לבחלק מ' עניין א' סימן ש' כולל עניין יצירת האדם.
ספר היצירה העיד ששלשה דברים נבראו עם כ"ב אותיות. האחד עולם והשני שנה והשלישי נפש. והעולם הוא אש ומים ורוח ונבראו באמ"ש, וז' כוכבי לכת נבראו בבג"ד כפר"ת, וי"ב מזלות נבראו בה'ו'ז'ח' ט'י'ל'נ' ס'ע'צ'ק', הרי זה כלל העולם ופרטיו סתם. והשנה נבראת מן העולם שהוא חום וקור ורויה, שנבראו מן אש ומים ורוח באמ"ש גם כן. וז' ימי בראשית שנבראו מן ז' כוכבי לכת בבג"ד כפר"ת גם כן. וי"ב חדשי השנה שנבראו מן י"ב מזלות בה'ו'ז'ח' ט'י'ל'נ' ס'ע'צ'ק' גם כן, והרי זה כלל השנה ופרטיה סתם. והנפש נבראת מן העולם בשנה הכללית ובחלקיה, והיא ראש ובטן וגוייה שנבראו מאש ומים ורוח באמ"ש גם כן. וז' שערים בז' כוכבים בבג"ד כפר"ת גם כן, וי"ב מנהיגים בי"ב מזלות בה'ו'ז'ח' ט'י'ל'נ' ס'ע'צ'ק' ג"כ. והעולם וכל מה שנברא בו הוא עצמיי. והשנה וכל חלקיה הם מקריים. והנפש וחלקיה הם גופיים. ואמנם עוד נבראו מהאמות הנקראות אבות ושרשים ויסודות, שלשה דברים, והם שמים וארץ ואויר. וגם שלשתם גופים, אלא שהשמים פשוטים וזכים כדמות האש, והארץ מורכבת ועכורה כדמות המים, והאויר בינוני משותף כדמות הרוח. והנה תלי בעולם כמלך על כסאו, וגלגל בשנה כמלך במדינה, ולב בנפש כמלך במלחמה. והנה התלי בדמות בריח כשראשו במזל אחד, זנבו בשביעי לו חלק כחלק מן ק"פ לק"פ מעלות מש"ס מעלות שהגלגל נחלק בהם. ראשו זכות זנבו חובה לבו מכריע ביניהם. והנה הגלגל כדמות עיגול בעל שתי קצוות והאמצעי מכריע בינתיים. והנפש הוא כח אחד נוסף על מהות הגוף, ומניע את הגוף בעצם ומתנועע עמו במקרה. והכח ההוא משכנו בלב, והוא צורת הלב, ועל כן נקרא לב. והנפש גם כן שמה דם. והלב הוא עומד לגבכח הדם. והדם הוא הדבר הראשון אשר נתהווה באדם, ועל כן אדם עם דם קרובים בעניין גם דמיון מכללם, גם אדמה גם דמות ודממה. וכל אחד מאלה נבדל בעבור עניין מזולתו וגם התייחד עמם בעבור רמזים.
והנה ראשית מציאות האדם הוא מקרה, והוא קרי שהוא שם שכבת זרע והוא זרע לבן. ובהיותו זרע נשתתף בשם עם כל זרע, והלובן מקרה והוא סוד השלג הלבן, והרמז כמעשה לבנת הספיר, ובעליונים כמראה אבן ספיר דמות כסא. אלא שזה מיוחס בשם אבן וזה בשם לבנה, ומי שנתבלבל דבורו היה לו הלבנה לאבן. ויחס הלבנה יחס חלש שהוא חומר קל להתפעל ולהתהוות וקל להשתנות ולהפסד. והוא דבר מחובר בפעולה מלאכותית, והיא הנפעלת בידי אדם, והוא יחס החומר הראשון התחתון. ויחס האבן יחס חזק שהוא חומר קשה להפעל ולהתהוות וקשה להשתנות ולהפסד, והוא דבר מחובר בפעולה טבעית, ופעולתו בלתי מורגשת ובלתי מדומה אבל מושכלת. והוא יחס החומר הראשון העליון. וכבר רמזם השם במקום שהורה עליו סוד צורת ההשגה האנושית באמרו "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית יא' א'). שבא