נגחלק ק' עניין ב' סימן ב' כולל עניין הפעולות.
מפני שהשם יורה על מציאות עצמיי או מקריי והפעולה אינה לא עצם ולא מקרה אלא עניין מיוחס אל עניין, נאמר בה מה שתשמע והוא זה. דע שהפעולה יש ממנה נמצאת בכח ויש ממנה נמצאת בפעל. ויש ממנה טבעית ויש ממנה מלאכותית ויש ממנה מקריית. ואמנם מה שבכח יחלק לשני חלקים קרוב ורחוק. הקרוב הוא שקרוב אל הפעל מאד, והרחוק הוא שרחוק מהפועל. ולפיכך יכנסו ענייני קירוב וריחוק עוד בין הקרוב ובין הרחוק, כאמרך חומר האדם הרחוק הם היסודות, והקרוב הוא שכבת זרע הנקרא קרי והאמצעיים הם מה שביניהם. ואמנם הפעולה הטבעית היא כאמרך האדם כותב בשעת הכתיבה שאז הוא פועל בפעל, והגלגל מתגלגל בפעל תמיד. ואמור שאין הפעולה לא עצם ולא מקרה כי אם יחס מתייחס אל הפועל שפועל אותה ואל הנפעל הנושא אותה. והיא אינה עצם שאינה גוף וגם אינה כח בגוף, שאם היא כח אינה פועל. ואם תאמר שהיא כח פעול ועומד עם כן היא עצם. רק יתכן לקרואתה על פי יחס התואר שבו יתואר הפועל ותואר שבו יתואר הפעול הנמצא בעצם נושאו או המקרה. ואמנם הפעולה הטבעית היא העצמית בין תמצא תמיד בכח המוכן לצאת לפועל, בין תמצא בפועל כגון כובד הגופים המורכבים ברוב הרכבתם ממים ועפר. וקלות המורכבים ברוב הרכבתם מאש ורוח, וחמימות האש ולחות המים, ועליית זה למעלה וירידת זה למטה וכיוצא בם. ואלה העניינים גם כן הנמצאים בפעולות הטבעיות יקראו מקריות כמו שיקראו עצמיות כי אינם עצמים אבל קראנום עצמים. מפני היותם נדמתמידים עם העצמים הנושאים אותם ולא ימצאו בלעדם בפעל כלובן בשלג והשחרות בזפת. וקראנו המקרה הקורה לעצם עת מהעתים. ועוד נעדר ממנו כחום למים וכלחות לדונג וכיוצא בם מקרים עתים. ואלה הדומים להם הם הפעולות הנמצאות בטבע ונקראו טבעיים ונמצאו מחויבים הטבעיים באלה המקריים הנזכרים הקורים לטבעיים בהתהפכות לעתים ונקראו מקריים. ואולם המעשים המלאכותיים הם הנעשים ע"י אדם לבד, וכל באי עולם לא יבראון חומר אחד לא קטן ולא גדול לא רב ולא מעט וגם לא יעדירוהו מהמציאות המוטבע. אבל המלאכה היא דומה בקצת עניין לטבע, שהיא נתינת צורה בחומר בעל מזג. והנה על זה יוחסו הפועלים אל פעוליהם והפעולים אל פועליהם. ויחס הפעולה הוא המשותף לשניהם להתייחס אליה וליחסה אליהם. ומפני שאין פועל בלתי זמן ובלתי מקום יוחסו גם כן הפועל והפעול והפעל אל זמן ואל מקום. ומפני שאין פועל בלתי ארבע סיבות, והם החומר והצורה והפועל והתכלית, יוחס כל פועל אל ארבעתן, שהוא סיבת מציאותן. וכל אלה העניינים מבוארים בספרי החכמה.
