לוֹמֵד

ועתה אטעון טענת התלמודי על היודע את השם ואקרא התלמודי-לומד, והיודע השם אקראנו-יודע.

ואומר שהלומד אומר ליודע בעת שהתוכח עמו על מעלת כל אחד משניהם:

והנה העושה כן טוב מותו מחייו לולי תלמוד תורה שמתעסק בו. והאדם לא נברא אלא ללמוד תורה ולעשות המצוות שהם מעשים טובים בעולם הזה ומנחילים העולם הבא לעושיהם. והתלמוד והמעשה שני מינים רחוקים בדמיון זה מזה. כי הלמוד די לו בארבעה מיני אברים והם: הפה בכלל הדבור בלשון הקדש. והאזנים לשמוע הקבלות מפי הרב המלמד. והעינים לראות מה שכתוב בספרים. והלב להבין מה שמדבר בו ומוציא מפיו ומה שעיניו רואות בספר ומה שאזניו שומעות מפי רבו. והמעשה צריך כל האברים שהם רמ"ח. כנגד מספר מצוות עשה. והם להורות שכל אבר ואבר שבאברי האדם לא נברא לבטלה. אבל נברא לעשות בו מצוה אחת לפחות.

והנה גלה לנו חפצו והודיענו שמעשה החסד והמשפט והצדקה הם ידיעת השם. ובם נדעהו ולא בזולתם. וכן אמר כל חכם וכן פירש. (עד כאן טענת "התלמודי")

דע אתה האיש הלומד הטוב המתעסק בתלמוד תמיד להגות בתורה לקיים מה שנאמר "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א' ח') והמתעסק במצוות בכל כחך שאתה אצלי ואצל כל חכם ונביא יותר שלם ממי שאינו מתעסק בנזכר כי אם פחות ממך מעט ולפי זו הדרך כל טענותיך הם טענות אמת …