להורות שההשגה נמצאת באדם בכח הדברי שבו, ושהכוונה שווה בכל כוחותיו שהם נשפעים ממנו בהשגה אחת שווה והדבריות שלמות בלתי חילוק דעת. וזהו סוד שפה אחת ודברים אחדים. ועוד רמז שאלה הכוחות יש להם תנועה במקום האור ומשם יש להם ירידה. וזהו אמרו "ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה" (שם). ורמזוהו רז"ל באמרם בנסעם מקדמונו של עולם. והוא אור השכל המיוחס אל המזרח שמשם האור יוצא לעולם. והנה שם המזרח קדם, ואמרו "וימצאו בקעה בארץ שנער", דרשו בו ארץ שננערו בה מימי המבול מן "וינער ה' את מצרים", ואני קבלתי בו שהוא רמז לשוב הכוחות המושכלות אל הנערות במקום ששם הנערות. ועל כן אמר וישבו בה, שלא זזו מדרך הילדות והשחרות, והוא זמן בלבול הכח לדהדברי. "על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ" (שם ט'), ונפסדה הכוונה הראשונה מההשגה. על כן אמרו שיזמו מחשבת הקבוץ, והקבוץ סבת הסדר השכלי ושמיעת הכוחות זה לזה, והמשך זה אחר סדרו של זה. אך הפזור הוא בהתהפכות הכוונות והדעות. ואחר שהורחקה מהם השגת האמת ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחמר, איך יתכן לבנות מקומות הקבוץ שהם העיר, שהיא מקום כלל כל הכוחות. והמגדל שהוא מקום המושל עליהם, והוא מקום הכח הדברי אשר התייחס אל הראש, כמו שרמזו באמרם "ומגדל וראשו בשמים". והורה שאם נפל בלבול בין הכוונות לא יתכן לעולם להשלים החפץ. ומפני שהמשיג אין ראוי שיחשוב בהשגתו לעשות לו שם, ולא לבקש ההשגה כדי לקבל ממנה גמול שזו היא עבודה שלא לשמה, גוזר השכל לבלתי השיג כלל ומעניש הכוחות על זה לבלתי שמוע זה לזה ובלתי התקבץ יחד. ועל זה נאמר בענשם "הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו", ומיד הענישם באמרו "ויפץ יהוה אותם על פני כל הארץ". וזה כולו אע"פ שרמזנו נסתרו אין המקראות יוצאים מידי פשוטן.
והנה אחר שאין הדבר מכריח אותנו להאמין שזה משל, ואינו כפשוטן בשום פנים, נאמין תחילה הפשט כפשוטו כשאין מונע שכלי מכחישו, ואחר זה נדרוש עליו מה שסובל על דרך הנסתר. שכל מה שנדרש על דרך הנסתר מורה על חכמה יותר עמוקה ויותר מועלת לאיש המיוחד מהוראת הנגלה. שהנגלה נכתב להועיל לכלל העם שאין להם שקול דעת להבדיל בין האמת והשקר. וזה אינו מועיל לבעל הדעת המבקש ההצלחה המיוחדת בכח הדברי. שאם מתו אלף בני אדם אחר שנולדו, וחיה כל אחד אלף שנים, וקרה לכל אחד אלף מקרים בזמנו, מהם על דרך גמול ומהם על דרך עונש ומהם בלתי גמול, אבל מקרים גמורים, ומהם בלתי עונש גם כן, ואלה עלו ואלה ירדו. מה תועלת בכל זה הספור ההמוני לזה המיוחד היודע כבר דרכי הנהגת המציאות. ולפיכך מבקש לדברים ההם דרך מועלת לו בם, ועונה אל מה שהוא בו. גם יודע שהמחבר להכיון להשלים שתי הקצוות בדבריו במקום שאפשר לעשות כן בזה