תַּלְמִיד הָגוּן

דע שזה השם קדוש ומקודש ואמרו עליו חז"ל שאין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מדותיו ודבורו בנחת עם הבריות. ואחר שהזהירו בדבריהם וצוונו לבלתי מסרו אלא לתלמיד הגון והוא בעל המדות הטובות האלה והדומים להם, הודיענו תועלתו וגמול ידיעתו. ואמרו כי כל היודעו וזהיר בו ומשמרו בטהרה הוא אהוב מלמעלה ונחמד מלמטה ואימתו מוטלת על הבריות ותלמודו מתקיים בידו ונוחל שני עולמים העולם הזה והעולם הבא. וידוע לכל …

… ועם כל זה ראוי למשכיל להשיג את כולם ברצותו להשלים עצמו ולהגיע אל אמיתת ההצלחה בכל. ואחר שהדבר כן איך אפשר לשום חכם מקובל שיכתוב דבר מכל מה שידע מפורש שיהיה בו סכנת אמונה לרואים המעיינים בו בתחילת מחשבה, או למסור דבר ברור למי שלא נשלמו מדותיו הנרמזות ודבריותיו הראויות. וגם היות החכם במה שלא יועיל זולתו מן הראויים מכל חכמתו לא בחייו ולא אחר מותו, אין זו מדת חכמה שלימה. גם כן ואיך יעשה, אם כן הכרח הוא לו שיגלה ויסתיר כפי מה שהגיע כח חכמתו עליו. וכן עשה רזיאל, השם ישלם …

… הרי נחלק קי"ן בש"ת והכל בברית אברהם כלומר בבית דין של מטה. והנה זהו ב"י נשבעת"י ח"י ה' והנה שבעת המילה. והנה אלה כלם רמזים קרובים לביאור ואי אפשר לבאר סודו כי אם בזה המין מן הרמזים בספרים. אך פה אל פה ראוי לגלות סודו לתלמיד הגון בהיותו חושק לדעתו ואם לאו לאו.