ואולם אנחנו נזכיר פה עניין יחס הפועל אל הזמן לבד עם הפועל והפעול, והשאר יבוקש במקומו וימצא ויובן משם בעיון המשכיל. ונאמר על זה שהפועל הנה יהיה יחיד או רבים. והיחיד נחלק לשני חלקים זכר או נקבה, והרבים גם כן נחלקו לשני חלקים זכרים או נקבות. והמדברים המורים על הפועל יחלקו לשלשה חלקים, והם הנמצא המדבר עם הנמצא השומע על שלישי בלתי נמצא לפניהם, והמדבר על עצמו, והמדבר על חברו פנים אל פנים על עצמו של חברו. ויכללו אלו שלשת החלקים ג' נמצאים כלליים, והם אנחנו אתם הם. וג' נמצאים פרטיים והם אני אתה הוא, ונקרא אלו כינויים. חלקם עוד לזכרים ונקבות ויעלו לי"ב חלקים. ואם חסר מהם דבר דע שהוא מחסרון הלשון. והנה בלשוננו כשנרצה לייחס פעל שכבר עבר באחד מן הבניינים אל פועליהם יחסרו מהלשון שלשה שמות משנים העשר ונכפלו השלשה, ולא נתייחדו למי שראוי לייחדם אליהם ונשארו אם כן תשעה. ואלה הם פעל ראובן נהאתמול פעל פלוני פעלה אשתו פעל פלוני פעלו ראובן ושמעון, פעלו רחל ולאה, פעלנו אנחנו אברהם ויצחק, פעלנו אנחנו שרה ורבקה, פעלתי אני יעקב, פעלתי אני בלהה, פעלת אתה יעקב, פעלת את זלפה, פעלתם אתם עמרם ומשה פעלתן אתן יוכבד וצפורה, אתמול פעל פלוני. הנה הנזכרים ביחס הפעולות הם י"ב ואמנם היחידים הם ששה והרבים הם ששה. והנה נכפלו שנים מן הרבים והם פעלו פעלו, גם פעלנו פעלנו. ולא נתייחדו בם הזכרים מהנקבות כמו שנתייחדו בשאר דברים. ואם כן היו הנכללים ארבעה ונעלמו שנים מהששה, ועוד נכפל אחד מן היחידים והוא פעלתי פעלתי שלא נתייחד בם זכר מהנקבה, כמו שנתייחד בשאר היחידים. ואם כן היו הפרטים חמשה ועלה הכל תשעה ונעלמו שלשה ויש לשונות שחסרו יותר ויש שחסרו מעט ויש שחסרו בשווה בלשוננו, כלומר תשעה אבל להוסיף על י"ב לא יתכן, לפי הדבור הטבעי שאין הנמצאים לא יותר ולא פחות. ואלה הם הקונים בעצמם, הוא, היא, הם, הן, אנחנו, אני, אתה, את, אתם, אתן. והנה לפי זה הלשון עלו הכינויים עשרה, כי פעלו פעלו שהיו שווים לשנים, התייחד כל אחד ונבדל בין מ' לנ' בעניין הם והן, ולו היה אפשר להשלים כולם היה דבר מעולה, ויראה ממה שמצאנו אנחנו גם נחנו וגם אני גם אנכי, ולא מצאנו זה הכפל בזולתם, שהכוונה בלשון היתה להבדיל בין הנקראים בהם. ולא נאריך בזה פן נהיה לבוז, ואין טענה מפני שמצאנו אתנה במקום אתן, ולא ממה שבא אתם לנקבות במקומות, כי זה גם כן מכלל בלבול הלשון, או לסוד מן הסודות האחדים.
