פטחלק ה' עניין ג' סימן ר' כולל שיתוף האות עם הנקוד.
כבר התבאר לך שהאות כחומר והנקוד כרוח המניע את החומר. וההשגה בכוונת המתנועע, והמניע הוא בשכל והוא הפועל ברוח ובחומר. והתענוג שמקבל המשיג במה שהשיג היא התכלית. ואלו הן ארבע סבות הנמצאות לכל פעל נמצא בפעל. והנה החומר הוא הסבה הפחותה מארבעתן, והתכלית היא הסבה המעולה מהן, והפועל קרוב אל התכלית, והצורה קרובה אל החומר. וזו הדרך כבר התבארה במופתים מושכלים בספרי החכמות המופתיות ועליהם נסמוך. ועל כן לא נאריך בעניינם פה, אבל נבאר פה כוונתנו באותיות ובניקודם בכלל לפי קצור זה החבור. ונאמר כי האות באמיתת מציאותו הוא פועל אחד, והיה חומרו הקרוב אל הדיו, ובהיות הדיו בקסת הוא מוכן בכל חלק וחלק ממנו לקבל צורות כל האותיות. שאע"פ שהכנתו גם כן היא לקבל צורות רבות צאחרות, או צורות אותיות אחרות בלתי מאלו שלנו אנחנו, לא נשגיח עתה לדבר בם. כי כוונתנו לאותיות שלנו לבד ולניקודם וללשוננו. ואין לדיו חלק מיוחד לומר עליו מזה החלק יצויר א' ומזה האחר י' וכיוצא בם, אבל החלק שהוא מוכן לקבל צורת אחת מהאותיות, הוא החלק כמו כן בעצמו המוכן לקבל כל הצורות אחת אחת. אלא שאחר שקבל זה החלק זו הצורה נשלם בחלק ההוא להקרא אות מורכב מחומר וצורה. ועל כן לא הדיו יקרא אות, אבל יקרא חומר האות. אבל האות מפני שאין לו מציאות בלתי החומר אין לו שם אמיתי. והנה עם כל זה, אות הוא שם המין לא שם האיש לבד, וכל מין כולל אישים פרטים. ועל כן בתת הפועל צורת אות בחלק מחלקי החומר הדיוני יקרא לו מיד שם פרטי נוסף על השם הכללי, ואז האות בעל שני שמות. שמו האחד הכללי אות מצוי בפועל, ושמו השני הפרטי, אל"ף על דרך משל. ואם כן שמו הפרטי הוא אשר הבדילו מהכלל, והוא אצל הכלל כצורה לחומר במקרה. מפני שהכלל קיים והפרט הווה ונפסד, והקיים הוא העצם וההוה והנפסד הוא המקרה, ר"ל שקרה לו מקרה ההויה ומקרה ההפסד. והפועל צורת אות בדיו הוא אשר הוציא מה שהיה בכח אל פעל, והוא הסופר הכותב בקולמוס. והיה העט כמו כלי אמצעי ביניהם, שבו תקן הסופר צורת האות כפי כוחו ורצונו. והתכלית הוא שיבין הרואה הקורא כוונת הכותב עד שישיג על ידי זה הפעל מה שהיה בלבו. ובעת השיג המשיג דבר זה, נשלמה כוונת הפועל וכבר הגיע אל תכליתה.
ואחר שהדבר כן אם לא תושג כוונת הפועל לא נשלמה כוונתו ולא הגיע אל התכלית האחרונה אשר היא המכוונת באמת. ומפני שתגיע התכלית ההיא הורה השכל לסופר המשכיל להוסיף צורה על צורה כדי להשלים כוונתו ולתת כח קרוב וחזק למעיין להבין מהרה כוונתו. והוא עניין התנועה המקרית הנוספת על האות, או אמור התנועה הרצונית. וזה כדי להעתיק מה שהוא חקוק על ספר מהספרים ממקומו ולחקקו עוד בלב המעיין בו. וידוע שהאותיות אין להם תנועה בעצמם, ועל כן נתן השכל על פי הטבע כוחות צאבכלל הפה, להמציא האותיות במבטא בדמות מציאותם הנמצא בספר. והושמו לאותיות נקודות מורות על תנועתם במבטא בהעתקתם מן הספר אל הפה. ואם כן המתנועעים בעצם הם אותיות הפה, ובמקרה הם אותיות הספר. והשתתף אל זה הכרח מקום התנועות החלקיות, כי לא יתנועע שום מתנועע בלתי מקום ובלתי זמן. וחלקי המקום הם הרחוקים, וחלקי הזמן הם הסיבובים הנחשבים הפקודים בשנים ובחדשים ובימים והדומים להם. ומפני הרחוקים צריך אדם לדעת כמה יאריך במבטא כל אות ואות. וזהו סוד ההזכרה. ומפני שאלה כולם הם צריכים עניין ארוך אקצרם במסירת קבלה לבד. ואע"פ שהייתי יכול לתת טעם לכל אות נזכרת, מפני מה תאריך זו כזו או זו יותר מזו או זו פחות מזו. אבל צורת הקבלה מספקת להזכרה, כי מי שהוא חכם הוא יבין מדעתו. ואחר זה עיין מאד בצורת הבטויי.
