לִמּוּד

והנה העושה כן טוב מותו מחייו לולי תלמוד תורה שמתעסק בו. והאדם לא נברא אלא ללמוד תורה ולעשות המצוות שהם מעשים טובים בעולם הזה ומנחילים העולם הבא לעושיהם. והתלמוד והמעשה שני מינים רחוקים בדמיון זה מזה. כי הלמוד די לו בארבעה מיני אברים והם: הפה בכלל הדבור בלשון הקדש. והאזנים לשמוע הקבלות מפי הרב המלמד. והעינים לראות מה שכתוב בספרים. והלב להבין מה שמדבר בו ומוציא מפיו ומה שעיניו רואות בספר ומה שאזניו שומעות מפי רבו. והמעשה צריך כל האברים שהם רמ"ח. כנגד מספר מצוות עשה. והם להורות שכל אבר ואבר שבאברי האדם לא נברא לבטלה. אבל נברא לעשות בו מצוה אחת לפחות.

ואחר זה צריך שתדע כי אהבת השם לאדם יתרה מאד מאהבת האדם לשם והיא המשתפת באמת בין שניהם. אבל היראה אין ראוי לומר עליה שהיא מידה משתפת בין שניהם מצד כל אחד ואחד מהם , אלא מצד האדם לשם בלבד. ומזה הצד הייתה האהבה סגולה מיוחדת לאדם יותר מעולה מן היראה. ודע שכל החכמים הראשונים והאחרונים הסכימו הסכמה כללית שהיראה תלויה בשמירת מצוות עשה, וכל התורה מלאה מזו ההסכמה והדעת גוזרת להיות הדבר כן לא זולת זה. ואם כן נמצאת אומר שהאהבה והיראה צריכות לימוד חזק ומפני שהתלמידים נחלקים לחלקים רבים עד שיגיעו אל שתי התכליות האלו צריך שנכתוב בזה שער מיוחד והוא זה השני.

… פני"ם. ועל כן באו הפנים בברכת כהנים שהיא ברכה משלשת. וסוד שני פנים נ' פי שנים שהם שני פנים. נפשניים כשפניים בכח ל'. ואמרו ז"ל למה נקרא שמם כשפים מפני שהם מכחישים פמליא של מעלה. והיא שאות ל' מעידה עליה. כי הלימוד הוא תכלית יצירת הוולד. וידוע כי הבן הראשון הנולד מן אדם ומן חוה נקרא שמו קי"ן והשני הב"ל. והנה קין נקרא איש.

… נשואה על נושא. וכן הנפש נושאת הנפשיות וכן השכל נושא עצמו כי אין לו נושא זולתו כי אינו בעל חומר ולא בעל צורה. אבל כל עצם שכל איננו מתגשם ולא מתנפש אך מאיר העצם הנקרא נפש דברית בלבד באמצעות עניינים רבים. וההרגל והלמוד בשמות אצל הנפש יותר קרוב לקבל באמצעות אור השכל מכל שאר מיני הלמוד. אבל אי אפשר זה אלא אחר תיקון הנפש עם המידות הממוצעות הישרות לבלתי נטות מהם אל קצה מהקצוות הרחוקות כרוחק מספר א' ממספר י' שהוא תכלית הרוחק במספר האחדים. והמצוע (והממוצע) הוא בין ה' …

והנה אצלו שני העניינים נודעים מצד שתי כתות והן המורגשות והמקובלות. הלך הנער אצל רב אחר ותלמידים אחרים רבים ונשא במה שהרגיש וקבל מרבו מפורסם אצלם וכן עשה במדרשות רבים עד שהתרחק אצלו הפרסום תכלית הקיום ולא יצטרך אליו מופת ואות לפי דעתו. אחר כן חזר הרב והעיר את הנער משנתו ולמדו כל האותיות וחבורם ונקודם ותנועתם ונגון קריאתם והבנת מה שיורו עליו המלות לפי פשוטם ולפי סתריהם עד שהתחכם זה הנער והבין והשיג והשכיל המושכלות הראשונות בעניינים המושכלים מצד טבע השכלי המוכן בנפשו להשכיל בו מעת יצירתו עד שהוסיף והרכיב המושכלות והפריד דבר מדבר והכיר דרכי החכמות.