הנרמז. שהנה יש לנו עדות מורגש מהפיזור של האומות, ומשנוי הלשונות יש לנו עדות מושכל שהעניין היה כפשוטו. והתועלת הכללי בזה הוא לדעת דרכי העונש והגמול הבאים מהשם בהשגחה על הכלל לפי מעשיהם ולפי דבריהם ולפי מחשבתם, ששלשתם נכללים פה. ואמנם התועלת הפרטי למיוחד בזה הוא להשיג הנסתר הרמוז אליו בהשגות, אשר שם גמולו ועונשו ושאר הגמול והעונש אצלו פחותים כנגד אלו. שאלו נפשיים ואלו גופניים, ולא כללנו זה העניין בתוך דברינו אלה, אלא לעורר דעות המשכילים אל אמיתת הדברים. שזה החיבור לא חובר כי אם לבעלי שכל, שקבלו הקדמות כלליות בקבלה התוריית המיוחסת אל השם יתברך בפועל. ומפני שדברינו היו בעניין יצירת האדם והכח הדברי שבו המוכן לקבל המושכלות, ולצאת לפעל עם שפע השכל המשפיע עליו בעודו בעל חומר. והוצרכנו להודיע סוד חומר היצירה, על כן כללנו בתוך עניינו סוד דור הפלגה בכלל, על דרך הערה ובדמות רמז קטן. ונשוב לומר שהיצירה האנושית הטבעית גזרה להיות האדם סוף כל נוצר, ושיוכללו בו כל הכוחות מקובצים, מהם טבעיים ומהם רצוניים ומהם מקריים ומהם שכליים. וגם נחלקו להיות כל אלו קצתם רוחניים וקצתם גופניים. וגם היו בו מהם בכח ומהם בפעל, ומה שהם אצלו בכח נחלקו בשני חלקים ראשונים, והם כח קרוב או רחוק. ואמנם מציאות האיברים יורו על מציאות פועל קרוב או רחוק, גוף או כח בגוף, או בלתי גוף ובלתי כח בגוף, כי זו חלוקה הכרחית. וכן כל דבר נמצא מורגש או מושכל הוא מעיד על מציאות ממציאו ופועלו ומורה על מהותו אחר העיון הראוי.
ואחר שזכרנו שכל המציאות נכלל בצורת האיש הזה הפרטי השלם, בדעתנו כל עניינו ידוע שממנו נדע כל המציאות. ועל כן נחקור על עניינו לבד בכללו ובפרטיו ויספיק כאילו חקרנו הכל אחר אשר הוא כולל הכל. ונאמר כי מצד היות זה הנברא האחרון, והוא הכל על דרך תכלית כל ההרכבות דומה לקונו יתברך, שהוא לוהנמצא הראשון והוא הכל, על דרך תכלית התמעט ההרכבות. והגיעם עד שהוא בתכלית הפשיטות והייחוד שאפשר להיות פשיטות ואחדות אשר אין בעצמו שום הרכבה בעולם לא עצמית ולא מקרית, ולא על דרך התייחסו על דבר זולתו ולא על דרך התייחס דבר אחר אל עצמותו. וכל הנמצאים נמצאו מאמיתת המצאו, וכולם אפשרי המציאות בבחינת עצמם ומחוייבי המציאות בבחינת סיבתם, והוא מחוייב המציאות בבחינת עצמו לבדו. ומפני זה היה ראוי שהוא יתברך ישגיח באדם בשני הצדדים בהכרח, ויהיה הוא המכריע בין צדדיו השנים. והנו האחד מצד הדבר הפשוט אשר באדם, והוא הכח הדברי הנקרא נפש. והצד השני מצד הדבר המורכב אשר באדם, הוא החומרי הנקרא גוף. והמכריע ביניהם הוא השכל המשפיע עליהם, והוא נבדל מהם. מפני שהדבור משותף בשניהם בגוף ומשותף בשניהם בנפש. וכן המחשבה נחלקת לשתים בשניהם, אחת רוחנית שכלית ואחת גופנית דמיונית, וכן המעשה נחלק לשנים טוב ורע.