הנה זה אשר זכרנוהו הוא לפועל שעבר ואמרנו שסובל י"ב לפי חלקי הנמצאים מצד הדבור. ואמנם מפני שהזמן עוד נחלק לעומד ולעתיד, בא הפעל מורה על שניהם, ונחלק העתיד לשני חלקים ולח' דבורים. ד' מהם צווי ומורה פעל עתיד להפעל, וד' מהם עתיד על ד' פועלים. והצווי מפני שהמקבלים אותם אינם כי אם ארבעה והם יחיד נחלק לזכר או לנקבה. ורבים נחלקים לזכרים או לנקבות, כאמרך בצוותך להם מצוות ראובן שמור זה הבית עתה או מחר. נואבל על עבר לא יתכן לאמור שמור, שכל צווי עתיד ואינו עבר. רק יתכן להאמור לקיים ההוה עתה, אך התחלתו מעת המצוה ואילך או תעמוד או לאו, ואין שום מצוה כי אם פנים אל פנים. והבן זה שהוא סוד גדול מהגדולים שבכל התורה, כי מה שאני כותב פה אינו ריקם מהסוד, שאיני בא להעתיק בחבור זה ספרי המדקדקים, אבל באו העניינים בו לעניין הערה אל דבר מוכרח, או מועיל לכוונת החבור. ומזה עוד שתאמר לנקבה בציווי שמרי זה הבית בזמן פלוני, וכן לרבים שמרו ולרבות שמרנה. והנה עשרת הקונים שהם הכינויים יוסיפו על שרשי השמות או הפעלות, עשרה אותיות בסופן להבדיל בין הקונים בשמות. כאמרך שמי, שמו, שמה, שמך, שמן, שמנו, שמם, שמו, שמכם, שמכן. ובפעלים כאמרך פעל פעלה כמו שרמזתי בם ובכינויים, אלא שהפעלים יחסרו אחד כמו שזכרתי, אבל הכינויים עשרה כמו השמות. ואחר שהתחלתם מן הוא היא תבין סודם.
וכן תבין סוד התחלת שלשת הכינויים של השמות שהם שמי שמו שמה כי סופן לעדות. וכן סוף הציווי בשלשה מהן גם כן, שמרי שמרו שמרנה. והתעורר מדברי אל השם ותשים מעלת השם המיוחד יתברך. ועוד הפועל מורה על עומד וכן הפעול עומד, ולא יקרא פועל אלא הפועל בפועל בעת הפועל. ואם פעולתו תמידית בלתי העדר גם הוא תמידי בלתי העדר. וזה מושכל ראשון, ואם יעדר הפועל והנה הפעול עומד ככתיבת הספר אחר שנכתב, ואע"פ שהפועל חי או מת לא יקרא פועל, אבל הפעול יקרא פעול כל עוד שהפעל נמצא בו, ואם נעדר פעלו במחיקת אות מהלוח לא יקרא פעול אז, אבל יאמר עליו שכבר היה פעול, אבל אינו עתה פעול בפועל כי אם בכח קרוב או רחוק. והנה היו הדיבורים הנאמרים בפועל, והם כאמרך ראובן כותב, לאה כותבת, אברהם ויצחק כותבים, שרה ורבקה כותבות, ותי"ו כותבת באה במקום ה' של כותבה, והכל שווה בלשון. וכן עוד עניין הפעול, כאמרך הספר כתוב, האגרת כתובה, הספרים כתובים, האגרות כתובות, וגם אלה הם ד' דבורים. ולא יתכן להוסיף עליהם ולא לגרוע מהן כלום. נזשאם ימצא אחד בלשון ואע"פ שלא ימצאו השאר, בין מכלל כל הבניין בין באחת משש מעלותיו, תוכל לבנותו בכל מקום שתרצה.