וכבר הודעתיך הדעות הנמשכות אחר אהבתו שהן על צורות דומות לשלשת צורות כחות האדם. שהם, כח הצומח אשר בכבד, וכח החיים אשר בלב, וכח השכל אשר במח. וכן הלמוד מביא את הלומד לאהוב את קונו לפי צורך כח הצמיחה הוא הנק' תלמוד תורה בידיעת המעשים. והמביא את בעליו לידי אהבה אלהית מוגברת הוא הדומה לחיים והוא חקירת חכמת השם בפעולותיו מצד פעולותיו בעצמם כחי המביט פניו באמצעות זוהר החרב ורואה עצמו …

וכבר יחלקו החכמות כולן אל שני חלקים ראשונים והם, החכמה בדבר שהיא הידיעה בו אשר למדה היודע מפי מלמדו אחד או רבים. והמעשה שהוציאו הוא בעצמו לפעל עם הנסיון והבחינה וההרגל פעמים רבות עד שתוודע ממנו החכמה לחכמי הדבר ההוא ויכירו בו שהוא חכם בידיעה. ואחר זה יבחנוהו עוד במעשה ויכירו בו שהוא חכם גם כן במעשה כפי חכמתו.

דע כי צירוף האותיות הוא הדבר הראשון שהמקובל מלמד למקובל אחר מכיון שהוא בעל מדות טובות ירא שמים שונא בצע אוהב האמת רודף לשם צנוע נדיב לב שפל רוח נזהר מעבירה שומר מצוה חכם מבין משכיל אוהב הלמוד זריז משתדל לדעת התורה לשמה. שמח בשמעו דבר חכמה מפי כל אדם מתחבר אל החכמים אוהב הספרים ומכבדם אוהב את  אוהביהם ומכבד את יודעיהם דעתו תמיד עם החכמים ואפילו בעת העלמם ממנו חושק לדעת את השם בשם, לא מצד הגמול שיהיה לו ממנו ולא מפני …

וסוד אל"פ למ"ד, הנגלה ממנו שהוא א"ל סודו ההוי"ה. והנעלם שהוא ל"פ מ"ד סודו ההפס"ד. והנה אם כן בהם ההוי"ה וההפס"ד. ועניין אל כח ומורה שצריך האדם לדעת כח ההויה וההפסד מכח האלוף והלמוד. כלומר שהשם מצוה לאלוף וללמוד כח הצירוף המעיד עדות נאמנה עדות ברורה קיימת ליודעיהם על מהות היצירה הכללית לכל העולם ובריאתו, וסוד חדושו וערכי קצתו אל קצתו וצורכי חלקיו לחלקיו וקשרי אבריו לאבריו בעצמו ובמקריו. וזה להודיע סוד גבורתיו ית' לבני …

… (איוב יב' יב'). אבל עמי הארצות כל זמן שמזקינין טפשות מתוספת בהן, שנאמר "מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח" (שם כ'). ואמר "ודלא מוסיף יסיף ודלא יליף קטלא חייב" (אבות א יג). ולא אמר מה ילמוד הלומד אלא סתם, שכל למוד מחדד השכל, והבטול מהלמוד נאמר עליו יום תעזבני ימים אעזבך (ירוש' ברכ' סח. ובפרש"י דברים יא' יג').

ואמנם באמת שהלמוד המסודר הוא הראוי לכל מבקש ההצלחה. וכבר אמר הרב ז"ל בסוף הפרקים הארבעה הראשונים שבמדע, שאין ראוי להטייל בפרדס אלא מי שמילא כריסו מלחם ובשר, ושמם משל לידיעת האסור והמותר וכך הוא באמת שראוי להקדימם. וכשהתחזקו יעלה הלומד מהם אל מה שהוא יותר קרוב מהם אל ידיעת מהותם ומהות סבתם, ומשם יסעו ויחנו ויסעו ויחנו. עד הגיעם אל התכלית האחרונה המכוונת בבריאת האדם בצלם אלהים ובדמותו.