בשעה שתרצה להזכיר את השם הנכבד הזה החקוק למעלה בנקודו, קשט עצמך והתבודד במקום מיוחד, שלא ישמע קולך לזולתך, וטהר לבך ונפשך מכל מחשבות העולם הזה, וחשוב שבאותה שעה תפרד נפשך מגופך ותמות מן העולם הזה ותחיה לעולם הבא, אשר הוא מקור החיים הנמצאים המפוזרים בכל חי, והוא השכל שהוא מקור כל חכמה ובינה ודעת, והוא בדמות מלך מלכים אשר הכל יראים ממנו יראה גדולה מאד. והנה יראת המשיג היא כפולה שהיא יראת מעלה ויראת אהבה. וכשבאה דעתך להדבק בדעתו הנותנת בך דעת, צריכה דעתך להסיר מעליה עול כל הדעות הזרות, זולת דעתו המשתפים בינך ובינו על פי שמו הנכבד והנורא. על כן אתה צריך לדעת דמות מבטאו. וזהו ציורו, כשתתחיל להזכיר אות א' באיזה נקוד שתזכירהו, מפני שהוא מורה על סוד הייחוד, אל תאריך בו כי אם לפי שיעור נשימה אחת. ולא תפסיק בנשימה ההיא שום הפסק בעולם עד שתשלים ביטויו. ותאריך בנשימה ההיא המיוחדת כפי שיעור כח אריכות נשימתך האחת בכל מה שתוכל להאריך בה. ונגן בא' וגם בכל אות שתזכיר באימה ביראה ובפחד, עם שיתוף שמחת הנפש בהשגתה שהיא צבגדולה. וצורת הניגון בכל אות ואות תהיה בדמות הנקוד, והיא שתהיה בחלם למעלה. וכשתתחיל בהזכרתו תכוון פניך אל פני המזרח לא למטה ולא למעלה. ואתה יושב מעוטף בבגדים לבנים מכובסים טהורים או חדשים על כל בגדיך או טליתך וראשך מוכתר בתפילין ופניך למזרח שמשם האור יוצא לעולם. ולך חמש קצוות להניע בם ראשך. ובחלם תתחיל מאמצע המזרח, וזכך רעיונך ותעלה ראשך עם הנשימה מעט מעט עד שתשלים וראשך למעלה. ואחר שתשלים תשתחוה עד הארץ פעם אחת, ולא תבדיל בין נשימת האלף לנשימת האות הדבק בו כי אם נשימה אחת קצרה או ארוכה. אך בין האות של השם ובין הא' בישרים, או בין הא' לאות השם בהפוכים יש לך יכולת להנשים ב' נשימות לבד בלי מבטא ולא יותר. ובתשלום כל טור וטור יש לך רשות להנשים ה' נשימות לבד ולא יותר, אבל פחות מן ה' הרשות בידך. ואם שנית או טעית בטור מזה הסדר שוב אל ראש הטור ההוא עד שתאמרהו כראוי. ובדמות החלם הנמשך למעלה נגן בחרק הנמשך למטה ומושך כח העליון להדביקו בך. ובשרק לא למעלה ולא למטה אלא משיכה אמצעית כנגד הפנים האמצעיים. ובצרי תמשיך ראשך מהשמאל אל הימין, ובקמץ מהימין אל השמאל, ובכולם אחר שתשלים אם תראה צורה לפניך תשתחוה מיד כנגדה. ואם תשמע קול קטן או גדול ותרצה להבין מה שאומר ענהו מיד ואמור דבר אדוני כי שומע עבדך, ואתה לא תדבר כלל הט אזניך לשמוע מה שיאמר לך. ואם תפחד פחד גדול שלא תוכל לסובלו ואפילו באמצע האזכרה תשתחוה מיד ואם לא תראה ולא תשמע עזוב הדבר בכל אותו השבוע. וטוב עוד להזכיר פעם אחת בשבוע כדמות רצוא ושוב שעל דבר זה נכרת ברית. ומה אוסיף להודיעך שכבר ידוע הוא שאם אתה חכם מן הרמוז תבין הסדר כולו, ואם תרגיש בך ששכלך חלוש בחכמה או בקבלה או רעיונך חזקים בהבלי הזמן, אל תזכיר את השם פן תוסיף לחטוא. ודע שבין דף של יו"ד לדף של ה' תוכל להנשים כ"ה נשימות לא יותר, ובלבד שלא תפסיק בינתיים לא בדבור ולא במחשבה. וכן בין ה"א לו' ובין ו' לה"א רק פחות מכ"ה בין דף לדף תוכל להנשים. ואחר צגשרמזתי לך זה אודיעך עוד סוד השם העגול המעושר, שאם תרצה להתחיל בו לפי הצורות הנזכרות הרשות בידך. והם י' שמות הקדש שלמים, וזו היא צורת אותיותיו ונקודם.
י' מתגלגל בניקודים, אבל הו"ה עומדים ונזכרים אחר הזכרת ה' יודי"ן מנוקדים והנשימות שוות לראשונה מאות י' לתיבות הו"ה, וכלל השם שווה לטור. והבן זה במה שכבר נכתב למעלה. הנה כבר קצרתי לך סוד מבטא השם וסדריו בתכלית בקצור לפי הצריך.