יגחלק ה' עניין ה' סימן מ' כולל הפסד העדר הגדר.
כבר זכרנו שכל גדר הוא מכוון מהגודר וכאשר הוא מכוון אל תועלתו, והתועלת מגיע בשמירת הגדר ובהיותו מכוון כראוי. כן הנזק מגיע בהעדר תועלתו המכוונת. וכאשר תהיה ידתועלת הגדר גדולה לפי עצמותה ומהותה או קטנה, תהיה גם כן העדרת התועלת ההיא כשיעורה למפרע מפסדת ההשגחה וההנהגה לפי הגודל והקטנות בערכם. ואחר שהשלמנו חמשת חלקי החלק הראשון בפרטיהם, נודיע בכלל מה כוונתנו בהזכירנו אותם בראשית זה החיבור אשר כמעט יחשוב חושב שאינו מעניין כוונת החיבור. ואמיתת כוונתנו בזה היא זאת. דע כי תכלית תכליות מציאות האדם בעולם הזה היא כדי שישכיל המושכל הראשון שהוא השכל הראשון העליון המשכיל כל מושכל אשר תחתיו, בהשכילו עצמותו הכוללת כל עצמותם. וכל מה שיוסיף כל משכיל ומשכיל להשכילו יהיה יותר נכבד ומעולה אצלו ואהוב ונחמד לו מזולתו, ממי שלמטה מהמשכיל ההוא. ויהיה מתדמה לו יותר מזולתו מהמשיגים שבמינו. וכל מה שיסכל אמיתת מציאותו יתרחק מאתו ויוסיף רוחק בעת התגדל דעתו, אם לא ישתדל להוסיף בהשגתו אותו, ור"ל בהתגדל דעתו בהיותו מתקרב לזמן ההשגה, והן ימי הזקנה והשיבה. שאם הוא מזקין בלתי היותו נותן לזקנותו חוקה שהיא החכמה כמו שנאמר "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה" (איוב יב' יב'), והוא מוסיף להידבק בהבלי העולם הזה בהתקרבו אל פרידותו ממנו בטבע, הנה הוא יוסיף רוחק מהשם בכל יום ויום. וזה האיש אם נזקן וחושב שהתחכם הנה הוא זקן וכסיל. ואם יחשוב לומר הנני שומר מה שציווני קוני בשמרי קצת מצותיו, צריך שיתעורר משנתו. ואם היא שנת שכרות טוב שיעוררהו במרזפתא דנפחי ממה שיעזבוהו לישון שנת עולם ולא יקיץ, והוא שיודיעוהו שאחר שנזקן אין עת הזקנה זמן העבירות שיוסר מהם וישמור בזה מצות קונו, כמו שחשב שהנה העבירות אצלו כבר מתו בטבע ואין צורך לו לאזהרת קונו.
והעד שאחר שהעבירות סבתם יצר הרע, והוא באמת הדמיון הפועל הרבה בזמן הבחרות ומעט בזמן הנערות, ואין לו פועל בזמן הזקנה להוציא דבר לפועל. ואם יש לו מציאות בלב הזקנים הוא לפי הרוב בכח, ר"ל במחשבה לא בפועל, כי הכח חלש לצאת לפועל. וזה שהסבה קרובה לעבירה בטבע היא רתיחת הדם, והזקן טודמו קר מאד והוא בלתי חום חזק, שכבר גובר עליו כח המרה השחורה שטבעה קר ויבש, והעפר מבקש חלקו שהוא רוב הגוף המורכב ממנו. וכל הדברים הקשים שבגוף כגון העצמות והגידים, והאלל (עור), והציפורנים, והשער, והדומים להם שאינם מרגישים בחייהם הם מתים. אפילו בזמן שהדם רותח, כל שכן אחר כך. ובעבורם נעשים המעשים שהתנועה בם קרובה. ועל כן חלשו תנועות הזקנים עם הזקנה. ואחר שהוא כן מה עבירות יעשה הזקן החלוש. ואם תאמר יוכל לחטוא בפיו ובלבבו אחר שהעבירות נמצאות בשלשה מקומות ראשונות, שהם הלב והפה והמעשה. הנה תשמע כוונתי בזה בחלק השני. ואולם המצות אשר יחשוב לקיימם ידוע שהן נמשכות כולן אחר המצוה האחת המיוחדת, והיא סוד הדבור הראשון שבעשרת הדברים. וכל העבירות כולן נמשכות ג"כ אחר הדבור השני. וכבר אמרו רז"ל כל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה. הנך רואה שכל התורה כולה תלויה בשני הדברים הראשונים, ואם לא יכיר אדם איזה דבר הוא הנקרא ע"ז בכלל ובפרט, לא ידע לכפור בה בלבו, ואם יכפור בה בפיו זה אינו יספיק להשלימה, ואע"פ שהוא טוב ורחמנא לבא בעי, ואי אפשר להשיג מהות ע"ז בתכלית ההשגה, כי אם בהשגת ידיעת השם הנכבד והנורא. ומפני שזו ההשגה אינה ראויה אלא למי שהוא זקן בחכמה ובמניין, מפני שישיג בחכמת אמיתת הדברים על בוריין, וישיג במניין חלשת ע"ז וחוזק השם הסכימו למסרה לראוי, ולמנעה ממי שאינו ראוי. ומפני שאין כל הדעות שוות גדרו פרצות, ואמרו שידיעת השם צריכה אל תנאים רבים, כדי שלא יחשוב ג"כ היודע את השם שכבר פטר עצמו מכל מה שקדם בהכרח לידיעת השם, בהיות לאל ידו לעשות. אבל הראוי הוא לשמור שתי השמירות כי זו מקיימת זו וזו את זו כדמות הגוף והנפש, ששניהם צריכין זה לזה. וכדמות האות עם הנקודה, כי המציאות לשניהם יחד בזמן אחד. ואע"פ שהאות דומה לגוף והנקודה לנפש, שהרי הנקוד מניע את האות והאות מתנועע, והמדע להניע את שניהם דומה לשכל המנהיג הגוף והנפש יחד. הנה כשירצה אדם למסור קבלה אחת טזבידיעת השם צריך שימסרנה לגודרי הפרצות, שהם אם לא היו מוצאים מצות כתובות בשום מקום שכלם הטבעי החזק גוזר שהיו מחדשים אותם מדעתם, שהרי גדר הפרצה דומה אל נתינת המצוה, אלא שזה בשכל אנושי וזה בשיתוף שכל אלהי עם אנושי. ואחר שזה כך, כל שכן שזה המקבל השלם לא יפרוץ שום גדר, אבל ישתדל בכל כוחו לגדור פרצות במקום הצורך לפי הדור והזמן.
החלק הב'-אותיותיו ו'ז'ח'ט'י' חלקיו חמשה וענייניו חמשה והשם ס'פ'ר'ד'י'.