יחלק ג' עניין ג' סימן ר' כולל הכרח מציאות התועלת.
יאאין ספק שאחר שהמכוון הראשון כוון אל מציאות תועלת כאשר פעלו התועלת, היא הכרחית ומחויבת שתמצא, ואם מציאותה לחלק הקטן מחלקי האדם ומספקת רק בהרבותה, היא יותר נכבדת אצל העם המקבל. כמו שהוא הכרח שימצאו אישי האדם. ואע"פ שהוא אפשר שימצאו אלו הנמצאים או זולתם טרם המצאם, הנה אחר המצאם יאמר עליהם שהם מחויבי המציאות בבחינת סיבתם, ואפשרי המציאות בבחינת עצמם. ואשר היה סיבתם הראשונה להמצאתם, הוא אשר כוון אל תכליתם, וצייר מהות תועלתם לפי עצמותם וכמוהו אפשר בתחילתו במציאותם, ומחויב והכרחי בסופן בעבור שהמציאם. וזהו כולו הוא לדעת מאמיני היות מציאות כל איש מצוייר מממציאו, ר"ל שמי שכיוון להמציאו כוון להכריח מציאות תועלתו, וחייבו להימצא לפניו או עמו או אחריו, ר"ל בעת היפרדו מן העולם השפל. כמו שאנו רואים שכוון להמציא לו צרכיו ותועלותיו בעולם הזה. וגם לדעת מאמיני היות כל זה בטבע, כבר הכריחם הרגשם וחייבם שכלם להודות שזה התיקון דומה לתקון מכוון. ואע"פ שאין שם כוונה נופל עליו בזה. ואין לנו צורך להקשות עליהם במחשבותם כי כוונתנו רחוקה מכוונתם. ואמנם אם לא היה בעבור הכרח מציאות התועלת לא היה שום דבר מתקיים, כמו שתאמר שהמזון הכרחי לטבע כל ניזון ואם לא היה בו תועלת הכרחית לקיומו לא היה נמצא. ואמנם חמשת החושים הכוללים הכח המרגיש הם לחי לתועלתו. ויש מהם הכרחיים, כלומר שלא יתקיים בלעדם זמן אחד, ויש מהם מועילים בלתי הכרחיים. וההכרחיים הם השתים הקרובים אל חייו מאד והם הטעם והמשוש. והמועילים הם שלשה שהם רוחניים יותר מהראשונים והם הראות והשמע והריח. וזה שאם לא יראה אדם יתכן שיחיה וכן אם לא ישמע או לא יריח. כי הנשימה שבאף אינה הריח אבל הנשימה ששם החיים תלויים אינה מכלל החושים. והעד התתרות שאע"פ שאינו מריח הוא מנשם ואם לא ינשום ברגע קטן ימות. אבל אם לא יריח כל ימי חייו לא ימות בעבור זה, כי עניין הריח הוא שיריח ריח טוב או ריח רע או בינוני. והנשימה אם כן דבר אחר אינה הריח. אבל אם לא יטעם כבר היינו אומרים ג"כ יבשיחיה בלי טעם אחר שהמאכל אינו הטעם. אבל מפני שאנו רואים מי שלא יטעם לו האוכל שלא תתעורר תאוותו לאכול, ולא יוכל להעביר מזונו בוושטו, ואם יעבירנו יקיאנו כי אצטומכתו לא תקבלנו. ויהיה זה הדבר סיבת מותו. על כן נדע שהטעם משותף עם המזון, וכמו שהמזון הכרחי לחיותו כן הטעם הכרחי לחיותו. וכמו כן נאמר בהרגש המשוש אלא שידוע שמי שאינו ממשש בשרו ודמו מתים, ואם הם שהם משכן החיים מתים, הנה כל שכן שאר הגוף שהוא מת. ואפילו בהיות הבשר והדם חיים כל שכן אחר מותם. ואם כן הנה הכרח מציאות התועלת בהכרח מציאות החי בעודו חי וכן בקצת דברים.