והנה הדיבור הנמצא בפה נחלק לששה חלקים שהם שש קצות, והם אמת ושקר טוב ורע ברכה וקללה. וכבר אמרו הקדמונים שגם אלה יחלקו עוד לחלקים. ושמו אמצעי בין האמת והשקר והוא שקראוהו המעורב, ועוד חלקו המעורב לחלקים. שידוע כי אין אמת יותר מאמת ואין שקר יותר משקר, אבל יש דברים שאינם אמת גם אינם שקר, ויש קרובים אל האמת ורחוקים מן השקר, ויש קרובים אל השקר ורחוקים מהאמת. מפני שהאמת והשקר שתי קצוות, אשר אין אחריהם קצה ממינם והם שתי תכליות. ואע"פ שהאמת דבר נמצא והשקר בלתי נמצא, על כן המעורב היה אמצעי לקצוות, ונחלק גם הוא ברוחק ובקירוב אל אחת מהן. וקראו הקצה האחד כולו אמת והקצה השני כולו שקר. והאמצעי חציו אמת וחציו שקר, וחלקיו רובו אמת ורובו שקר. ואמנם החלוקה שאינו לא אמת ולא שקר אינו מדין החלוקה הזאת. וידוע שהדבור הוא המורה על דבר נמצא, ואם הוא נמצא במציאות כמו שנזכר בדבור, ייוחס לדיבור ההוא שם אמת מצד הנמצא שהורה עליו. וגם יתכן לזשהדבור יבוא להורות על דבר שהוא נמצא, ואין לדבר ההוא שום מציאות כפי הדבור. ואז ייוחס לדבור ההוא השקר, מפני שלא הורה עליו הנמצא כמו שנזכר בדבור. ומה שיהיה הדבור נחלק להורות בו על שני נמצאים, ויהיה האחד נמצא והשני נעדר, ייוחס הדבור בם לחציים, ויהיה חציו אמת מצד הנמצא, וחציו שקר מצד הנעדר. וכן ברובו ובמיעוט יהיה הכל לפי הנמצא והנעדר, וכן הטוב והרע והברכה והקללה יובנו מהנזכר בדבור, בדמות האמת והשקר וחלקיהם. וכן המחשבה בעצמה, אבל המעשה כולל טוב ורע, אבל אין אמת ושקר נופלים עליו בעצם כי אם במקרה. כאמרך פלוני כתב ספר פלוני, שאמר בזה אמת או שקר במקרה. כלומר שחוזר אל העניין הפועל ואל הפועל, אם היה הפועל הרמוז ממעשיו על ידי הפועל, אם הנפעל אם לאו. אבל אם תאמר פלוני עשה מעשה פלוני, אינו נופל על זה העניין, אמת עשה, ואפילו אם עשהו. אבל אם תאמר טוב עשה או רע עשה, וחוזר אל המעשה שהוא טוב או רע, גם אל הפועל שעשה טוב או רע. ואמנם על הנמצא אם נמצא נופל עליו אמת שנמצא, ואמת שהוא כצורה כך או להפך. ואם כן אין אמת נופל, כי אם על עצם הנמצא ועל תאריו הנמצאים. גם אין שקר נופל כי אם בהפכם. ואמנם על המציאות הכללי בא עליו עניין מורה על היותו טוב מפני הפעולה ובא עליו הוראת המציאות ההכרחי שהוא האמת.
וגם התייחסה הפעולה אל כוונת מכוון, באמרו "וירא אלהים כי טוב". ועל כן כאשר הגיע המדבר אל הוראת דבר, שהוא נמצא בלתי כוונת מכוון לא זכר בו "כי טוב", וזה סוד גדול מובן מן היום השני. ואל יטעך אמרו "יהי רקיע בתוך המים" וגו'. ואמרו "ויהי כן", שהרי זה יורה על כוונת מכוון שהעדר מאמר "כי טוב" לא קרה אלא מפני דבר שנמצא מתוך שני מיני המים. והוא דבר מתחייב ממציאותו הרקיע אחר שהתגלה מציאות, ונהיה נגלה בין מים העליונים ובין מים התחתונים. והדבר הזה הורמז ביום חמישי שהוא יום משותף ליום שני, שבשני פעולת מים ובחמישי תולדת המים. וכבר נולד ונברא הכח מיום שני, והרמז "תנינם" כתיב, לחומהצלע נברא מי שהשלים לא טוב להיותו טוב. ועם הטוב השתתף הרע, והרמז "עץ הדעת טוב ורע". ורמז שני כיון שנבראת אשה נברא שטן עמה. ויבא גם השטן בתוכם בלתי מכוון בביאתו, ובא על חוה אחר היותו עמה לא עליה. והטיל בה כח בלתי נקי ובלתי טהור והוא מקרה, והוא מקרה לילה קרי שמו זוהמא הוא, טפה סרוחה היא כי הוגלדה טפה האמצעית. וזה הסוד יגלה לך כח חרטום ואשף וכשדי, כי טפה סרוחה סופה חרטה. וייצר