מספרי חכמי הפילוסופים. ומה שידעתי מלמוד

… הפועל, והורדת הברכה והשמירה בשם השם על הפרט ועל הכלל. ולפיכך אורה קצת מזה העניין על דרך התחלות ורמזים קרובים לביאור בע"ה. ואומר כי דרכי הפשט הם כחומר לדרכי החכמה, ודרכי החכמה הם כחומר לדרכי הקבלה. ואם כן הנה הקבלה צורת הצורות אל כל לימוד, ש(אי) אפשר לאדם שילמוד. ואע"פ שכבר אפשר לקרוא שלשת הדרכים האלה בשם קבלה, כי הפשט קבלה הוא גם כן שקיבל הלומד מרבו, וכן החכמה. ואמנם כמו שבעל הפשט לא ירד לסוף דעת רבו שלמדהו לו בשעת לימודו בהתחלה, אבל …

… גמול ועונש מפני שאינה תלויה בבחירתו, ואין גמול ועונש אלא במקום בחירה משותפת עם שכל. ואין שום חכם מקשה על זה. ועל כן הכנת האיש השנית היא שראוי שיגמל או יענש עליה מפני שהיא תלויה ברצונו וברשותו ובבחירתו והיא עניין הלימוד כולו.

… בחצי ימיו שזה יורה על הזמן אין זה הדיבור נאמר על חצי שנותיו של אדם, וכבר בא כיוצא בו כמו שנאמר "אל תעלני בחצי ימי" (תהלים קב' כה'). ועניינו בעודי בכוחי לקבל צורת השכל ולהוסיף תמיד אל תסלקני מן העולם. וכבר ידעת איך אמרו על עניין הלימוד לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא ושליש במשנה ושליש בתלמוד. והקשה בזה ומי ידע כמה חיי. וכך ראוי לומר הנה ומי יודע כמה הם חצי ימיו של המקבל והלא יותר ראוי למסור הקבלה לזקנים מזולתם. והלא אמר הרב שכבר מנעו ללמדה לבחורים מפני …

… כן עליונים ותחתונים כי אימת רבו בשמו עליהם כמו שזכרו בסוד שמא לרבך עלך. ולמודו מתקיים בידו זה פירשו הרב במורה והוא אמת מה שפירש בו, והוא שאמר שזה הורה על השגת השכל הפועל והיא חכמה שאי אפשר לשכחה לעולם. והוא קיום הלימוד המגיע לאדם אחר ידיעת השם בלא ספק. ונוחל שני עולמים העולם הזה והעולם הבא, הורונו ז"ל באמרם שהיודע את השם לא נברא העולם הזה כי אם בעבורו ובעבור הדומים לו. וכל שכן שלא נברא גופו כי אם בעבור נפשו. וזה מפני שלא נבראת נפשו כי אם בעבור ידיעת …

ואמנם השם יתעלה הכין תחילה המוכרחים שלא היה אפשר לעשותם זולת הטבע, והטביעם בבריות בהנהגה המורגלת, ושם המורגלת במקום הטבע בדמיון עניין מוטבע. כי ההרגל, אע"פ שאינו טבע הוא קרוב לטבע, עד שאמרו עליו שהוא חצי הטבע, ועוד כמוהו כטבע באמרם ההרגל על כל דבר שלטון, ועוד אמרו כל הרוצה להכריח את עצמו הטבע מכריחו, כמי שצובע השיבה, שהוא מגלה תחבולותיו. ועוד ידוע שהדבר האחרון המוכן לצאת בעבורו מכח לפועל הוא רוב הלמוד, ואין למוד בלתי אותיות. ואם כן עניין למוד האדם הוא גם כן פועל אלהים בכוונה תכליות אשר הכינה בצורה שיסכימו בה בני אדם להכין דרך קרוב להשיגה.

… והאמונות במקריהם לפי סוד הרבוי והמיעוט. והנה על זה תמצא באמת שהדין נותן להיות מי שהרבה בעבודה ההיא יותר לשם שמים, נתעלה יותר, וכל מה שפחת נפחת. וכן הדין בגמולו, שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוספין לו. והנה התחלת זה המעלה היא מן הלימוד שלומדין תינוקות של בית רבן מן לימוד ידיעת האותיות. שהיא העבודה הראשונה הרוחנית האלוהית. כי איני מדבר פה במעשים. והנה תכליתה היא השגת הדבור האלוהי מפי הגבורה פה אל פה, והיא מעלת משה רבינו ע"ה. והאמצעיות שבין שתי הקצוות הם רבות מאד, …

