז' שמות, חברם ויעלו ז"ה. שהם 'שלשבעה חמשה' בדמות 'השעה שבמח' שהוא 'מעשה החשב' 'מעשה יצירה' כלומר מעשה בראשית. והסוד סל"ם יעק"ב (ז"ה פעמים הוי"ה), ועל זה רמז בו רמז זה ואמר אין ז"ה כי אם בית אלהים וז"ה שע"ר השמי"ם הו"א ש"ם המפור"ש. ושני השמות הם השווים לשני הצדדים, ונשארו עשרה כנגד עשר ספירות שהם חמש כנגד חמש. וסוד בראשית הנעלם מערבות בנקוד השמות בנקודות השם לקבל השמות במניין הספירות. וכאלה רבים ואין קץ, כולם מעידים על סוד הקץ. כלומר שכל אלה הגלגולים יורונו אמתת תכליתנו וקצנו וסופנו עד שנשיג מראשית ואחרית, כי טוב אחרית דבר מראשיתו כמו שרמז שלמה באמרו על זה "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" (קהלת ז' ב'). ורבים כדברים האלה בדברי הנביאים והחכמה והפילוסופים כלם. וכלם מורים שראוי להמשך תמיד אחר התכלית כמו שממשיכים אותנו אליה הטבעים והכחות והתנועות והזמנים, כמו שאנו מרגישים זה כולו מיום הלידה עד יום המות. ולא ידבק בחיים כי אם החי כמו שאמר והחי יתן אל לבו, כלומר ישים אל לבו ענין סופו ויכיר כי סופו למות. ויפעל פעולות מביאות לידי חיי הנפש שבה אפשרות לחיות לעד. וכשיודיעוהו כי הדרך הקרובה המביאה בקלות לידי אותם החיים הנצחיים היא ידיעת שם המפורש ישמח מאד בלבו עם הידיעה ההיא וישתדל בכל כחו להשיגה. ולא יבקש הפכה שהוא מה שחשבו בעלי השמות בזיופי השבעותיהם והזכרתם. ועל כן ישר בעיני להורות הדרך לך ולדומים לך להדריכך בה אל האמתות ובחרת בחיים.