והנה יש שני עניינים שהן שורש לכל דבר שיאמר עליו עניין פעל, והם שמות ראשונים לפעל. כאמרך בניין או בנינים שעליהן תבנה כל פעולותיו, עבר ועתיד ועומד. והפעל לא יתגלגל על השם העצם שאינו מקבל רבוי ולא סמיכה, אבל יתגלגל על שם התואר ועל המקרה שהם מקבלים רבוי או סמיכה. והכלל של כל שם שיחובר לו בסופו אות, אבל לשם העצם לבד לא יחובר לו אות בסופו לעולם, אך יחובר לו מלפניו. וזה גם כן סוד גדול ודעהו, וכבר ימצא שם העצם נגזר. והנה שם הפעל נחלק לשני חלקים, אחד מהם הוא שם יחיד ורבים, והשני שם יחידה ורבות. כאמרך קדש קדשים או קדושה קדושות בדגשות השי"ן. כי הרפויים מורים על תואר המתואר באלה וכיוצא בם. ומקור הפעל הוא כולל שלשת חלקי הזמן, והם היה והוה ויהיה. והוא לבדו כמו שמור או זכור, ויש לו דרכים רבים בכל הבניינים. ואין אדם יכול לפרש עניינו בטוב כי מפני היותו מקור היה עניינו נעלם. וכבר יתחברו לפניו ד' אותיות בכל"ם, ולא יתחבר אליו אות אחרת לשמשו, אבל כבר יתחבר אליו ו' השמוש. כמו "ועשה אותו יום משתה ושמחה" (אסתר), וכן יתחבר אליו ה"א התמיהה, כגון "האמר למלך בליעל" (איוב לד' יח'), ולא יתחבר אליו אות אחרת. וכן יתחברו אחריו כל עשרת הכינויים, והיותו ד' מדרגות עם בכל"ם. ובהיותו מקור כולל כל זמן יורה על היות חומר אחד לד' יסודות, והוא משותף בכלם והוא מקור להן. וזה עניינו שמור ש' קמוץ הוא מקור, ושי"ן שווה הוא צווי. ומן המקור הראשון ומן הציווי תמצא שרש כל תיבה, ולא תמצא שום אות משמש עם הציווי. כי אם אות ו' והוא הנוסף, כגון צא ועשה וראה ועשה. וכשתוסיף בכל"ם תאמר כשמור בשמור לשמור משמור. והנה שב להיות שי"ן מנוקד בשוא בעבור התוספת של ד' אותיות. אמנם בהיות שם ו' השמוש לא ישתנה ממקצותו וכל ה"א מותמה לא ישנה המקור אלא בכ"ף בבוא אחריו אות מהגרון מהנמשכים אתו.
נחוהנה העתיד כולל ד' עניינים על ד' נמצאים, והסימן שיורה עליהם הוא אותיות אית"ן. וזה עניינם ראובן מדבר על עצמו ואומר אשמח, ובדברו על חברו הנסתר אומר עליו לוי ישמח, ובדברו לפניו אומר לו תשמח, ובהיותו כולל אחרים עם עצמו אומר לו נשמח. ואע"פ שימצא עוד אשמחה הוא שווה לראשון וכן ישמחו הוא לרבים, וכן נשמחה וכן תשמחו וכן תשמחי וכן תשמחנה, כל אלו נכללו באית"ן. והנה גם זה היה הדבור ראוי להיותו נדבר על פי הצורה שזכרנו, בין יחיד לרבים ובין זכרים ונקבות עד תומם בזו הדרך. אלא שחסרו מהם מה שתראה. והמשל בזה אני ראובן אלך, אני תמר אלך, אנחנו שמעון ולוי נלך, אנחנו רחל ולאה נלך, יהודה ילך, יוסף ושלמה ילכו, שרה ורבקה תלכנה, יהודה ויוסף תלכו, שמואל תלך, שרה תלך, שרה תלכי, יוכבד וצפורה תלכנה. הנה אלה הם י"ב דרכים ו' ליחידים ו' לרבים והחסרון שבלשון בם, הם ביחידים ב' וברבים ב'. ואם כן נשארו ח' שלא נכפלו, ד' ביחידים וד' ברבים. וכפי זו הדרך אתה צריך לחקור בשאר הבניינים הכבדים כמו שראית מזה הבניין הקל אשר העירותיך אליו. כי לא כתבתי זה העניין בזה החיבור, אלא להעירך אל סוד הלשון לפי ההכרח אשר אי אפשר להשיג מה שיבוא לפנים כי אם בהקדמות כאלה, שהן מוכרחות להקדימן כדי להגיע אחריהן אל הכוונה בחבור, והוא ידיעת השם באמת. והשכל מוכיח שאם לא תקדים ידיעת סתרי הדבור להשגה, לא יתכן להיות ההשגה המושכלת המקובלת מהשם, שלימה. ואמנם עם ידיעת ההקדמות הנרמזות, ההשגה קלה להכירה, אם לא ימנע מזה מונע חיצוני או פנימי או רצון אלהי.