… אותיות. החלק הראשון הוא הדבור הנמצא בפה, ושאין כח באזן להודיעו ללב, גם אם שמעתו האזן ולא הבינוהו הלב. הנה מציאותו נקרא דבור בלתי מובן, ואע"פ שהוא לשם שמים הוא הקצה הפחות שבכל קצות העבודה האלוהית הרוחנית. וזהו הדבור הנמצא בפי הנערים הקטנים הלומדים העברי ואינם מכירים מה הם אומרים. וגם הוא בעצמו הדבור הנמצא בתפלות עמי הארץ ובשיריהם ובקריאת הכתוב, שגם מדברים ואינם יודעים מה מדברים. כי לשון הקודש אצלם כלשון "תתרי" "ותוגרמי" אשר אינך יודעו. כי אין ספק שלא תבין כוונת המדבר בו אם לא …

והדבור היסודי אשר כ"ב אותיות יסוד לו. והאזנים ג"כ מוליכות הדבור הרוחני אחר שקבלוהו גופני, אל הלב. והלב מביט ובוחנו, ולפי הבחינה של הלב תהיה הבנתו בדבור. ומפני שמנהג הלב הוא להיותו נמשך אחר הלמוד שהוא ההרגל, וההרגל חצי הטבע, הנה לא יוכל הלב לבחון סוד הדבור הבא אליו, בין יהיה הלב לב המדבר אשר הוציא הדבור בעצמו מפיו, בין יהיה הלב לב זולתו, אלא לפי חכמתו. ואין לאדם חכמה בשום פנים בלתי למוד, כי זה דבר נמנע בטבע …

… יוכל לכתוב עד שיטרח למצוא הכלים, ובהמצאם יכתוב מה שירצה. כן העניין הנזכר אחר השכחה, אם ירצה הזוכר לחקקו עוד בלבו עד שלא ישכחנו לעולם הוא צריך אל השמור. והשמור אין לו מציאות עד שיצא הענין הנזכר לפועל שלם, ולא יוצא לפועל לעולם אלא ברבוי הרכבות הלימוד, כלומר הקריאה בדבר פעמים רבות מאד.

והנה יקרה זה השמור המורגל לפה וללב עד שפעמים רבות לא יבין האדם בלבו שום דבר מכל מה שיוצא מפיו. אבל הוא נשמר בפה מרוב הלמוד, כמו שקורא הזמירות בבית הכנסת בקול ערב ורם, ואינו מבין דבר מכל מה שיוציא מפיו. ועד שהמבין השומע דבריו יחשוב שהצועק ההוא מבין כל מה שמרנן בו. ואמנם הבחינה אצלו שידע אם הוא מבין אם לא, אינה שווה לכל השומעים דבריו. כיצד, חשוב שהבחינה היא לו שתהא בדרכיו אם טעה בפשוטים בקריאתו, שכל מה שיוסיף לטעות יהיה יותר סכל אצל השומע, וכל מה שהבוחן יותר חכם מהנבחן יגדל אצלו סכלות הקורא הטועה.

… אבל הוא מכת הנמנע אצלנו עניין השגתו, נניחהו במקומו כאשר נניח המשא הגדול הכבד מלסבלו על כתפינו אחר היותו מן הנמנע אצלנו לסבלו שהוא יותר מכדי כוחנו ויכולתנו. אך בהיות הדבר אפשר בשום צד מן הצדדים להשיגו נטריח עצמנו בלמודו ונשאלהו לחכמים ונחקרהו מהספרים, עד שנדע אמתתו או עד שנסיר מעל דעתנו הספקות כולם או רובם.

… גמולו בין רב למעט, אלא שאין מונע לו אחר הפרידה. והנה השכל הזה האנושי בהתחילו לצאת מן הכח אל הפועל הוא רך וחלוש מאד, על כן אין לו כח לעמוד בפני מונעיו עד שיתחזק חוזק שיהיה ניכר בו. וזה דומה על דרך משל לנער שלומד פסוק אחד על פה כי בהיות ידיעתו בו חלושה ואע"פ שידענו עתה הנה ישכחנו מחר. וכל מה שילמדנו יותר יחזקנו יותר עד שלא ישכחנו לשבעה ימים, אבל אחר שנה ישכחנו עד שיהיה אצלו כאילו לא ראהו לעולם. כי זהו עניין טבעי באדם, ועל כן …