יבחלק ד' עניין ד' סימן ה' כולל טעם ההכרח המועיל.
בעבור שהתועלת הכרחית לפי כוונת הממציא את בעל התועלת כמו שזכרנו, יראה כי ההכרח הוא הטעם בעצמו. אבל עם טוב עיון יתבאר שהטעם זולת ההכרח, וזה כי ההכרח אם היה אפשר להעדירו היתה מציאותו לבטלה. ואם היה הכרח בלתי מועיל לא היה ממציאו בעל הפועל בכוונה ורצון. אבל טעם ההכרח הוא שראוי לבקש מפני מה היה הדבר הפלוני הכרחי בתועלת הדבר הפלוני, ונתינת זה הטעם הוא מכלל דרכי סתרי התורה וסודות המציאות. ושמע עניינו בכלל.
דע כי הטעם בזה המקום, ר"ל סיבה, ומי שהשכיל שהמחויב המציאות בבחינת עצמו יתברך שמו הוא סיבה ראשונה לכל המציאות, כבר השכיל שכל הדברים יש להם סבות הכרחיות. כי המציאות נמשך מסבה לסבה עד שהגיע מהסבה ראשונה אל נמצא אחד שאינו סבה לדבר, והוא תכלית לסבות כולם. ויהיה כל מה שבין הסבה הראשונה אשר אין לה סבה, ובין הנמצא אשר אינו סבה, סבות ומסובבות, כלומר עילות ועלולים בהכרח. והסבה הראשונה הוא האלוה יתברך שמו, והסיבוב האחרון שהוא העלול אשר אינו עילה לזולתו, הוא שכל האדם הנמצא לו בפועל שלם יגאשר אין אחריו דבר זולתו. וידמה זה לסוג הסוגים העליון אשר אין עליו סוג. והוא העצם או הגשם לפי שתי הדעות. ולמין המינים אשר אין אחריו מין, והוא החי המדבר, או אמור האדם שגדרו חי מדבר מת לפי שתי הדעות הידועות. והנה כל מה שבין שתי הקצוות הוא סוג ומין בערך מעלה ומטה. וזה ידוע למי שידע מעט הגיון מן הדבור הפילוסופי. והבן מזה שאין לך דבר בכל המציאות בלא טעם. ואיך יתכן עם זה להיות התורה והמצוה בלא טעם, שאחר שלמציאות הפרעושים והכנים וביצי הכנים יש להם טעם בראותנו ג"כ מה שהן מצערין את האדם, כל שכן שיש טעם בדברים שהם ברומו של עולם, ר"ל לתורה ולמצוה. וכבר כתבו אנשי החכמה בספריהם שלכל מעשה יש ארבע סבות למציאותו. והם החומר והצורה והפועל והתכלית. וביאורו כי התכלית היא הסבה היותר נכבדת שבהן, ובעדה נמצאו השלש. ואם לא הגיעה התכלית לא נשלמה כוונת בעל התכלית, ואם הגיע נשלמה כוונתו. ואם כן טעם הכרח המועיל מבואר הוא, שהוא להגיע אל מה שכוון אליו בעל התכלית. כי תחלה עשה הדבר ואחר כך המציא לו תועלתו, ואחר כך עוד המציא לו הכרחי לקיומו, ואחר כך המציא לו התכלית. ואם כן התכלית הוא סבת ההכרח, וההכרח הוא סבת התועלת, והתועלת סבת מציאות הנמצא. כלומר שלא נמצא דבר בלתי תועלתו והכרח מציאות הממציא הביאו להמציא הנמצא ותועלותיו ואשר הוא הכרחי לו, כדי להגיע אל תכלית כוונתו שהיא הסיבה הראשונה, והיא האחרונה בעצמה. וזה מספיק בזה המקום לפי כוונתנו בזה החבור. ואע"פ שביאור אלה העניינים העמוקים צריך להגדיל גוף הספרים לאמתם בפרטיהם, אנחנו פה כוונתנו לקצר ולא להאריך.