אותו בחרט, והרמז "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" (בראשית ג' טו'), ואור כשדים ידוע. ולפי מה שרמזתי אם תרצה להשיג השגות אמיתיות, השתכל בנבראים ובאותיות שבם נבראו הנבראים, ובניקודם ובטעמם ובתנועתם ובשמותיהם ובמספריהם ובחלקיהם ובחלקי חלקיהם, ובהרכבתם הראשונה ובמוכפלת פעמים רבות, "ואז תבין יראת יהוה ודעת אלהים תמצא" (משלי ב' ה'). ואי אפשר להאריך בסוד יצירת האדם, כי אין קץ לחכמה, אבל הרמזים מספיקים. והוא שראשו בדמות הגלגלים ומה שלמעלה מהם, ומבטנו ולמטה הוא בדמות עולם התחתון אשר ממנו נברא ובו נוצר בסתרי גלוי עריות, ובסוד שפיכות דמים ובעבודת ע"ז. ועל כן בזכר המושל והרוכב שהוא פועל זה הפועל בנפעל בא סוד ברית מילה, שכולל שלשתם ע"ז ושפיכות דמים וגלוי עריות. וזו היא הברית שכרת יי' אתנו שאנחנו זרע אברהם אוהבו וזרע ישראל עבדו. לכרות ממנו אלה השלש עבירות החמורות שבתורה, שבאו לנו בעת בריתנו ממציאות העולם התחתון, אשר אין לשם חפץ בו. כמו שאין לאדם חפץ במה שמוציא ממה שאכל, אלא שהטבע מכריחו ובאה הברית לזכרון. שאם יבוא אדם לעבור אחת מאלו העבירות, שיזכור מברית מילה שאתו, שכבר יש עליו עדים שבעה עליונים ראשונים. והם ז' ימי היצירה ואחריהם כל הנבראים בם. ועל כן היה יום זמן הברית אחר גלגול ז' ימים והוא השמיני. שהוא היום שבו נברא ובו נולד, והוא יום ברייתו ויום בריתו. ולו היה לפני זה לא היה ביום בריתו ולא היה ביום ברייתו אע"פ שלא היה יכול לסבול לא היו הנבראים עדים עליו, והיה ראוי שלא יהיה נדון ביום מן הימים, והיה ניצול לטבמקום ממקומות המציאות. והיו לו עתים לחטוא בהם והיה ניצול בם מעונש. ולו היה אחר ח' ימים גם כן היה צריך להיות עוד ביום ט"ו ללידה. והמציאות גלגלו מז לז' בסוד ז' ספירות המתגלגלות במדות השם שבם דן עולמו. והיו הז' והז' נחלקים אלה לעניין ואלה לבטלה. וטעמי הרב במילה ידועים במורה בחלק השלישי וע"כ היה בשמיני ודעם משם כי הם על צורה אחרת, וגם היא מעולה ונכבדת. ואמנם על זה אמר השם "ואעידה בם את השמים ואת הארץ" (דברים לא' כח') וכל הנמשך לזה.
והנה אלה הג' עבירות באו להורות על ג' ספירות הידועות בקבלה, שהם מחשב"ה חכמ"ה בינ"ה. והם הם החכמה והבינה והדעת ושלשתם מורות על מה שראוי להאמין בשם ית'. כי החכמה גוזרת לבלתי עבוד ע"ז. והבינה גוזרת לבלתי שפוך דמים ממי שנברא בצלם אלהים. והדעת גוזרת לבלתי גלות ערוה להחליף כח בכח נכרי וזר שהוא בלתי מינו. שהטבע האנושי גוזר שהאדם ואשתו בדמות המין כולו וכל איש במינו, ואם מחליף דומה למין שממיר מינו. וזהו זר אצל הטבע כל שכן אצל הדעת שהוא אחר הטבע. וזוגו הוא בדמות עצמו ובשרו וזולתו זר אצלו. והשם כרת ברית לבלתי התקרב אל הזר ולברוח מן הערל. ועל כן רמז בפסח הבא להבדיל בין הדמים "וכל זר לא יאכל בו" (ויקרא כב' יג'), וכן "וכל ערל לא יאכל בו" (שמות יב' מח'). ובקרבן "והזר הקרב יומת" (במדבר יח' ז') והערל כזר הוא אצל השם. והסוד כל לב אטום מלקבל הוא זר אצלו, ועל כן צוה מבואר "ומלתם את ערלת לבבכם" (דברים י' טז'). ובא בעניין התשובה שהיא סבת הגאולה וסוד הקבוץ. "ומל יהוה אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את יי אלהיך בכל לבבך בכל נפשך למען חייך" (דברים ל' ו'), ואמר למען חייך יורה על היות המילה הנגלית סבת מילת הלב, ומילת הלב סבת חיי העולם הבא ללב ולנפש האוהבים את השם.